הלוקח בהמה לזבחי שלמים שכך היא מצות מעות של מעשר שני להקריב בהם זבחי שלמים דילפינן שם שם מהר עיבל דכתיב הכא ואכלת שם וכתיב התם וזבחת שלמים ואכלת שם מה להלן שלמים אף כאן שלמים יצא העור לחולין אם לקחו ממי שאינו תגר דכיון דאינו מדקדק במכירתה לא חשיב לקוח בכסף מעשר. וכן אם לקח קנקן סתום מלא יין יצא הקנקן לחולין דכתיב בכל אשר תאוה נפשך ולמה לי למיכתב בבקר ובצאן ביין ובשכר אלא לדרשא בבקר ללמדך שלוקחין בקר אגב עורו ויצא העור לחולין ואין צריך למוכרו ולאוכלו בירושלם ובצאן מלמד שלוקחין צאן אגב גיזותיה אף על גב דאיכא תרתי עור וגיזה ביין מלמד שלוקחין יין אגב קנקן ובשכר לתמד כדאמר. לקח סלי תאנים וענבים לא יצאו דמי הכלי לחולין דכיון דלא איפשר לעמוד בלא קנקן הוא דיצא דמי הקנקן לחולין אבל סלין לא וקליפות הפירות והחותל יצאו לחולין דאינם בכלל הקנין וכן קופה של תמרים דרוסות.

השאיל קנקניו ליין של מעשר שני ומשסתם פיהם הוא דקרא שם ועשהו מעשר קנה את הקנקן ונתפס בקדושה וטעון חילול כיין דאמרה תורה פורטהו במקדש וכונסהו בגבולין מה במקדש יצא קנקן לחולין כדאמ' אף בגבולין דכנסהו נתפש הקנקן בקדושת מעשר וצריך לחלל הקנקן עצמו אם בא לחלל היין על הכסף.

צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר על ידי עורו דחיה לבשר תאוה לא נפקא לן התם דתהא נקנית אגב עורה ואם שחטו ונטמא הרי זה יפדה דכיון דנשחט הוכשר לאכילה והוי כפירות שנטמאו דיפדו. המניח דינר מעשר שני לאכול כנגדו עד שיצא לחולין ואכל קצתו הרי הוא כשותף עם המעשר לענין אם הוקר או הוזל.

הלוקח פירות של סלע בכסף מעשר שני ומשך הפירות ועמדו בשתים הרי זה נותן למוכר סלע אחד בלבד דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש והקונה משתכר בסלע ולא המעשר דנתינת הכסף הוא דקונה מדאוריתא במעשר והקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ואז בנתינת הכסף השכר למעשר וכן אם הוזלו אינו נקנה מדאוריתא אלא בנתינת הכסף ומשנתן הכסף אם הוקר או הוזל קודם משיכת הפירות הרי הוא למעשר דפדיתו דהיינו נתינת המעות הויא משיכתו מדאוריתא.

וכשמחלל מעות על הפירות בירושלם אינו צריך שיהיו המעות והפירות במקום אחד בשעת החילול דלא הקפידה תורה אלא כשיאכל הפירות בירושלם והרי הוא מעלם ואוכלם.

ומחלל מעשר שני שלו על פירות חולין של חברו ואוכלם חברו בטהרה ואף על גב דמעשר ממון גבוה הוא ואינו ניתן במתנה האי לא הויא מתנה דהא הוו פירותיו אלא שאוכלם עתה בקדושת מעשר ועושה טובה עם בעל המעות שיתחללו על פירותיו.

הניח דינר של מעשר לאכול כנגדו לא יצא לחולין עד שישאר ממנו פחות משוה פרוטה דכל שיש בו שוה פרוטה של מעשר לא נתחלל וחומש אמר לעיל דאינו מעכב. ויכול לחלל סלע מעכשיו על מה שישתה טהור לכשישתה ואינו חולין ומעשר מעורבין ביחד ויכול טמא אחר כך לשתות מאותו הכד עצמו: