הבא על אחת מכל העריות האמורות במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' ושניהם במשמע האיש והאשה ואם היו שוגגין חייבין חטאת קבועה דכתי' נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' וגו' ואין חטאת בא אלא על דבר שזדונו כרת דיליף מע"ז דחטאת קבועה כתיב בפרשה שאינו בא בדלות. ואין ממיתין ולא מלקין עד שיתרו דכתיב וראה את ערותה עד שיראוהו טעמו של דבר ואם אינו ענין לכרת דהא גליא קמי שמיא אי שוגג הוי אי מזיד הוי תנהו ענין למלקות ור' חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו ואם הזיד לא נאמר אלא וכי יזיד משמע תמיד הוא בזדונו.

והעריות שיש בהם מיתת ב"ד מהם בסקילה והם אלו אמו ואשת אביו וכלתו וזכור ובהמה ואשה המביאה בהמה עליה דבכולהו כתיב בפרשת קדושים דמיהם בם ילפינן מאוב וידעוני דכתיב בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם דהוי סקילה דהני נמי דכתיב בהו דמיהם בם הוו בסקילה.

והעריות שהן בשריפה הבא על בת אשתו בחיי אשתו על בת בתה ועל בת בנה ועל אם אשתו ועל אם אמה ועל אם אביה והבא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו דכתיב כי יקח איש את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן וגו' אתהן שתיהם משמע וה"ק אם אשתו קיימת תשרף חמותו ואם לאו אין כאן עונש שריפה אלא אסור ארור שוכב עם חותנתו ומנין לעשות אם חמותו ואם חמיו כחמותו נאמר כאן בחמותו זמה את אשה ואת אמה זמה היא ונאמר באשה ובתה וכו' שארה הנה זמה היא מה להלן חייב הכתוב על בת בתה ועל בת בנה כבתה אף כאן נעשה אם חמותו ואם חמיו כחמותו לשרפה ומה להלן באזהרה דכתיב ערות אשה ובתה וגו' אף כאן חמותו ואם חמותו ואם חמיו באזהרה ושריפה באשה ובתה ובת בתה ובת בנה מהאי גזירה שוה דזמה זמה נמי נפקא ומה חמותו בחיי אשתו דכתיב אתהן אף בת אשתו בחיי אשתו דיליף לה מהאי ג"ש ובתו ובת בתו ובת בנו לשריפה נפקא לן מהנה הנה זמה זמה כתיב הכא כי ערותך הנה וכתיב באשה ובתה שארה הנה מה להלן זמה עמו כדכתיב שארה הנה זמה היא אף כאן זמה עמו ובתר דמייתינן זמה בשאר דידיה ילפי' בה שרפה בזמה זמה נאמר כאן בשאר דידיה זמה דאייתינן ליה בג"ש דהנה הנה ונאמר בחמותו זמה ומה להלן בשרפה אף כאן בשרפה ואזהרה בבתו דלא כתיבא בהדיא מהאי ג"ש דהנה הנה זמה זמה הוא דנפקא והיינו בתו מאנוסתו דלאו בכלל אשה ובתה הויא.

ואין ערוה בחנק אלא אשת איש בלבד דכתיב מות יומת הנואף והנואפת. ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק דמה מיתה האמורה בידי שמים דכתיב וימת גם אותו אין בה רושם חבורה וסימן אף מיתה האמורה בידי אדם סתם אין בה רושם וחבורה והיינו חנק דשריפה לא מצי' אמרת דמדקאמר רחמנא בת כהן שזנתה בשרפה מכלל דבת ישראל לאו בשרפה הילכך מות יומת הנואף על כרחיך חנק הוא ובת כהן בשרפה ובועלה בחנק דכתיב ובת כהן כי תחל וגו' באש תשרף ומדכתיב היא מחללת באש תשרף דרשינן היא תשרף ולא בועלה. ונערה מאורסה שניהם בסקילה שנאמר כי תהיה נערה בתולה וגו' וסקלתם אותם באבני' וכל מקום שנאמ' מות יומתו דמיהם בם הרי הם בסקיל' דיליף מאוב וידעוני דכתיב באבן ירגמו אותם דמיהם בם.

שאר העריות כולן בכרת דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' וקאי אכלהו עריות דכתיבי בפרשת אחרי מות. וכל חייבי כריתות לוקין אם היו בעדים והתראה דכתיב גבי כרת לעיני ונכרתו לעיני בני עמם וכתיב גבי מלקות ונקלה אחיך לעיניך גמר לעיני מלעיניך למלקות ומלמד שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרתן. וחייבי לאוין במזיד לוקין דומיא דלאו דחסימה שהוא כתוב אצל פרשת מלקות ובשוגג פטורין ושניות מדברי סופרים.

אנוס פטור מכלום דכתיב ולנער' לא תעשה דבר וגו' מכאן שפטרה מן המיתה מנין אף מן הקרבן שנאמר אין לנערה חטא אף מן המכות מנין ת"ל חטא מות מלמד שכל אונסין שבתורה פטורים. ובועל שנתקשה לערוה אין לו אונס דאין קישוי אלא לדעת ואשה שתחלת ביאתה לבד באונס פטורה דיצר אלבשה וגם זה אונס שבתחלת בעילה שהיא באונס הלבישה הבועל יצר וכופה אותה לרצות.

והכנסת עטרה נקרא העראה דכתיב את מקורה הערה והוקשו כל עריות לנדה להעראה מן התורה והעראה בחייבי לאוין ילפינן מדגלי רחמנא גבי שפחה חרופה שכבת זרע משמע דבשאר חייבי לאוין בהעראה לחודה מחייב וכיון שהערה חייבין שניהם דעל הכנסת העטרה הוא החיוב בין כדרכה בין שלא כדרכה כדכתיב משכבי אשה הוקשו משכבות להדדי.

המשמש באבר מת פטור מדכתיב עשה בנדה ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו ולא יפרוש משמע דמשום דהוי בקישוי הוא דלא יפרוש שיציאתו הנאה לו כביאתו עד שימות האבר דאז פטור מכל עונש אבל פוסל הוא מן התרומה.

המתעסק בעריות חייב שהרי נהנה דבמלאכת שבת לחודה הוא דבעינן מלאכת מחשבת כבמשכן. ערוה והיא מתה פטור דכתיב באשת איש שכבת זרע ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע פרט למשמש מתה דסד"א לאחר מיתה נמי שארו מיקרי דכתיב כי אם לשארו וגו' וליחייב עליה באשת איש קמ"ל. והבא על הטריפה או על בהמה טרפ' והיא מפרכסת ואפילו שוחט בה ב' סימנים חייב עד שימות או יתיז ראשה [דלא ממעטינן לעיל אלא מתה ממש].

כל שהיתה בת ג' שנים ויום אחד ומעלה גדול הבא עליה אם היא אסורה חייב מלקות או כרת או מיתה דהלכה למשה מסיני דביאת בת ג' שנים ויום אחד ביאה לחייב בועלה אם הוא גדול והיא פטורה דאינה בת עונשין וכן ביאת בן ט' שנים ויום א' ומעלה הויא ביאה לחייב האשה אם גדולה היא והוא פטור מכלום דאינו בר עונשין ואם היתה היא פחותה מג' שני' ויום א' או הוא פחות מבן ט' ויום א' שניהם פטורים דלא הויא ביאה.

העראה בזכור הויא כגמר ביאה דכתיב בנדה את מקורה הערה וילפינן שאר עריות מנדה דכתי' כי כל אשר יעשה מכל התועבות ונכרתו הוקשו כל העריות זו לזו מה נדה בהעראה אף שאר כל עריות בהעראה ומשכבי אשה כתיב ביה בזכר דכל דמחייב באשה נמי מחייב ביה ואם היו שניהם גדולים נסקלים שנאמר ואת זכר לא תשכב קרי ביה נמי לא תשכיב אזהרה לבועל ולנבעל וסקילה דכתיב ואיש אשר ישכב את זכר דמיהם בם ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה כדכתיב באבן ירגמו אותם אף כאן בסקיל' וביאת בן ט' שנים ויום א' בגדול או ביאת גדול עליו הגדול נסקל והוא פטור דלא הוי בר עונשין אבל פחות מבן ט' שנים ויום א' ביאתו או ביאת אחר בו אינה ביאה דהלכ' היא דאין ביאה פחות מבן ט' ויום א' ושניהם פטורים. והבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב ודרך נקבותו פטור דאע"ג דמשכבי אשה כתיב תרי משכבות הרי את זכר כתיב לומר דבמקום זכרותו והטומטום ספק הוא מדקפיד קרא אזכר ודאי לענין חגיגה דכתיב זכורך תרי זימני והאנדרוגינוס מותר לישא אשה דהא זכר הוי.

הבא על הבהמה או הביאה עליו שניהם נסקלין דכתיב ובכל בהמה לא תתן שכבתך קרי ביה נמי לא תתן שכיבתך דמשמע בין שרבעה בין שהביאה עליו וסקילה ילפינן מדכתיב ואת הבהמה תהרוגו וכתיב במסית כי הרוג תהרגנו כמו שמיסת נסקל כדכתיב וסקלתו באבנים וכו' כמו כן בהמה וכמיתת הבהמה כך מיתת השוכב דאיתקשו להדדי. ואחד בהמה ואחד חיה ועוף הכל בסקילה ואיפשר דילפינן חיה ועוף מריבוייא דובכל בהמה כדילפינן חיה ועוף משבת מדכתיב וכל בהמתך דהוי ריבוייא ולא חילק הכתוב בין גדולה בין קטנה דבהמה איקרי ואפילו ביום לידתה. הבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב דכיון דבהמה לאו אורחא היא לבא עליה אדם ביאת תרי משכבי שוין וכיון שהערה בה או שהערת בו חייב דכתיב באחות אביו ואחות אמו כי את שארו הערה ואם אינו ענין לגופיה דהא אתיא העראה בהו מדאיתקשו כל העריות להעראה דכתיב גבי נדה תנהו ענין להעראה דבהמה. קטן בן ט' שנים ויום אחד שבא על הבהמה או הביאה עליו היא נסקלת על ידו דהא ביאתו ביאה כדאמרינן לעיל והוא פטור דאינו בר עונשין פחות מבן ט' ויום א' אין סוקלין את הבהמה דאין ביאתו ביאה וכן קטנה בת ג' שנים ויום א' שהביאה הבהמה עליה הבהמה נסקלת דביאתה ביאה ואם היתה גדולה שניהם נסקלים ומבת ג' שנים ולמטה אין הבהמה נסקלת על ידה דאין ביאתה ביאה מהלכתא כדאמרן. וכן שוכב או נשכבת לבהמה בשגגה אין הבהמה נסקלת אף על פי שהם גדולים דהוי ספק אי תקלה של מכשול עון וקלון שגנה עצמו בדבר מגונה בעינן והכא קלון איכא תקלה ליכא דכסבור מותר או דילמא אקלון דאיש הוא דחייבה רחמנא סקילה ואף ע"פ שאין תקלה אבל העריות שהיא א' גדול וא' קטן הקטן פטור והגדול חייב ער וישן ישן פטור מזיד ושוגג מזיד חייב שוגג פטור ומביא קרבן אנוס וברצון אנוס פטור דכתיב בנערה המאורשה ולנערה לא תעשה דבר דהויא אנוסה ואפילו הכי קטלינן ליה (אונס) ונראה דמינה ילפינן לשארה דאף על גב דחד מינייהו לא מיחייב אי משום קטן אי משום שוגג אפילו הכי הגדול או הבועל ברצון חייבים.

משיראו המנאפים דבוקים זה בזה כדרך כל הבועלים נהרגים בראיה ואין צריך לעדים שיראו כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך ולישנא דקרא דכתיב בעריות שכיבה וגילוי ערוה הכי משמע כדרך המנאפים אי נמי דסמכינן חזקה מדאוריתא וחזקה צורה זו היא שהערה.

סומכין על החזקות אע"פ שאין ראיה ברורה שהם קרובים אלא על פי החזקה שזו אחות הבועל או אמו או בתו וכדילפינן לעיל חזקה מדאוריתא מבית המנוגע ועוד ראיה דאפילו במיתת ב"ד סמכינן אחזקה שדנה תורה במכה ומקלל אביו שיומת ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה כך שאר קרובים בחזקה. אשה שהוחזקה נדה בשכנותיה שראוה היום מלובשת בגדי נדותה בעלה לוקה עליה דהויא שפיר חזקה. עד א' שהעיד על אשת כהן שנטמאת אחר שקנא לה ונסתרה ובא עליה בעלה אח"כ לוקה עליה משום זונה דכל שנבעלה בעילה האסורה נעשית זונה דאין לשון זונה אלא שזנתה ויצתה מתחת בעלה לאחרים כמו כי זנית מעלי לשון מורדת ויוצאת מזה לזה ואע"פ שעיקר העדות בעד א' כבר הוחזקה בזונה וסומכין על החזקות.

אע"פ שהאב נאמן לומר על בתו קדשתי' לפלוני ותנשא לו אינה נסקלת על פיו עד שיהיו עדים שנתארסה בפניהם דהא דילפינן דהאב נאמן מאת בתי נתתי וגו' נתינה הוא דילפינן ובנתינה לחוד הוא דמהימניה קרא לא לעונשין דקרא דוסקלוה דכתיב בתריה מיירי היכא דאיכא עדים וכן אין האשה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק דלשויי נפשה חתיכה דאיסורא נאמנת לא לענין דיני נפשות: