אזהרת רמו שלא לאכול פסולי המוקדשין בין שנפסל במחשבה בין שנפסל במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו האוכל ממנו כזית לוקה דכתיב לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין וכן קדשים שהוטל בהם מום הוי בכלל כל תועבה עד שיולד להם מום אחר וכל שפיסולו מספק אין לוקין עליו דהויא התראת ספק והמחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים הוי בכלל לא יחשב שלא יפסיד קדשים במחשבה דדומה למטיל מום בקדשים ואין לוקה שאין במחשבה מעשה וגם אינו נמנה מצוה דעיקר קרא לכדרבא אמר ר' ינאי דלא יחשב בא ללמד שלא יערב בו מחשבות אחרות שאם עירב אינו פגול וא"כ אינו לאו: אזהרת רמז שלא לאכול מקרבן שנתפגל והאזהרה על זה כתב הרב ז"ל מלא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ואין קרוי לאו שבכללות מה שמפורש במקרא וכל האוכל ממנו כזית במזיד חייב כרת דכתיב והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ויליף עון עון מנותר כדאמרן לעיל בין למלקות בין לכרת ושנינו בפרק אלו הן הלוקין דנותר ופגול לוקין עליהם ואם אכל בשוגג מביא חטאת קבוע' כדילפינן בדוכתיה דכל שחייבים על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת קבועה.

אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח אבל על מתיר עצמו אינו חייב כרת אלא לוקה כשאר פסולי המוקדשין שאין בהם פגול פרק בית שמאי משנה כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול העולה דמה מתיר בשרה למזבח ועורה לכהנים דכתיב וזרקו והדר וערכו וכתיב עור העולה אשר יקריבו אין לי אלא לאחר זריקה עולת העוף דמה מתיר את בשרה למזבח חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים וילפינן בגמרא התר בשרה לכהנים מדכתיב גבי סדר מתנות שניתן לאהרן וזה יהיה לך וגו' לכל חטאתם לרבות חטאת העוף דסלקא דעתך אמינא נבלה היא להכי מרבינן ליה מכל פרים הנשרפים דמם מתיר אימוריהן להקריב ותנו רבנן יכול לא יהא חייב פגול אלא על השלמים וכיוצא בהם הנאכלין לשני ימים ולילה אחד נאכלין ליום ולילה מנין תלמוד לומר מבשר ריבוייא הוא דכתיב גבי פגול מבשר זבח השלמים ועלה קאי והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ומבשר משמ' כל ששייריה נאכלין ומנין לרבות העופות והמנחות תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי גבי טומאה דכתיב וינזרו מקדשי וגו' הוו כל קדשים בכלל ואתי נותר חלול חלול מטומאה מה טומאה הכל בכלל כדכתיב אשר הם מקדישים לי אף נותר הכל בכלל דכתיב בנותר כי את קדש ה' חלל וכתיב בטומאה וינזרו ולא יחללו והדר אתי פגול עון עון מנותר דהוי הכל בכלל אף פגול הכל בכלל ועולה ילפא מאימורי שלמים וכן כל אימורי קדשים הנאכלים ילפי מבשר שלמים שאין לו מתירין אלא לאדם וחייבין עליו ומאחר שסופינו לרבות כל דבר למה נאמרו שלמים מעתה לומר לך מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח שזריקת דם מתיר האימורין ליקרב והבשר ליאכל אף כל שיש לו מתירין או לאדם או למזבח חייבין עליו משום פגול מרבה אני חטאת העוף שיש לו מתירין לאדם ומרבה אני פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שיש לו מתירין למזבח ומוציא אני את הקומץ ואת הלבונה דאין לה מתיר בעבודת המזבח ואת הקטרת ומנחת כהנים וכהן משיח ונסכים והדם דאין להם מתירין אלא הם מתירין לאחרים ושתי כבשי עצרת מתירין שתי הלחם ושני בזיכי לבונה מתירין לחם הפנים לכהנים כדילפינן בדוכתיה ובשר חטאות הנשרפות אין מתפגל דדוקא אימורי חטאות הנשרפות הוא דמרבינן דדמם מתירן אבל בשרם שנשרף בחוץ אין לו מתירין ומנחות הנשרפו' כדאמרן לעיל ולוג שמן של מצורע רבי מאיר אומר פגול ואמרו לו חכמים והלא אדם מביא אשמו עכשיו ולוג עד עשרה ימים הילכך אין לו מתירין:

אזהרת רמח שלא יותיר קדשים לאחר זמנן דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר והוא הדין לשאר קדשים כולן דילפי מיניה ואינו לוקה שהרי נתקו הכתוב לעשה דכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף וכתיב ואם יותר מבשר המילואים ושרפת את הנותר באש שאין תלמוד לומר את הנותר באש אלא זה בנה אב לכל הנותר דטעון שריפה ואם כן הוו בכלל אזהרה דנותר דכתיב גבי תודה:

אזהרת רמט שלא לאכול נותר מדכתיב לא יאכל כי קדש הם להזהיר על כל שפיסולו בקדש שהוא בלא תעשה על אכילתו ואם אכל חייב כרת דכתיב ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה וגו' וכל שחייבין עליו כרת במזיד חייבין עליו קרבן חטאת קבועה בשוגג כדילפינן בדוכתיה. ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר מאחר שיעלה עמוד השחר ובקדשים קלים חייב עליה' בשקיעת חמה של יום שני תחלת יום שלישי פרק איזהו מקומן תנו רבנן יכול יהו נאכלין שלמים ליום שלישי ודין הוא זבחים נאכלין ליום אחד וזבחי שלמים לשני ימים מה זבחים הנאכלין ליום אחד ולילה אחריהן דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר כל הלילה נאכל אף זבחים הנאכלין לב' ימים ולילה אחריהן תלמוד לומר והנותר עד יום עד יום הוא נאכל ולא ליום שלישי דעד יום משמע בעוד שהוא יום תאכלנו.

הפגול והנותר מצטרפין זה עם זה מעילה פרק קדשי מזבח משנה הפגול והנותר אין מצטרפין מפני שהם שני שמות ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנא אלא לטומאת ידים דמדרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין דאי איכא פחות מכזית פגול ונותר משלימו לכזית חייבין עליו משום פגול וכן אי הוי רוב דנותר ופגול משלימו חייב משום נותר ואמר לו רבו לרש"י ז"ל דאי הוי חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין זה עם זה לחייב עליו משום פגול ומשום נותר וטעמא דמצטרפין לאכילה דתניא רבי אליעזר אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול וכו' כי קדש הם משמע דשניהם מצטרפין לאכילה דמלא יאכל נפקא כל שבקדש פסול כגון נותר ופגול כדאמ' וכל הנותרים והפגולים מצטרפין שם משנה כל הפגולין מצטרפין זה עם זה וכל הנותרין מצטרפים זה עם זה דשם אחד הוו כל הפגולין וכן כל הנותרים.

אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה שהרי פוסלן ואינו לוקה פרק אלו הן הלוקין פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בטמא שנגע את הקדש ר"ל אמר לקי מבכל קדש לא תגע ור' יוחנן אמר אינו לוקה דההוא אזהרה לתרומה הוא דאתא: אזהרת רנ שלא לאכול טהור קדשים שנטמאו ואם אכל כזית לוקה דכתיב גבי שלמים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והוא הדין לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדש' בכלי לוקה פרק כל שעה והבשר אשר יגע בכל טמא דרישא למה לי כיון דאינו ענין לגופו כדאמר' התם לימא ואשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר למה לי אי נמי וא"ו יתירא (אי נמי וא"ו יתירא) מיבעיא ליה ומשני לרבות עצים ולבונה לקבל טומאה ואף על גב דלאו אוכלא נינהו. אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה או לאחר כפרה דכיון דציץ מרצה על הטמא מדכתיב לרצון להם חייב משום אוכל קדש טמא לאחר זריקה דתניא פרק קמא דמעילה ופרק בית שמאי יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין וכו' יכול מיד משהוקדשו יהיה חייב עליו אם נטמא תלמוד לומר יקרב בהוכשר ליקרב הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו מתיריו אין לו מתירין משיקדש בכלי וכיון דלענין טומאת הגוף אינו חייב אוכל קדשים בטומאת גופו אלא אחר זריקה כדילפינן הכי נמי בטומאת בשר אף ע"ג דנטמאת קודם אינו חייב משום אוכל קדש טמא אלא אחר זריקה כדאמר' בין שנטמא באב הטומאה או בוולד דאוריתא דבכלל טמא דכתיב בקרא הוו כל טומאות דאוריתא:

שלא יאכל אדם שנטמא בקדשים ופליגי בפ' אלו הן הלוקין באזהרה ר"ל אמר מדכתיב בכל קדש לא תגע ור' יוחנן יליף טומאתו טומאתו ממטמא מקדש מה להלן הזהיר אף כאן הזהיר וכל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת כביאת מקדש ואכל כזית מן הקדשים בין קדש טהור בין טמא במזיד חייב כרת דכתיב הנפש אשר תאכל מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה וכל שחייבין במזיד כרת חייב בשוגג קרבן חטאת קבועה ותניא בפ' ב"ש וטומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר או אינו אלא בטומאת בשר ועליו אבשר קאי נאמר כאן טומאתו ונאמר להלן במטמא מקדש טומאתו מה להלן טומאת הגוף דכתיב איש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' אף כאן טומאת הגוף ור' ור' חייא ואחרים ילפי בגווני אחריני כדאיתא התם וכיון דממטמא מקדש ילפינן מה התם אין חייב על מטמא מקדש אלא בטומאות שהנזיר מגלח עליהן דגמירי הכי הלכתא למשה מסיני כדאיתא בדוכתיה הכי נמי הכא אין חייבין אלא על טומאה דכוותה וה"ה לשאר קדשי מזבח דשלמים הוו דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא ושלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים אשר יקדישו בני ישראל וגו' ולמה יצאו ללמד על הכלל כלו ולומר מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאם אכלן בטומאת הגוף פטור וג' כריתות נאמרו באוכלי קדשים בטומאת הגוף אחד באמור אל הכהנים וב' בצו את אהרן ובריש פ"ק דשבועות א' לכלל ואחד לפרט כדאמר' ואחד לטומאה הכתובה בתורה סתם דהיינו בקרבן עולה ויורד ובין בקדש טהור ובין בקדש טמא פלוגתא דרבנן ורבי יוסי הגלילי פר' השוחט ומעלה דתנן הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב רבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טמא פטור ובגמרא אמר רבא כל היכא דנטמא טומאת הגוף ואחר כך נטמא בשר כ"ע לא פליגי דחייב דמה לי שנטמא על ידו כשנגע בה לאוכלה מה לי שנטמא ע"י אחרים וטומאת הגוף דבכרת קודם כי פליגי בשנטמא בשר ואחר כך נטמא הגוף דסברי רבנן דאמרינן מגו דמתסר בשאר חתיכות טהורות משום טומאת הגוף נתסר נמי בהך דנטמאת קודם ונאסרה עליו משום טומאת בשר דאין חייבין עליו חטאת והוי איסור כולל. האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת דכתיב וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו ותניא פ"ג מינין טמא יהיה לרבות טבול יום שאינו צריך להביא כפרה ואינו נכנס למקדש עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה דאף על גב דהעריב שמשו אינו יכול ליכנס עד שיביא כפרתו וכיון דמטומאתו עליו דרשינן עד שתהיה כל טומאתו עליו הוא דחייב כרת אם כן הא דמרבי' טבול יום ומחוסר כיפורים היינו לענין מלקות והראב"ד ז"ל סובר דלענין כרת אתרבאי וטומאתו עליו דרשינן ליה לטומאת הגוף שטומאתו פורחת ממנו בטבילה כדדרשינן ליה פ' ב"ש.

אינו חייב כרת על דבר שיש לו מתירין עד שיקרבו מתיריו משנה פ"ב דמעילה כל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא עד שיקרבו מתיריו דהכי כתיב בפגול דשלמים לא ירצה ואמרינן כהרצאת כשר כך הרצאת פגול מה הרצאת כשר עד שיקרבו מתיריו אף הרצאת פגול עד שיקרבו מתיריו ויליף נותר וטמא מפגול כך כתב רש"י ז"ל שם ובפרק הקומץ רבה תניא ובת"כ יכול יהו חייבין משום טומאת הגוף בבשר טהור לפני זריקה ת"ל כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל זבח השלמים אשר לה' ונכרתה וגו' בשר הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה ושאינו ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה וקודם זריקה עדין לא ניתר לטהורים אוציא אני את הלן ואת היוצא וכו' ת"ל אשר לה' ריבה יכול שאני מרבה את הפגולין וכו' ת"ל מזבח השלמים מיעט ואחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו לן ויוצא שהיתה להם שעת הכושר ומוציא אני את שלא היתה להן שעת הכושר להיות ניתר לטהורין כגון לפני זריקת דמים אין חייבין עליו משום טומאה וכל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום טומאה דכתיב אשר יקדישו לרבות את כולן יכול מיד שהוקדשו יתחייבו עליהם משום טומאה ת"ל יקרב כדדרש רבי אליעזר פ' ב"ש וכי יש נוגע חייב אלא בהוכשר ליקרב הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו כדילפינן נמי לעיל אין לו מתירין משיקדש בכלי שהוא מכשירו לאכילה האמורה בהן. וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות פ"ב דמעילה משנה פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין מועלין וכו' הוזה דמן חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דהא מרבינן מאשר יקדישו כל דבר.

דברים שאין להם מתירין חייבין משום טמא ומשום נותר משנה פ' ב"ש ובבריתא ילפינן טמא כדילפינן ונותר אתי חלול חלול מטומאה ופרכינן ולילף עון עון מפגול וכו' אלא מדתני לוי מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר האי קרא דוינזרו ולא יחללו דכתיב גבי טומאה ת"ל וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו וגו' בשני חלולין הכתוב מדבר מדלא כתיב וינזרו ולא יחללו אחר פסול נותר דאשכחן ביה חלול כי את קדש ה' חלל ואתרוייהו קאי אשר הם מקדישים דמרבי' מיניה כל דבר כדאמר' לעיל. ומתירין עצמם חייבין עליהם משום טומאה דהא מרבי' כל דבר ומהבשר מרבי' נמי לבונה למלקות דאינה אוכל והויא מתיר חוץ מן הדם שהוא מתיר ואין חייבין עליו לעולם אלא משום דם מתני' שם חוץ מן הדם ובגמרא מה"מ אמר עולא אמר קרא לכם דבי רבי ישמעאל תנא לכפר ר' יוחנן אמר אמר קרא הוא ומסקי' חד קרא למעוטי ממעילה דמו בנפשו הוא בהוייתו יהא וחד למעוטי מנותר לכם שלכם יהא כשאר חולין ולא כקדשים וחד למעוטי טומאה לכפר לכפרה נתתיו בקדשים ולא לדבר אחר בקדשים אלא בחולין ולא יתחייבו עליו משום טומאה.

טמא שאכל אימורין חייב כרת וכן פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמה חלתן שלהי פ' כל הפסולין מרגלא בפומיה דרב דימי בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה ד' חלות אחד מכל מין שבה חייבין עליה משום טומאה אם אכלן בטומאת הגוף ואף על גב דקי"ל שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה האי כיון דנזרק דם ניתר לטהורים קרינא ביה ואע"ג דאין פסח נאכל אלא צלי וחצות ותודה עד שיורמו ואמר רבא תדע דתניא אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה דאשר לה' יתירא הוא למדרש ביה דבר שהוא עולה לגבוה אלמא אע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה הכא נמי אע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ולא הוא התם חזו לגבוה הכא לא חזו ואע"ג דאידחייא הוכחת רבא מימרא גופא לא אידחייא ורב דימי אפשר דסבר דכיון דמרבי' מאי דלא חזי להדיוט אע"ג דחזי לגבוה לא שנא ואע"ג דלעיל מוקמיה ליה להאי קרא לרבות לן ויוצא והכא מוקמי' ליה לרבות אימורי קדשים קלים תירצו בתוס' פ' הקומץ דשקולים הם ויבאו שניהם.

הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב אע"פ שריבה מין על חברו דאין איסורין מבטלין זה את זה פ' התערובות אמר רב פפא הפגול וכו' שבללן ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חברו ויבטלהו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה וכו' ופליגא דר' אלעזר דאמר כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורין מבטלין זה את זה דאמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורך כזית פסח ומצה ומרור בבת א' ולא אתי טעם מרור ומבטל ליה לטעם מצה וכיון דמצות מבטלות זו את זו דכולהו הוו מין א' הכי נמי באיסורין ולהכי חייב.

פגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח משמשלה בהם האור פקע איסורן פ' ב"ש מימרא דר' יוחנן פקע איסור מהן אמר רב חסדא מרי דידי מזבח מקוה טהרה הוא לטהר את הטומאה א"ר זירא שמשלה בהן האור מתיב ר' יצחק אחרים אומרים וטומאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו בטבילה והיינו טומאת הגוף ואם איתא הרי טומאה פורחת ממנו על ידי האור אמר רבא ע"י מקוה קאמר מידי מקוה כתיב אלא אמר רב פפא בבשר שלמים עסקינן דקרא בשלמים כתיב דאינו ראוי למזבח ואין מפריח מטומאתו רבינא אמר וטומאתו עליו מי שטומאתו פורחת ממנו כשהוא שלם כעין שקבלה עליו בעיניה דהיינו בטומאת הגוף יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו אלא כשהוא חסר משמע דכשהוא חסר מיהא שמשלה בה האור פקע מיניה איסור טומאה וה"ה לפגול ונותר. אימורין מצטרפין לבשר בכזית בין בעולה בין בשאר קדשים לחייב עליו משום פגול נותר וטמא מעילה פרק קדשי מזבח כל הפגולין מצטרפין זה עם זה וכל הנותרים מצטרפין זה עם זה ובעולה תניא בהדיא עולה ואימוריה מצטרפין לכזית לחייב עליהם משום פגול נותר וטמא וטעמא דשם פגול חד הוא וכן נותר זבח שהוא פגול או נותר ואכל מן העור מן המרק מן התבלין אלל מוראה גידים קרנים טלפים צפורנים חרטום נוצה ביצי עוף אינו חייב כרת על אחד מהם משנה פרק כל הפסולין ואין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דלא חשיבי דבר הראוי לאכילה אבל שליל ושליא חייב כאוכל מבשר שאר הזבח שם אמר רבי אלעזר פגל בזבח נתפגל בשליל דשליל גופא דזבחא הוא דעובר ירך אמו הוא וכיון דאיכא אינשי דאכלי ליה חייב כרת ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול הוא דרובא דאינשי לא אכלי ליה ושליל עצמו לא נתפגל כדקתני מתני' לאכול שליל או שליא בחוץ לא פגל.

קדשי גוים אין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא פרק ב"ש משנה פלוגתא דר"ש ורבי יוסי ובברייתא נמי פליגי וסתמא דתלמודא מפרש טעמא דר"ש ולהכי נקטי' כותיה ומפרש דאתי פגול עון עון מנותר ואתי נותר חלול חלול מטומאה ובטומאה כתיב בני ישראל ולא גוים. לבונה וקטרת ועצים אין חייבין עליהם כרת משום פגול ונותר וטמא שם אמר רבא מסתברא כמ"ד כמחלוקת בטומאת הגוף כך מחלוקת בטומאת בשר מ"ט כיון דלא קרינא בהו בעצים ולבונה לר"ש וטומאתו עליו דטומאת הגוף לא קרינא בהו והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והאמר מר [והבשר] לרבות עצים ולבונה לפוסלה בעלמא ומעלה דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא והכי אמרינן בפסחים דאין לוקין עליו כך כתב רש"י ז"ל וקשיא לי טובא חדא השגת הראב"ד ז"ל דלדעת ר"ש הוא מאי דאמר רבא ועוד שהרב ז"ל כתב לעיל דבלבונה לוקה ולכך נראה לי דנקט הרב ז"ל לישנא דרב טביומי כמחלוקת בטומאת בשר כך מחלוקת בטומאת הגוף ומ"ט כיון דקרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה כלומר כיון דבטומאת בשר אמרי רבנן לוקה בעצים ולבונה בטומאת הגוף נמי אית להו דלוקה דהא גבי הדדי כתיבי והשתא הוי כרבנן ואינו חייב כרת בטומאת הגוף דהא ילפינן מטומאת בשר דליכא בה אלא מלקות ואפשר דרבא דקאמר מסתברא כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אהא דרישא נמי הדר ותלמודא הוא דמפרש טעמא דכמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו דסיפא וקאמר כיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו וא"כ נקטי' כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו דרישא דאתיא כרבנן כדפ':