כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו דכתיב באב כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום ולא חלק בנדרים אבל בעל אינו מפר אלא מה שיש בו עינוי נפש כדכתיב ביה בבעל כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש וכתיב נמי בין איש לאשתו לדברים שבינו לבינה. ונדרי עינוי נפש סתמא קאמר קרא דמפר ולא מפליג בין לעצמו בין לאחרים ולנדרים שבינו לבינה כיון דקפיד קרא דליהוי דברים שבינו לבינה משמע דלעצמו דהוי בינו לבינה כדכתיב בין איש לאשתו וגם כשגרשה הוי שפיר בין איש לאשתו שמותר להחזירה ויהיה בינו לבינה הוא דמפר ולא לאחרים דהא לא הוי בינו לבינה.

ועינוי דמפר אפילו עינוי קטן או לפי שעה דעינוי נפש דכתיב בקרא סתמא כל שהו נמי משמע. ונדרה מרחיצה אפילו יום הוי עינוי דאע"ג דלגבי יום הכיפורים רחיצה לא הוי בכלל עינוי דקרא דלא משמע קרא אלא מילתא דידיע עינויא השתא דהיינו אכילה דבאותו יום מנכר עינויא מה שאין כן בעינוי דרחיצה מ"מ הכא דכתב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש מילתא דאתיא ביה לידיה עינוי אע"ג דלא מינכר השתא דקרא הכי משמע דכיון שנדרה מביאתה לענות נפש מפר בעל. נדרה משתי ככרות בא' יש לה עינוי שהיה פת נקיה ובא' אין לה עינוי שהיה פת קיבר מפר לזו שיש בה עינוי נפש ואינו מפר לזו שאינו לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה.

נדרה שלא לאכול ממין פירות של מדינה זו או שלא להנות לבריות או לאומה א' מפר משום דברים שבינו לבינה דהיינו לעצמו ולא לאחרים כדילפינן לעיל.

האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר דלאו כל כמינה לאסור נפשה עליו דהא משועבדת היא לו להנאתו וכן הוא שאמר הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום דהא משועבד הוא לה כדכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע אבל הנאת תשמישך אסורה עלי צריך להפר שאם לא הפר אסור לשמשה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו דאסרה על עצמה הנאה דאתי לה מתשמיש.

נדרה שלא יהנו בה קרוביו או שלא תעשה שמוש שאינה משועבדת לו אין יכול להפר שהרי אין בזה משום עינוי נפש ולא משום דברים שבינו לבינה.

ומפירין נדרים שלא חלו עדין ולא נאסרה בהם דהפרה שייכא במחשבה בלבד כדכתיב מפר מחשבות ערומים דמשמע מפר אפילו מחשבה בעלמא אע"פ שלא חל הנדר עדין.

אב ובעל חרשים אינם מפירים כדילפינן מדכתיב ושמע וכו' דבעינן הראוי לשמוע. השוטה אינו מפר כיון דלאו בר דעת הוא וקטן אין לו אישות לפי' אינו מפר דאישה קאמר קרא. והאיש מפר נדרי שתי נשיו או שתי בנותיו כא' דאע"ג דכתיב באב ובבעל אותה דמשמע אותה דוקא היינו לענין שידע מי מהן נדרה אבל לענין אותה לבדה לאו דוקא.

הפרת נדרים כל היום דכתיב ביום שמעו דמשמע יום השמיעה בלבד ומשום דהוה אמינא ביממא אין בליליא לא כתיב מיום אל יום דמשמע מסוף שלפני שמיעה שהוא תחלת יום שמיעה עד סוף יום של שמיעה דהיינו נדרה בתחלת הלילה שמפר כל הלילה והיום עד סופו. לא שמע ביום נדרה מפר ביום שמעו כל היום דביום שמעו כתיב ולא ביום נדרה בלבד. ובנערה המאורסה בעיא דאב ובעל יפרו ביום אחד דאי לא שמעו ביום אחד אינו מופר דכתיב באב ובעל ביום שמעו דמשמע יום חד דשמיעה לתרוייהו ומדכתיב בתריה ואם בית אישה נדרה וגו' ושמע אישה והחריש לה וגו' מכלל דאישה האמור למעלה ארוס.

שתק אב או בעל כדי לצערה הואיל ולא הפר ביום שמעו נדריה קיימים דתלתא קראי כתיבי החרש יחריש תרי כי החריש לה הא תלתא חד לשותק ע"מ לקיים וחד בשותק סתם וחד בשותק ע"מ למנקט שתיקה סתם ולמינקט לא מצי מפר אלא ביום שמיעה ושותק ע"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר ואפילו ביום שמיעה ומיהא שמעינן דקיים בלבו קיים כיון דשתיקה ע"מ לקיים שוב אינו יכול להפר כדאמר. נדרה והפרו לה והיא לא ידעה ועברה על נדרה פטורה ומפני שנתכוונה לאיסור צריכה כפרה כדכתיב וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה. עברה קודם שיפרו לה אף על פי שהפרו לה אחר כך בו ביום הרי זו חייבת על דבר שעברה בו אם מלקות מלקות אם טומאת נזירה קרבן. שמע ולא ידע שיש לו רשות להפר או שלא ידע שנדר זה צריך כפרה ולאחר זמן ידע הרי זה יפר כל יום ידיעתו ביום שמיעה דלא קרינא ביה ביום שמעו אלא השתא ביום שנודע לו שיכול להפר לה.

הפר על דעת שהיא בתו והיא אשתו או איפכא או שהפר על דעת שאסרה עצמה בענבים ולא היה אלא בתאנים או איפכא צריך לחזור ולהפר כשידע דכתיב כי הניא אביה אותה אותה הוא דבעיא שיהא מפר לשם אותה הנודרת וכתיב והפר את נדרה דמשמע דיפר את נדרה מה הוא ויש לו להפר כל יום הידיעה דהוי ביום השמיעה כדאמר: