המים שנותנין על אפר פרה וכו'. מפורש בתורה בפרשת פרה ונתן עליו מים חיים אל כלי ושנינו בפרק ה' דפרה ובפ"ק דידים שאין ממלאין אלא בכלי.

ומ"ש שממלאין מנהרות המושכים. יתבאר בסוף פרק זה:

הכל כשרים למלאות המים חוץ מחש"ו. נראה דיליף לה מקידוש:

והכל כשרים לקדש חוץ מחש״ו. משנה פרק ה' דפרה וכת״ק ובפרק קמא דערכין (דף ג') אמרו דהכל כשרים לקדש לאתויי אשה וטעמא דמתניתין מפרש בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ״ג):

ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי ואין מזין אלא בכלי. פ"ק דידים:

והמילוי והקידוש כשרים בלילה. תוספתא בפרק ג' דפרה.

ומ"ש אבל אין מזין ואין טובלין אלא ביום. פי' אין טובלין היינו טבילת אזוב וכן שנינו בסוף פרה טבל וכו' את האזוב ביום והזה בלילה בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום וכתבו הראב"ד בהשגה כמשיג על רבינו שקיצר בדבר הצריך ביאור ורבינו סמך על המבין שמאחר דבמילוי וקידוש והזאה עסיק ואתי ממילא משמע דטבילה דקאמר בטבילת אזוב קאמר ולא תיקשי לך שהקדים אין מזין לאין טובלין לישנא דמתני' נקט וכ"כ בפירוש בפי"א טבילת האזוב במים והזאתו ממנו ביום השלישי וביום השביעי אחר שתנץ החמה ואם עבר ועשה משעלה עמוד השחר כשר כמו שביארנו. ומ"ש שם ואחר שיזה עליו ביום השביעי טובל ביום ומעריב שמשו והרי הוא טהור לערב לאו למימרא שצריך לטבול ביום ולאפוקי אם טבל בלילה אלא לקצר זמן טהרתו כתב כן לומר שאם טבל בו ביום כיון שהעריב שמשו הוא טהור אבל אם טבל אחר אותו היום בין ביום בין בלילה אינו טהור עד שיעריב שמשו אחר טבילתו.

ומ"ש וכל היום כשר להזאה ולטבילה. משנה בספ"ב דמגילה (דף כ' ע"ב):

בכל הכלים ממלאין ומזין וכו'. בפ"ה דפרה בכל הכלים מקדשין אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה ובספינה מקדשין בה וסובר רבינו דה"ה למילוי והזאה.

ומ"ש וא' כלי חרס ואחד כל הכלים וכו'. בספרי.

ומ"ש אבל אין ממלאין ואין מקדשין וכו'. בפרק ה' דפרה ופ"ק דידים.

ומ"ש ולא בביצת התרנגולת. בפ"ה דפרה וכחכמים.

ומ"ש ולא בשוקת שבסלע. שם.

ומ"ש אבל ביצת היוצרים כשירה. שם וכת"ק:

שולי כלי עץ וכו'. תוספתא פ"ד דפרה ובפ"ח דכלים ודין מגופה שחסר בתוספתא שלנו ט"ס הוא כי ר"ש הזכירה בתוספתא שהביא:

וביצת הנעמית כשירה לקדש בה. תוספתא פ"ד.

ומ"ש ואין צ"ל שכשירה למלאת בה ולהזות ממנה, כלומר דעיקר מאי דילפינן דבעינן כלי היינו מדכתיב מים חיים אל כלי כמו שנתבאר וכיון דחשיבא כלי לקידוש אתי מילוי והזאה בכ"ש:

כלי שחיברו בארץ או בסלע וכו'. בפרק ה' דפרה השוקת שבסלע אין ממלאין בה וכו' היתה כלי וחיברה בסיד ממלאים בה ומקדשים בה ומזין ממנה.

ומ"ש עשה לה עטרה של טיט וכו'. שם:

כלי חרס שניקב בכונס משקה וכו'. מימרא דרבא בסוף פרק המצניע (שבת דף צ"ה ע"ב):

כלי שניקב מלמטה וכו' עד ולהזות ממנו. בפרק חמישי דפרה שם:

הזולף מים מן המעיין וכו'. תוספתא דפרה פרק חמישי ואע"ג דבנוסחא דידן בתוספתא כתוב כשר ט"ס הוא וצריך להגיה ולכתוב פסול וכך כתבה רבינו במשנה פרק ו' דפרה:

נתן את החבית במים וכו'. בפרק ו' דפרה נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרי' זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול ודבר שאינו מקבל טומאה כשר ובפרק ב' דזבחים יליף מקרא:

המפנה המעיין וכו'. פרה סוף פרק ששי:

הים הגדול כמקוה וכו'. בפרק שמיני דפרה כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הים הגדול כמקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת ופירש רבינו רבי יהודה אומר שהים המקיף לבד הוא אשר דינו דין המקוה ולא יחשב כמעיין ואמנם שאר הימים הנה הם כמו מי המעיין וראויה בהם טבילה לזבים ולקדש בהם מי חטאת וכו' ואמר רבי יוסי ששאר ימים זולת הים הגדול נחשבים כמעיין לענין שיטהרו בזוחלין וכו' ונחשבים כמקוה לענין שהם פסולים למי חטאת ולטהרת מצורע ולטבילת הזב והלכה כרבי יוסי עכ"ל בפירוש המשנה אבל כאן נראה שפסק כר"י דמכשיר בשאר ימים לקדש מי חטאת:

ויש לתמוה עליו דהא קי"ל הלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ועוד קשה שבכאן כתב הים הגדול כמקוה לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש ושאר הימים כמעיין משמע דשאר ימים ממלאין מהם מים לקידוש דלענין זה קאמר שהם כמעיין כגוונא דקתני רישא גבי ים הגדול שהוא כמקוה ובפרק תשיעי מהלכות מקואות כתב כל הימים מטהרים בזוחלין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהם מי חטאת והרי הסתירה מבוארת בדין שאר ימים וע"ק שכאן חילק בין ים הגדול לשאר ימים לענין מילוי לקידוש ושם סתם וכתב דין כל הימים בשוה ולא חילק בין ים הגדול לשאר ימים ושם בפרק הנזכר אבאר.

ומ"ש וכל הנהרות פסולין לקדש מהם מי חטאת: כתב עליו הראב"ד תמה אני על זה האיש שהניח המשנה בעבור התוספתא וכו'. ואפשר לומר שדעת רבינו לומר דמתני' לא פליגא אתוספתא דקתני כל הנהרות פסולים וטעם פיסולם יש מהם מפני שהם מי ביצים ויש מהם מפני שהם מי תערובת ובמתניתין מפרש שמי קרמיון ומי פיגה טעם פיסולם מפני שהם מי ביצים ומי ירדן ומי ירמוך טעם פיסולם מפני שהם מי תערובת ועל הראב"ד יש לתמוה לפי מאי דסבר דמתניתין פליגא אתוספתא דעדיפא מינה הוה ליה למפרך שדבריו סותרין את דבריו שכתב בראש פרק זה להכשיר למלאות מהנהרות המושכין ועל כרחנו צ"ל דהתם בידוע שאינם מי תערובות דיקא נמי דקתני המושכים כלומר שהם מושכים מעצמם בלי שום תערובות והכא כשיש לחוש למי תערובות ומי הירדן ומי ירמוך דפסלה מתניתין מפני שהם מי תערובות לדוגמא נקטינהו ולאו דוקא אלא ה"ה לכל נהרות שיש לחוש בהן למי תערובות וסיפא דמתניתין הכי מוכחא בהדיא דקתני ואלו הם מי תערובות אחד כשר ואחד פסול שנתערבו שניהם כשרים ונתערבו כשרין ור"י פוסל ואי מי ירדן ומי ירמוך דוקא אין מקום לסיפא דמתני' זו ובהכי אתי שפיר התוספתא ומתני' בלא פלוגתא דתוספתא בשיש לחוש למי תערובות עד שיודע שאין בהם תערובות פסול:

והמים הנגררים וכו'. יתבאר בפ"ט דמקואות:

והזוחלין מן המעיין וכו'. בפ"ה דמקואות הזוחלין כמעיין:

מים המוכים והמכזבים פסולין וכו' עד בשני בצורת. פ"ח דפרה. וא"ת איך כתב רבינו הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש ומאי איריא משום דאינו כמעיין תיפוק לי דאפילו היה כמעיין נמי היה פסול מטעם שמימיו מלוחים וי"ל שיש מקואות בתוך הים שהם מים מתוקים כמו שהוא ידוע לספנים שמכירים המקומות ההם כשעוברים עליהם ושואבים מהם ושותים ובמים הנשאבים מאותם המקומות הוא דאיצטריך למפסלינהו מפני שאינו כמעיין. ועי"ל דמלוחין לא מיפסלי למי חטאת אלא כשאין תקנה למליחותן אבל מי הים יש תקנה למליחותן י"א ע"י כלי חרס חדש שיסתמו פיו וישקעוהו בתוך הים והמים שהוא מוצץ מאחוריו לתוכו כדרך כלי חרס חדש הם מתוקים וי"א על ידי תקונים אחרים וכיון שיכולין להמתק לא מיפסלי מטעם שהם מלוחים:

ומ"ש או שהיו מימיהם פעמים מרובים וכו'. תוספתא פ"ח דפרה.

ומ"ש ומעיין היוצא בתחילה כשר וכו'. שם וכחכמים:

מי ביצים ומי הירדן וכו'. שם במשנה ופי' מי ביצים מלשון היגאה גומא בלא ביצה וכתבו התוס' בפ"ק דסנהדרין (דף ה' ע"ב) בד"ה פסולין שטיט ועפר מעורב בהם והוי חציצה בין מים לכלי דקרא כתיב מים חיים אל כלי וכן פירש"י:

ואלו הם מי התערובות וכו' עד ממלאין מהם. גם זה משנה שם וכחכמים:

המים שנשתנו וכו'. גם זה משנה שם:

באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה וכו'. גם זה משנה שם וכר"ע:

נפל לתוכה שטף של מימי גשמים וכו'. שם בתוספתא הכל שוים בבאר שירד לתוכה שטף של מימי גשמים שהוא צריך להמתין עד [שיחזרו המים] לכמות שהיו ומפרש רבינו שנעכרו המים שבבאר מחמת מי גשמים וקתני שצריך להמתין עד שיחזרו המים צלולים כמות שהיו ואע"פ שבנפל לתוכן חרסית או אדמה א"צ להמתין שתיצל הכא צריך להמתין:

כתב הר"י קורקוס שהטעם מפני שמים במים מתערבים יותר:

אמת המים הבאה מרחוק וכו'. משנה שם וכת"ק: