אין כלי חרס וכו'. סוף פרק ד' כלי חרס מאימתי מקבלין טומאה משיצרפן בכבשן והיא גמר מלאכתן.

ומ"ש התנור משיסיקנו וכו' עד שיעורו ככירה. רפ"ה:

תנור שהתחיל לבנותו וכו'. רפ"ה תנור תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים במה דברים אמורים בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא ושיריו ברובו ואמרינן בפרק העור והרוטב וכמה כל שהוא טפח:

הכירה משיתחיל בה [שלש] אצבעות וכו'. שם כירה תחלתה שלש ושיריה שלש.

ומ"ש הכופח אם עשאו וכו'. שם:

תנור שהוסק מאחוריו וכו'. משנה פרק רביעי:

(ד-ה) תנור שהסיקו להיות צולה בו וכו' עד נטמא הכל. תוספתא דכלים פ"ד אלא שבסוף יש קצת שינוי:

וכתב הראב"ד אני לא מצאתי בתוספתא כדבריו וכו'. משיג על רבינו מסוף התוספתא שהיא מוחלקת מנוסחת רבינו ונוסחת הראב"ד אינה מכוונת דקתני סיפא נטמא אחד במשקין הרי חבירו טהור והלא ברישא הדין כן ואם כן מאי איכא בין רישא לסיפא ואי משום דקתני סיפא מטמא במגע ובאויר גם ברישא קתני דשרץ הכל טמא ואם תאמר דהכל טמא ברישא היינו החלק שנטמא והעובי שביניהן בלבד כדפירש הראב"ד ובסיפא אם נטמא אחד נטמא גם חבירו הוה ליה לפרושי וא"ת דבסיפא לא נטמא אלא הוא לבד ולא העובי שביניהם הוה ליה למיתני דרך שלילה לא נטמא חבירו ונראה שלפיכך כתב הראב"ד ולא נתבררה אצלי כהוגן. ועל פסק רבינו ק"ל דמשמע דרבי יוחנן בן נורי דאמר חולקים את עוביו לטעמיה אזיל דאמר במתניתין פרק ב' דכלים גבי בית תבלין של עץ שנטמא אחד מהן במשקה לא נטמא חבירו רבי יוחנן בן נורי אמר חולקים את עביו ומאחר דרבינו פסק כההיא בפרק דלא כרבי יוחנן בן נורי הכי נמי הוה ליה למיפסק בהא דלא כוותיה ואפשר לומר דכיון דהכא לא איפליגו רבנן משמע שיש איזה טעם לפלוגי בין ההיא דהתם להא דהכא:

תנור או כירה וכו'. סוף פ"ה.

תנור של מתכת שניקב וכו' עד עדיין אינה מקבלת טומאה. משנה שם:

תנור שאינו מחובר בארץ וכו'. פרק כל הכלים עלה קכ"ה:

(ט-י) כור של צורפי מתכות וכו' עד מתטמאה. פרק ח' דכלים:

אבנים שחיברן זו לזו וכו'. תוספתא ריש פרק ד' דכלים וכרבי יהודה.

ומ"ש וטירת הכירה טהור. שם:

שתי חביות וכו'. תוספתא דכלים פרק חמישי:

(יג-יד) העושה שלשה פטפוטין וכו' עד של מתכת. משנה רפ"ו דכלים.

ומ"ש וכן אבנים שלא מירחם בטיט וכו' עד אינה מקבלת טומאה. שם:

(טו-יח) האבן שהוא שופת עליה וכו' עד חזרו השתים של כירה לטומאתן. גם זה שם:

דוכן של חרס וכו' עד סוף הפרק. פרק ז'.