אזהרת קכח שלא לאכול נבלה והיא בהמה או חיה או עוף שמת ואם אכל כזית מא' מהם לוקה דכתיב לא תאכלו כל נבלה וכל שלא נשחטה כראוי הרי זו מתה דכיון דלא נשחטה כראוי לא מקרייא שחוטה.

אין אסור משום נבלה אלא מינים טהורים דאין איסור נבלה חל על איסור טמאה כדילפינן לעיל בה' איסורי ביאה דאין איסור חל על איסור והכא נמי כתיב בנבלת עוף נבלה וטרפה לא יאכל וגו' דאין לה טומאת משא ומגע אלא טומאת אכילה בבית הבליעה יכול אף נבלת עוף טמא במשמע ת"ל נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה הוא יצא זה שאין איסורו משום נבלה אלא משום עוף טמא וכיון דמלישנא דאכיל' מוכח דלאו בעוף טמא מיירי משמע דאין באכילת טמא איסור נבלה דאין איסור חל על איסור טמא כדאמרינן ואינו לוקה על אוכל בשר טמא אפילו מת או בשר מן החי אלא משום אוכל בשר טמאה.

האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום נבלה הואיל שאכלו כולו דכיון דבטמא בריה אסרה תורה בין גדולה בין קטנה הכי נמי בטהורה דהתירה תורה ואסרה כשהיא נבלה בין גדולה ובין קטנה אית בה איסור נבלה ולא משכחת לה בעוף טהור שאין בו כזית אלא כשאוכלו שלם ובחייו דאם אכלו אחר שמת כשיהיה בכולו כזית חייב משום נבלה ולא הויא בריה להתחייב בכל שהוא שכל שדבר אחר גרם ליאסר לה כי הכא דנתנבלה לא מקריא בריה להתחייב עליה בכל שהוא.

האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה משום אוכל נבלה דהא הויא בשר מתה וכל שלא שהה עד יום ח' בבהמה הרי זה ספק נפל דכתיב שבעת ימים יהיה עם אמו וגו' ואם נודע שכלו לו חדשיו מותר מיד. השליא אינה בשר והאוכלה פטור מן התורה:

אזהרת קכט שלא לאכול טרפה והיא בשר בהמה או חיה ועוף טהורים שנטרפו ואם אכל כזית מא' מהם לוקה דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וגו'. טרפה האמורה בתורה היא שטרפה חית היער נשברה ונטת למות ועדין לא מתה אף על פי שקדם ושחטה קודם שתמות הרי זו אסורה משום טרפה הואיל ואי איפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה בין נפלה ומתה בין חנקה או דרסתה חיה ומתה היא נבילה כך לא תחלוק בנוטה למות בין טרפתה חיה בין נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה בין זרק לה חץ ונקב לבה או הריאה שלה בין בא לה חולי מחמת עצמה ונקב לבה או הריאה שלה וכיוצא בהם הואיל ונוטה למות מ"מ הרי היא טרפה בין היה גורם בידי אדם בין בידי שמים דכתיב נבלה וטרפה הקישן הכתוב מה נבלה לא חילק בין בבית בין בשדה או מתה מחמת עצמה אף טרפה כן ומה ת"ל ובשר בשדה טרפה דבר הכתוב בהוה שאם לא תאמר כן לא תיאסר אלא אותה שנטרפה בשדה אבל נטרפה בחצר לא תאסר הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהווה וענין הכתוב שנוטה למות מחמת מכותיה ואי איפשר לה לחיות מחמת מכה זו אסורה דכתיב לכלב תשליכון אותו עד שיעשה אותה בשר הראוי לכלב דהיינו שאי איפשר לה לחיות כדאמרינן מכאן למדו חכמים כלל כל שאין כמוה חיה טרפה דהא לא נאסרה טרפה אלא משום דסופה למות מחמת טרפותה וילפינן לה נמי מדכתיב זאת החיה אשר תאכלו זאת החיה קרי ביה זאת חיה אחרת אינה חיה והיינו טרפה ובה' שחיטה יתבארו אי זה חולי עושה אותה טרפה הל"מ ואי זה חולי אין עושה טרפה.

וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים לוקה באכילתה משום טרפה שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה מה לי טרפה אותה חיה מה לי חתכה בסכין מה לי כולה מה לי מקצתה הרי הוא אומר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שנעשית הבהמה בשר בשדה הרי היא טרפה דמדכתיב בשדה משמע שפירש ממקומו.

בהמה חולה מותרת מן התורה שלא אסרה תורה אלא במין טרפת חית היער שעשה בה מכה הממיתה אותה בוודאי.

השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים דאפילו עוף דכתיב ביה ושפך את דמו לא ילפינן לה שחיטה אלא מדאיתקש' לחיה דכתיב ציד חיה או עוף וחיה כתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך כמו שיתפרש במקומו בס"ד והכא לא אדכר דם כלל וכן שוחט בריה ולא פרכסה מותרת ומסוכנת שלא פרכסה כלל הרי זו נבלה ולוקין עליה דקים להו לרבנן דניטלה נשמתה קודם גמר שחיטתה ואם שחטה בלילה ולא ידע אם פרכסה הרי זו ספק נבלה ואסורה ככל ספק דאוריתא דאזלינן לחומרא מדאוריתא כדילפינן לה בדוכתא.

כל איסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה חוץ מאיסורי נזיר דאם צרף כזית מענבים לחים ויבשים זגים וחרצנים ואכלם לוקה משום דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים וגו' אבל חלב דם ובשר טמא ונבל' וכיוצא בשאר איסורין שצרף מן הכל כזית ואכלו אינו לוקה דאין איסור אחד חל על איסור אחר להשלים ולצרף שיעור חיובו אלא דינו הוא כאוכל חצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין עליו כדילפינן מכל אוכל חלב וגו' וכל שאיסורו בלאו א' כגון איסור נבלה או איסור טומאה אף על פי שצרף כזית מבהמות וחיות חלוקות מצטרפין הטהורות לאיסור נבלה והטמאות לאיס' טומאה דהא אינו איסור אחר שנצטרף להשלים שיעור כזית אלא שאיסורן בלאו א' הוא ונבלה וטרפה מצטרפין זה עם זה להשלים שיעור כזית אע"ג דהוו ב' לאוין משום דטרפה תחלת נבלה היא.

האוכל מן האסורין מן העור מן העצמות מן הגידים מן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים של עוף מקום שמבצבץ מהם דם כשיחתכו ומן השליא פטור מן התורה דכתיב בבהמה טמאה מבשרם לא תאכלו ודרשינן על בשרם הוא באזהרה ולא על עור ועצמות וגו' ובדגים טמאים נמי כתיב מבשרם לא תאכלו לומר דאינו מוזהר על הסנפירין ועצמות שכלם אינם ראוים לאכילה ואינם מצטרפים לבשר להשלים כזית. קיבת האסורין מותרת דפרש בעלמא היא ועור הקיבה הוי כשאר בני מעים דהוו בכלל בשר ואסירי ועור הבא כנגד פניו של חמור הוי נמי כפרש בעלמא.

ויש שעורותיהם אסורין כבשרם עור האדם ועור חזיר הישוב וחטוטרת של גמל שלא טענו עליו משא מעולם ולא הגיע למשא ועור בית הבוש' ושתחת האליה ועור השליל והאנקה והכח והלטאה והחומט כל אלו העורות כשהן רכות הרי הם כבשר לכל דבר דכתיב בח' שרצים אלה הטמאים לכם ה' יתירה לרבות עור הרכים שיהו כבשר יכול אפילו כולן ת"ל אלה רכים ולא קשים כדאמרינן:

אזהרת קל שלא ליהנות משור הנסקל דכתיב ולא יאכל את בשרו והרי נבלה הוא ואיך אפשר לאוכלו אלא לא בא הכתוב אלא להודיעך שכיון שגמרו דינו לסקילה נאסר ואם קדם ושחטו שחיטה כשרה אסור בהנאה ואם אכל מבשרו כזית לוקה וכן כשיסקל לא ימכר ולא יתנו לכלבים ולא לגוים דכתיב ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום ופרש אינו בכלל האיסור דבשרו כתיב אבל פרשו מותר. נודע שהוא פטור מסקילה אחר שנגמר דינו כגון שהוזמו עדיו יצא וירעה בעדר דלא נאסר בגמר דין כיון שהוזמו ואם נודע אחר שנסקל הרי זה מותר בהנאה: