משה נתקדש בענן וקבל תורה מסיני. פי' שמשה עניו ונתקדש בענן גימטר' עקב רמז לענוה כדכתיב עקב ענוה וקבל תורה מסיני הר נמוך ושפל. ויש להסמיך לזה מה שראיתי בס' נצח ישראל כ"י כי משה ענו בגי' קכ"ו ולכן זכה שהיה ו' ימים בענן וק"ך בשמים ג"פ הם קכ"ו:

שהיו שניהם יושבים ועוסקים בתורה. שהיה רבי מתיא תלמיד חבר ולהכי קאמר שניהם יושבים ועוסקים:

ולשטוף בדרך ארץ. כלומר להתעסק הרבה במשא ומתן:

ואעפ"י שאת' ר' ואני תלמידך ואין להוכיח כמוכיח לחבירו אני אומר אין טוב לעזוב וכו' שהוא בדרך כבוד. וכ"ש שתלמיד חבר הוה:

זכה משה להיות שליח. והיה ראוי לזה שנשמתו כלולה מכל ישראל ובקבלת הקדושין מתקדשת בבת א' ולא לחצאין:

גדולה מדה זו שהיא נוהגת לדורות. שגם כ"ג בן כ"ג טעון משיחה וכן פי' בספר אהבת חסד ועיקר:

על ידי משה ניתנה תורה בסיני. כתוב בס' אהבת חסד בגליון משם הרב כלי יקר דמשה רבי' ע"ה לא סירב לקבל התור המסיבה שראה שהקב"ה רוצה בשפל והעד הר סיני עש"ב. ואני הדל כיונתי לדבריו בפתח עינים ושם הבאתי מהמדרש ריש ויקרא רבה דמשה רבי' ע"ה בסיני היה מן הצד עד שהקב"ה אמר לו עלה. ומ"מ יש לקיים דרך הנז' דלא אשכחן דסירב כלל כאשר עשה בשליחות להוציא ישראל ממצרים דסירב הרבה והכא לא סירב והטעם שראה שהקב"ה חפץ בשפלים והוא היה מחשיב בעצמו לשפל מכל ומיהו מתורת דרך ארץ המתין עד שא"ל הקב"ה עלה:

הן אמת דבפרקי ר"א פ' מ"א אמרו דישראל אמרו למשה דבר אתה עמנו וכו' ושלח הקב"ה למיכאל וגבריאל ואחזו בידיו של משה שלא כרצונו והגישוהו אל הערפל שנאמר ומשה נגש וכו' ע"ש ומיהו זה היה אחר שא"ל דבר אתה עמנו ודוק:

ואלעזר שרף פרת חטאת שממנו טמאים מטהרים לדורות. מכאן משמע כמ"ש המפרשים שמפרה שעשה משה מערבין קצת עם אפר פרות אחרות. והטעם דמשה רבינו ידע סוד פרה אדומה מה שלא נתגלה לשום אדם ולכן לוקחים מפרה דעשה הוא בכונה ונותנין לתוך אפר פרות אחרות והבאתיו בפני דוד פ' חקת וכתבתי שם ומיהו כעת לא נתברר לי וכו' ע"ש. איכו השתא אני רואה דמהכא משמע כן וכתב רש"י בפסחים דף ע"ח ע"א ויומא דף ד' ע"א דפרת משה לא כלתה והכי אתמר בפסיקתא רבתי דף כ"ה אמר ר' יוסי בר חנינא כל הפרות כלות ושלך קיימת והביאו בילקוט ריש חקת ע"ש וכן הוא בתנחומא פרשת חקת:

שופטים קבלו מזקנים כצ"ל:

דכתיב ויהי בימי שפוט וכו'. לא קפיד כל כך אקראי דקרא דהוזכר שופטים נקט:

אנשי כנה"ג קבלו מחגי זכריה ומלאכי. אע"ג דחגי זכריה ומלאכי הם מכלל כנה"ג הכונה דשאר כנה"ג קבלו מחגי זכרי' ומלאכי שהם הראשונים של כנה"ג:

זקנים קבלו מיהושע. והעיקר כלב כדמוכח מהש"ס נזיר דף נ"ו סוף ע"ב דאמרו ואלו יהושע וכלב לא קחשיב. והרמב"ם בהקדמת חיבורו כתב דפנחס קבל ממשה רבינו ע"ה. ובתמורה דף י"ז אמרו דשאלו לפנחס על חטאת שמתו בעליה שנשתכח בימי אבלו של משה ע"ש. וכתב הרמ"ע ז"ל מח"ד ח"ד פי"ט שפנחס ברח מההוראה ולא קבל להיות אחר יהושע ראש לתקן מה שנדב ואביהוא הורו הלכה לפני רבם והביאו בתוס' מחזה אברהם. ודע דבדברי הש"ס דנזיר דאמרו ואלו יהושע וכלב לא קחשיב. אפשר לפרש דהכי קאמר. יהושע שקבל ממשה וכלב שקבל מיהושע שהוא ראש לזקנים לא קחשיב. או אפשר דהכונה יהושע וכלב שקבלו ממשה רבינו ע"ה לא קחשיב ויותר נראה כפירוש ראשון:

שופטים קבלו מזקנים שנאמר ויהי בימי שפוט השופטים. נראה דלא סבר כדאמר ר' יוחנן בבתרא דף ט"ו דור ששפטו את שופטיו. והנה התוספות שם בבתרא כתבו וז"ל דור ששפטו את שופטיו תימא לר"י דאמ' רפ"ק דתמורה דף ט"ו כל האשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר לא היה בהם שום דופי עכ"ל. וראיתי בתוספות מחזה אברהם שכתב על דבריהם וז"ל ולא זכיתי להבין קושיא זו דזה אינו אלא להוה אמינא שם במס' תמורה אבל אחר קושית המקשן שם ותניא מעשה בחסיד וכו' ע"כ צ"ל כתירוץ רב יוסף שם דופי של סמיכה קתני וא"כ יכולים לומר דשאר דופי הוי בהם (ובתורת חיים הרגיש בזה) ואין לומר דתוס' הקשו זאת במקשן דליקשי ליה ממקרא שפוט השופטים משום זה לא איירי די"ל דהמקשן סבר הפירוש של שפוט השופטים כפירש"י בתורה או התרגום ורלב"ג אבל ר"י מפרש למסקנא דשמעתין דפירושו הוא דופי של סמיכה עכ"ל. ומה שסיים דר' יוחנן מפרש למסקנא דשמעתין וכו' יש לומר דהיינו תמיהת ר"י על המקשן דאמאי לא הקשה מהך תוספתא על ר' יוחנן דאמר דור ששפטו את שופטיו דהרי אמרו בתוספתא דעד יוסף בן יועזר לא נמצא דופי ועל זה היה מתרץ הש"ס אמר רב יוסף דופי של סמיכה וזהו למה שצדד דאין לומר דהתוס' הקשו זה במקשן:

אמנם אין אנו צריכים לזה דכונת התוספות פשוטה דהרי התוספתא קתני כל האשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר לא היה בהם שום דופי ובזה אין לפרש דופי של סמיכה דהא קתני שום דופי וזה פשוט שלא היה בהם חטא ושום דופי משום צד ובזה מודה רב יוסף. והשקלא וטריא דמקשה ומתרץ היה בחלוקה שנית דקתני מכאן ואילך היה בהם שום דופי וקס"ד דהיה דופי מחטא וע"ז הקשה מריב"ב ור"י בר אלעאי דלא היה בהם חטא ותירץ רב יוסף דמ"ש היה בהם שום דופי היה מסמיכה. וא"כ לכל הדברות מאי דקתני לא היה בהם שום דופי היינו בין מחטא בין מסמיכה ולכן מקשה ר"י מדור ששפטו שופטיהם לחלוקה ראשונה:

ומ"ש רש"י ז"ל דופי קס"ד דופי של חטא לא היה באשכלות שעמדו פרנסים על ישראל עכ"ל כונתו דהקס"ד היה דמיירי בחטא וכפ"ז מאי דקתני מכאן ואילך היה בהם שום דופי היינו מחט אואהא פריך מחסיד אחד דהיה גונח וכו' ומשני דמ"ש ברישא לאו בחטא לבד מיירי אלא בכל דופי ובכלל סמיכה ומכאן ואילך היה דופי של סמיכה:

ועל פי האמור ניחא מה שיש להרגיש דפריך עליה דרב יוסף דאמר דופי של סמיכה קתני והא יוסף בן יועזר גופיה מפלג פליג בסמיכה ומשני כי איפליג בה בסוף שניה דבצר לבא ויש להרגיש דהתוספתא קתני מימות משה עד שמת כיון דבסוף שניה איפליג והול"ל מימות משה ועד יוסף בן יועזר. אמנם לפי מ"ש דגם לתירוץ רב יוסף מאי דקאמר לא היה בהם שום דופי היינו כל מין דופי מחטא ומענין אחר ובכלל מחלקת וכמשמעות שום דופי. להכי לא חש למנקט עד שמת יוסף בן יועזר כיון דבכל חלקי הדופי לא היו עד שמת ושיורי א' מחלקי הדופי שהוא סמיכה נמי לא היה עד סוף שניה להכי נקט עד שמת כיון דבכל הענינים לא היה דופי עד שמת אפס קצהו בענין סמיכה בסוף ימיו לא חשיב לגבי כל השלמיות:

ואולם עדיין צריכין אנו למודעי' אעיקרא מאי פריך ממעשה בחסיד כיון דאיכא כמה שני בין יוסף בן יועזר לחסיד וכדקאמר מר ניהו ורבנן בתר יוסף בן יועזר דרי דרי הוו וא"כ מאי פריך. הא מאי דתנא הוא דעד יוסף בן יועזר לא היה שום דופי ואחרי כן היה דופי בכמה דורות ואה"נ דבחסיד לא היה דופי:

ועוד יש לעמוד עמ"ש בירושלמי פ"ט דסוטה אמאי דתנן התם משמת יוסי בן יועזר וכו' בטלו האשכולות וקאמר עלה ולא עמד אשכול עד שעמד רבי עקיבא וכל הזוגות לא היו אשכולות אלא אלו שמשו פרנסות ואלו לא שמשו פרנסות תני כל הזוגות שעמדו מימות משה עד שעמד יוסי בן יועזר וכו' אי אפשר (כצ"ל) ליתן בהם דופי עד שעמד ר' יהודה בן בבא אפשר ליתן בהם דופי אמרו על ריב"ב שהיו כל מעשיו לש"ש אלא שגידל בהמה דקה וכו' עכ"ל. ופירש הרב קרבן העדה וז"ל וכל הזוגות וכו' לא היו אשכולות בתמיה ומשני זוגות אלו שמשו פרנסות היו אב"ד ונשיאים והדבר פשוט שהיו אשכולות אבל ר' עקיבא לא היה אב"ד ולא נשיא קמ"ל דאפ"ה היה אשכול עכ"ל. וק"ק חדא דקאמר ואלו שמשו פרנסות על ר' עקיבא והוא באחד. ותו דתקשי ליה מתני' דקתני משמת יוסי וכו' בטלו האשכולות והרי לא בטלו דכל הזוגות היו אשכולות ואעיקרא הא הו"ל להקשות לש"ס ולא להקשות על רבי עקיבא:

וראיתי בתוספותיו שכתב וז"ל אלא אלו שמשו פרנסות וק' אי כל הזוגות היו אשכולות א"כ מ"ש יוסי ן' יועזר ויוסי ן' יוחנן דנקט הא אלו נמי שמשו פרנסות וכו' לכן נ"ל הא דקאמר ואלו לא שמשו פרנסות קושיא היא וה"פ ואלו יוסי ן' יועזר וכו' לא שמשו פרנסות בתמיה הא אלו נמי הוו פרנסים ומ"ש הני דוקא עכ"ל. ואיני יודע איך נחה דעתו בפי' זה דא"כ נשאר בקושיא. ותו אעיקרא מאי דהוקשה לו מ"ש הני דנקט הו"ל להק' קושית הסתירה היכי קאמר בטלו האשכולות והא בתרייהו הוו כל הזוגות כקושיין:

ואחזה אנכי בס' פני משה שפירש וז"ל אלא אלו יוסי וכו' שמשו פרנסות עם גדולת מעלתן ושאר הזוגות יש שלא שמשו פרנסות כגון הדורות דלא חשיב במתני' דחגיגה אבל הני דקחשיב התם קאמר עלייהו הראשונים היו נשיאים וכו' עכ"ל. ול אנחה דעתי הקצרה בדבריו דהקושיא דמקשה הש"ס הוא על הזוגות דחשיב במתני' כמו שפירש הוא עצמו ומאי משני דזוגות שלא הוזכרו לא שמשו בפרנסות. ובזה מאי משני על הזוגות שהוזכרו במשנה שהיו אשכלות ומשנתנו קתני בטלו האשכלות ומאי אית לן במה שלא הוזכרו דלא דברנו עליהן. ותו אי קרית להו זוגות הנך דלא הוזכרו הרי הם א' נשיא וא' אב"ד דכן הוא פי' זוגות ואים קאמר שלא שמשו בפרנסות:

ועתה אמת אגיד שצדדתי לפרש איזה פירושים בדברי הירושלמי ולא עלה בידי דבר נאות. אם לא שנאמר דמ"ש אלו שמשו פרנסות היינו דיוסי בן יועזר וכו' מלבד הנוגע לדת ודין נתעסקו בתקון העם א"נ לפרנס עניים. ושאר הזוגות לא נתעסקו בזה ודוק היטב:

ומהא דקאמר בירושלמי כל הזוגות שעמדו מימות משה יש להעיר עמ"ש הרב תוספת י"ט בריש אבות דלפני יוסי ן' יועזר לא היו נשיא ואב"ד. ואני הדל בקונט' חסדי אבות (בשה"ג ח"א דפוס חדש דף צ"א ע"ב) כתבתי דאם דברי הרב כפשטן הוא הפך הש"ס בבלי במ"ק דקאמר שאול נשיא ויונתן אב"ד ע"ש. ועתה אני מוסיף דמהירושלמי הלז דקאמר כל הזוגות שעמדו מימות משה והוא תוספתא בקמא מוכח דתמיד היו נשיא ואב"ד:

וחזה הוית להרב פני משה שרצה לקיים גירסת הס' וז"ל נראה לפ' דמשמת משה עד יוסי בן יועזר אפשר ליתן דופי חוץ מיוסי וכו' עכ"ל. ושרי ליה מאריה לפרש פירוש זה דח"ו נותן דופי בעמודי עולם יהושע וכל הנביאים והקדושים ואנשי כנה"ג הס כי לא להזכיר וראוי לכל מבין להגיה אי אפשר וק"ו שכבר ראה כי הרב יפ"מ הגיה הלשון. וגם נעלם ממנו דכך הלשון בתוספתא דקמא. ועוד שהגיה בסוף הלשון גם כן אפשר והוא תימא אחר שהו אמגיה יגיה ברישא וכן הנוסחא בתוספתא. אלא שבתוספתא נמי בסוף הלשון יש ט"ס כמבואר:

למדנו מהירושלמי דמאי דקתני דופי הוא מחטא וגם מיוסי ן' יועזר וכו' היה איזה דופי ובחסיד לא היה דופי וכל זה נראה הפך גמרין דהקושיא דפריך ממעשה בחסיד א' ל"ק כדאמרן דאחר יוסי ן' יועזר וכו' היה איזה דבר ואה"נ דבחסיד ליכא שום דופי ותו רב יוסף דאוקמה בסמיכה מהך תוספתא נראה דבדופי של חטא מיירי:

ונראה לישב דאדרבא סוגית תמורה בנויה על עיקר תוספתא זו דהתוספתא דקתני דמשמת יוסי ן' יועזר וכו' עד שעמד רי"בב אפשר ליתן דופי אתיא שפיר דמיירי בדופי של חטא וכב' פירש התנא שיחותיו דמיוסי ן' יועזר וכו' עד רי"בב היה איזה דופי. אמנם בתוספתא דמייתי בש"ס דקתני דמיוסף ן' יועזר וכו' אפשר ליתן שום דופי הא קשיא ליה לתלמודין דהיכי קפסיק ותני דמיוסף וכו' אפשר וכו' האיכא חסי' וכו' והול"ל דמיוסף וכו' עד החסיד אפשר ליתן שום דופי כדקתני אידך תנא ולא הו"ל למפסק בסכינא חריפא דאחר יוסף וכו' יש שום דופי ולהגדיל שבח ישראל הול"ל עד החסיד. ונפקא מינה דלא אלמן ישראל אולי ימצאון אח"ך חסידים שאין בהם שום דופי. ומשו"ה אוקמא רב יוסף דחלוקה אחרונה דקתני משמת יוסף וכו' היה שום דופי היינו דופי דסמיכה ובעוה"ר דופי זה נשאר לעולם ושפיר קתני מילתא פסיקתא מכאן ואילך היה בהם שום דופי ולשון שום דופי ניכר שאינו דופי גמור אלא סרך דופי והיינו כדתרגמה רב יוסף דופי דסמיכה:

הגם הלום ראיתי אחרי רואי להרב המו' מר מחותני ז"ל בפירושו לתוספתא דקמא דף י"ג ע"ג שהביא סוגית תמורה הנז' וכתב דמהתוספתא נראה דדופי של חטא קאמר וכתב וז"ל וצ"ל דתלמודא דידן סבר דהך מתניתא לא מתנייא בי ר' חייא דא"כ לא הוה מפרש דדופי של סמיכה קאמר וגם לא הוה מספ"ל במעשה דעז אי ריב"ב הוה אי ר"י בר אלעאי דדוחק גדול לומר דלא ידעי לה מסדרי הש"ס עכ"ל. ותימה על הרב ז"ל דדחי לתוספתא דצ"ל דלא מתניא בי ר' חייא וכו' ואי משום מאי דאוקי דופי של סמיכה ובתוספתא דקמא וירושלמי מוכח דופי של חטא. כבר כתבנו בעניותנו לעיל דחלוקה ראשונה דקתני כל האשכולות וכו' מימות משה ועד יוסף בן יועזר לא היה בהם שום דופי הוא לשון כולל שלא היה בהם שום דופי לא מחטא ולא משום דבר. והכי משמע מפירש"י בש"ס דסוטה ומרבינו הערוך בפי' אשכולות וכדקאמר הר"ם איש שהכל בו. וא"כ שוים הבבלי והירושלמי והתוספתא דלא היה דופי מחטא ולא מדופי אחר עד יוסף בן יועזר ובחלוק' שניה מהתוספתא דש"ס הוא שפי' דופי דסמיכ' והתוספתא והירושלמי לא מיירי בזה. ומאי דקאמר דהש"ס דילן מסתפק אם ריב"ב אם ר"י בר אלעאי והתוספתא קאמר דריב"ב הוא אין זה כדאי לומר דסבר גמרין דלא מתניא בי ר"ח ונדחה קרי לה. ואימור דאמוראי קמאי בגמרין לא שמיע להו. ומ"ש לעיל דסוגיין בנויה על עיקר תוספתא זו לאו דוקא ויש לומר בסגנון אחר כמבואר אך רבינא ורב אשי הוו בקיאי בתלמודא דבני מערבא כמ"ש הרי"ף בעירובין ותלמידו רבינו מהר"י ן' מיגש בתשובה ומשו"ה לא מייתי לה רבינא ורב אשי דכבר מייתי לה בירוש'. ותו דנעלם מהרב ז"ל מ"ש בשיטה מקובצת קמא על דף פ' וז"ל ת"ר מעשה בחסיד א' גרסינן וחסיד זה הוא ר' יהודה בן בבא דהכי מפרש לה בבריתא וכו' גאון ז"ל עכ"ל הרי דהגאון ז"ל מקיים הבריתא:

ולכל הדברות למדנו דעד יוסף בן יועזר לא היה שום דופי מחטא נמי. והשתא קושית התוס' בשם ר"י על ר' יוחנן דאמר דור ששפטו את שופטיו זוהי שקשה ומה שתמה הרב מחזה אברהם ז"ל שהבאתי לעיל לק"ע:

וראיתי להרב תורת חיים בשיטתו לבתרא שרמז בספר מחזה אברהם דתמה על התוספות כמ"ש במחזה אברהם ונסתייע מרש"י וכתב דשמא התוס' סברי מדנקט שום דופי הוא גם על חטא אבל מרש"י לא משמע כן. ועוד תירץ לקו' התוס' דהא דשפוט השופטים אינם השופטים שנתמנו פרנסים על ישראל דהנהו צדיקי וחסידי אך דיינים בעלמא עליהם כתיב ששפטו שופטיה' זהו תורף קיצור דברי הרב ז"ל. ואני בעניי אומר דאין ראיה מרש"י וקושטא דמילתא כמו שהבינו התוס'. ונעלם מהרב ז"ל דהכי אתמר בתוספת' ובירושלמי כמש"ל. אך מה שתירץ עוד לקו' התוס' הוא נכון. והגם דהכא באדר"ן מייתי לשופטים שקבלו מזקנים דכתיב ויהי בימי שפוט השופטים והוא הפך הרב ת"ח אפשר דלא קפיר אקראי כמ"ש בקונטרוס:

נביאים קבלו מהשופטים. בס' אהבת חסד תמה על מ"ש רבינו עובדיה שתחילת הנביאים עלי דלא מצינו עלי שהוא נביא ובסוטה דף מ"ח קאמר נביאים הראשונים דוד ושמואל ז"התד. ונעלם ממנו דרש"י ז"ל במגילה דף י"ד ע"א במספר מ"ח נביאים מנה עלי ושמואל. וכן נראה מהמספר ועל זה סמך רבינו עובדיה. גם הרב"ץ בריש פי' אבות בכלל דבריו כתב וז"ל ושאר שופטים שהיו אחריו עד שהגיעו לנבואת עלי ושמואל וכו' עכ"ל. ואע"ג דרש"י כתב זה מבעל הלכות גדולות וסדר עולם. ובס' הלכות גדולות דף קמ"ג וסדר עולם פ' ך' מנו הנביאים ולא הוזכר עלי. אין להביא ראיה מספרינו דקמאי הוו להו נסחי דווקני. ועיין בס' כלי יקר ע"פ ושמואל טרם ידע דבר ה' שכתב דעלי נתנבא אך ק"ק דלא אשכחן דנתנבא על ישראל למנותו בכלל מ"ח נביאים וי"ל:

לא שהעתיקו אלא שהמתינו. כלומר אין הפירוש כמו מעתיק שכותב מספר אל ספר דאין זה שבח לאנשי חזקיה שהכתוב משבחם אלא שהמתינו ופי' העתיקו כמו עתקה בכל צוררי שפי' נתישנה ותרגום ישן עתיק כמ"ש רד"ק בשרשים והיינו שהמתינו מתון מתון ונתישנו להוציאם לאור וזהו פי' הוו מתונים בדין שתישנו הדין לרדת לעומקא דדינא וכן פירש"י בפי' אבות ע"ש:

אבא שאול אומר לא שהמתינו אלא שפירשו. כלומר העתיקו כפשוטו כמעתיק ספר והשבח הוא שפירשו שהיו גונזים אותם והם פירשום והיינו כמ"ש בילקוט משלי סי' כ"ה:

וגנזו אותם עד שבאו אנשי חזקיה ופירשו אותם כצ"ל. וכ"כ בס' אהבת חסד ודלא כספר בנין יהושע שפי' שהם אנשי חזקיה כנסיה גדולה וליתא דלא נקראו כנסת הגדולה אלא חגי זכריה ומלאכי וסיעתם על שם שהחזירו עטרה ליושנה כמ"ש ביומא דף ס"ט ועל דרך האמת יש טעם נכון לשם כנסת הגדולה:

וארא בפתאי' וכו' והנה אשה לקראתו וכו' רמז לעניני סט"א וטענותיה מתענוגי העה"ז הנראים לעין כמ"ש הרב כלי יקר ע"פ ותאוה הוא לעינים שהוא עיקר טענת היצה"ר כי עניני העה"ז הם נראים וגלוים:

לכה דודי וכו'. ענייני דבוק כנסת ישראל בהקב"ה:

שמח בחור בילדותך וכו'. פתויי היצה"ר ותחבולותיו בטענות ומעות כוזביו"ת לכל אחד עפ"י מדותיו להוציאו מעט מעט מהיראה ועבירה גוררת עבירה בתחלה בילדו' ואח"כ בבחרות. והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך כי עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה:

רמז. וארא גימט' יצחק שהוא דין כי החוטא דבק בדין והיצה"ר צוחק בו עתה ויצחק לעתיד. בפתאים. פת גימט' לי' שהיא המפתה כנודע. ואותיות אים גי' טמא עם הכו'. אבינה גי' חיים שהוא גי' זונה כי במקום תורת חיים דבק עם זונה. נער חסר לב. אם ממספר נער שהוא שך תחסר לב ישאר גימט' חפר כמ"ש בור כרה ויחפרהו:

דרש. שמח בחור וכו'. אפשר דטענות היצר להתענג בתאוות לבו בבחרות ולחזור בתשובה ואז זדונות נעשית לו כזכיות והוא ריוח גדול מאד להתענג בעה"ז ואח"כ שזדונות יהיו זכיות אך האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשו'. ודע. מכאן מודע"א דאין מספיקין לעשות תשובה ועל כל אלה יביאך האלהים במשפט על מה שעברת דברי רז"ל שלא יאמר אחטא ואשוב. וגם על שלא נתגברת מאד לעשות תשובה כי האף אמנם שאמרו אין מספיקין בידו לעשות תשובה ודאי יש כח באדם לשוב. מעין דוגמא למ"ש דאפי' אחר שיצא ב"ק שובו חוץ מאחר אם היה שב היה מתקבל. וגדולה מזו כתבו המפרשים בפי' מ"ש רז"ל והביאו רש"י בא אל פרעה והתרה בו והכתוב או' כי אני הכבדתי ר"ל אף שאני הכבדתי גדול כח הבחירה שיכול לשוב ומשו"ה התרה בו. וא"כ יביאך האלהים במשפט גם על מה שחשבת לעשות תשו' ולא עשית:

סוד (ר"ל פשט הסוד). האלהים הוא מ' במשפט ת"ת. ויש מי שכתב כי במקום דאמר קרא האלהים הוא גי' הויה אדני והוא רחמים ועפ"ז אפשר כי הנה אמרו רז"ל שרשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין וז"ש יביאך האלהים שהוא רחמים במשפט דרשעים הופכין מדת רחמים למדת הדין:

פירוש. אני לדודי ועלי תשוקתו. ענין דבקות עם ה':

משכח דבריו שכן מצינו במשה כצ"ל:

החייתם כל נקבה. מה תלמוד לומר כל נקבה כצ"ל. ולפי שהביא פסוק זה מפרשו דרך אגב. ועוד אצטריך לחזק הענין דהגם דמשה רבינו ע"ה הי"ל טענה גדולה עליהם על פי התורה לפי שאמר דרך הקפדה שכח ועאכ"ו המקפיד והב"ל הביא גם הוא ואם בעל נפש הוא ישים בין עיניו שלא להקפיד כי ההקפדה שרש פורה לכמה רעות. כל קבל דנא מעביר על מדותיו אין מדה טובה הימנה וסי' לדבר הרימותי בחור מע"ם ר"ת מעביר על מדותיו. ובמ"א רמזתי דהמעביר על מדותיו מהפך מדת הדין למדת הרחמים וזה רמז הרימותי בחו"ר גי' גבורה מסלק הדין מעביר על מדותיו ר"ת מע"ם:

בן עזאי אומר הוי זהיר בדבריך מבטלה. לפי שאמר שיהא אדם ממתין בדבריו ולא יקפיד. אתא בן עזאי לומר שיהא ממתין בדבריו שלא יהיה בתוך דבריו דברים בטלים רק יהי דבריו מסולתים ונצרכים:

דרש הוי זהיר בדבריך וכו' יובן עם מ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל כי האדם כשמדבר מוציא ההבל מפיו ואותו ההבל חיותו והראיה שאחר שתצא הנשמה מהגוף לא נשאר בו לא הבל ולא דבור וא"כ ההבל שמוציא בדבור הוא חלק נשמתו ולכן נצטוינו שלא לדבר דברים בטלים שהוא מפסיד בהם חלק נשמתו ז"התד וכתבנו בעניותנו בדרושים שזה מעלת תלמוד תורה שבדברי תורה לא די שאינו מפסיד אלא שמאריך ימים וז"ש הוי זהיר בדבריך כשאתה מדבר דברי תורה מבטלה שלא יהיו בתוכם דברים בטלים כי מה שתרויח בדברי תורה תפסיד בדברי בטלה:

סוד הוי זהיר בדבריך וכו' כי קול רומז לז"א ודיבור רומז למ' גם לשון גימטרא שכינה. שפה גי' שכינה. פה גימ' אלהים עם הכולל ופה רומז לשכינה. וז"ש הוי זהיר בדבריך מבטלה שהמדבר ד"ת ומכניס דברים בטלים שהם מסט"א ח"ו הוא פוגם בקול ודבור ומערב חול בקדש. וזה טעם ד' כתות לה"ר וכו' שאינם מקבלות פני שכינה כי דבור. שפה. לשון. רומזים לשכינה וח"ו ע"י דיבור אסור פוגם בשכי' וז"ש פ' כסוי הדם א"ר יצחק מה אומנתו של האדם בעה"ז יעשה עצמו אלם יכול אף לד"ת וכו' ודוק כי קצרתי והשומר אמת יצילנו:

פירוש. הרי הוא אומר ואמרו כל הגוים וכו'. כלומר שהקב"ה חיזק דבריו כ"י כמי שעושה סייג לשמור שדהו ולהכי כתיב ואמרו על מה עשה וכו' ואמרו על אשר עזבו וכו' ויכירו כי האמת אתו. ומה שפירש בס' מדרש שמואל על בריתא זו לי ההדיוט לא נהירא:

ולא שהעתיקו אלא שהמתינו. כתב בספר אהבת חסד ע"י שמתונים בדין נתישב ונתחזק הדין לכך פירש"י במשלי העתיקו החזיקו ואל"כ לא ידעתי מנ"ל לרש"י פירו' זה עכ"ל. ועמו הסליחה דרש"י שפירש בפירוש משלי העתיקו החזיקו אין צריך לומר שמכאן למדו אלא שפירוש עתק הוא חזק כמ"ש רד"ק בשרשים וכ"כ רש"י ז"ל בשמואל בפירושו על פ' יצא עתק מפיכם עתק חזק. והכא מצי לפרש שהמתינו שמפרש העתיקו לשון ישן וכ"כ רש"י בפי' אבות על זה. ואפ"ה בפירוש דקרא פירש כאחד מפירושי עתק שהוא לשון חזק כמ"ש רד"ק. ומיהו רש"י בפי' אבות שם כתב ד"א מתונים לשון קשה וכו' ע"ש. ומ"ש עוד באהבת חסד במ"ש בבריתא דידן אלא שפירשו ל"נ ולי הדל נראה. כמו שפי' בקונטריס:

משלי ושיר השירים וקהלת וכו'. פ"ק דבתרא דף י"ד אמרינן סדרן של כתובים רות תהלים ואיוב משלי קהלת ושיר השירים וכן פסקו הפוסקים והיינו כמה דתני ר' חייא רבה בריש מדרש חזית ולעיל מינה אמרו הכי בשם ר' יודן ומ"ש הרב מהר"ש יפה ז"ל בס' יפה קול סוף סי' י"ד בפסוק א' הא דתני ר' חייא משבשתא לכאורה י"ל דהיינו כלפי מ"ש שם הכל מודים כגמרין ועמ"ש בסמוך א"נ כלפי מ"ד דקהלת אינה מטמאה את הידים ע"ש:

והש"י ז"ל כתב בש"ס שיר השירים נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו וכתב הרב אהבת חסד בתוספותיו דכונתו שכלן אמרן לעת זקנתו לאפוקי מ"ד שכתב הספרים בג' עתים נער וגדול וזקן והאריך בזה ע"ש. ולי הדל אינו נראה דהא רש"י כתב שאמרו לעת זקנתו ומשמע דבשה"ש לחוד מיירי. ותו אם דבריו מיוסדים על המדרש מהו נראה בעיני הרי כך אמרו למ"ד שם במדרש חזית שכלן אמרן לעת זקנתו. ואפשר דרש"י לא קאי על המדרש כלל אלא על הש"ס קשיא ליה דאמאי תני שיר השירים בסוף הו"ל לסדרו ראשון דשיר השירים הוא קדש קדשים לזה אמר נראה בעיני דשיר השירים אמרו לעת זקנתו ואמטו להכי הן נסד"ר מחמת"ו שאמרו בסוף. ולא חש רש"י למדרש דשם אמרו דהכל מודים דקהלת אמרה בסוף ולפ"ז סובר רש"י ז"ל דמאי דתני ר' חייא וכן ר' יודן שיר השירים בסוף לאו דוקא וכדחזינן דהגם דאמרו שם ג' ספרים כתב משלי קהלת שיר השירים עלה קאמר איזה מהם כתב תחילה וכו'. וא"כ המדרש נגד הש"ס דהכא ודאי בדקדוק קתני דקאי על סדרן של כתובים וכל עצמו דרש"י לומר דשיר השירים חיבר באחרונה. ולפ"ז אפשר דגם הכא באדר"נ לאו דוקא נקט קהלת בסוף. ומהר"י פינטו ז"ל כתב דכונת רש"י דלא נימא סדר סיפא עיקר דקתני קהלת בסוף לכך כתב רש"י מסברא דנפשיה דרישא דוקא שאמרו לעת זקנתו עכ"ד. ולפי דבריו שיש להסתפק אי סיפא עיקר קשה אמאי לא הכריע ממדרש חזית דאמר הכל מודים דקהלת בסוף וכו' אך לי נראה שאין להסתפק כלל דודאי רישא דוקא דקתני סדרן של כתובים והא ודאי עיקר ודוק היטב כי קצרתי:

וגנזו אותם וכו'. וה"ט דאמרו פ"ק דבתרא דף ט"ו חזקיהו וסיעתו כתבו ישעיה משלי שיר השירים וקהלת. והרב גופי הלכות דף ק"ל הקשה דשלמה גופיה אמאי לא כתב ספריו. וכבר הרב אהבת חסד פריק שפיר דודאי שלמה כתבם אלא שגנזום מכח כמה מקראות סתומים ולא היו בכלל הכתובים עד שבאו אנשי חזקיה ופירשום וכתבום בין הכתובים עכ"ד. ונעלם מהרב גופי הלכות מ"ש בריש מדרש חזית וז"ל דוד כתב ספרים ושלמה כתב ספרים וכו' דוד כתב ספר תהלים נכתב על שמו ושלמה כתב ספרי משלי קהלת שיר השירים עכ"ל. וקצת יש להרגיש על הרב אהבת חסד שלא זכר מאמר זה. וראיתי למהר"ש יפה בס' יפה קול שכתב סוף סי' ז' משלי וכו' ולפ"ז צ"ל דשלמה בעצמו כתב ספריו ודלא כדתני פ"ק דבתרא ירמיה כתב משלי וקהלת ושיר השירים עכ"ל והוא ט"ס וצ"ל חזקיה וכו'. אך לישרי לן מר דהא והא איתא דשלמה כתבם והיו גנוזים ואנשי חזקיה פירשום וכתבום בין הכתובים וז"ש פ"ק דבתרא דחזקיה וסיעתו כתבום ונעלם ממנו מדרש משלי והך דאדר"ן:

ויאמר אלעזר וכו' אשר צוה ה' את משה אחי אבא ציוה ואותי לא ציוה וכו'. אמרינן בעירובין דף ס"ג דאף ע"ג דאמר להו לאחי אבא ציוה ואותי לא ציוה אפ"ה איעניז דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ולא אשכחן דאצטריך ליה יהושע ע"כ. ואפשר לומר דרך דרש מאי דדייק לומר לאחי אבא ציוה וכו' והוא במ"ש הגהות אשרי שם פ' הדר וז"ל ספ"ק דמגילה וילך אחיקם אל חולדה הנביאה ובמקום ירמיה היכי מתנבאה ואומר משום דקרובת ירמיה שביק לה ירמיה מכאן שיכולין להורות במקום דידוע דלא קפיד רביה וקצת גמגום יש עכ"ל. ולכאורה יש להעיר על דברי הגהות אשרי הללו דהא שם פ' הדר דף ס"ג איכא למ"ד שלא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן והרי משה רבינו ע"ה אחי אביהם ועניו מאד ולא היה מקפיד. גם אלעזר בן אחיו שאמר טהרת כלים והורידוהו מגדולתו גם יהושע ן' נון על דאותיב מילה קמיה רביה לא הי"ל בן וכל זה הפך הגהות אשרי ומוכרח לחלק בין נבואה דמה' היתה לה אלא שמכינה עצמה לנבואה כמ"ש מהרש"א ז"ל בפי' מתנבאים במחנה שעושים הכנה להתנבאת ובודאי הפרש גדול בין זה ובין מורה הלכה ואם אמרו בחולדה דקרובת ירמיה היא ולא מקפיד עלה שאני התם דהוא לענין נבואה אבל ללמוד משם למורה הלכה ליכא למגמר מינה. ואין לומר דהיינו דקאמר הג"א וקצת גמגום יש. דכיון דהש"ס שם פ' הדר במותב תלתא גבי נדב ואביהוא ואלעזר ויהושע קאמר איפכא וראית פ"ק דמגילה יש לדחות. זה אינו גמגום קצת. אלא בר מהדר הוא שכן ראוי להיות חוזר:

ואפשר לישב דמ"ש בהג"א הוי כמו חולדה דכבר ידעה כי לא נכון להנבא באתרא דירמיה גדול הדור אך סמכא דמאחר כי שר"ה קרוב"ה לא קפיד עלה. כי האי גונא דהתלמיד יודע שאינו יכול להורות במקום רבו. אך ידע דרבו אינו מקפיד כי קרו"ב הוא בהא שרי אך בני אהרן דהורו ועבדי עובדא ולא עלה על לבם דאין להם להורות במקום רבן הגם דמשה אינו מקפיד לא מטעם זה הורו אלא לא ס"ד כלל דאסור להורות אמטו להכי איענוש. א"נ כמ"ש בעניותינו בדרושים כי הם היו גדולים ובהם נתקדש הבית אך לעיני ההמון לא היו גדולים כל כך עד שהורו הלכה ובזה נודע גדולתם שלא חשו למשה רבינו ואז נתקדש בהם הבית דהוחזקו לגדולים דהמון ישראל לא בקיאי בחילוקים אלו. ולהא דאמרו גבי אלעזר יתישב בשום לב דאי חשיב כמורה הלכה עונש זה דיהושע לא הוצרך לעמוד לפניו הוא קל מאד וכמאן דליתיה. אך אלעזר עצמו רמז דלא היה עושה כן אלא דסמך דהוא אחי אביו וז"ש את משה אחי אבא ציוה ולי לא ציוה כלומר אני סומך שהוא משה עניו ואחי אבא קרוב זאת היתה לי כי אסבר. ומ"מ כיון דהא חמיר ממורה הלכה דעלמא דהכא מש הרבינו הזהירם על הטהרה ושכח מהכלים וזה קצת זלזול טפי מעלמא לכך הא מיהא הי"ל קצת עונש דהורידוהו מגדולתו. ומזה יליף למורה הלכה בעלמא דמורידין דהגם דהא דאלעזר טפי מ"מ כל קבל דנא קרוב ואינו מקפיד. ויש ללמוד לעלמא:

ולמאי דאמרי גבי יהושע ן' נון יש לומר משום דיהושע הוא עצמו השוה ענין אלדד ומידד כמורה הלכה בעלמא ואמר אדוני משה כלאם ונמצא דהגם דמשה עניו מאד חייבים. ומטוניה איענש דמותיב מינה קמי רביה ולדידיה לא מהני ענותנותיה דמשה רבינו ע"ה:

ומיהו סיים בהגהת אשרי וקצת גמגום יש דיש לחלק בין תלמיד גמור שהורה לפני רבו. למורה לפני גדול הדור ואינו רבו. דהגם דגדול הדור חשיב רבו אינו בסוג רבו ממש שלמד ממנו והוא תלמיד גמור וא"כ אין ראיה מחולדה דהתם אתי עלה מטעם ירמיה דהוא גדול הדור ולהא מהני דהיא קרובתו ולא מקפיד עלה. אבל לתלמיד גמור לא מהני:

