הקורא את שמע וכו'. פ"ב דברכות (דף י"ד:) ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריך כוונת הלב דר"מ אמר רבא הלכה כר"מ ואף ע"ג דאיכא התם אמוראי אחריני דפסקי כתנאי אחריני רבא הוי בתרא מכלהו והלכתא כוותיה וכן פסק הרי"ף ז"ל. ושם (דף י"ג.) בראש הפרק היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ובגמ' ש"מ מצות צריכות כוונה מאי אם כיון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה לא מכוין. וסובר רבינו דהאי אוקימתא היא לפום מאי דמתמה ש"מ מצות צריכות כוונה וקאמר דא"צ כוונה ומאי אם כיון לבו אם כיון לקרות אבל לדידן דקי"ל שצריך לכוין בפסוק ראשון פירושא דמתני' היינו היה קורא בתורה אפילו להגיה אם כיון לבו בפסוק ראשון יצא ואם לא כיון לבו בפסוק ראשון אפילו היה קורא שלא להגיה לא יצא ואין להקשות הא אפילו למאי דהוה ס"ד למ"ד א"צ כוונה כלל קורא להגיה לא יצא וכל שכן לדידן דמצריכינן כוונה דהיא הנותנת דלמאי דהוה ס"ד כיון שאין שם כוונה אפילו בפסוק ראשון בעינן מיהא כוונה לקרות אבל לדידן דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפילו קראן להגיה לית לן בה:

כל אדם קורא כדרכו וכו'. משנה פ"ק דברכות (דף י'.) ב"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב"ה אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בנ"א עומדין וידוע דהלכה כב"ה. ובברייתא (שם י"א.) ב"ה אומרים עומדים וקורין יושבין וקורין ומטין וקוראין הולכין בדרך וקורין.

ומ"ש בין רוכבין על גבי בהמה וכו'. [פשוט בקידושין (ל"ג:) רכוב כמהלך דמי]:

ואסור לקרות קריאת שמע וכו'. ר״פ היה קורא (ברכות י״ג:) אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קריאת שמע ופירש בגמרא דהיינו אף ע״ג דמצלי כלומר אף ע״פ שהוא מוטה על צדו מעט אבל מוטה לגמרי על צדו מותר ופריך והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני ר״י דבעל בשר היה וכיון דבעל בשר היה כי מצלי שרי מפני שהוא מצטער לשכב על צדו ממילא משמע דה״ה לחולה. ופירש רבינו פרקדן בין שהוא מוטל ופניו טוחות בקרקע בין שהוא מושלך על גבו ופניו למעלה. וכתב ה״ר מנוח דמי שאינו בעל בשר או חולה אסור לקרות אלא מיושב כאדם העומד באימה וביראה:

כתב הראב"ד ויותר טוב הוא אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל עכ"ל. זאת הנוסחא הכתובה בספרי הדפוס טעות סופר היא וא"א ליישבה וצריך להגיה ישב במקום ישכב וכן מצאתי בספר כתיבת יד ואין בזה השגה לרבינו דאיהו ז"ל לא מיירי ביכול לישב:

מי שהיה מהלך וכו'. פ' היה קורא (ברכות י״ג:) אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה עד על לבבך בעמידה ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה וכתב הרי״ף ז״ל ומפורש בירושלמי רב הונא ורב אידי בר יוסף בשם שמואל אמרו צריך לקבל עליו עול מלכות שמים מעומד לא שאם היה יושב עומד אלא אם היה מהלך עומד ולית הלכתא לא כרב נתן ולא כר״י דקי״ל כרבא דהוא בתרא דפסק הלכה כר״מ דלא צריך כוונה אלא לפסוק ראשון בלבד הילכך אין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד עכ״ל הרי״ף וכן כתב הרא״ש ז״ל:

היה ישן וכו'. (שם י"ג:) אמר רב אילא בריה דרב [יצחק בר] שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמ"י ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא א"ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן מכאן ואילך לא תצערן א"ל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד א"ל בפסוקא קמא מצער נפשיה מכאן ואילך לא מצער נפשיה וכתב הרא"ש ז"ל הא דקאמר נאנס בשינה יצא ר"ל שהוא מדומדם ואינו יכול לקרות בכוונה מכאן ואילך מיהו היה קורא את כולה וכן הא דא"ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין טפי לא תצערן אבל אם אקרא בלא כוונה לא תצערן להקיצני דמילתא דפשיטא היא שצריך לקרוא את כולה וכן כתב ה"ר יונה וכתב שגם רבינו האי כתב כן וכן כתב ה"ר מנוח וגם רש"י לזה נתכוון שכתב בפסוק קמא צערן אם ראיתני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון עד כאן לשונו משמע שאין חילוק בין פסוק ראשון לשאר אלא שבפסוק ראשון היה קורא בניעור יפה והשאר היה קורא מתנמנם. ורבינו כתב לשון הגמרא כמנהגו אבל עכ"פ הפי' הוא כמו שכתבתי ולקמן בבבא דהיה מתנמנם גילה דעתו שכתב ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון משמע שכשכתב כאן שאם היה ישן מעירין אותו ומצערין אותו עד שיקרא פסוק ראשון עניינו עד שיקרא פסוק ראשון בכוונה והשאר קורא והוא מתנמנם. וכתב ה"ר מנוח ואיכא דאמרי דלאו דוקא אם נאנס אונס שינה דה"ה לאונס אחר:

מי שהיה עוסק במלאכה וכו'. משנה שם (שם י"ו.) האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ובגמ' אמר רב ששת והוא שבטלין ממלאכתן וקורין והתניא ב"ה אומרים עוסקין במלאכתם וקורין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דלא משום דבעינן כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמרינן דבטלי ממלאכה דהא קי"ל כרבא דאמר הלכה כר"מ דבפסוק ראשון בעי כוונה אלא היינו טעמא משום דלא לישוי ליה עראי כי הא דגרסינן בפרק קמא דיומא (דף י"ט:) אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא יקרוץ בשפתיו ולא ירמוז בעיניו ולא יראה באצבעותיו והעושה כן אמרינן התם דעליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ואוקימנא בפרק ראשון ומפרשי לה רבנן משום דקא משוי לה עראי ה"נ אי לא בטיל ליה ממלאכה משוי לה עראי ולזה נתכוון רבינו ז"ל. ומה שכתב וכן האומנין בטלין וכו' כלומר אפילו האומנים שהקלו בהם בענין תפלה כמבואר בפ"ה מהלכות תפלה אפילו הכי בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה. ומ"ש והשאר קורא כדרכו וכו' קאי למי שהיה עוסק במלאכה וכו' וכ"ש לאומנין והיינו דקתני והשאר קורא כדרכו ועוסק במלאכתו ולא קתני קוראין:

וכתב ה"ר מנוח וכן האומנים אע"פ שעוסקים במלאכת אחרים צריכין להפסיק בפרשה ראשונה ואע"פ שבראש האילן והכותל אדם מתפחד בעודו עליהם אפילו הכי קורא במקומו ואין מטריחין אותו לירד למטה אבל בע"ה שאינו עוסק במלאכה אלא עומד על פועליו לזרזם יורד למטה וקורא:

היה עוסק בתלמוד תורה וכו'. משנה פרק קמא דשבת (דף ט'.) מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ואוקימנא לה בגמרא בד"ת כדתניא חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקים לק"ש ואין מפסיקים לתפלה וסובר רבינו דהיינו לומר שאם הגיע זמן ק"ש מפסיקים לק"ש ואין מפסיקים לתפלה.

ומ"ש ומברך לפניה ולאחריה. פשוט הוא שכיון שקורא ק"ש שצריך לברך לפניה ולאחריה:

וכתב ה"ר מנוח דאע"ג דרבי יהודה הנשיא לא היה מפסיק כדאמרינן שמע ישראל זהו ק"ש של רבי יהודה הנשיא שאני רבי יהודה הנשיא שתורתו אומנותו אי נמי רבי יהודה הנשיא שהיה מלמד תורה לרבים אינו פוסק:

היה עוסק בצרכי רבים. נ"ל שלמד כן מדמקשינן בגמרא אהא דתנן (שם) מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק"ש ומשני כי תניא ההוא בעיבור החדש וסובר רבינו דטעמא הוה לפי שהם עוסקים בצרכי רבים ובירושלמי פרק אין עומדין א"ר ירמיה כל העוסק בצרכי ציבור כאילו עוסק בדברי תורה וכתבו רבינו בפרק ו' מהלכות תפלה. ומאחר שפסק רבינו בסמוך שמפסיקים מת"ת לקריאת שמע הל"ל דמפסיקים מצרכי רבים לק"ש אם היה סובר דירושלמי מיירי לענין להפסיק לק"ש אלא ע"כ צריך לומר שסובר רבינו דירושלמי לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד והיינו דמייתי לה בפרק אין עומדין דמיירי בדיני תפלה.

ומ"ש רבינו דהיה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק, משמע מדקדוק לשונו דאפילו אם יעבור זמן ק"ש בעודו עוסק בצרכי רבים לא יפסיק:

וכתב ה"ר מנוח ודוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עם הציבור לש"ש מיהו ליכא ספיקא דהשתא נמי אם עוסקים עם הציבור אפילו להצלת ממונם ואין מי שישתדל בדבריהם אלא הוא שאינו פוסק שהעוסק במצוה פטור מן המצוה עכ"ל. ומ"ש ודוקא בדורות הראשונים אין לו טעם:

היה עוסק באכילה וכו': כתב הראב״ד היה עוסק באכילה וכו'. א״א לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ורמיזא נמי במסכת ברכות עכ״ל. זה משנה פ״ק דשבת (דף י':) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ח.) תנן מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטלנו על שלחנו כלומר אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק בסעודה וליטול לולב ובגמרא אמרי' נוטלו על שלחנו למימרא דמפסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין א״ר ספרא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום אמר רבא מאי קושיא דילמא הא דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל בשחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק א״ר ספרא לא קשיא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום א״ר זירא מאי קושיא דילמא מצוה לאפסוקי ואי לא מפסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב אלא א״ר זירא כדקאמרת מעיקרא ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הכא ביום טוב שני דרבנן עסקינן ודיקא נמי דקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב ואי ס״ד ביום טוב ראשון מי שרי ופירש״י אלא אי קשיא דאיצטריך רב ספרא לשנויי עלה היא גופא קשיא אלא אמר רבי זירא לעולם כי איצטריך רב ספרא לשנויי משום קושיא קמייתא איצטריך:

והראב"ד ז"ל סובר דכתירוצא דאמר רבא הא דאורייתא הא דרבנן קי"ל דהא אסיק רבי זירא דהכא ביו"ט שני דרבנן ומשום הכי אוקמה רב ספרא בדליכא שהות ביום אבל אי איכא שהות אינו מפסיק הא בדאורייתא אע"ג דאיכא שהות מפסיק ולפיכך כתב לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ודעת רבינו דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות הוא הדין בדאורייתא ומאי דאוקמה רבי זירא ביו"ט שני לאו משום דס"ל הכי אלא ה"ק ואי הוה קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הות מצית לתרוצי דהכא ביו"ט שני ומ"ש דיקא נמי אינו המסקנא אלא רבי זירא הוא דקאמר לרבא הוה לך למידק דמתני' ביו"ט שני מדקתני מי שבא בדרך אבל רבי זירא ס"ל דאפילו בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין ומתניתין בין ביו"ט שני בין ביום טוב ראשון ומאי דקתני מי שבא בדרך היינו על ידי עירוב או על ידי בורגנין או שלא היה בגירסתו של רבינו דיקא נמי. אי נמי שרבינו סובר כדברי הר"ן שהעלה דכל שהתחיל קודם זמן חיובו אפילו בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות. ובודאי שלשון רבינו כך מוכיח דבהתחיל קודם זמן חיובא עסקינן שכתב היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן ק"ש וכו' היה עוסק באכילה וכן מאי דאמר רבי זירא מצוה לאפסוקי אע"ג דבלשון דילמא אמריה הלכתא הוא דמכח אותה קושיא הדר מדרבא ואמר לעולם כדקאמרת מעיקרא ולכך פסק גבי קריאת שמע דכיון שיש שהות גומר ואחר כך קורא וכן מצוה לאפסוקי כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה וזהו שכתב ואם היה מתיירא וכו' ופסק הרי זה משובח. ומה שהכריחו לרבינו לפרש כן משום דקשיא ליה דאם איתא שסובר הגמרא כן קשיא היא גופא כדמקשינן לעיל דממאי דאמרינן נוטלו על שלחנו משמע דמפסיק וממאי דאמרינן בסיפא שכל היום כשר ללולב משמע שאינו מפסיק כדאקשינן לעיל ואנן שנינן דרישא למצוה וסיפא הוא אי לא בעי למעבד מצוה ואי מתניתין בדליכא שהות היכי אמרינן דלמצוה בלחוד הוא דמפסיק והלא חובה הוא שיפסיק כדי שלא יבטל המצוה כיון דליכא שהות אלא ודאי מתניתין בדאיכא שהות היא ולהכי ליכא בהפסקה אלא מצוה לבד וזהו שאמר רבינו שאם רצה להפסיק הרי זה משובח ועל כן השמיט הרי"ף סוגיא זו כי סובר שהחילוק בין משנה זו לההיא דשבת הוא החילוק שיש במשנה גופה דהיינו למצוה ואי קשיא דההיא דשבת דאין מפסיקין לתפלה בדאיכא שהות קתני בהדה דמפסיקין לק"ש אף ע"ג דאיכא שהות סובר רבינו כי היא דוקא לד"ת כמו שהעמיד שם הגמרא אתאן לד"ת וסובר רבינו דחמירא אכילה מד"ת דבד"ת פוסק ובאכילה ובאינך אינו פוסק וכ"כ שם בפירוש המשנה וכן מורה סדר לשונו כאן כי לעיל כתב שאם היה עוסק בדברי תורה פוסק לק"ש וכאן כתב שאם היה עוסק באכילה אינו פוסק. וטעמו משום דכשעוסק בדברי תורה כשפוסק מהם לק"ש אין זה הפסק שגם קרית שמע דברי תורה הם משא"כ להפסיק מאכילה לקריאת שמע:

מי שירד לטבול וכו'. משנה סוף מי שמתו (ברכות דף כ״ב) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה ובגמרא (שם כ״ה:) יתכסה במים ויקרא והרי לבו רואה את הערוה אמר ר' אלעזר ואי תימא ר' אחא בר אבא משום רבינו במים עכורים שנו. ומי משרה פירש רש״י ששורין שם הפשתן וקנבוס והם מסריחין. וכתב בא״ח בשם הרשב״א מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואף על פי שאינו קורא קריאת שמע שהברכות לא נתקנו על קריאת שמע שהרי אין אומרים אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע:

הקורא ק"ש וכו'. מימרא דרב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב וברייתא דר' אלעזר (בן) חסמא פ"ק דיומא (דף י"ט:) כתבתיה לעיל ופשיטא דלא אמר אלא לכתחלה אבל י"ח מיהא יצא. וכתב ה"ר מנוח בפ"ק דיומא מפלגי בין פרק ראשון לפרק שני משמע דבפרק שני מותר לרמוז ואפשר שלא רצה הרב לגלות כדי שלא יזלזלו בקריאתה א"נ בפרק שני מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא:

וצריך להשמיע לאזנו וכו'. משנה פרק שני דברכות (דף טו.) הקורא שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא רבי יהודה אומר לא יצא ובגמרא [שם:] א"ר טבי א"ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל כלומר שאם לא השמיע לאזנו יצא ואם לא דקדק באותיותיה יצא וכתב הרי"ף ז"ל ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא והם הם דברי רבינו. וכתב ה"ר מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ"ל:

כיצד ידקדק וכו'. שם תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתריה כגון על לבבך על לבבכם בכל לבבך בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ:

וכתב הראב"ד ז"ל לא ידעתי וכו' עד כדי שלא תבלע הא' בעי"ן עכ"ל. ואני אומר שלא נתכוון רבינו לכך אלא למ"ד בכל נחה ואם יסמוך למ"ד בכל לבבך נמצא אומר בכ לבבך והרי הוא מניע למ"ד בכל שמשפטה להיות נחה ואם יסמוך בענין שיראה כאומר בכל בבך הרי הוא מניח למ"ד לבבך שמשפטה להיות נעה. וז"ש רבינו לפיכך כלומר כיון שאמר שלא יניח הנד ולא יניד הנח צריך ליתן ריוח בין הדבקים:

וכתב ה"ר מנוח לא ירפה החזק אות שהיא דגושה לא יקראנה ברפה ושהיא רפויה לא יקראנה בדגש ולא יניד הנח שיש אותיות נקראות בהבלעה כבי"ת דואהבת ובי"ת שניה דלבבך לא ינידם ולא יניח הנד כגון וי"ו דמצוך לא יבלענה:

וצריך לבאר זיי"ן של תזכרו. ירושלמי שם. והטעם לומר שלא יהא נראה כאומר למען תשכרו והוי כעובדים את ה' על מנת לקבל פרס. וכתב ה"ר מנוח או שלא יהא נראה מלשון סכירה כמו ויסכרו מעינות תהום רבה. וה"ה לזיי"ן של וזכרתם:

וצריך להאריך בדלי"ת וכו'. פ"ב דברכות (דף י"ג:) תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדלי"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דר' חייא בר אבא חזייה דהוה מאריך טובא א"ל כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם תו לא צריכת ופירש"י שלא יחטוף בחי"ת בשביל אריכות הדלי"ת לא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחטף בלא פתח ואין זה כלום עכ"ל. ואחרים מפרשים כשיחטוף בחי"ת ומאריך באל"ף כמנהג יראה כאילו אומר אי חד כלומר אין חד והוא הפך המכוון:

וכתב ה"ר מנוח ואמרינן בירושלמי והוא שלא יאריך באל"ף שלא יהא נראה כאומר אי חד והוא שכתב הרב שלא יחטוף בחי"ת שכשחוטף החי"ת מאריך האל"ף שאל"כ אלא שיחטוף האל"ף והחי"ת לא יהא נראה כאומר שום תיבה ומלה בעולם עכ"ל:

וכתב הראב"ד ויש מוסיפין שלא יאריך באל"ף שלא יראה כאומר אי חד עכ"ל. ואני אומר שזה בכלל מה שאמרו שלא יחטוף בחי"ת לפירוש אחרים מפרשים. וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל בשם רבני צרפת שצריך להאריך מעט בחי"ת כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ ולהאריך בדלי"ת כשיעור שימליכהו בד' רוחות העולם וכתבו עוד שיש אומרים שבשעה שמאריך ימליך אותו במחשבה ודיו. וי"א שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם ולזה נוטה דעת הרב רבינו יונה ז"ל:

קורא אדם את שמע וכו'. ברייתא שם [דף י״ג.] פלוגתא דרבי ורבנן ופסקו כרבנן חדא משום דאין הלכה כרבי מחביריו ועוד דסתם לן תנא דמתני' כוותייהו בסוטה פרק ואלו נאמרין (סוטה דף ל״ב:) דמני קרית שמע בהדי הנאמרים בכל לשון:

ומה שכתב שצריך ליזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון. פשוט הוא דכיון דאמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע והדר קאמר ולמדתם שתהא קריאה תמה דבכל לשון שיקראנה בעינן קריאה תמה:

וכתב הראב"ד ז"ל אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו עכ"ל. וי"ל שכוונת רבינו שכשיאמר ביאור המלה יאמר הביאור היותר אמיתי ומסכים לאותה מלה בלשון ההוא ולא יאמר ביאור משובש שדרך קצת בעלי אותו הלשון לאומרו כיון שאין הבקיאין אומרים אותו לפי שאינו משמעות המלה או לפי שיש ביאור יפה ממנו וזה נ"ל דבר פשוט:

הקורא למפרע וכו'. משנה פ"ב דברכות (דף ט"ו.) מפרש רבינו דהיינו בסדר הפסוקים אבל בסדר הפרשיות יצא בדיעבד דלכתחלה צריך להקדים שמע לוהיה אם שמוע והיה אם שמוע לויאמר כמו שנתבאר בתחלת הלכות אלו ואף ע"ג דתנן בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו כשקורא הפרשיות כסדר:

קרא פסוק וכו'. פרק אין עומדין (ברכות ל״ג:) תנן האומר מודים מודים משתקים אותו ובגמ' א״ר זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי מיתיבי הקורא שמע וכופלה ה״ז מגונה מגונה הוא דהוי שתוקי לא משתקינן ליה ל״ק הא דאמר מילתא מילתא ותני לה הא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה. ופירש״י דכי אמר מילתא ותני לה לא משתקינן ליה דאין זה דומה למקבל עליו שתי מלכיות אלא למתלוצץ. אמר פסוק ותני ליה משתקין ליה דמיחזי כשתי רשויות:

והרי"ף ז"ל כתב דהא דמשתקינן אותו היינו כדקאמר מילתא ותנייה אבל הקורא פסוק מק"ש וכופלו ה"ז מגונה אבל שתוקי לא משתקינן ליה וכ"כ ה"ג ור"ח. וכתבו התוספות דאותם האומרים ב' או ג' פעמים שמע ישראל ביה"כ לרש"י משתקים אותן ולפי' ר"ח מגונה מיהא הוי או שמא אין לחוש אלא כשקורא ק"ש בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים. ומ"מ טוב שלא לומר אך מה שאומרים יי' הוא האלהי"ם ז' פעמים ביה"כ משבחים לבורא שהוא דר למעלה מז' רקיעים ומנהג כשר הוא וגם מצינו בקרא שני פעמים ה' הוא האלהי"ם גבי אליהו:

וה"ר יונה ז"ל כתב שכיון שמנהג אבותיהם בידיהם לומר פסוק שמע ישראל בסליחות ולכופלו ואומרים אותו כל הקהל מוכחא מילתא שאינן עושין לכוונת שתי רשויות ולא חיישינן להכי:

וכתב ה"ר מנוח וה"ה שאם כפל כל הפרשה שמשתקין אותו. וכתב הר"א דאע"ג דמגונה טפי עדיף לכווני לביה ולקיים מצות ק"ש כתקנה ויכפול אותה ולא איכפת לן אי הוי מגונה ואמרינן בירושלמי הדא דתימא בציבור כלומר דהוי מגונה אבל ביחיד תחנונים הם לו עכ"ל:

וכתב מרן ההגהות שאם קרא כל הפרשה וחזר וקראה מזה לא דבר כלום ובירושלמי יש ר' זירא קרא וחזר וקרא ושמא דוקא על מטתו שרי:

קראה סירוגין. בפרק מי שמתו (ברכות כ"ב:) ת"ר היה עומד בתפלה ומים שותתים על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק (שם כ"ג.) אמר רב אשי דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובדלא שהה קא מפלגי:

וכתב הרי"ף בשם רבינו האי דהלכה כמ"ד למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובתר הכי אהא דתניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק"ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק:

כתב הרי"ף וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק ואף ע"פ ששהה כדי לגמור את כולה והכין מסקנא בסוף ר"ה וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה אבל בתפלה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש עכ"ל:

ומ"ש קראה מתנמנם וכו'. הוא שיהיה ער בפסוק ראשון. נתבאר למעלה בבבא דהיה ישן מצערין אותו וכו':

ספק קרא ק״ש וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות כ״א.) אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק״ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ״ט ק״ש דרבנן ורבי אלעזר אמר ספק קרא ק״ש ספק לא קרא חוזר וקורא. וכתבו הרי״ף והרא״ש ולית הלכתא כשמואל דאמר ק״ש דרבנן דקי״ל ק״ש דאורייתא:

ונ"ל דנפקא ליה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני ק"ש מקראי ומשמע דראיות גמורות נינהו ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם. וכתב הרא"ש ז"ל דמדאמר שמואל אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן פסק בשאלתות דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אי אמרן א"צ לחזור וז"ש רבינו שאם נסתפק לו אם בירך אינו חוזר ומברך.

ומ"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה כ"כ ה"ר יונה שם שכל ספק שהוא של תורה מברכין עליו והביא ראיה לדבר:

ובתשובת הרשב"א סימן ש"כ כתב שעדיין קשה על דברי רבינו שהוא ז"ל כתב מפורש שכל הברכות דרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצוה אע"פ שעיקר עשיית המצוה דאורייתא או שהוא מסופק אם הוא חייב בה כמילת מי שנולד מהול או בשמיני דסוכה שהוא ספק שביעי לא מברכינן כלל וכן השיב לחכמי לוני"ל. ואני אומר באולי לדעת הרב שהוא סובר דמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא חייב לקרות קורא לכתחלה עם ברכותיה אלא אם יגרום לו סבה כענין קריאת מקדש שאינו מברך אלא ברכה אחת א"נ משום עסק תורה כדרבי שהיה מעביר ידיו על עיניו ומקבל מלכות שמים בקריאת פסוק ראשון הא במקום אחר כשהוא קורא צריך הוא לקרות לכתחלה בברכותיה וכמו שאמרו במאחר לקרות לאחר זמנו מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ופירשו מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. ואולי למדה עוד הרב ממה שאמר ר' אלעזר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומדקאמר סתם חוזר וקורא משמע דכל פרשיותיה הוא קורא אע"פ שאין דאורייתא אלא פסוק ראשון ולא אמרו שיחזור ויקרא פסוק ראשון והשאר דהוי דרבנן לא וטעמא דכל שהוא חייב לקרות קורא הוא כעיקר תקנתו, וכמדומה אני שטעם זה שמעתי מפי מורי הרב החסיד ז"ל בחוזר וקורא כל פרשיותיה ולא סגי לן בחוזר וקורא פסוק ראשון ואולי מהסכמה זו כתב הרב כן אפילו בברכות עכ"ל:

קרא וטעה וכו'. משנה פ"ב דברכות דף ט"ו. וכתב ה"ר מנוח כלומר אם טעה בתיבות או באותיות שדילג אחת או שתים ואין צריך לומר אם טעה בדילוג פסוקים שחוזר למקום שטעה וקורא על הסדר שאל"כ הו"ל קורא למפרע:

נעלם ממנו וכו'. שם י"ו תני תנא קמיה דר"י טעה בין פרק לפרק יחזור לפ"א באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה א"ל ר"י ל"ש אלא שלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואזיל. ומפרש רבינו בין פרק לפרק היינו שיודע שהתחיל לקרות שמע ומוצא עצמו במקום הפסק א' ואינו יודע מה השלים ומה צריך להתחיל חוזר למקום הפסק ראשון וכיון שמפסיקים בין שמע לואהבת חוזר לואהבת. ודייק רבינו לכתוב פרשה לרמוז על פי' פרק שעניינו הפסק. וכתבו המפרשים ז"ל דהא דאמרינן טעה באמצע הפרק ואינו יודע להיכן פסק חוזר לראש הפרק היינו דוקא שאינו יודע באיזה מקום טעה וגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל אם ברי לו שקרא פסוק ראשון או שנים ואח"כ דילג פסוק אחד או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא במקום שטעה או שדילג בלבד. וכתב הרא"ש ז"ל דהכי תניא בתוספתא:

היה קורא ופגע באחרים וכו'. משנה שם (יג) בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב באמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר"מ. ר"י אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי דר"מ ופירש"י מפני היראה אדם שירא מפניו שלא יהרגנו. וכתב הרא"ש ז"ל דפשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ונראה דאביו ואמו ורבו חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים עכ"ל. ולפי דעתו מפני הכבוד היינו מפני אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום. אבל דעת רבינו דמפני הכבוד היינו דוקא מי שהוא מחוייב בכבודו אבל איש נכבד שראוי להקדים לו שלום לא ומפני היראה היינו אנס ולא שמתיירא שיהרגנו דאי הכי פשיטא אלא שמתיירא שיצערנו:

וכתב הרא"ש ז"ל דאמרינן בירושלמי שאין חילוק בין באמצע הפסוק לבין פסוק לפסוק:

וכתב ה"ר מנוח והאי אמצע הפרק דאמרינן דפוסק מפרש בירושלמי אפי' באמצע פסוק. וא"ד דכי פוסק באמצע פסוק היינו היכא דסליק עניינא אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק:

וכתב הרמ"ך אבל באמצע פסוק ראשון לא יפסיק כמו בתפלה וכן מפורש בירושלמי עכ"ל:

ולענין להפסיק לקדיש לקדושה ולברכו כתבו ה"ר יונה והרא"ש ז"ל שי"א שאינו מפסיק ורוב הפוסקים הסכימו שמפסיק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ורבינו יונה כתב דלמודים נמי מפסיק ומיהו ודאי כשישחה לבד די שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית ה"ל הפסקה גדולה עכ"ל. ומספקא לי אם כוונתו שישחה ולא יאמר דבר וקרי הפסקה לשחייה או אם יאמר מודים ולא עוד ולזה דעתי נוטה יותר. ולענין להניח ציצית ותפילין אם הביאום לו באותה שעה ולברך עליהם כתבו התוס' וההגהות מחלוקת בדבר והיותר נ"ל הוא שיניחם בלא ברכה ואחר שיסיים תפלתו ממשמש בהם ומברך עלייהו:

ואלו הן בין הפרקים וכו'. משנה שם אהא דקתני בין ויאמר לאמת ויציב שהוא כבין הפרקים ור' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ובגמ' (שם יד) א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה דכתיב וה' אלהי"ם אמת כלומר דבעי למסמך ה' אלהיכם לאמת. ונחלקו המפרשים רבינו יונה כתב בשם רבני צרפת שאינו מפסיק כלל אלא תיכף לה' אלהיכם יאמר אמת ואח"כ אם יצטרך לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר הפרקים ולזה נוטה דעת הרא"ש ז"ל. אבל דעת רבינו שאין לחלק בין ת"ק ור"י כולי האי דלת"ק פוסק כמו בין פרק לפרק ולר"י אפי' באמצע הפרק לא יפסיק אלא היינו פלוגתייהו דלת"ק חשיב כמו בין פרק לפרק ולר"י חשיב כאמצע הפרק. וכתב ה"ר יונה ואע"ג דאין מפסיקים בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו הכא כיון דלא מברכין לקריאת שמע לא קפדינן כולי האי. וכתב עוד דבין אמת ויציב לתפלה מסתברא דכאמצע הפרק הוא. וכתב עוד ודבר פשוט הוא דשאלת שלום והשבתו דאמרינן הכא מותר אפי' בלעז וכ"כ רש"י ז"ל עכ"ל: