הלשון כיצד וכו'. (מגילה דף כ"ד:) אמר רב חיפני ובישני כלומר אנשי חיפא ובית שאן שקורין לעייני"ן אלפי"ן ולאלפי"ן עייני"ן לא ישא את כפיו. וסובר רבינו שה"ה לכבדי פה וכבדי לשון וקורין לשבולת סבולת:

המומין כיצד וכו'. משנה שם כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ובגמרא תנא מומין שאמרנו בפניו ידיו ורגליו אריב"ל ידיו בהקניות לא ישא את כפיו תנא ידיו בהקניות לא ישא את כפיו עקומות עקושות לא ישא את כפיו. ופירש"י בהקניות לינטי"ש בלעז. עקומות כפופות. עקושות לצידיהן. ומספקא לי מילתא בזמן הזה שנוהגים לכסות פניהם וידיהם בטלית בעת נשיאת כפים כיון דליכא למיחש להעם המסתכלים בו אם נאמר דמומין שבפניו וידיו לא מעכבי או נימא דלא פלוג רבנן בין מגולים למכוסים דבכל גווני מעכבי:

מי שהיה רירו וכו'. שם אמר רב הונא זבלגן לא ישא את כפיו ופרש רבינו דהיינו רירו יורד על זקנו:

וכן הסומא וכו'. מימרא דרבי יוחנן וברייתא שם:

ואם היה דש בעירו וכו'. ברייתות שם:

וכן מי שהיו וכו'. משנה שם כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות איסטיס ופואה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. ובגמרא תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר ומשמע דת"ק לא פליג ארבי יהודה אלא דת"ק אמר מומין ור"י אמר ידיו צבועות ועוד דבגמרא אמרו על סברתו תנא אם רוב אנשי העיר וכו' אלמא כוותיה קיימא לן:

כהן שהרג את הנפש וכו'. פרק אין עומדין (ברכות ל"ב):

וכהן שעבד עכו"ם וכו'. בסוף מנחות (דף ק"ט) תנן הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש ואין צריך לומר דבר אחר שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות על מזבח ה' בירושלים. ופירש רש"י ואין צריך לומר דבר אחר אם שמשו לעכו"ם לא ישמשו עוד בירושלים. וכתבו התוספות שבספר הזהיר הביא ראיה מכאן שכהן שהמיר לא ישא את כפיו וזהו דעת רבינו וכיון שכן אפילו שב בתשובה לא מהני דקרא דאך לא יעלו כהני הבמות וגו' כששבו בתשובה נמי מיירי וכן מתני' דכהנים ששמשו בבית חוניו אפילו שבו בתשובה משמע. ויש חולקים ואומרים שאם שב בתשובה נושא את כפיו.

ומ"ש בין באונס, צ"ע מנ"ל הא דכהני הבמות וכהנים ששמשו בבית חוניו לא משמע שהיו אנוסים.

ומ"ש וכן כהן שהמיר לעכו"ם, כלומר ולא עבדה דאי עבדה מאי איריא המיר אפילו לא המיר נמי ולישניה דייק הכי דגבי עבד עכו"ם שהיה מעשה כתב אע"פ שעשה תשובה וגבי המרה כתב אף ע"פ שחזר בו, ומכל מקום צ"ע מנ"ל:

כהן נער וכו'. סוף פרק קמא דחולין (דף כ"ד:) תנו רבנן נתמלא זקנו ראוי לישא את כפיו. וכתבו התוספות דאע"ג דאמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ"ב) דקטן היודע לפרוש כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות התם היינו שהוא פורש עם הגדולים כדי לבסם הקול אבל בפני עצמו כל שלא נתמלא זקנו אינו נושא את כפיו:

והיין כיצד. ריש פרק בתרא דתענית (דף כ"ו:) אמרינן דלכולי עלמא שיכור אסור בנשיאת כפים.

ומ"ש דברביעית לחוד אסור לישא את כפיו. כבר ביאר שהטעם משום דאיתקש ברכה לעבודה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה עבודה ברביעית אף נשיאות כפים ברביעית.

ומ"ש שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר. הוא מדאסיקנא בפ"ג דכריתות (דף (פ"ה) [י"ג:]) דהלכה כרבי אליעזר דאמר אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור אם נכנס למקדש וכיון דבביאת מקדש פטור בנשיאת כפים מותר דהא דאיתקש ברכה לעבודה אסמכתא בעלמא היא ודיינו שנאסור לישא את כפיו היכא שאם נכנס למקדש חייב:

ומ"ש ואם שתה יותר מרביעית אע"פ שהוא מזוג ואע"פ ששתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו. הוא מדאסיקנא התם דהא דאם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור דוקא ברביעית אבל אם שתה יותר מרביעית אע"פ שנתן לתוכו מים חייב ומשמע לרבינו דה"ה למאי דאמרינן אם הפסיק בו דדוקא ברביעית אבל ביותר מרביעית חייב:

וכמה היא רביעית וכו'. בפרק ע"פ (פסחים ק"ט):

טומאת הידים כיצד כהן שלא נטל ידיו וכו'. מימרא דריב"ל פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל"ט) ופירש"י שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן כלומר ואע"פ שנטל שחרית וכן הסכימו התוספות. ואין נראה כן מדברי רבינו שכתב טומאת הידים ואי כשנטל ידיו שחרית עסיק טהרת הידים מיבעי ליה שהרי אינם טמאות אלא שצריך להוסיף טהרה על טהרתן ועוד דאם איתא הו"ל לכתוב אעפ"י שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם שום טומאה לא ישא עד שיטול כמו שכתב בפ"י מהלכות ברכות גבי נטילת ידים לאכילה וכ"כ בא"ח וז"ל כתב ה"ר אברהם בן הרמב"ם הלכה למעשה לפני אבא מארי ז"ל וזולתו ממורי התורה שכל כהן העומד בתפלה יגש לברכת כהנים וסומך על נט"י לק"ש ולתפלה עכ"ל:

והחלל אינו נושא את כפיו לפי שאינו בכיהונו. פשוט בטעמו:

כהן שלא היה לו וכו'. דאמרינן בירושלמי דהניזקין שמא תאמר איש פלוני כהן מגלה עריות ושופך דמים הוא ת"ל ואני אברכם ומפרש רבינו דהיינו שאינו מדקדק במצות או שהעם מרננים אחריו אבל לא נודע דאילו הרג בודאי הא אמר ר' יוחנן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו:

עם שהם אחורי הכהנים. פרק אלו נאמרים (סוטה ל"ח:) תנא אבא בריה דרב מנימין בר חייא עם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה:

והעומדים מצדיהן וכו'. שם (ל"ח ל"ט) איבעיא להו צדדים מאי ת"ש להזות לפניו והזה לאחריו לאחריו והזה לפניו הזאתו פסולה כלומר דכוונה בעינן, לפניו והזה על הצדדים שבפניו הזאתו כשרה כלומר צדדים שיש ממנו ולהלן ולא צדדים שיש ממנו ולאחור וה"נ שלאחר הכהנים אע"פ שאינו אחריהם ממש כלאחריו דמי כלומר העם שאחורי הכהנים ואין מכוונין כנגד אחוריהם אלא משוכין לצדדים אינן בכלל ברכה. ורבינו סתם ולא חילק משום דמשמע ליה דכל כה"ג פשיטא דבכלל עם שאחורי הכהנים נינהו ולא איצטריך למעטינהו:

ואם היתה מחיצה וכו'. מימרא דריב״ל פרק אלו נאמרים (סוטה ל״ח).

ומ"ש הואיל ופניהם מול פני הכהנים לא למעט עם שכנגד צדדים שלפניהם דהנהו כלפניהם דמו אלא לומר דלא תימא הואיל ומחיצה אינה מפסקת עם שאחורי כהנים שאין ביניהם מחיצה הו"ל למיהוי בכלל ברכה לכך כתב ופניהם מול פני הכהנים:

נשיאת כפים בעשרה. משנה פרק הקורא עומד (מגילה כ"ג:) אין נושאין כפיהם בפחות מעשרה:

ומ"ש וכהנים מן המנין: בה"כ שכולה כהנים וכו'. פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל"ח:) אמר רב אידי אמר רבי שמלאי בה"כ שכולה כהנים כולן עולים לדוכן למי מברכין אמר רבי זירא לאחיהם שבשדות והתני רב שימי בה"כ שכולה כהנים מקצתן עולין לדוכן ומקצתן עונין אמן ל"ק הא דאשתיור בי עשרה הא דלא אשתיור בי עשרה. ופירש"י אשתיור בי עשרה מקצתן עולין לדוכן ועשרה הנשארין עונין אמן לא אשתיור בי עשרה לא חשיב ברכה לחודייהו והילכך כולם עולים ומברכין לאחיהם שבשדות. ולפיכך צ"ל שמ"ש

רבינו ואם נשארו שם עשרה כהנים וכו' דה"ה אם יש שם יותר מעשרה כהנים עשרה מהם אינן עולין לדוכן והשאר עולין ואלו העשרה עונין אחריהם אמן ואף ע"ג דברכת כהנים בעשרה וכהנים מן המנין שאני התם דישראל הם העונים אמן אבל הכא דכולם הם כהנים ואין ביניהם ישראל לא חשיבי לברכת כהנים לענות אמן אלא אם כן העונים הם עשרה. ומה שהחליף רבינו

וכתב שבצפון ושבדרום ומי עונה אחריהם הנשים והטף. ירושלמי פ' אין עומדין:

צבור שלא היה בהם כהן וכו' עד רשאי. משנה פרק אין עומדין (ברכות ל"ד):

ואם אין להם כהן וכו' עד שים שלום: ומ"ש ואין העם עונין אמן כלומר אחר כל פסוק ופסוק שאין עונין אמן אלא כשהכהנים מברכים כנ"ל וכן כתב בכלבו, וי"מ דה"פ ואין עונין אמן אחר ושמו את שמי ולא נהירא:

כהן שנשא כפיו וכו'. כך פשוט בר״ה פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ״ח):

כהן שלא עקר רגליו וכו'. פרק אלו נאמרים מימרא דריב"ל (סוטה ל"ח:):

אבל אם עקר רגליו וכו'. שם תני רבי אושעיא:

כל כהן שאינו עולה לדוכן וכו'. שם אריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה וסובר רבינו דלאו דוקא עובר אלא הרי זה כעובר משום דליכא לשון צווי אלא כה תברכו:

כל כהן שאין מברך וכו' וכל כהן המברך וכו'. שם מימרא דריב"ל:

סליק הלכות תפלה