ומהא דאמרינן פ"ק דמגילה דף י"ד ע"ב על חולדה ובמקום ירמיה היכי מתנבאה איהי יש קצת ראיה למ"ש הרב תה"ד סי' חל"ק דגדול הדור אסור להורות לפניו כרבו מובהק ומ"ש התוס' פ' אין עומדין גבי עלי שאמר דשמואל מורה הלכה בפני רבו ה"ט דגדול הדור ובא ללמוד לפניו תרי שנויי נינהו עש"ב. דהרי הכא פריך הש"ס דבמקום ירמיה היכי מתנבאה חולדה מוכח דגדול הדור דינו כרבו מובהק ואסור להורות לפניו וה"ה להתנבאת. ולא כמ"ש מהרי"קולון מתנבאה חולדה מוכח דגדול הדור דינו כרבו מובהק ואסור להורות לפניו וה"ה להתנבאת. ולא כמ"ש מהרי"קולון סי' ק"ע דבעי תרתי גדול הדור ובא ללמוד לפניו וזהו כונת התוס'. ויש לדחות ובקונט' ראש דוד פ' בשלח דרך דרש כתבתי דפליגי רב ור' יוחנן בפלוגתא דהתה"ד ומהריק"ו ע"ש. ועמ"ש בספרי זוטא ברכי יוסף א"ח סי' תע"ג:

מה ת"ל כל נקבה וכו'. הרב אהבת חסד נתקשה שהרי מפורש בכתוב הן הנה היו בדבר בלעם וישובו דחוק והעיקר חסר מן הספר עיין בדבריו והיו עיניך רואות. ולי הדל נראה דאעיקרא מאי דבעי מה ת"ל כל נקבה כונתו על מאי דכתיב הן הנה היו בדבר בלעם דמאי שיאטיה דבלעם ומשני זו עצה שיעץ בלעם. והכי אשכחן כמה זמני בש"ס ובמדרשים דנקט רישא דקרא וכונתו על מאי דכתיב בסמוך להאי קרא וזה פשוט בעיני:

ומ"ש הרב לעיל מזה דלשון האי מסכתא משונה דהו"ל להביא הקפידה קודם השכחה ע"ש אי מהא לא איריא דקתני כל המקפיד משכח שכן מצינו במשה רבינו ששכח וא"ש דתפס ברישא השכחה ופשוט:

והלא דברים ק"ו ומה משה רבינו וכו'. וא"ת אימא דוקא משה רבינו לפי גודל עליונותו המופלא שכח דהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. וי"ל דכל הכתוב בתורה בא ללמד לישראל ויש ללמוד מק"ו וזהו שסיים מלמד שיהא ממתין בדבריו כלומר הדעת נותנת שבא ללמד שיהא ממתין וכו'. וכן אמרו בפסחים דף ס"ו כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ויליף ממשה רבינו מהך ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע ע"ש:

בן עזאי אומר וכו'. הרב אהבת חסד פירשו נמשך לעשו סייג לתורה. ולי הדל נראה פשוט כמ"ש בקונטרס. דאחר זה מתחיל חלוקת ועשו סייג לתורה:

הא למדת שעשה הקב"ה סייג לדבריו איזהו סייג שעשה אדה"ר כצ"ל ולשון הכתוב בבריתא שהוציא הקב"ה שכר בריותיו בשלום הוא קשה להולמו ומה שפירש בס' אהבת חסד אינו מיושב ומה שפי' בס' בנין יהושע אינו מחוור כלל והמפרש שהזכיר שם זה הספר לא נראה בגבולנו:

אדם הראשון עשה סייג לדבריו שאסר הנגיעה. אך היל"ל שהמצוה היא האכילה והוא עושה סייג הנגיעה. אבל הוא כלל הנגיעה והאכילה וסברה חוה שהכל ציוה ה' ועי"ז נכשלה וז"ש בסמוך שטעה אדה"ר:

הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם אלך ואכשיל את חוה. כי אדם דעתו רחבה ולא יתפתה ומה גם שיודע שהנגיעה ה' לא ציוה והוא סייג שעושה הוא עצמו:

רמז. אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני. רבינו האר"י זצ"ל רמז ר"ת אתרוג רמז שאז"ל שהיה אתרוג. שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום כי נתקצצו רגליו של נחש ז"התד בקיצור. ואפשר לרמוז דס"ת אל תבואני רגל גאוה לילה לומר דבלילה היה מותר כמ"ש הש"ך והמפרשים:

דרש. אל תבואני רגל. אפשר במ"ש בזהר הקדוש דרגל כינוי לאשה וז"ל אל תבואני רגל שלא תבא חוה ולא תתפתה. ויד רשעים על הנחש שהרתיע לאילן עד שנשרו פירותיו וזהו אל תנידני ואמר רשעים על נחש ורוכבו וע' פרקי ר' אליעזר פי"ג:

פירוש. שנשחקו עצמותיו. בכל הרשעים אז"ל שחיק טמיא שחיק עצמות וביותר בטיטוס הרשע שציוה דלקליוה לההוא גברא ולבדרו לקטמיה אשב ימי ודיניה כמה דפסק אנפשיה כמ"ש פ' הנזיקין.

איזהו שעשה אדם הראשון לדבריו. מ"ש בעניותי בקונטרוס כן כתבו הרב תורת חיים בסנהדרין על דף כ"ט והרב כלי יקר על התורה מסברת' ובקונטריס פתח עינים שם בסנהדרין רמזתי דברי הרב אהבת חסד בתוספותיו ועמ"ש אני הדל בנחל קדומים פ' בראשית ע"ש:

לוקוס לוקוס. ה"ג רש"י שילהי סוכה ופירש זאב בלשון יון. אך הערוך גריס לקום ליקום וכתב פירוש זאב בלשון יון ליקום:

רמז. ד"א אל תבואני רגל גאוה זה טיטוס הרשע וכו' שהיה מורה בידו וכו'. ואפשר לרמוז כי אם תחשוב זהו טיטוס הרשע יעלה כמספר גאוה ויד רשעים אל עם הכולל. ועוד אפשר לרמוז כי תבואני רגל גאוה גימטריא יתוש עם הכולל שלקה ביתוש כמ"ש בש"ס פרק הנזיקין ע"ש באורך:

דרש. שנאמר הוי אריאל אריאל וכו'. אפ' במ"ש הרב כתנות אור פ' האזינו דיש לחקור דאמרו פרק בני העיר דאמר הקב"ה לאברהם שהקרבנות מכפרים עונות ישראל ואיך נחרב הבית בראשונה וכן הקשה הרב יפה תואר ותירוצו דחוק. אמנם יש לתרץ דכתב הרמב"ם דהקרבנות אינם מכפרים אלא בודוי ותשובה והם לא הודו על חטאתם וכמש"ה הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי וכמ"ש רז"ל בילקוט ירמיה סי' ב' שלא הביא הקב"ה כל המשפטים אלא עמ"ש לא חטאתי וכיון שכן לא היו קרבנות מועילים והאריך הרב בזה עש"ב. גם נקדים חקירה אחת שעונות השנה אינם מתכפרים אלא באותה שנה וכתבנו בעניותנו בדרושים שלכך מתגלים אורות בינה בעשרת ימי תשובה לכפר על שנה שעברה ע"ש באורך. וז"ש הנביא הוי אריאל יש להתאונן מאד על המזבח. וכ"ת איך אין הקרבנות מכפרים לז"א ספו שנה על שנה שאינם מתודים בקרבנות ולא ביה"כ ונוסף שנה על שנה מהעונות כי לא אמרו וידוי. וא"כ אינם נחשבים קרבנות אלא חגים ינקופו כעורפם בקופיץ כמ"ש רד"ק ז"ל ואינם מכפרים ויש להתאונן מאד על זה ולכן אמר הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד שלדוד נראה מקום המזבח שהוא לכפר כשמתודין על עונם אבל כשאינם מתודים אינם נחשבים קרבנות והוי אריאל שיחרב הבית כי הקרבנות כאלו לא היו וז"ש הוי אריאל על הקרבנות שמקריבים עליו שאינם כלום כאלו עורפין אותם ואמר פעם שנית שעי"ז יש להתאונן עוד על אריאל שיחרב ונתן הטעם ספו וכו' כדבר האמור:

סוד. לוקוס לוקוס אתה מלך ואני מלך. אפשר דמזבח רומז למלכות. וכן אריאל רומז למלכות כמ"ש הרמ"ף ז"ל בס' מאורי אור. וז"ש לוקוס שהוא המזבח אתה מלך כי רומז למלכות שנא' אריאל קרית חנה דוד שמדת דוד במלכות. ואל תתמה על זה כי רבינו האר"י ז"ל בדרושי פורים ופסח לימדנו כי הרשעים פרעה והמן ידעו סודות עליונות וא"ש ההי"ב. ועל פי זה יומתק מ"ש בריתא דידן שנא' הוי אריאל אריאל דלכאורה האי שנאמר אין לו מקום שנראה שמביא ראיה על דברי טיטוס הרשע ומכמה צדדין קשה. ובדוחק פירשתי בקונטריס. ולפי האמור יתישב דקרי למזבח זאב חוץ מהפשט. אפשר זאב גימט' עשרה רמז למ' שהיא מדת עשירית ומזבח רומז למ' וע"ז קאמר שנאמר הוי אריאל אריאל שרומז למזבח ומ' קרית חנה דוד כי דוד היה אחוז במ' כנודע:

פירוש. שנאמר הוי אריאל וכו' לפי שאמר דפ' אל תבואני רגל וכו' על המזבח שהיה טיטוס הרשע מבזה המזבח. לכך אמר שנאמר הוי אריאל דהנביא מתאונן על המזבח שעתיד ליחרב ע"י טיטוס הרשע:

והוא ימשול בך הרבה ארבה אלו שני טיפי דמים א' דם נדה וא' דם בתולים עצבונך זה צער גדול בנים והרונך כצ"ל. וכן הוא בעירובין דף ק' ע"ב. ובהכי הם עשרה. וצער גדול בנים איכא טפי באשה דהאיש אינו מצוי בבית לגדלם. וצער גידול בנים דאיש כמ"ש ביעקב אע"ה בשבת דף פ"ט ע"ב וסנהדרין דף י"ט ע"ב היינו לגדלם לתורה ויראה ולהרחיקם ממדות רעות ומכל חטא ומה שהק' התוס' בסנהדרין שם על רש"י ז"ל ל"ק דאיכא שמחה והוא ברכה ויש צער לגדלם לתורה ועבודה:

מלמד שהאשה משתוק' על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. נקט מלמד שיוצא דין מזה שחייב לפוקדה:

נחש הרשע כצ"ל. וכ"כ בס' רגל ישרה ודלא כס' בנין יהושע ע"ש:

כמה בשמים קטרו עליך. בס' בנין יהושע נדחק הרבה ובספר אהבת חסד פירש דמתנדב לבונה מקטירה על מזבח החיצון ע"ש וכ"כ הרמב"ם פי"ז דמעה"ק דמתנדב אדם לבונה ע"ש. ובלא"ה איכא לבונה דמקטירין עם המנחו':

שהפקדני ר' מתחלה. כתב בספר רגל ישרה וז"ל נ"ל דרבי ר"ל אדוני וקאי על אדם הראשון עכ"ל. ואיני יודע מה מלמדנו דהרי מסיים הברייתא לפי שאין חוה קוראה לאדה"ר מתחילה אלא רבי:

אהרוג את אדם וכו'. דסבר דהגם דחוה בכלל הציווי כדכתיב ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מ"מ עונש המיתה דוקא לאדם כמ"ש כי ביום אכלך וכו' ומהרש"א בח"א סוטה דף ט' פיר' בענין אחר:

לפיכך איבה אשית. במקום ביאה יהיה איבה כמ"ש בזה"ק:

סנדלכין טובים. פירש הערוך מרגליו' ורש"י פירש בסנהדרין נ"ט ע"ב אבן טובה:

דרש. עטופה כאבל פירש רש"י בושה לצאת בראשה פרוע וצ"ל כמ"ש הרב אהבת חסד דהגם דראשה פרוע דאורית' כמ"ש בכתובות דף ע"א, נקט רש"י בלשון הזה על מה שאמר עטופה דהיינו כיסוי הראש וקצת הפנים עש"ב ועיין בי"ד סי' שפ"ו דין עטיפת האבל ואפשר דמאחר דחוה גרמ' שיהי' יצה"ר צריכ' להיות עטופה שלא יתגרה יצה"ר באדם הרואה אותה:

פירוש. שעה ראשונה וכו'. מה שלא בראו כלו תכף לרמוז לאדם שתמיד יהיה הולך וקונה שלימות יותר ויעלה מעלה אחרת חדשה בשלימות וכן בכל יום הולך ומוסיף והוא חשוב מהמלאך שעומד במצב א' תמיד כמש"ה שרפים עומדים. בנין יהושע בשם מפרש ובזה פירש הגאון מהו' יחזקאל לנדא סג"ל ז"ל פ' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה כמ"ש בדרושים בס"ד:

עשר קללות נתקללה חוה. כתב הרב אהבת חסד דאין כאן אלא ט' וי"ל דסמיך הכא אגמרא דעירובין דחשיב נמי צער גידול בנים עכ"ל. ואינו מחוור לומר דסמך ברייתא דילן אגמ' דעירובין מכמה אנפי ומה גם דהת' מייתי לה משם רב יצחק בר אבדימי אמורא. וגם מ"ש עוד משם נח"י לא נהירא ולי הדל נראה כמו שהגהתי בקונטריס:

עטופה כאבל. מ"ש הרב שבות יעקב ח"ב סימן י"א דמה"ט אין אשה מברכת ברכת הלבנה וכו' ע"ש. הם דברים שאינן מחוורין ואין להאריך והנה במסכת עירובין שם איכא מאן דמני מגדלת שער כלילית ועמ"ש בקונטריס שמחת הרגל רות דף ל' ובשם הגדולים ח"ב דף צ"ו סוף ע"א:

מי גרם לנגיעה זו סייג שסג אדה"ר וכו'. כבר כתבתי לעיל דהגם דצריך לעשות סייג צריך לפרש שמה שמוסיף הוא משום סייג ומן הדין מותר וכמ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ב דממרים ע"ש ואדה"ר שלא פירש לחוה דהנגיעה מותרת אלא שצריך לעשות סייג ולהוסיף נגיעה יצאה תקלה:

יום א' מהו או' לה' הארץ ומלואה וכו'. נראה דאיידי דרצה לומר לקמן דאדה"ר אמר מזמור שיר ליום השבת נקט לה:

וכל כך למה. פי' למה איחר בריאת אדה"ר עד יום הששי כמ"ש בסנהדרין דף ל"ח. ומ"ש שיכנס לסעודת שבת מיד אפשר שהכונה שאז היה מותר לאכול מעץ הדעת כמ"ש הרב ש"ך ז"ל על התורה וזה רמז לאכול סעודת שבת דבאמצעו' סעודת שבת היה מותר ויש להקשות על זה ויש לתרץ:

מה עשה האיש ההוא וכו'. מה שפירש הר' בנין יהושע דקאי המשל על הנחש לא שמיע לי והפשט הוא על אדה"ר וכן פירש הרב אהבת חסד הגם דאינו מיושב כל כך. ומ"ש בדפוס והוציא לה ראיתי להרב אהבת חסד מה שפי' וכן הרב בנין יהושע מה שפירש ולא שוה לי. ונראה שהוא ט"ס שתי תיבות אלו והוציא לה. ושוב זכיתי ומצאתי בהגה' אדר"ן בסוף תמת ישרים שכתב והוציא לה נמחק:

רשב"י אומר אמשול וכו'. אפשר שבא לתרץ קושיא א' דאדה"ר עשה תשובה והפליג מאד בתשובה ואמאי מת והתירוץ הוא דעץ הדעת הוא סם המות ומוכרח שימות להפריד הזוהמא דלא סגי בלא"ה לזכות לעה"ב כמ"ש המפרשי' ז"ל ולזה הביא משל העקרב דטבעו לעקץ ולא סגי בלא"ה ובס' בנין יהושע פירש כיוצא בזה בדין קים ליה בדרבה מיניה ומטי בה משם מפרש ע"ש. וק' עליהם דקי"ל דבדיני שמים לא אמרי' קים ליה בדרבה מיניה:

אני ובהמתי וכו'. עיין מה שפירשתי אני הדל דרך דרש בראש דוד פ' תצא דף ק"ן בס"ד:

לשחרית כיון שראה את העולם שמאיר וכו'. ובשוחר טוב מזמור צ"ב אמרו דבמ"ש שראה החשך טפח על פניו וכו' נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו ולשמרו מכל דבר רע ראה עמוד אש ושמח בלבו ואמר עכשו אני יודע שהמקום עמי וכו' ע"ש. ובפ"ק דע"ז דף ח' אמרו שאדם וחוה היו מצטערים ובוכים כל הלילה כיון שעלה ע"ה וכו' ע"ש:

שור שקרנותיו קודמות לפרסותיו. פירש"י ז"ל דכל מעשה בראשית בקומתן נבראו שור עם קרניו וכיון שיצא ראשו תחילה נמצאו קרנותיו קודמות לפרסותיו:

רמז. ואיל שהעלה א"א וכו' שנא' וישא אברהם את עיניו וכו'. איל אח"ר גי' יצחק עם הכולל שנכנס באיל נשמת יצחק שפרחה כמ"ש הרמ"ע במח"ד ח"ב פרק ח' וזה רמז איל אחר גי' יצחק שנשמתו נכנסה בו ובדרושי' הארכתי:

דרש. וישא אברהם את עיניו. פירש הרב גנת ורדים א"ח כלל ב' סימן ט"ו שמדת אברהם אבינו ע"ה שלא היה מגביה עיניו ואינו מסתכל אנא בד"א וזה חידוש וישא אברהם ואת עיניו:

סוד. וירא והנה איל. ס"ת גימטריא הבל עם הכולל כי הבל נתגלגל ביצחק ועיין בלקוטי תורה כ"י לגורי האר"י ז"ל פרשת וירא ודוק היטב והבן:

פירוש. שירה מזמור שיר ליום השבת. הפשט הוא כי ביום שבת בראשית אמר אדה"ר מזמור שיר ליום השבת וכ"כ בס' רגל ישרה. ולפי מ"ש בב"ר פרשה י"א ובשוחר טוב מז' צ"ב דלא היה חשך עד מ"ש א"כ ביום ראשון בנה מזבח והקריב ואמר מזמור שיר ליום השב'. ולפי מ"ש בב"ר פרשה כ"ב אדה"ר כשנתקבלה תשובת קין אמר מזמור שיר ליום השבת. ועמ"ש הרב אהבת חסד בגיליון ויש לדקדק בדבריו ועיין פרקי ר"א פי"ח:

זה שהמלכתיו ועשיתיו מלך ע"כ העולם כלו. נראה דקאי לנחש ובסוטה דף ט' ובב"ר אמרו מלך ע"כ בהמה וחיה ומ"ש היאך נשתבש פי' להחטיא לחוה ואכל וכו'. ובס' רגל ישרה פירש על אדה"ר:

אלמלא נכתב קללתו בסופו כצ"ל. ודלא כפי' המפרש שהביא בס' בנין יהושע ופשוט שר"ל דלכן נתקלל בתחילה וכמ"ש שם ובאהבת חסד ורגל ישרה:

לשרתו פירוש מלשון שירות ודלא כמפרש שהביא בנין יהושע שפירש לשון שירה:

יום שכלו שבת דאדה"ר היה אומרו על העתיד וכו'. כ"כ הרב אהבת חסד ואינו נראה בעיני רק דבריתא שלנו אגב נקט סדר המזמורים כדתנן בסוף תמיד ובריתא בר"ה דף ל"א. ומ"ש עוד הרב הנז' דיש מכאן סעד להרב באר שבע בסוף תוספותיו לתמיד דלשון לחי העולמים אינו משנה אלא תוספת אחרונים שהוסיפו בגליון וכו' ע"ש. לא היה צריך לזה דכבר הרב ב"ש עצמו הביא ראיה מהבריתא דמייתי הש"ס בראש השנה. ומיהו הרא"ש בפירושו לתמיד גריס כנסחתינו מנוחה לחיי העולמים ע"ש:

בשביל שסרחתי וכו'. כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו על מסכת ע"ז דף ח' וז"ל תמהני היאך טעה אדה"ר בסדר העולם שהיה מלא חכמה כמלאך האלהים ושמא מתוך חטאו ועינויו נטרפה דעתו ואין משיבין באגדה עד כאן לשונו הריטב"א ז"ל. ואפשר לישב במ"ש רז"ל בשוחר טוב מזמור צ"ב דע"ש י"ב דליל שבת י"ב דיום שבת ע"ש. ואפשר דהגם דכבר ידע אדה"ר דבששת ימי בראשית היה ערב ובקר מ"מ ראה דליל שבת לא היה חשך וסבר דאחר ו' ימי בראשית יהיה יום תדיר ולכן כשראה במוצאי שבת שהחשיך סבר שהיה בעבור חטאו:

שוב שהעלה אדה"ר ופר שהעלה נח וכו'. בזה פירש הגאון מהר"ר אברהם ברודא ז"ל הביאו בס' בנין יהושע מ"ש פ"ק דע"ז שור שהקריב אדה"ר קרן א' הי"ל במצחו שנא' ותיטב וכו' מקרין מפריס מקרין תרתי משמע א"ר נחמן מקרן כתיב ולכאורה תמוה כיון דבאמת חרן אחד היה אמאי קרינן מקרין דמשמע ב' ואי באמת קרינן מקרין א"כ מעיקרא מאי מקשה מקרין תרתי משמע אבל לפ"ד אדר"נ דגם אצל נח היה הפר כך. בא לרמוז קרבן אדה"ר ונח בהאי קרא דשניהן קרנותיהן קודמין לפרסותיהן וכי היכי דלא נימא דקאי אשור דאדה"ר לזה קרינן מקרין לשון רבים אתרוייהו של אדה"ר ושל נח ולפ"ז ק' אמאי כתיב מקרן לשון יחיד אלא דלכל חד לא הי"ל אלא חד קרן עכ"ל. ואני הדל אומר לפום ריהטא אמר רב הנח"^ שובר"ת דמקרין אינו לשון רבים כמבואר ומאי דפריך הש"ס מקרין תרתי משמע כבר פירש"י בחולין דף ס' מקרין תרתי משמע שכן סתם שוורי' ובשבת דף כ"ח פירש"י מקרין תרתי משמע דסתם מקרין כל קרניו עכ"ל. והדבר מבו' דפריך דמאומרו מקרין משמע כי אורחיה והו"ל לאשמועי' הא דקרן א' היה לו ומשני מקרן כתיב. באופן דמקרין יכול להתפרש בעל קרן או קרנים. אך באומרו מקרין סתם נראה כסתם שוורים אבל לא דתיבת מקרין מורה ריבוי קרנים. ומעתה מה שתמה אין כאן אפי' דקדוק. ומה שפירש דהוא לשון רבים על שור אדה"ר ופר נח אינו מחוור דאפי' לדידיה דמקרין לשון רבים היינו שתי קרנים לא שתי בהמות. ותו דלא נתפרש אי פר של נח קרן א' הי"ל דבריתא דילן מנה איל דעקידה נמי ושם כתיב נאחז בסבך בקרניו:

ויתכן דאמר מקרין דמשמע כסתם שוורים וכתיב מקרן דקרן א' הי"ל לומר דהגם דהי"ל קרן אחד היה טהור כסתם שוורים דכל שיש לו קרנים יש לו טלפים כדתנן פ' בא סימן ועמ"ש בברכי יוסף א"ח סימן תקפ"ו ודוק הטב ומשם באר"ה ואין כאן מקום להאריך:

ואיל שהעלה אברהם אבינו וכו' קרנותיהן קודמות לפרסותיהן וכו'. מהכא מוכח שנברא ביום הששי ולא כמ"ש רבינו עובדיה ז"ל בפ' בעשרה מאמרות שנגזר בין השמשות וכ"כ הרב תי"ט בשם הרב דרך חיים דאינו בריאה ממש. והכא בבריתא שלנו נראה הפך מזה שנברא ממש ולהכי קרנותיו קודמות לפרסותיו כמו שפירש"י ז"ל בשור שהקריב אדה"ר וכן הוא בילקוט פ' וירא רבי יהושע אמר מלאך הביאו מג"ע ותחת עץ החיים היה רועה וכו' ואימתי ניתן בגן בין השמשות של ששת ימי בראשית:

וראיתי להרב בנין יהושע שכתב וז"ל ל"ק הלא זקן פסול להקרבה משום שהיה בריא בתוקפו כמ"ש הרב תי"ט פ"א דפרה ובזה מתורץ מדרש רבה פ' נשא פי"ב ששלמה הקריב הפרים של נשיאים גם מגדעון ופר שני ז' שנים עכ"ל. ואשתמיטיתיה מ"ש התוס' בזבחים דף נ"ט דשלמה הקריב פרים של נשיאים בהוראת שעה ע"ש ומההיא דגדעון אין ראיה כמ"ש אני הדל בקונטריס חיים שאל ח"ב סי' ז' אות ב' ואכמ"ל: