אדם שנטמא במת וכו' כיון שנגע כל שהוא ממי הנדה וכו'. בפרק דם חטאת (זבחים דף צ״ג) מסיק רבא דפליגי ר״א ורבנן בהזאה אי צריכה שיעור אי לא ורבנן סברי אינה צריכה שיעור.

ומ"ש בכ"מ מעור בשרו של טמא עלתה לו הזאה וכו' אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום אע"פ שהלשון כאיברים שבגלוי וכו'. פ"ק דקידושין עלה כ"ה וכחכמים:

וכן כלי שנטמא במת וכו'. זה בכלל מה שאמרו הזאה אין לה שיעור ומתניתין היא בסוף פרה מזין על האדם ועל הכלים אפילו הם מאה:

שני כלים וכו'. מתבאר ממה שיבא בסמוך:

והזה על שני כלים ונסתפק לו וכו'. בפרק י"ב דפרה:

כלים המפוצלים. בריש פרק במה טומנין (שבת דף מ״ח ע״ב) וריש פרק במה אשה (שבת דף נ״ח ע״ב):

שני כלים שחברן. מתבאר ממה שיבוא בסמוך:

שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים וכו' עד המפוצלת. בסוף פרה:

המחבר ג' כסתות וכו' עד כל שהן. פכ"ט דכלים ויש כאן חסרון מט"ס וכך היא הנוסחא הנכונה או י"ב מטפחות הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה יתר מכאן חיבור לטומאה ולא להזאה:

כיסוי המיחם וכו'. בסוף פרה שם וכבית הלל:

הזוג והענבל חיבור וכו'. שם:

הכוש שפותלים בו החבלים וכו'. בסוף פרה כוש של רובן לא יזה לא על הכוש ולא על הפיקא ואם הזה מוזה של פשתן חיבור ופירוש רובן גמי שפותלים ממנו החבלים וטעם החילוק בין כוש של רובן לשל פשתן מפני ששל פשתן חלקיו מחוברים יותר:

וכתב הראב"ד א"א בכל מה שמאריך וכו'. אין זו השגה שרבינו בחיבור הזה אינו בא לפרש לשון המשנה ומ"מ מתוך דבריו נלמד שרובן הוא דבר שפותלים ממנו החבלים:

עור של עריסה וכו'. שם ופירושו עור שמשימים על עריסה של קטן ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועים בעריסה ועשויין כעין פיקות:

המלבן של מטות וכו'. גם זה שם ופירושו שמניחים תחת כרעי המטה מלבנות של עץ שלא ירקבו מלחלוחית הקרקע והם חקוקים והכרע נכנס בהם:

כל ידות הכלים הקדוחות וכו'. שם וכת"ק: