מי שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת קבועה ולא התרו בו אלא אמרו אנו ראינוך שעשית מלאכה בשבת או שאכלת חלב והוא מכחיש אינו חייב חטאת ריש פרק אמרו לו אכלת חלב וכו' אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב דאם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה כגון אם העידו בו שהרג את הנפש לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו חכמים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור שאם היה רוצה לפטור עצמו בשקר היה יכול לומר מזיד הייתי והיה פטור שהרי לא התרו בו ומפרש בגמרא דטעמייהו דרבנן משום האי מגו ומתרצי' דיבוריה דה"ק לא אכלתי שוגג אלא מזיד. שתק אפילו אחד או אשה שאמרו לו אכלת חלב חייב חטאת כיון ששתק שם בגמרא עלה דמתניתין אמרינן הכי קתני אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת במה דברים אמורים בשותק אבל במכחיש כגון עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור ומדאוריתא מנ"ל דלא מכחיש ליה חייב דתנו רבנן או הודע אליו חטאתו אשר חטא הודע ולא שיודיעוהו אחרים דהודע אליו משמע מעצמו כגון ששתק דיכול אפי' אין מכחיש אותן כיון דאמרי' ולא שיודיעוהו אחרים תלמוד לומר או הודע מכל מקום ואי בתרי תרי ואין מכחישין אותו לא בעי קרא אלא לאו בחד וקתני כי אין מכחישין מהימן שמע מינה. אמר לו עד אחד חלב הוא זה ושתק וחזר ואכלו בשגגה מביא חטאת ואם התרו בו לוקה אף על פי שעיקר העדות בעד אחד דאף על גב דהא דאמרינן בכל דוכתי עד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כגון בשר זו שחוטה או מנוקרה כדילפינן בעלמא אבל לאסור הדבר לא מהימן היינו בדבר שיש לו חזקת היתר לא מהימן לומר אסור הוא או נאסר היכא דאין בידו לאוסרו אבל היכא דלא היה לו חזקת היתר כי הכא שלא היה ידוע אם היה חלב או לא נאמן לומר חלב הוא ויתחייב חטאת על ידו כיון דהוא לא הכחישו.

המפריש חטאת על חלב שאכל לא יביאנה על השבת שחילל או על הדם שאכל שלהי כריתות במשנה לא יביאנו מחטא על חטא אפילו על חלב שאכל אמש לא יביאנו על חלב שאכל היום שנאמ' קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו וסבירא ליה לרב ז"ל דקרא דמייתי במתניתין קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו לא קאי אלא על יביאנו מחטא על חטא דכיון דהפריש הקרבן לשם חלב שאכל לא יביאנו על שבת שחלל ולהכי אם הקריב פסל אבל אם הביאו באותו חטא עצמו על חלב שאכל היום אם הביא כפר דהא קרינא ביה חטאתו ולכתחילה מיהא לא יביאנו כיון דלא הפרישו לשם חלב זה. ואם הפריש אביו חטאת ומת לא יביאנה בנו על חטאו אפילו היה מחוייב באותו החטא של אביו כגון ששניהם אכלו חלב בשוגג שם ברישא דהאי מתניתין המפריש חטאתו ומת לא יביאנו בנו תחתיו ובגמרא מנא הני מילי דת"ר קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו יכול לא יצא בקרבן אביו מן הקלה על החמורה או איפכא אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה כגון ששניהם אכלו חלב או אחד אכל חלב ואחד בא על הנדה דשניהם אין בהם מיתת בית דין או ששניהם חללו שבת בשוגג דהוי עון חמור דאית ביה מיתת בית דין ת"ל קרבנו דתלתא קרבנו כתיבי חד בנשיא ותרין ביחיד בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו אפילו מן הקלה על הקלה שהרי אין מגלח נזירותו על בהמות שהפריש אביו לנזירותו אפילו מן הקלה על הקלה כדילפינן בדוכתיה והא דאיצטריך קרא שלא יצא בקרבן אביו אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה היינו באותו חטא ממש דאלו בחטא אחר אפילו שניהם קלים או חמורים תיפוק לי דאפי' הפרישו הוא לעצמו אינו יכול להביאו על חטא אחר אפילו קל או חמור כמוהו כדילפינן עד שיהא קרבנו לשם חטאתו אבל בחטאו של אביו עצמו או קל או חמור דאלו גבי דידיה אמרינן דכפר איצטריך קרא למימר דבקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו אפילו באותו חטא עצמו כדאמר' וקרבנו קמא דדרשינן ברישא דברייתא לבהמה שהפריש אביו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה איצטריך למן החמורה על הקלה דהוה ס"ד דכיון דהפריש אביו על חטא חמור לא כל שכן שיועיל לחטא הקל דבכלל החמור הוי הקל דאף על גב דילפינן נמי בסיפא דבריתא דאפילו באותו חטא עצמו לא יביא על קרבן שהפריש אביו אפילו הכי לא מסיימי קראי ולהכי איצטריכו כולהו וקרא דילפי גביה דידיה דלא יביא מחטא על חטא הוה מוקמינן ליה מקל לקל או מחמור לחמור או מקל לחמור אבל מחמור לקל לא דכיון דמהני (לחמור) כל שכן [לקל] ולהכי איצטריך גבי אביו דאפילו מחמור לקל נמי לא כדאמר' וכיון דילפינן גבי אביו דלא אם כן גבי דידיה נמי לא יביא מחטא על חטא אפילו מחמור לקל דקרא דגבי אביו גלי גבי דידיה או איפשר דגבי דידיה אם הביא דיעבד מן החמור על הקל כפר דאי הוה מכפר על חמור כ"ש על הקל והרב ז"ל נמי לא נקט אלא אם הפריש חטאתו על החלב לא יביאנה על השבת שחלל או על הדם שאכל דהוי מן הקל על החמור ומן הקל על הקל ולא מן החמור על הקל והוה אתי שפיר דאיצטריך גבי אביו להיכא דהפריש אביו על החמור והביא בנו על הקל אלא דקשיא לי דאמרינן בבריתא יכול לא יביא בהמה שהפריש אביו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה אבל יביא קרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה דמשמע דעדיפא טפי להביא מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה ממה שיביא מן החמורה על הקלה וצ"ע.

המביא חטאת על שני חטאים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה חציה לחטא זה (וחציה) [ובדמי חציה] לחטא זה תוספתא פ"ב דכריתות כלשונו וטעמא דכיון דפירש אותה לשום החטאים לא קרינא בה קרבנו על חטאתו אי מייתי לה לא' מהם דהא הפריש אותה לחטא האחר גם כן ולתרוייהו נמי לא מצי מייתי לה דקרבנו על חטאתו כתיב ולא על שני חטאים ולכך תרעה ויביא אותה לחצאין וכן שנים שהביאו חטאת אחד על שני חטאים שם בתוספתא וטעמא דכל חד לא מצי מייתי לה לחודיה כיון דכל חד הפרישה לחטאתו דבקרבנו הוא יוצא ולא בקרבן אביו כ"ש בקרבן חברו ובשותפות נמי לא מצו מייתי דקרבנו על חטאתו כתיב אפילו איש אחד לא מצי מייתי קרבן על שני חטאים ולכך תרעה ויביא כל אחד חטאתו בדמי חציה. הביא ב' חטאות על חטא אחד שם בתוספתא יביא אי זו מהם שירצה והשניה תרעה ויפלו דמיה לנדבה וטעמא דהוי כהפריש ב' חטאות לאחריות דמתכפר לאי זו מהם שירצה והשני' תרעה ויפלו דמיה לנדבה כדא' פרק ד' דהלכות פסולי המוקדשין. הביא ב' חטאות על ב' חטאים שם בתוספת' זו תשחט לשם מה שהוא וזו לשם מה שהוא וטעמא דכיון דלא פי' כשהפרישם אי זו לחטא זו ואי זו לחטא זו אלא שתיהם לב' חטאים יכול עתה בשעת הקרבה לברר אי זו יקריב לכל חטא דאלו פי' מתחלה אי זו לחטא זה לא היה יכול עתה לשנות דקרבנו על חטאתו כתיב כדאמר' לעיל.

מומר לע"ז שהוא ככופר בכל התורה כולה ומחלל שבת בפרהסיא דכופר במעשה בראשית אין מקבלין מהם קרבן כלל דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן להוציא את המומר ומומר לעבירה אחת אין מקבלין ממנו חטאת על אותו חטא כדילפינן פ"ק דחולין מדכתיב אשר לא תעשינה בשגגה ואשם גבי הודע אליו חטאתו והביא את אשמו דמשמע דשגגה היתה לו ושב מידיעתו אבל אם לא היה שב אפילו היה יודע שהוא חלב והשתא אכלו בשגגה אין מקבלין ממנו קרבן היה מומר לאכול חלב ושגג ואכל דם בשוגג מקבלין שם מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו דשב מידיעתו הוי בדם לר"ש ומקבלינן מיניה. מי ששגג והפריש חטאתו ואחר כך נשתמד אין מקבלין ממנו כדאמר' מכם להוציא את המומר ואם חזר בו מקבלין ממנו מה שהפריש קודם שנשתמד פ"ק דכריתות מימרא דר' יוחנן דאמר אכל חלב והפריש חטאת ונשתמד וחזר בו הואיל ונדחה ידחה ולא נקטי' כותיה אלא כסתמא דתלמודא דשלהי כריתות דאמרי' דבעלי חיים אינם נדחין ולהכי יקריב אותה בהמה עצמה כמו אם נולד בה מום עובר וחזרה ונתרפא תחזור לכשרותה כך אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו יקרב.

חייבי חטאות ואשמות וודאים שעבר עליהם יום הכיפורים חייבים להביא לאחר יום הכיפורים וחייבי אשמות תלויין פטורין פרק בתרא דכריתות משנה ובגמרא מנה"מ כי אתא רב דימי אמר וכו' אלא אמר אביי מהכא והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת פשעיהם לכל חטאתם ובשעיר המשתלח משתעי ומיעט קרא גביה לאשמועינן דאף על גב דנפישא כפרתו אפ"ה אבני קרבן לא מכפר דחטאתם דומיא דפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים דלאו בני קרבן אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר אמר ליה רב דימי ממאי דהני פשעים לאו בני קרבן נינהו דילמא בני קרבן נינהו כדתנן ארבעה מביאין על הזדון כשגגה וכו' אמר ליה רבין רוב פשעים לאו בני קרבן נינהו אמר ליה מידי רוב כתיב אלא אמר אביי מדרישיה דקרא לגופיה סופיה מייתר להך דרשא דהא כתיב את כל עונות ותניא עונות אלו זדונות וכן הוא אומר עונה בה ומזיד הוא כדכתיב ברישיה דקרא כי דבר ה' בזה ואי היקשא דחטאת לפשעים לבני קרבן אתו לא ליכתוב קרא פשעיהם דהא כתיב עונות וליכתוב חטאתם דמשמע דבני קרבן דסתם חטא בעי קרבן אלא מדכתיב פשעיהם מופנה להדרש דברוב פשעים קא מיירי דהיינו רוב פשעים דלא מחייבי בהו קרבן וא"כ אקשינן חטאים לפשעים דלאו בני קרבן נינהו דליכא למיפרך דרב דימי כדאמר'. וחייבי אשמות תלויין פטורין א"ר אלעזר דכתיב מכל חטאתיכם לפני השם תטהרו חטא שאין מכיר בו אלא המקום שלא נודע לו שחטא יום הכיפורים מכפר אמר רב תחליפא משמיה דרבא קמיית' נמי דחייבי חטאות ואשמות וודאין דחייבין להביא אחר יום הכיפורים לא תפשטיה מדרב דימי ואביי דשינוייא דחיקא אלא מהכא חטאת שאין מכיר בו אלא המקום הוא דיום הכיפורים מכפר ומינה חטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא דמכפר דוקא אבל דידע לא מכפר ליה יום הכיפורים כגון אשם ודאי וחטאת לפיכך מי שבא לידו ספק עבירה ביו"ה אפילו עם חשיכה פטור מאשם תלוי שכל היום מכפר פרק ספק אכל תניא הרי שבא לידו ספק עבירה ביו"ה אפילו עם חשיכה פטור שכל היום מכפר ואמרינן בפרק בתרא דאי מתידע ליה בתר יו"ה דחטא בין בחטאת בין באשם ודאי מייתי דכתיב ידיעה גבי חטאת וגבי נשיא וגבי צבור דלא צריכי כולהו ואיכא למידרש מחד מינייהו או הודע אליו וגו' דכל היכא דמתידע ליה חייב ואפילו לאחר יו"ה ושקיל וטרי תלמודא למימר דצריכי כולהו ולא ילפינן חד מחד ולא חד מתרתי אלא אמר אביי מצות מצות ילפי מהדדי יחיד ונשיא וצבור דבכולהו כתיב מצות וילפינן כולהו מהדדי לדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת הילכך להא מילתא נמי לילפי מהדדי ואם כן למה לי ליכתוב ג' ידיעות גבי יחיד ונשיא וצבור אלא תנהו ענין להיכא דמתידע ליה בתר יום הכיפורים דמייתי חטאת כדכתיב או הודע כדאמר' אימא חטאת הוא דמייתי משום דיום הכפורים לא על הדין חטאת לחודיה קאתי אבל אי מייתי אשם תלוי על ספק חטאת דהאי אשם תלוי על הדין חטא לחודיה קאתי אימא דמכפר וכי מתידע ליה לא מייתי חטאת ודאי אמר רבא אמר קרא או הודע אליו מכל מקום ואשם תלוי למה בא שאם מת מתקיף לה רבא מת מיתה ממרקת אלא אמר רבא להגן עליו מן הייסורין.

אין יום הכפורים ולא אשם וחטאת מכפרין אלא על השבים ומאמינים בכפרתן אבל מבעט והביא חטאתו או אשמו ואומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין אף על פי שקרבו כמצותן לא נתכפר לו וכשיחזור מבעיטתו צריך להביא חטאתו או אשמו פרק קמא דכריתות פלוגתא דאביי ורבא והדר ביה רבא כדתניא יכול יהא יום הכפורים מכפר על שבין ועל שאין שבין ודין הוא שלא יכפר אלא על השבין דחטאת ואשם מכפרין ויום הכפורים מכפר מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין דלרצונו בעינן אף יום הכפורים אינו מכפר אלא על השבין לא אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפרין על השוגג כמזיד ואשם לאו דוקא דהא תנן ד' מביאין על הזדון כשוגג תאמר ביום הכיפורים שמכפר על המזיד כשוגג ויכפר על שבין ועל שאין שבין תלמוד לומר אך בעשור לחדש יום הכיפורים הוא אך חלק יום כיפור הוא לשבים ולא לשאינם שבים מאי שבים ושאינם שבים שבים דאמר יכפר עלי חטאתי שאין שבים דאמר לא יכפר עלי חטאתי הילכך אי מבעט דאמר לא יכפר חטאתי ואשמי או יום הכיפורים אי הדר ביה בתר הכי מייתי קרבן ואשם תלוי דלא כפר לו י"ה כדאמר'.

כל אשמות שבתורה מעכבין את הכפרה חוץ מאשם נזיר כדילפי' מדהקדים והזיר להבאת אשמו בפ"ו דהלכות נזיר ספק נזיר וספק מחוסרי כפרה וספק סוטה כולם מביאים קרבנותיהם אחר יום הכפורים פרק בתרא דכריתות תניא האשה שיש עליה חטאת העוף ספק ועבר עליה יום הכיפורים חייבת להביא לאחר יום הכיפורים מפני שמכשרתה לאכול בזבחים ולאו לכפרה אתי דהא מכפרת בשעת לידה אלא מעתה ספק מצורע כגון ספק קדם שער לבן לבהרת או קדם בהרת ועבר עליו יום הכיפורים לא מייתי דהא עבר עליה יום הכיפורים וחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא אמר רב אושעיא לכל חטאתם כתיב ולא לכל טומאתם והא אמר רבי שמואל ב"נ אמר ר"י על שבעה דברים נגעים באים דמשמע דאית בהו חטאת ומשני מצורע כי מייתי לאו לכפרה מייתי דמנגעי אתכפר ליה מצער הנגע נתכפר חטאו ולאשתרויי באכילת קדשים הוא דמייתי אלא מעתה ספק נזיר כגון ספק נטמא או לא ועבר עליו יום הכפורים לא לייתי קרבן דהא כפר יום הכפורים דחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא אמר רב אושעיא לכל חטאתם כתיב ולא לכל טומאתם ולרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא דצער עצמו מן היין מאי איכא למימר ומשני נזיר כי קא מייתי לאו לכפרה מייתי דהא איכפר ליה בצער שנתנוול בגידול שער אלא לאישתרויי באכילת קדשים הוא דמייתי אלא מעתה ספק סוטה היינו סוטה סתם דספק הוא אם נטמאת אם [לא] לאו תיתי מנחת קנאות דהא כפר עלה יום הכפורים דחטא שאין מכיר אלא המקום הוא אמר רב אושעיא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם אביי אמר בועל מכיר בו אמר רבא סוטה כי מתיא לברר עון קא מתיא להודיע אם נטמאת אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עליה יום הכיפורים לא תייתי וכו' אמר אביי הורג מכיר רבא אמר אמר קרא ולארץ לא יכופר אין לך שום כפרה אלא זו רב פפא אמר אמר קרא כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים כדכתיב אשר פדית ה' והרי כמה יוה"כ עברו עליהם ועדיין הם צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם כדכתיב בקרא.

מי שהוא חייב חטאת או אשם והרי יוצא מבית דין להרג אם היה זבחו זבוח משהין אותו עד שיזרק הדם ואם לאו אין משהין אותו דאין מענין את דינו כדנילף פרק י"ב מהלכות סנהדרין בסייעתא דשמיא: