אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו אחר וענה אמן או מה שהוא קבלת דברים דכתיב ארור אשר לא יקים וכו' ואמר כל העם אמן משמע דבעניית אמן הוי קבלת דברים וחייב לקיים תנאו ואינו נאסר עד שיוציא בשפתיו כדילפינן בשבועה מלבטא בשפתים ושיהו פיו ולבו שוים דאי לאו הכי לאו מבטא שפתים מיקרי דמבטא משמע שבוטא מה שיש בלבו כדאמרינן לענין שבועות ונדרים ושבועות הוקשו וילפי מהדדי. הנודר על דעת אחרים או חוזר בו תכף כדי דיבור הוו כדין שבועה כדילפינן לה לשבועה סוף פ"ב דה' שבועות.

יש לו לאדם להקדים תנאי לנדרו וכשידור הוי בטל בגווני דמייתי הרב ז"ל וכן לשבועות וטעמא דמבטל ליה תנאי לנדר אף על גב דהוו פיו ולבו שוים בנדר משום דכיון ששכח תנאו בשעת נדרו ה"ל נדר טעות ולא חייל כלל וקרא נמי דלא יחל הכי משמע הוא אינו מחל דברו דהיינו נדרו אחר שנדרו אבל מחל הוא נדרו קודם שידור אותו כיון דלא חל עדין.

סתם נדרים להחמיר דהוי ספיקא דאוריתא ולחומרא ופירושן יש בו להקל ולהחמיר. ואין הולכין בנדרים אלא אחר לשון בני אדם באותו מקום ובאותו זמן דלהכי איכוין ובהכי הוו פיו ולבו שוים וכל לשון שמשמעו לכל העם איסור והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ולכך מותר מדאוריתא כיון דלישנא דחרם וקרבן ועצמי ואשתי איקרו נמי מכמורת ומנחה ועצם ואשתו ראשונה.

ההפקר שמפקיר לכל הרי הוא כמו נדר שאינו יכול לחזור בו ודורשו בירוש' מתשמטנה ונטשתה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו לעניים ולעשירים ואי זה הוא זו הפקר וכל הקודם בהם זכה כשמטה ואפילו הפקיר בינו לבין עצמו הוי הפקר מן התורה כשמטה שאין הקרקע יוצא מתחת ידו וא"כ אפי' בינו לבין עצמו והפקר פטור מן המעשרות כדילפינן מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה וגו' כמו שיתבאר במקומו בס"ד. ואם התפיס ממון אחר במה שהפקיר ואמר גם זה או זה כמו זה הוי הב' ג"כ הפקר דה"ל כאלו פירוש שהפקירו. הפקר לזמן נראה דהוי הפקר גמור מדאוריתא כשמטה דהויא לזמן ומשום דלא שכיח קאמרי רבנן דיכול לחזור עד שיזכו בה.

ההפקר אינו נקנה אלא כדרך שקונין הלוקחין ואף על גב דהוי הפקר דלית ליה בעלים לא סגי ליה בבציר מהכי דאדרבה כיון דליכא דעת אחרת מקנה בעי קנין גמורה: