מצות עשה לעשות העולה וכו'. פשוט הוא:

(ב-ג) צמר שבראשי כבשים וכו' עד אחר חצות לא יחזיר. משנה וגמרא בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:) פירש״י אין בהם ממש שנשרפו כולן. ובפרק שני דמעילה (דף ט':) דייק דדוקא פקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר הא על גבי המזבח יחזיר:

כשמנתח איברי העולה וכו'. בפ״ב דיומא (דף כ״ה) תנן הפייס השני מי שוחט וכו' מי מעלה איברים לכבש ובפ״ד דתמיד (דף ל״א:) תנן גבי איברי התמיד הלכו ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו ומלחום ובפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״א:) תניא שאחד מג' מקומות שהמלח נתון היה על גבי הכבש ששם מולחים האיברים.

ומ"ש ואחר כך מעלים כל האיברים לראש המזבח. בפ"ב דיומא (דף כ"ו) תנן הפייס הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח ובפ"ה דתמיד תנן אמר להם בואו והפיסו מי מעלה אברים מן הכבש למזבח.

ומ״ש ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו ע״ג הדשן שבאמצע המזבח. מימרא בר״פ גיד הנשה (חולין דף צ'):

ומ״ש וזורק כל האיברים על האש וכו'. כן משמע בסוף מסכת תמיד ובפרק טבול יום (זבחים דף ק״ד) אמרו מה דם בזריקה אף בשר בזריקה.

ומ"ש ואחר שזרקן חוזר ועורך אותם על האש וכו'. בסיפרא פ"ד.

ומ״ש ואיברים שצלאן ואחר כך העלן למזבח אין בהם משום ריח ניחוח. מימרא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א):

כיצד מנתחין את העולה לא היה שובר את הרגל וכו'. במסכת תמיד פ' ד'.

ומ"ש ואם היה שור מפשיטו בלי תליה. ומ"ש ומפשיט עד שהוא מגיע לחזה וכו' עד הולך ומדיחן. שם. ודע שיש בספרי רבינו חסרון הניכר שאצל מה שכתב וחותך את הידים ונותנן לאחר צריך לכתוב וחותך רגל הימנית ונותנה למי שזכה בראש ושתי ביצים עמה:

ומ"ש לא ביין ולא במזוג ולא בשאר משקין. בפ"ב דזבחים (דף כ"ב) במים ולא ביין במים ולא במזוג.

ומ"ש וכל המימות כשרים. שם במים לרבות שאר מים ופירש"י שאר מים ואפילו מכונסים:

כמה מדיחן הכרס מדיחין אותה בבית המדיחין כל צרכה וכו' עד ונותנו ביד אחר. בפ"ד דתמיד (דף ל"א) ובפ"ב דיומא (דף כ"ה) מייתי לה מקרא ואע"פ ששנו שם שאדם אחר היה נוטל החביתין לא מנאו רבינו מפני שחביתין הללו חביתי כ"ג הן ואינם תלויים בקרבן:

ומ"ש נוקב את החזה. הטעם ששנינו נוקב מפני שהחזה כאהל על הדפנות וכשנוטלו משם נשאר המקום כחלון כי הוא קצר ונשאר מקומו כנקב. ויש בספרי רבינו ט"ס שכתב ונוקב את הריאה וצריך למחוק תיבת הריאה ולכתוב במקומה החזה גם בג' מקומות כתוב שזרה במקום שדרה:

ומ"ש עד השדרה. פירוש אצל השדרה כי השדרה היה מניח עד דופן השמאלי. פירוש גרה הוא הצואר על שם כי שם הוא מעלה גרה. ופירוש עוקץ הוא זנב:

ומ"ש שמוליך הרגל עם הראש. נתבאר טעמו בפ' שני דיומא (דף כ"ה כ"ו):

ומ"ש אבל אם היה איל מוליכים הקרבים שנים והסלת בשנים. משנה בפרק שני דיומא (דף כ"ו:):

ומ"ש השור מוליכים אותו כ"ד הראשון מוליך את הראש וכו' עד הרי כ"ד. שם במשנה:

ומ"ש ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים וכו'. סיפרא פ"ה.

ומ"ש בד"א בעולות וכו'. במשנה:

עולת העוף כיצד היתה נעשית וכו' עד כל ששינה בה מאחר תמצית הדם כשירה. משנה בפרק קדשי הקדשים (דף ס"ד:).

ומה שכתב למעלה מן החוט שבאמצע המזבח. בפרק קמא דקינים עולת העוף נעשית למעלה וכו' ואם שינה וכו' פסל:

ומ"ש ושסע אותו בכנפיו בידו בלא סכין. בפרק קדשי הקדשים (דף ס"ה:) ת"ר ושסע אין ושסע אלא בידו וכן הוא אומר וישסעהו כשסע הגדי:

כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן. פרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ה) ובתוספתא דזבחים פ״ז.

ומ"ש ואם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא. בפרק קמא דחולין (דף כ') פלוגתא דרב הונא ורבה ופסק כרב הונא דרבי אבין ורבי ירמיה סברי הכי.

ומ"ש ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס. שם אמר רב כהנא מצות מליקה קוצץ ויורד וזו היא מצותה וכו' אמר רבי ירמיה כל שכן דמוליך ומביא כשר ומאי זו היא מצותה אף זו היא מצותה:

ומ"ש ואם נעקרו הסימנין אינו חושש. שם תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף ופירש רבא בר קיסי דהיינו במליקה ופירש"י דכיון דדרסה וחלדה לא פסלי בה עיקור סימנין נמי לא פסיל בה.

ומ"ש וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר שאם חתך רוב בשר הרי זה כמתה קודם שיגיע לסימנים. שם.

ומ"ש וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד. שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כתנא קמא.

ומ"ש והמולק בסכין אינה מליקה. משנה בפרק דם חטאת.

ומ"ש או מן הצדדין. משנה פרק קמא דחולין (דף י"ט:).

ומ"ש וכל העורף כשר למליקה. גם זה משנה שם: