שנים שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין בין בנדר בין בנדבה דכתיב תקריבו את קרבנכם מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות ובשלמים כתיב ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' ואיש לרבות את השותפין ואפי' עוף יביא בשותפות דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו לה' והקריב מאי והקריב בתר קרבנו דלעיל דאם עולה קרבנו ואם מן הצאן קרבנו לא כתיב בחד מינייהו והקריב מלמד שהיא באה נדבת שנים.

ואחד אנשים ונשים ועבדים מביאין כל הקרבנות הללו דהא לא ממעטינן אלא גוים בר מעולות דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה הא תמימים יקריבו וכ"ת הא תמימים ליכא לאו אבל איסורי מיהא איכא להכי כתיב איש איש לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה בלבד פרט לכל שאר הקרבנות ועולת עוף הויא בכלל עולה דהא לא ממעטינן אלא שאר קרבנות ועולות דמייתי היינו הבאות בנדר ונדבה כדכתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם הא לאו הכי אפילו היא עולה אין מקבלין. ואם הביא שלמים מקריבין אותן עולות סברא וקרא סברא דגוי לבו לשמים כונתו היא שיהו קרבנותיו כלו לשמים ולא שיאכלו וקרא דכתיב אשר יקריבו לה' לעולה כל דמקרבי עליה עולה נהוי שיהא דין עולה שאינה נאכלת ולא דין שלמים. נדר שלמים ונתנן לישראל או לכהן על מנת שיתכפר בהם כגון שהיה ישראל מחויב שלמים אוכלין אותן כשלמים דהא הוו שלמי ישראל.

ישראל מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל אפילו מה שמקבלין מן הגוי דכתיב אדם כי יקריב מכם ולא כולכם להוציא את המומר דמומר לעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה כדילפי' מכי תשגו ולא תעשו ומחלל שבת בפרהסיא במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית. היה מומר לעבירה אחת והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה דכתיב אשר לא תעשינה בשגגה ואשם וסמיך ליה או הודע אליו חטאתו אשר וגו' והביא את אשמו דמשמע אשר לא תעשינה אם היה יודע שהוא אסור ושגגה היתה לו ואם היה יודע היה שב מידיעתו הוא שמביא קרבן על שגגתו אבל לא היה שב אם היה יודע בזה שהוא מומר לאותו דבר אינו מביא קרבן על שגגתו.

עולות הגוים אין מביאין הגוים עמהם נסכים דכתיב כל האזרח יעשה ככה את אלה אזרח ולא (ל)גוי אבל נסכיהם קרבין משל צבור דכתי' ככה עיכובא שיהו כל עולות טעונות נסכים ואינן טעונות סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים דכתיב דבר אל בני ישראל דויקרא וכתיב בההוא ענינא וסמך את ידו בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות.

כל קרבנות היחיד סומך עליהם כשהם חיים דעיקר סמיכה בקרבן יחיד הוא דכתיב קרבנו בסמיכת בקר וקרבנו בסמיכת צאן ובעז כתיב וסמך ידו על ראשו וארישא קא מהדר ואם עז קרבנו תלתא קרבנו לומר קרבנו ולא הבכור קרבנו ולא מעשר קרבנו ולא פסח משום דהוו אתו משלמים בקל וחומר דאין קדושתן מרחם (בצבור) [כבכור] ואין מקדש לפניו ולאחריו כמעשר ואין בעמוד והבא כפסח וטעונין סמיכה ומשום דאיכא למיפרך מה לשלמים שכן טעונין נסכים ותנופה וחזה ושוק אמרינן דלא צריכי קרא למעוטינהו דכל קרבנות במשמע חוץ מאלו.

העוף אינו טעון סמיכה דכתיב וסמך ידו על ראש העולה פרט לעולת העוף וכן כל המעות שיפלו לתיבות שכולן יביאו עולות אין בעל המעות סומך על אותה עולה ואינו מביא עליה נסכים דכיון שנפלו לתיבות הרי הן קרבנות צבור ואין בהם סמיכה ולהכי לא מייתו איהו נסכים אלא משל צבור דהא עיכובא כתיב בהו ככה דאי לא מייתו בעלים אתי משל צבור ואם היה כהן בעליה עבודתה ועורה לאנשי משמר דהא מכח צבור קאתי כיון דנפלה לתיבות.

הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו ונכרי דכתיב בני ישראל ולא גוים וסומא דילפינן סמיכה סמיכה מזקני העדה דפר העלם דבר של צבור דמה להלן סומא לא דאמרינן בסנהדרין דהיינו זקני העדה הסומכין ונשאו אתך ודרשינן אתך בדומין לך שלא היה בהם סומא ה"נ כל שאר הסמיכות אין סומא יכול לסמוך ועבד אשה ושליח ילפינן מדכתיב תלתא זמני ידו לומר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו ואף על גב דכתיב בני ישראל למעוטי נשים אפילו הכי איצטריך דהוה אמינא תסמוך בקרבן בעלה דכידו דמיא קמשמע לן.

חמשה שהביאו קרבן אחד כולן סומכין בזה אחר זה דכתיב קרבנו לרבות כל בעלי קרבן שיסמכו ולא יסמכו בבת אחת דאיכא חציצה יורש סומך ומביא נסכים דכתי' בתמורה המר ימיר לרבות את היורש ויליף סוף הקדש סמיכה ונסכים מתחלת הקדש תמורה מה תחלת הקדש יורש מ[י]מר אף סוף הקדש יורש סומך ומביא נסכים.

אין סמיכה בקרבנות הצבור דעיקר סמיכה ביחיד כתובה חוץ משתי סמיכות העלם דבר של צבור ושעיר המשתלח דכתיב בהו בהדיא סמיכה ולא ילפינן מינייהו דהלכתא גמירי מסיני הכי דאין סמיכה בשאר קרבנות צבור ושלשה מן הסנהדרין סומכים על הפר דהוו בית דין וסמכו הרי כאן שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד.

אין סומכין אלא בעזרה דכתיב לפני ה' וסמיך ליה וסמך ומקרא נדרש לפניו דמשמע דסמיכה הויא לפני ה' ואם היה בעל הקרבן בחוץ והכניס ידיו בפנים וסמך סמיכתו כשרה דכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה' וכתיב וסמך ושחט מה שחיטה איפשר דמעייל ידיה ושחיט אף סמיכה כן. והוא שיסמוך בכל כחו דכיון דבעינן סמיכה בשתי ידיו משמע דבעינן כל כחו ואפילו טמא סמיכתו סמיכה כיון דאיפשר מבחוץ לא קפדינן אאיהו אי הוי טהור או טמא.

ובמקום שסומכין שוחטין דתכף לסמיכה שחיטה כדכתיב וסמך ושחט ואם לא עשה כך שחיטתו כשרה דסמיכה גופא לא מעכבא דאינה אלא שיורי מצוה כדכתיב וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר אלא שהיא שיירי מצוה ומעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר.

וצריך לסמוך בשתי ידיו דכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו כתיב ידו וכתב שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר ידו בסמיכת בהמה הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת. על ראש הבהמה דכתיב על ראש העולה לא על הצואר על ראש העולה לא על הצדדין ולא יהיה דבר חוצץ בין ידיו לבהמה דכתיב ידו על ראשו שלא יהא דבר חוצץ בין ידיו לראשו.

כיצד סומך אם היה קדש קדשים דשחיטתן בצפון הוא עומד במזרח ופניו למערב דבעינן הבהמה והסומך לפני ה' כלפי מערב ומניח שתי ידיו בין שני קרניו דהוי על ראשו ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם כדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו את חטאתם וגו' משמע דוידוי דברים הוי אצל הקרבן ואין לבעל הקרבן מעשה בקרבן אלא סמיכה אם כן בשעת סמיכה יתודה ועל העולה עון עשה ולא תעשה שניתק לעשה דכתיב ונרצה לו על מה הוא מרצה אם על כריתות ומיתות בית דין ומלקיות הרי ענשן אמור הא מה אני מקיים ונרצה לו על עשה ולאו הניתק לעשה ושלמים לא בעו וידוי דלא כתיב בהו ונרצה: