עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר. כלומר במקום שכותבים שטר דומיא דקרקע או בחזקה לחודה אפי' במקום שכותבין ומכאן נראה שדעת רבינו כדעת הסוברים כן:

כיצד התיר לו מנעלו וכו'. כתב ה"ה דסברת רבינו דכשם שקרקע נקנה באכילת פירות כן העבד נקנה באי זו מלאכה שיעשה אפילו אינה מלאכת עבדות כגון תפר לו בגד או בישל לו קדרה ושלא כדברי הרשב"א והרמב"ן. ואני אומר דאדרבה לשון רבינו נראה בהפך שכתב שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים דמשמע דוקא תשמיש המיוחד לעבדות ולא דמי לאכילת פירות דקרקע דשאני התם דבעת הנאתו מינכר לכל שהוא שלו אבל כשתופר בגד במה יודע דלרבו הוא אבל מלאכת עבדות הם מעשים בגופו של אדון והוליך כליו אחריו למרחץ כיון דאחריו הוא הולך הא מינכר שהוא שלו דומיא דקרקע:

או שאמר לו רבו הראשון לך אצל וכו'. טעמו משום דהוי טעמא משום דאדעתא דנפשיה אזיל לא שאני לן בין קראו רבו השני ובא אליו לאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח:

הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה. כתב ה"ה ולא במסירה דטפי עדיפא משיכה ממסירה. כך נראה שהוא דעת רבינו שכתב בפ"ג הספינה הואיל וא"א להגביה וכו' לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה אלמא דמשיכה עדיפא ליה ממסירה:

כיצד קונין את הבהמה במשיכה וכו' או שרכב עליה והלכה בו וכו'. עיין במ"ש בפי"ז מהל' גזילה:

האומר וכו'. כתובות פ' האשה שנפלו (דף פ"ב) וכתבו שם התוס' בד"ה הא דאמר לא דמי לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' דמקודשת אע"פ שנתאכלו המעות אע"פ שלא אמר מעכשיו כדאמרינן בפרק האומר דבכסף ודאי לא בעינן מעכשיו שאם לא תתקדש לו חייבת לשלם והוי כאילו הכסף בעין לאחר ל' יום אבל הכא גבי משיכה אם לא אמר מעכשיו לא קנה לאחר ל' יום דבשעת קנייה כבר פסקה המשיכה. וכתבו עוד דר"י שהוא בעל המימרא ס"ל דמעכשיו מתחיל הקניין ואינו נגמר עד לאחר ל' יום ולהכי אמרינן בהכותב (דף פ"ו) שצריך שתהא בסוף שלשים באגם שהוא מקום הראוי למשיכה: כתב הר"ן בפ' הכותב על הא דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום לא ירדתי לסוף דעתו של הרמב"ם שכתב פ"ט מהל' גירושין דבלא א"ל מעכשיו מגורשת ובפ"ג מהלכות מכירה כתב דבלא א"ל מעכשיו לא קנה. וה"ה בפ"ט מהל' גירושין נתן טוב טעם ודעת לדברי רבינו: כתב ה"ה מ"ש אפילו אם עומדת באגם הכוונה ברשות שאינו שלו וכו'. ולא ידעתי למה כתב כן דהא בגמרא משמע דוקא בעומדת באגם אבל עומדת ברה"ר לא: