נדונית האשה שקבל בעלה עליה אחריות ונעשו ברשותו אם פחתה פחתה לו ואם הותירו הותירו לו הרי הוא כשאר חוב וחייב מן התורה לפרוע כחוב שיש זמן וכן אם כתב לה כתובתה ותוספת מדעתו בקניין דהוי דאוריתא הרי נתחייב בהן וחייב לפרוע מן התורה כחוב שיש לו זמן ואין נגבין אלא לאחר מיתת הבעל או אם גרשה שזהו הזמן שקבל עליו הכל מה שנתחייב האדם בשטר חייב לשלם ויש על נכסיו שעבוד מן התורה ואין חייב לפרוע מן התורה אלא מזיבוריות נכסיו דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו דהיינו כל מלוה שחייב הלוה יוציא אליך העבוט החוצה ואין דרכו של אדם להוציא מביתו לבעל חוב אלא זיבוריות שבנכסיו וכל מה שאמרו מקולי כתובה כגון מקרקע ולא ממטלטלי היינו כמו תנאי שבממון שקיים שלא נתחייב אלא על תקנת חכמים אבל אי לאו הכי היה חייב כחוב בעלמא. ונכסי צאן ברזל שחייב בהם מן התורה אפילו מן המטלטלין כיון שנתחייב בה ואם כתב בפי' בכתובה בין ממקרקעי בין ממטלטלי קרי הוא תנאי שבממון וקיים שלא סמך על תקנת חכמים שלא תגבה ממטלטלי וכל נכסי הבעל אחראין לכתובתה ויש לה לטרוף מהם כשיגרשנה או ימות אם לא תמצא נכסי' בני חורין דהוא עצמו שעבדיה דכתב לה כל דאית לי נכסי אחראין לשטרה דנא והוי כשעבודא דאוריתא דמה שהוא תקנת חכמים שכל נכסי הבעל אחראין לכתובתה אפילו כתובה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שעבוד הכתובה לא איצטריך אלא היכא דלא כתב לה כתובה אלא סמך על תקנת חכמים אבל אם כתב לה ונתחייב הוי שיעבודא דאוריתא ובלא שבועה היתה גובה היא ויורשיה אם לא שסמך על תקנת ב"ד שתקנו להשביעה.

היא אומרת בתולה נשאתי וכתובתי לי מאתים והוא או ירשו אומרים אלמנה ולא כתב לה אלא מאה אם יש לה עדים שראו שעשו לה מה שנהגו אנשי העיר לעשות לבתולה נוטלת מאתים דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר ומיקרי דבר ברור דחזקה כיון שעשו לה כל הנעשה לבתולה הרי הוא כמו אם העידו בברור על הבתולה דחזקה מדאוריתא ואם לאו נוטלת מנה ומשביעה לבעל שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה והיה איפשר ליכפור בכולה לומר פרעתיך ושבועת מודה מקצ' מדאוריתא ילפינן מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה כלומר את זה אני מודה וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה וזהו כשכתב לה בין ממקרקע בין ממטלטלי דהשתא קרינן שפיר כי הוא זה אמטלטלין אבל אי לאו הכי אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות דכתיב כי הוא זה וכתיב כסף או כלים וגו' ואם מת הבעל קודם שנשבע אין נשבעין היורשים דאין אדם מוריש שבועה לבניו דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים.

האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דחזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וחזקה זאת מדאוריתא מדחייב רחמנא שבועה למודה מקצת משום דבכולה בעי דנכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ואישתמוטי הוא דקמשתמיט ולהכי רמי שבועה עליה כי היכי דלודי וחייב ליתן לה עיקר כתובה שכך הוא מדרש כתובה לכשתנשא לאחר תטלו מה שכתוב ליכי והרי הוא תנאי שבממון וקיים דכיון שיכולה להנשא משום חזקה נוטלת כתובתה.

הוציאה כתובה וגט וכתובה וגט גובה שני כתובות כיון שכתבה לכל אחד מדעתו נתחייב בה מן התורה וכן כל זמן שמותרת לינשא גובה כתובתה שכתב לה כיון שהתנה כשתנשאי לאחר תטלי כתובתיך: