איזהו סייג שעשתה תורה וכו'. חוזר לפרש מה שאמר פ' ראשון:

יכול יחבקנה וכו'. הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש בתחילתו כתב תניא באבות דר' נתן יכול יחבקנה וכו' יכול ישן עמה בבגדי' על המטה ת"ל לא תקרב מעשה באדם אחד שקרא וכו'. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך דף קס"ד ע"א ודילגו מ"ש יכול תרחץ בפני' וכו' עד מעשה באדם א', מפני שאינה הלכה אלא כר' עקיבא בשבת דף ס"ד. ופירשו הראב"ד והרשב"א ז"ל מ"ש בבריתא שלנו וידבר עמה דברים בטלים פירוש דברי הרגל ע"ש וכן אמרו בסדר אליהו רבא פ' ט"ו יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברי תפלות ע"ש:

וכבר הרשב"א ז"ל בחידושי גיטין בסוף חידושיו מייתי הירושלמי הלז וכתב עליו וז"ל ותימה הוא דלמה מוכרח לומר ודר' עקיבא כבית הלל כדברי עצמו היל"ל דהא אית ליה לרבי עקיבא דמשום נוי מצי לגרשה ולדברי ב"ה עד שימצא דבר כגון שהקדיחה תבשילו אבל משום כעור ונוי לא וצ"ע עכ"ל. והנה רבינו ז"ל קושיא אחת דיבר שתים שלש זו שמענו דקשה על הירוש' אמאי מוקי לזקנים הראשונים כב"ש ופני זקנים לא נהדרו לאשויינהו דלא כהלכתא דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. נימא דאתו כב"ה ודוקא היכא שימצא דבר כגון שהקדיחה תבשילו מצי לגרשה אבל משום כעור ונוי לא. ותו דלפחות נימא דהזקנים ור' עקיבא כלהו אליבא דבית הלל דר' עקיבא סבר דבזה מודו בית הלל דעושה מעשה שתתגנה והוי כהקדיחה תבשילו או יותר. וטעם זקנים דזו עושה מצוה ויבא יומה שתתקשט ולא מצי מגרשה ונמשך מסברות אלו לענין דינא דהלכה כזקנים דקי"ל אין הלכה כרבי עקיבא מחבריו. אמנם השתא הכי דאזלי אליבא דבית שמאי אין הלכה כמותם:

ואפשר לומר דמברייתא דתורת כהנים סוף פרק טהרה במחלקת הזקנים ור' עקיבא יש להוכיח כדברי הירושלמי וכך היא שנויה. והדוה בנדתה זקנים הראשונים היו אומרים תהיה בנדתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים עד שבא ר' עקיבא ולימד נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה הא מה אני מקיים והדוה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים עכ"ל. ומדקדוק לשון בריתא זו מוכח דהזקנים כב"ש ור' עקיבא כב"ה חדא דמדקאמר זקנים הראשונים היו אומרים דתיבת היו אומרים משמע דהיו אומרים זה וחזרו בהם או לפחות נקט היו דלדידן נתבטלו דבריהם. גם מאי דקאמר עד שבא רבי עקיבא ולימד מוכח דר' עקיבא לימדנו להועיל והיינו טועים עד שבא רבי עקיבא ולימד כי כן הוא משמעות לשון זה וכי האי גוונא אמרינן בעלמא. גם מלשון ר' עקיבא נראה שדקדק לומר דבריו אליבא דבית הלל דאי דבריו אינם אלא כסברתו דמצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה הול"ל בפשיטות שתתגנה ויגרשנה. אמנם אמר נכנס הדבר לידי איבה כלומר דמתוך דתהיה בלי ריחוץ וכיחול ישנאנה ואח"כ יבקש לה עילה לגרשה כגון הקדיחה תבשילו וכיוצא וזהו פירוש מ"ש נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה ובחון לשון הזהב אנכנס לידי איבה ומזה ימשך דמבקש לגרשה בטענת דבר. הראת לדעת דמנסח הברייתא דתני לה בספרא מוכח דזקנים נדחו דבריהם. ודברי ר' עקיבא הם כבית הלל וסמכו כל השומעים לדברי ר' עקיבא. וכמ"ש בירושלמי דזקנים כב"ש ור' עקיבא כבית הלל. ובעיני אינו רחוק לומר דסתמא דירושלמי אבריתא דתורת כהנים סמוך ותנא ירושלמאה מייתי הבריתא דזקנים בקצור שהרי לא הביא דרשת ר' עקיבא וסתמא דתלמודא ידע הבריתא באורך ולימדנו כי אורחי' בלישנא קליל' דזקנים כב"ש ור' עקיבא כבית הלל. ובדור אחרון נתפשט תורת כהנים וכמה אמוראי בתראי דמערבא היו מוסיפין בתלמודא דידהו על דרך אמוראי בבלאי בתראי שהיו מוסיפין בתלמוד בבלי כנודע ובזה נסתלקו הקושיות הנז':

שוב ראיתי לגאון עזנו הרב מש"ל פ"י דגרושין דין כ"א שהקשה בירושלמי דזקנים מצו אתו כב"ה ותירץ דאם תתגנה בעילה כל דהוא מגרשה והביא קושית הרשב"א ותירץ דחידושא אשמועינן דר' עקיבא כב"ה זהו תורף דבריו. וזכיתי לכוין קצת לדברי הרב ז"ל ואנו בעניותנו הכרענו הענין מבריתא דספרא:

הגם הלום ראיתי להרב מעדני מלך ז"ל בסוף פרק תנוקת שעמד בזה ומסיק כדאמרן ואולם יען שלפי קצורי יש לי איזה הרגש בדבריו יצא עת"ק לשון חרב ז"ל והוא דהרא"ש שם מביא הבריתא דזקנים ורבי עקיבא וכתב מכאן למדו לטבילת נדה מן השורה ורב יהודאי גאון ז"ל כתב טבילת נדה מק"ו וממגעה וכו' ור"ת ז"ל אומר דטבילת נדה שמעינן מהאי קרא אך במי נדה וכו'. ועל זה כתב הרב מעד"מ וז"ל מכאן למדו וכו' מסקנת רבינו ז"ל היא וכן בתוספות פ' החולץ דף מ"ז וכו' ואומר אני דא"א להעלות על הדעת שקודם שבא ר' עקיבא לימד כך שלא היה להם לדין תורה שהנדה תהא בטומאת' עד שתבא במים חס לן לאסיקי הכי אדעתין דאם כן אתה משוה לכל הראשונים בועלי נדות חלילה וחולין הוא לומר כן אלא שזקנים הראשונים לא פירשוהו מן הכתוב אעפ"י שהיה להם בקבלתם בתורה שבע"פ שאין נדה מטהרת עד שתבא במים וכו' ואפשר שהי"ל הסמך דרב יהודאי או דר"ת והקרוב אלי דזה הכריח לרב יהודאי ולר"ת לדרוש ממקראות אחרים ולא הספיקו עצמם בהא דרבי עקיבא וכו' שהוא לימוד פשוט וכו' אלא זקנים אחרים שלא דרשו כר' עקיבא וא"כ ביאת מים מנ"ל לפיכך דרשו ומצאו וכ"ש וכו' דר' עקיבא דלימד כך לטעמיה אזיל דכשתתגנה יכול לגרשה ואנן דלא קי"ל כותיה לא אדחייא דרשת הזקנים וכו' ומ"מ מדחזינן דהר"מ ספי"א דאסורי ביאה פסק דמותרת הנדה להתקשט וכ"פ י"ד סי' קצ"ה ש"מ דאדחי' דרשת הזקנים לגמרי וכו' וא"ת והא אנן לא קי"ל כר' עקיבא בהא דמצא אחרת וכו' א"כ איך פסק כר' עקיבא דמותר להתקשט ונ"ל דיש לחוש שתתגנה בעיניו ועי"ז ישים לה עלילות דברים עד שיגרשנה עכ"ל בקצור:

ויש להעיר בדברי הרב ז"ל שכתב דא"א להעלות וכו' דקודם שבא ר"ע לא היה להם וכו' שתבא במים ח"ו וכו'. ואיני יודע אמאי העלים עין מדברי הרא"ש שכתב בדברי זקנים הראשונים לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים וכ"כ הרי"ף בה' נדה וכן הוא בת"כ סוף פ' טהרה וכן הוא בירושלמי סוף גיטין. ומאחר דזקנים הראשונים אמרו עד שתבא במים מה מקום לומר כל מה שאמר וכתב דא"א להעלות וכו'. גם מ"ש דלא הוצרכו רב יהודאי ור"ת להנך קראי ולא הספיקו עצמם בלימוד פשוט דרבי עקיבא וכו' ק"ק דאטו בלימוד ר"ע הפשוט נזכר בכתוב שתבא במים והלא בכתוב ליכא למדרש אלא דגם שעברו הימים היא בנדתה. ומזה מוכח שצריך לעשות איזה עניון אבל לא פורש שהענין הוא שתבא במים וא"כ להכי הוכרחו רב יהודאי ור"ת לעשות לימודי' שצריכה ביאה במים. ומ"ש הרא"ש שם פ' תנוקת על דברי ר' עקיבא מכאן למדו לטבילת נדה מן התורה אין כונתו דמדברי רבי עקיבא דדריש קרא דהדוה בנדתה נלמד טבילה אלא דמהתם מוכח דצריך ענין להסתלק מן הנדה. ואחר זה הביא דרב יהודאי ור"ת ילפי ביאת מים מקראי מה שאינו מפורש בקרא דר' עקיבא:

איברא דהרב מעד"מ על דברי התוספות ביבמות דף מ"ז ע"ב שהזכיר סמך ושם כתבו התוספות וז"ל טבילת נדה לא כתיב קרא בהדיא ופירש רב יהודאי וכו' ור"ת וכו' אך במי נדה וכו' ור"י פירש נפקא וכו' תהיה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים עכ"ל. הרי שכתבו בשם ר"י דנפקא מהא דאמר רבי עקיבא ואחר דר"י ראה דרב יהודאי ור"ת למדו מקראי. קאמר ר"י דמדר' עקיבא נפקא כלומר ואין צורך ללימודי רב יהודאי ור"ת. וכן כתבו התוספות ביומא דף ע"ח ע"א ע"ש. ויתר על כן כתבו התוס' בחגיגה דף י"א ע"א אמאי דאמרינן התם טהרות מכתב כתיבן לא נצרכא אלא לשעור מקוה דק"ו דרב יהודאי אית ליה פירכא אלא מהאי קרא נפקא דכתיב ותהי נדתה עליו ואחר תטהר בנדתה תהא עד שתבא במים כדדריש ר' עקיבא פ"ק דשבת וכן פירש ר"ת דמהתם נפקא טבילת נדה הלכך הו"ל כאלו כתיבה עכ"ל. הרי שכתבו דמק"ו לא נפיק אלא מדר' עקיבא והו"ל כאלו כתיבה:

ובזה ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושי שבת על דף ס"ד בהא דרבי עקיבא שכתב וז"ל בנדתה תהא עד שתבא במים ולזקנים הראשונים איכא למימר דנפקא לן מבמי נדה יתחטא וכו' ורבי עקיבא ס"ל דדילמא ההיא לטהרות אבל לבעלה דחול הוא לא צריכה עכ"ל. הרי דעשה עיקר לדרשת ר"ע ויישב לזקנים הראשונים וגם הרא"ש בתוספותיו ליבמות על דף מ"ז הבי' דברי רבינו יהודאי ור"ת ז"ל ואח"כ קאמר דרשת ר' עקיבא. אלא שכתב לכל הדברות דטבילת נדה לא כתיבה בהדיא. ומ"מ למדנו מדברי התוספות והרשב"א והרא"ש דסברי דהא דדריש רבי עקיבא בנדתה תהא עד שתבא במים הוא לימוד עיקרי כמבואר. ומוכרח לומר דסברי דכיון דר' עקיבא דריש והדוה בנדתה בנדתה תהא הגם שעברו הימים ומוכרח שתעשה ענין ליטהר ממילא משמע שתטבו' והרי הוא כאלו כתיב ומהגם דכתיב בזבה שבעת ימיה תהיה בנדתה וכתיב וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר ופשיטא שהוא בטבילה וכן אמרו בפסיקתא בנדתה תהיה עד שתטבל:

ברם בדברי התוס' דחגיגה נראה דיש כמה ט"ס דמייתי קרא ותהי נדתה עליו וגם שרמזו פ"ק דשבת וגם מ"ש וכן פירש ר"ת נראה דהכל ט"ס וצ"ל והדוה בנדתה. פ"ו דשבת. וכן פירש ר"י. וגם בתחילת דבריהם יש ט"ס כמו שיראה הרואה כל דיבור התוספות. והראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש בריש שער הטבילה והרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך שער ז' דיני הטבילה הזכירו פסוק ז' ימים תהיה בנדתה ע"ש. וכן רש"י בשבת דף י"ג והתוספות ביבמות דף מ"ז שהבאתי לעיל ובכתובות דף ס"א ע"א ורש"י במ"ק בכתובות הביאו בש"מ על דף ס"א ושם כתב רש"י דהכי אמרו בנדה ע"ש. ואפשר שהוא ט"ס. וראיתי מ"ש הרב פני משה פי' ירושלמי סוף גיטין שכתב דאין צורך למ"ש הרשב"א בחידושי שבת אלא זקנים הראשונים נפיק להו תרתי מהך קרא דהיל"ל והדוה בנדה ואמר בנדתה לאשמוענין תרתי ע"ש ואינו מחוור כלל ואין זה דקדוק דארחי' דקרא לומר הכי בנדתה כדכתיבנא כמה זמני וכפי דרכו הוה מצי למימר דזקנים הראשונים סברי דתרתי שמעינן מהך קרא והדוה בנדתה דשתי הדרשות שקולות הם לדרוש בכתוב שלא תרחץ וכו' וגם תהא בנדתה עד שתבא במים ובכי האי גוונא דרשינן תרתי דהי מיניהו מפקת על דרך דאמרינן בריש ערכין דדריש מדכתי בנפשות כמה דרשות ושאר דוכתי ורבי עקיבא סבר דליכא למדרש דלא תרחץ וכו' דא"כ אתה מגנה אותה על בעלה:

חזרנו לדברי הרב מעד"מ שהוקשה לו דר' עקיבא אזיל לשיטתיה דמגרש משום חינא ואנן לא קי"ל הכי ואיך הרמב"ם והטור פסקו הא דיכולה להתקשט והו"ל כמזכי שטרא לבי תרי וכן הרב מנחת יעקב בתורת השלמים סי' קצ"ה נתקשה בזה ושוב ראה דברי הרב מעד"מ ע"ש. ואשתמיט לשני המאורות הגדולים דברי הירושלמי הנז' דקרי בחיל דר' עקיבא אתי כבית הלל. ומה שתירץ הרב מעד"מ ק"ק דהי"ל להסתייע מברייתא דת"כ כמו שכתבנו בעניותינו לעיל. ומ"ש הרב פני משה מפרש הירושלמי לתרץ קושית הרשב"א יש להשיב על סגנון דבריו ומה שהביא ראיה אינה ראיה כאשר יראה המעיין:

ומשתכל הוית ולהרב קרבן העדה בפירושו לירושלמי שם סוף גיטין שהביא קושית הרשב"א על הירושלמי וכתב וז"ל ונ"ל דבבלי פ' במה אשה מייתי להך בריתא אלא שיש שינוי בדברי ר' עקיבא דגרסינן התם עד שבא ר' עקיבא ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אבל הירושלמי לשיטת בית הלל השיב לכך קאמר והוא נותן עיניו בה לגרשה כלומר מדקדק אחריה ונמצא בה דבר מעתה אין מקום לקושית הרשב"א ובס' מש"ל פ"י דגרושין דחק בזה וא"צ עכ"ל. (ומש"ע הוא על דברי המגיה במש"ל ולא עמדתי בדבריהם) ולא ידעתי מאן שם ליה לחלוק עלינו את השוין דהבבלי והירושלמי פליגי בזה. ונמשך מזה דלפים מאי דקי"ל כבית הלל ולא כר"ע דאפי' מצא נאה א"כ הי"ל לפסוק כזקנים הראשונים, דדברי ר' עקיבא הם לפי שיטתו והרמב"ם והטור ושאר פוסקים פסקו דמותרת להתקשט והוא הפך הבבל וכבר נודע דתמיד קי"ל כבבלי דהוא בתרא. ותו דאינם דברי הבבלי רק הוא ברייתא דמייתי הבבלי התם ואם כן הברייתא הפך הירושלמי. ואם נפשך לומר דהא דקאמר הירושלמי דזקנים הראשונים ור' עקיבא הוא בריתא אף דלא מייתי לה בשם הבריתא א"כ הוא פלוגתא דתנאי בדר' עקיבא. ותו נעלם ממנו שהוא בריתא דתורת כהנים כמש"ל ולפי דבריו הפך הבבלי דבת"כ קאמר נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה ולשון זה מוכח דהוי כבית הלל. ומי הכניסו לרב בזה והי"ל לפרש דגם מ"ש בבבלי אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה היינו שיבקש לה עילה לגרשה ולזה דייק תנא לומר ונמצא בעלה מגרשה דהיל"ל אתה מגנה אותה על בעלה ומגרשה אלא רמז דיבקש לה עילה כדאמרן. ומ"ש דהרב מש"ל דחק בזה ואין צורך. שותיה דמר לא גמירנא דהרב מש"ל תריץ יתיב כתירוצו בטוב טעם ודעת ולא עלה על לב לאשויי פלוגתא בין התלמודים והרי הוא כמבוא"ר ותו ק' על הרב ז"ל דבפירושו פירש וז"ל ודר' עקיבא כב"ה שמותר לגרשה אפי' לא מצאה חן לפניו וצריכה תמיד להתנאות לפניו עכ"ל. ולכאורה מפרש דלא כירושל' דהירושלמי קאמר כבית הלל דבעי דבר הקדיח' תבשילו וכיוצא והוא מפרש דלא מצאה חן וצריכה תמיד להתנאות והוא סברת ר' עקיבא:

והנה ראיתי להרב פר"ח ז"ל בביאורי לה' גיטין סי' קי"ט ס"ק ב' וז"ל וא"ת וכי ר' עקיבא פליג אב"ה וי"ל דר' עקיבא ס"ל דב"ה לא נחלקו בדבר זה מעולם. ולפ"ז הדבר פשוט דלא קי"ל כר' עקיבא אלא כת"ק וכב"ה ובמצא נאה הימנה אינו יכול לגרשה בע"כ וזה דעת הטור והרשב"א והרמב"ם אבל בירוש' לא משמע הכי (והביא הירוש' הנזכר וקו' הרשב"א) ולדידי לק"מ משום דהירוש' סבור דר' עקיבא לא פליג אב"ה דמשום דאיכא למטעי בסברת ב"ה דדוקא בהקדיחה תבשילו מצי מגרש אבל לא במצא אחרת נאה קמ"ל ר' עקיבא דליתא וכו' ומ"ה תלה הירוש' סברת ר' עקיבא בסברת ב"ה ולא בסברת עצמו משום דהירוש' לפרושי לב"ה קאתי עכ"ל:

ואני בעניי אומר דאע"ג דפריך הש"ס על איזה תנאים היכי שביק ב"ה ועביד כב"ש ומשני דסבר ההוא תנא דלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה מעולם וכמ"ש בש"ס בשבת דף מ"ב ע"א וביבמות דף כ"ח. מ"מ על ר' עקיבא אין להקשות הכי דהגם דודאי מדקי"ל הלכה כר' עקיבא פשיטא לן דסבר על הרוב כבית הלל. מ"מ זמנין דר' עקיבא סבר כמ"ש דהוא תלמיד ר' אליעזר דסבר כב"ש כמתבאר מסוגית המפקיד דף ל"ז ומדברי הראשונים בשיטה מקובצת שם. ומ"מ יכול לפרש דר' עקיבא דקאמר אפי' מצא אחרת לב"ה קאמר. ועל דרך זה אמרו בשבת דף י"ח ע"ב ובדברי רש"י ותוס' ודוק היטב כי קצרתי. ומ"ש הרב בביאור הירושלמי דסבר דר' עקיבא לפרושי לבית הלל אינו מוכרח ויש לפרש הירושלמי כמש"ל ואין להאריך:

מעשה באדם א' וכו'. הך עובדא איתיה פ"ק דשבת דף י"ג ובסדר אליהו רבא שם פט"ו הוא קצת בסגנון אחר. ועמ"ש אני הדל בקונטריס פתח עינים שם בשבת:

כשבאת בנדתך וכו'. ראיתי בספר הפרדס לרש"י ז"ל כ"י שכתב אליהו שמע בישיבה של מעלה דלכך נענש אותו תלמיד ולפיכך שאל לה אסור נדה טפי משאר איסורים ומה ששאל על הנדות תחילה ואח"כ על הלבון לפי שהיה רוצה שתודה וכך אמר לה אמרי בימי נדותיך מהו אצליך דשמא נכר' בכך ונכשל א"ל ח"ו והשתא אמר לה אמרי בימי לבוניך מהו אצליך עכ"ל:

כל אותן ז' ימים הראשונים מהו אצליך. כן גירסת הראב"ד ז"ל בריש ס' בעלי הנפש בבריתא שלנו ופירש הרב ז"ל ימי זיבה ע"ש אבל הרשב"א בתורת הבית הארוך גריס ג' ימים הראשונים:

אל תגעי בכלים שלא תביאי לי לידי ספק כצ"ל. וכ"כ הרב אהבת חסד ז"ל והכריח הדבר עש"ב:

וישנתי עמו בבגדי ובשרו לא נגע בבשרי. הכי גרסי הראב"ד והרשב"א שם בבריתא שלנו ודלא כהרב בנין יהושע והר' אהבת חסד ועיין בסדר אליהו פט"ו ועמ"ש רש"י בשבת די"ג ד"ה מטה חדא:

רמז. ואשה בנדת טומאתה לא תקרב. ר"ת ובטלת כלומר אף אם כל א' בבגדו. עוד יש לרמוז כי הר"ת הוא בסגנון זה ותטבל כלומר אף שטבלה בסוף ז' כמ"ש התוס' שהיו נוהגים לטבול כך לא תקרב עד הטבילה שבסוף ימי ליבון:

דרש. בעלי שקרא הרבה וכו'. במאמר זה כתבתי בעניותי בקונטריס פתח עינים ובקונטרוס אהבת דוד דף ל"ב בס"ד. ועתה אומר בסגנון אחר והוא דאמרו ז"ל תורה בין בעדנא דעסיק בין בעדנא דלא עסיק אגוני מגנא ואצולי מצלא כן הוא בילקוט כ"י וזה כדעת רב יוסף פ' היה נוטל וכמ"ש אני הדל במ"א. גם אמרו שם בסוטה שאם ת"ח סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא ניצול מכלם. גם אמרו רז"ל שהתורה מכפרת כקרבנות. ואפשר לפי גירסת בריתא שלנו דקתני מעשה באדם אחד שהגיע להוראה. ומכל זה עניה סוערה האשה הקושית זאת אומרת בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת"ח הרבה דהיינו תלמוד. ונמצא שהיה משלש ימיו במקרא ומשנה ותלמוד וגם שמש ת"ח הרבה בסברא לדעת סברת כל אחד ואחד. והוא הגיע להוראה מפני מה מת בחצי ימיו דהרי התורה מגנא ומצלא והיא מכפרת ואם באולי חטא לא הי"ל למות בחצי ימיו שזו מיתת כרת וחס לו לעשות עבירה שיש בה כרת ועל זה פתח אליהו זכור לטוב ואמר בימי נדותיך מהו אצליך רמז לה דהתורה אצולי מצלא והגיע להוראה ניצול מכלם היינו משוגג אך אם במזיד קפץ לחטוא ולא השגיח בהרהורי קדושה ושמירת התורה איהו דאפסיד אנפשיה ולכן אפשר שהיה חוטא אפי' בנדה וכל זה היינו שלימודו לא היה נקי ובר לשמה בכל חלקי לשמה. ולבסוף הודית שבימי לבונה היה ישן עמה. ואמר ברוך המקום שהרגו כלומר לא יעלה על לבך דמשום דעבר לא תקרב להיות עמך במטה מה בכרת. לא היא דלא תקרב לחוד אין בו כרת אלא מפני שלא נשא פנים לתורה ולא החשיבה כמ"ש ז"ל. וזה עונשו כמש"ה כי דבר ה' בזה הכרת תכרת וכו' ולכך ברוך המקום שהרגו וסלקו קודם שיחטא כהנה וכהנה או יבא לגדולה מזו. והגם שהתורה מכפרת אבל מבזה התורה לא סגי דאינה מכפרת אלא ענש יענש כאשר ישית יוצר בראשית. ואתיא מכללא לומר לה שהוא לא נשא פנים לתורה ולזה מת בכרת. ולא תאונה אליה רעה כי היא אין לה עון זה. רק איסור לא תקרב והיא שוגגת שסמכה כי בעלה חכם וירא ה' ושריותא היא ולכן לא תירא ולא תחת וגם בעלה בזה נתכפר לו והלך למנוחות שאננות כמו שנראה מסדר אליהו שם. וכמה תועליות נמשכו מדברי אליהו זכור לטוב. אחת להודיע לבני אדם חומר איסור לא תקרב. וחומר איסור מי שאינו נושא פנים לתורה. ולישב דעת אשה קשת רוח יושבת מרו"ת ודעת יושבי שער בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר האשה צעקה שם להגיד כי ישר ה':

פירוש. אל יתיחד אדם עם הנשים בפונדק לא יספר עם האשה בשוק כצ"ל ונמחק אפי' עם אחותו ועם בתו מפני דעת הבריות. וכ"כ הרב אהבת חסד אעפ"י שדבריו יש בהם גמגום. ודלא כהרב בנין יהושע שמקיים גירסת הספרים. ומ"ש עם הנשים היינו אפי' עם אשה אחת. ופונדק אצטריכא ליה דלא נימא דבפונדק שכיחי אנשים הרבה. ושרי קמ"ל דאפ"ה לא שרי להתיחד בבית א' עם אשה כלומר בחדר אחד בפונדק. אבל עם אחותו ועם בתו שרי להתיחד בחדר א' דמסתמא ידעו בני הפונדק שהיא אחותו ובתו על הרוב:

נאמר כאן לא תקרבו ונאמר להלן לא תקרב וכו'. כלומר דלא תקרבו בעריות ולא תקרב הוא לנדה ויש ללמוד זה מזה דמה שאסור בנשים אחרות אסור באשתו כשהיא נדה חוץ מהיחוד כדמפרש לקמן. ומה שפירש הרב אהבת חסד ז"ל לא שמוע לי. ולשון לא תקרבו לא תקרב משמע אף לדבר המביא לידי עבירה:

הרחק מחטא הקל שלא יביאך לחטא חמור. כי יצה"ר בפתח כל שהוא מתגבר להחטיאו וכמ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל בפ' הוא ישופך ראש שאם בתחילה הלא מראש תכף מושל ברוחו ואינו שומע ליצה"ר כתותי מכתת. וז"ש הרחק מחטא הקל שלא יביאך היצה"ר לחט' חמור:

הוי רץ למצוה קלה שיביאך לחמורה. כי מה שאתה רץ הוא מצוה בפני עצמה וכמשז"ל מלך אסור ברהטים בשני ריצות שרץ אברהם אע"ה וכו'. ולכן יביאך הקב"ה למצוה חמורה:

בטנך ערימת חטים זו כ"י סוגה בשושנים שבעים זקנים כי הסנהדרין עושים סייגים וגדרות לכנסת ישראל שלא יכשלו באסורי תורה וז"ש סוגה כלומר כנסת ישראל היא מסוגיית בסנהדרין שהם עושים סייג וגדר לשמור התורה וכן אמרו בתנחומא פרשת דברים שושן אלו סנהדרין שנא' סוגה בשושנים ע"ש:

רמז. חטים זו כ"י אפשר. כי חטים עם הכולל גימט' חיים כמש"ה חיים כלכם היום. ולפי פשוטו אפשר במ"ש הרב מהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל בספר מדרש בחידוש דף כ"ט דהמין האנושי נקרא עיסה וא"ה משעורים וכיוצא וישראל לעיסת חיטים ולכך שולט היצה"ר בישראל ביותר ע"ש. וז"ש בטנך ערימת חיטים אלו ישראל ושולט היצה"ר ולכן סוגה בשושנים צריכים סייגים לישמר מיצה"ר:

דרש. בטנך וכו' אלו מצות קלות. אפשר כי תרי"ג מצות שעור קומה. ולכן בטנך רמז למצות קלות:

פירוש. אלו מצות קלות הרכות וכו' הא כיצד וכו'. כלומר מלבד עיקר המצוה שהיא גדולה מה שירא מה' לפרוש מנדה. וכן ירא לקיים חלה וכיוצא זה הוא מצוה קלה שהוא טפלה למצוה עיקרית ובשבילם לבד זוכה לחיי העה"ב מלבד המצות עיקריות. א"כ הסייגים קרי מצות רכות וקלות וז"ש ערימת חיטים מצות קלות ומה הם סוגה כלומר הסייגים ובהם זוכים בשושנים רמז לחיי העה"ב:

וכן אתה אומר בראשית הגז. איזהו סייג שעשה משה כצ"ל. ומ"ש איזהו סייג שעשה משה קאי אדלעיל פ"א:

שכך כתוב בתורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. פירש"י פ"ק דשבת דף י"ג דעד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהויתה תהא עד שתבא במים בתורת כהנים ע"כ. וכתב הרב בנין יהושע על רש"י ותימה שממרחק יביא לחמו הלא שם בגמ' שבת דף ס"ד איתא גם כן הכי עכ"ל. ומריש אמינא דט"ס יש בדברי רש"י ז"ל במ"ש דמרבינן מתהיה בנדתה בהוייתה תהא עד שתבא במים כי דרשא זו ליתא בתורת כהנים והך קרא הוא בזבה וצ"ל והדוה בנדתה תהא עד שתבא במים וכן הוא בת"כ. ומאי דתמיה ליה להרב בנין יהושע דאמאי מייתי מת"כ הלא בשבת שם דף ס"ד איתיה לק"מ דברייתא דמייתי הש"ס התם היא מתורת כהנים אלא שיש קצת שינוי. ולכך רש"י בדף י"ג הביא העיקר שהוא מתורת כהנים:

ודע דבתנא דבי אליהו פרק ט"ו אמרו לא למדנו טבילה לנדה אלא מן הזב וכו'. ויש להרגיש קצת על רבוואתא קמאי דכל א' עשה לימוד לטבילת נדה ולא זכרו דברי תנא דבי אליהו לקרבם או לרחקם. והתוס' בשבת דף י"ג ובכתובות דף ס"א ע"א זכרו ממאמר סדר אליהו הלזה ובכמה דוכתי מייחו דברי רבוואתא על טבילת נדה ולא בא בפיהם דברי סדר אליהו הנזכר:

והוסיף משה יום א' מעצמו. פי' בתמיה וכן הוסיף משה יום א' מעצמו בלי שום טעם. רגל ישרה. וכן נ"ל ודלא כהרב בנין יהושע שהגיה לקמן וא"צ:

זה א' מהדברים שעשה משה מדעתו והסכים דעתו כצ"ל. ומפרש בשבת דף פ"ז דהסכים הקב"ה דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא:

פירש מן האשה והסכימה דעתו לדעת המקום וכו' מה ישראל שלא נתקדשו וכו'. לשון הבריתא שלנו מדוקדק דקאמר והסכימה דעתו לדעת המקום והוא לשון ברור יותר מלשון הש"ס דקאמר והסכים הקב"ה עמו דהכל גלוי וידוע לפניו יתברך. ומשה רבינו ע"ה זכה שנתכוון לדעת המקום ברוך הוא וא"ש טפי לומר והסכימה דעתו לדעת המקום:

דרש. מה אם ישראל וכו' מעוצם ענותנותו אמר ק"ו בסגנון זה דלכאורה יש להשיב. אבל הק"ו הוא דאמר בזהר הקדוש ח"ג סוף דף רס"ח דכלהו נביאי לגביה משה כקוף בפני אדם ושם ביאר יתרונות של משה רבינו ע"ה וזהו הק"ו עצום ובהכי ניחא דאהרן שערער על משה רבינו ע"ה שפירש אמאי לא דריש ק"ו והרי אהרן דריש ק"ו כמ"ש בזבחים דף ק"א. אכן בהיו' שלא ידע מעלת יקר תפארת גדולת משה לכן דיבר על פרישתו. ולכן א"ל הקב"ה אם יהיה נביאכם וכו' לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו וכפי גדולת נבואתו הוא ק"ו גדול שאין בו פרכא. ובזה אפשר לפרש מ"ש בש"ס בשבת דף פ"ז ומנ"ל דהסכים הקב"ה ע"י שנאמר לך אמור להם וכו' ואתה פה עמוד עמדי ואית דאמרי פה אל פה אדבר בו. כלומר עיקר הק"ו הוא מיתרון משה על כל הנביאים וז"ש ואתה למעוטי שאר נביאים עמוד עמוד"י כביכול. ואית דאמרי פה אל פה אדבר בו ולמעלה גדולה זו הק"ו הוא עצום. אלא שמשה רבינו ע"ה ברוב ענותנותו לא חשב הק"ו אלא בדרך זה:

סוד. אמר מה אם ישראל שלא נתקדשו וכו'. אפר דלפי רוב ענותנותו אמר כן. אך יש פנימיות דאמרו בזה"ק דהוא בעלה דמטרוניתא ומשו"ה מכמה צדדין וטעמי' הוצרך לפרוש מן האשה החומרית ועמ"ש בזהר בסוד יעקב ומשה:

פירוש. אל תקרי חרות אל חירות. דייק דהול"ל חרות בלוחות אלא רצה לומר חירות בעבור הלוחות:

קושרין קטיגור על משם. כלומר שמחברין קטיגוריא זו עם מה שקטרגו כבר בבריאת האדם הגם שמה"ש שקטרגו בבריאה נשרפו עתה קשרו זה עם קטיגוריא הקודמת ואמרו מה אנוש כי תזכרנו כי אנוש הוא שם גרוע כמשז"ל כי הוא השם הפחות בשמות שנקרא האדם:

רמז מה אנוש יש לרמוז בפסוק במ"ש שמי שהוא עניו ניצול מהיצה"ר. וזה רמז מה להיות עניו ע"ד ונחנו מה ובזה ינצל מן שונא אותיות אנוש ואם זכה להחשיב עצמו מה מלבד שניצול מן שונא היצה"ר וגם כי יגמר לא ישלוט בו כמ"ש עיר וקדיש מהר"א הלוי ברוכים ז"ל כי לכך דהע"ה קבע לא גבה לבי מז' קל"א כמ"ש אני עני בכמה דוכתי. ולא עוד אלא כי תזכרנו לשון אזכרת' שדורש בזהר קטרת קשר וז"ש תזכרנו תקשרנו נר"ן בקדושה ע"ד צרורה בצרור החיים. וגם מי שאינו בתכלית הענוה אלא ובן אדם שידע שעתיד למות והוא שפל. זוכה כי תפקדנו בישועה ודוק כי קצרתי:

דרש. מה אנוש כי תזכרנו. אפשר במ"ש רז"ל בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שאומר אליעזר בני או' פרה וכו' ואפשר שבאותה שעה אמרו מה"ש מה אנוש כי תזכרנו לו' אליעזר בני או' ובן אדם על משה רבינו ע"ה כי תפקדנו פי' תצונו המצות:

סוד. ותחסרהו מעט מאלהים. כתבו המקובלים דיש ק"ך צרופי אלהים ומשה רבי' ע"ה תקן קי"ט וזהו מע"ט גימטרי' קי"ט וחסר לו אחד. א"נ עשרה אלהים יש בהם ן' אותיות והם בגי' תת"ם ומשה רבינו ע"ה זכה והמתיקו' כלם וחסר א' שהמתי' תתנ"ט וז"ש ותחסרהו מעט מאלהים שהוא אות א' הקטנה שיש בשם אלהים. וכן בשג"ם הו"א בש"ר גי' תתנ"ט וז"ש בחולין משה מן התורה מנין בשגם וכו' ע"כ מספר כ"י. וכפי מ"ש בתחיל' שנשאר לו שם אלהים מן הק"ך אפשר לרמוז כי ר"ת ותחסרהו מעט מאלהים הוא גימטריא אלהים לרמוז כי צירוף אחד מהק"ך נשאר לו לתקן ושאר קי"ט צירופים תקנם והמתיקם:

פירוש. נטלן וירד והיה שמח שמחה גדולה. פירוש כי אחרי שאמר לו לך רד וכו' זכה שניחם כביכול על הרעה ונטל הלוחות והורידן ולזה היה שמח שמחה גדולה:

אמר היאך אני נותן להם הלוחות וכו'. כלומר שהיה חושב בזה ואחר כך נסתכל שפרח הכתב ואז שברן כדמסיק:

אם אני נותן לה כתובה עכשיו נמצא מחייבה מיתה ונפטרה מאדוני לעולם כצ"ל:

אאחוז בהם ואשברם יחזרו למוטב ויאמרו ישראל היכן הלוחות אשר הורדת כצ"ל:

כאשר ציוני ה'. דנראה יתר אלא קאי לדעיל דכתיב אשר שברת ושמתם בארון והיינו דשברי לוחות מונחות בארון ועל זה כתיב כאשר ציוני ללמד דגם שבירת לוחות נצטוה:

במה שיכול לשבר כצ"ל. ור"ל במעשה אדם לא ברוחני והכא ראה דהלך הרוחניות והוי כאלו אמר לו הקב"ה שישברם. א"נ יש לצדד כי קודם ששיברם לא פרחו האותיות אך נצטווה שישברם ולהכי שיברם דהיה יכול לשבר שציוהו ה' אבל בלי ציווי ה' לא היה יכול לשבר:

לא יהלך אדם אחר אשה בשוק ואפי' היא אשתו ואצ"ל אשה אחרת מפני טענת הבריות. נראה דמ"ש אפי' אשתו היינו משום הרואים שלא ידעו שהיא אשתו וכמ"ש בברכות דף מ"ג לא יספר עם אשה בשוק אפי' היא אשתו ובתו ואחותו לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו. וכמו ששנינו בסמוך בבריתא שלנו ולא יספר עם האשה בשוק וכו' מפני טענת הבריות. וה"נ לא יהלך אדם אחרי אשה ואפי' אשתו מפני טענת הבריות שאינם בקיאים בקרובותיו. ובש"ס פ' הרואה דף ס"א אמרו ולמ"ד פרצוף הי מינייהו סגי ברישא אמר ר"נ בר יצחק מסתברא גברא סגי ברישא דתניא לא יהלך אדם אחרי אשה בדרך ואפי' היא אשתו וכו' ומשמע דמ"ש לא יהלך אחרי אשה ואפילו אשתו אינו מפני הרואים דהרי אדם וחוה כשנבראו היו יחידים בעולם ואמר דגברא סגי ברישא דתניא לא יהלך אדם אחורי אשה וכו'. ורש"י פירש שם בברכו' דף ס"א ובעירובין דף י"ח דלא יהלך אחרי אשתו דגנאי הדבר. והכי מוכח מהש"ס דאינו מפני הרואין כדאמרן ומבריתא שלנו משמע דגם זו מפני הרואין:

ולכל הדברות אפילו מדברי רש"י משמע דגנאי הדבר ואין כאן איסור וכ"כ הרב חידושי אגדות בברכות לדעת רש"י. וק"ק על הרדב"ז בתשובותיו סי' תש"ע דכתב דגם מ"ש לא יהלך אחרי אשתו היינו משום הרהור ומלבד דמהבריתא שלנו מוכח דלית בה אלא מחמת שאין הכל בקיאין בקרובותיו גם לש"ס דידן אין כאן לתא דאיסור אלא משום גנאי כמו שפירש רש"י. הן אמת דבש"ס דידן לא פורש דהוא משום גנאי רק רש"י ז"ל כתב כן אמנם אכתי ק"ק על הרדב"ז ז"ל דתפס בפשיטות נגד רש"י ז"ל והול"ל דרש"י פירש גנאי ותו דיש להכריע כרש"י ז"ל דכיון דמבריתא דידן מוכח דליכא איסור צריך לפרש בש"ס משום גנאי דלא לאפושי פלוגתא ודוק כי קצרתי:

והנה בבריתא שלנו תני לא יספר עם האשה בשוק לא ילך אדם אחר אשה בשוק כי הדדי ומשמע דהוא אזהרה לכל אדם. אך בש"ס ברכות דף מ"ג בבריתא קתני לא יספר עם האשה בשוק באזהרות לת"ח וכן הרמב"ם כתב פ"ה דדעות בעניני ת"ח לא יספר וכו' ופכ"א דאיסורי ביאה גבי אזהרות לכל אדם כתב לא ילך אחר אשה ע"ש:

פירש מן האשה וכו'. ראיתי לאח' קדוש בס' כ"י שכתב וז"ל בס' אבק דרכים כ"י להרב מהר"ר אברהם קונקי ז"ל חקר חקיר' חכם דלמ"ד יתרו אחר מתן תורה בא א"כ מאי קאמר דמשה רבינו ע"ה פירש מדעתו מן האשה והסכים עמו הקב"ה הרי עדין לא בא יתרו עם צפורה אשת משה ואחר מת"ת כתיב לך אמור להם שובו לכם וכו' ואתה פה וכו' דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו והוא לא הותר ואחר זה בא יתרו עכ"ל:

ואני בעניי אומר דנעלם מהם דברי התוספו' בע"ז דף כ"ד ריש ע"ב שכתבו וז"ל יתרו לאחר מתן תורה בא וא"ת א"כ צפורה אשת משה לא באה אלא לאחר מתן תורה ותקשי על הא דאמרי' פ' הבא על יבמתו וכו' פירש מן האשה ומאי קאמר הא לא היתה צפורה עמו וי"ל שהקב"ה הסכים על ידו על שנתן לב לפרוש מן האשה עכ"ל ועיין בתוס' יבמות דף ס"ב ע"א:

מה אם ישראל שלא נתקדשו וכו'. כתבו התוספות בשבת דף פ"ז ע"א וא"ת מאי קאמר דעשה מדעתו דאוריתא הוא דק"ו ניתן לידרש וי"ל דלא הוי ק"ו גמור דשאני התם משום עשרת הדברות עכ"ל. וראיתי בספר בית מאיר חיבור על ש"ע אה"ע אשר בהקדמתו הקשה על דברי התוס' הללו משם בנו ז"ל דהרי אמרו בריש ת"כ על י"ג מדות מק"ו כיצד ואביה ירק ירק וכו' וא"כ זה היה אחר שנה ועדיין לא למדנו דיש לדרוש ק"ו ויפה אמר עשה מדעתו והאריך לחזק קו' בנו וכתב שאח"כ מצא באבות דר"נ פ"ב כדבריו שאומר כך היה משה הצדיק דן ק"ו מעצמו זהו תורף דבריו ע"ש באורך:

ולי ההדיוט לק"מ דהא האבות ידעו התורה ואמרו רז"ל דיעקב אע"ה מסר התורה ליוסף. וכן השבטים ידעו התורה והם מסרו אותה ועמרם גדול הדור ויודע התורה. ופשיטא דמשה רבינו ע"ה דמיום שנולד שכינה עמו ידע מה שידע אביו. והק"ו הוא סברא ואמרינן בעלמא אי סברא למה לי קרא ואמרו בחולין דף ס' נשאו ק"ו דשאים מאילנות דכתיב למינהו והשבטים אמרו הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותנו וכו' ואמרו בב"ר זה א' מק"ו הנאמר בתורה. ומשה רבי' ע"ה אמר להקב"ה הן בני ישראל לא שמעו אלי וכו' ובודאי שמשה רבי' ע"ה ידע דק"ו א' ממדות שהתורה נדרשת. ויפה הקשו התוס'. והת"כ מייתו מקרא ואביה ירק ירק וכו' לדידן ללמדנו מדת ק"ו דאין למדין מעשה שקודם הדיבור כמ"ש פ"ק דיבמות. ומה שמצא בבריתא שלנו אינה מציאה דאין שום ראיה ממ"ש דן ק"ו מעצמו דהכי אורחא דמילתא לומר נשא ק"ו מעצמו וכמ"ש בקמא דף ל"ח נשא משה ק"ו בעצמו שאמר צרור את המדינים בשנת המ' ואפי' לשיטתו למדנו דהכי סוגיא דלישנא שגם הוא מודה דק"ו למד מאביה ירק ירק קודם המרגלים ואין צורך להאריך ואמטו להכי כתבו התוס' דאינו ק"ו גמור ולכן אמר עשה מדעתו:

מיהו מ"ש התוס' דשאני התם משום עשרת הדברות. מלשון הבריתא שלנו דקתני ומה ישראל שלא נתקדשו אלא לפי שעה ולא נזדמנו אלא כדי לקבל עליהם עשרת הדברות מהר סיני א"ל הקב"ה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכו'. מוכח דלאו פירכא היא לומר דהתם משום עשרת הדברות דבתוך הק"ו קאמר ולא נזדמנו אלא לקבל לעשרת הדברות. ועל זה נשא ק"ו דאין חילוק בין רב למעט. ותו דעל הרוב הקב"ה יאמר לו דברים רבים ובפרט שיגלה לו סודות עליונים מה שלא היה בישראל. אמנם התוס' ביבמות דף ס"ב כתבו דאין זה ק"ו דאטו מפני שציוה פעם א' לבטל יבטל לעולם פרו ורבו ע"ש. ועוד אפשר לומר דשאני התם דהיה בפומבי גדול ואתה מרבבות קדש לעיני כל ישראל:

ואיני יודע אימתי מדבר עמי או ביום או בלילה עאכ"ו. לכאורה יש להרגיש ממ"ש בריש המכילתא רשב"י או' והלא כל הדברות שנדבר עם משה לא נדבר אלא ביום וכ"פ רש"י בפירושו דכתיב ביום דיבר ה'. ביום צויתי ע"ש והיכי קאמר הכא או ביום או בלילה. ובדוחק יש לומר דעדיין לא ידע משה אם נדבר עמו גם בלילה:

לקבל את הלוחות שהן כתובות ומונחות מששת ימי בראשית. מלשון בריתא שלנו הלזה יש להעיר על הרב מהור"ר חסיד ז"ל שפירש סמיכות לעיני כל ישראל בראשית הביאו בנו בס' בינת יששכר דף י"ח ע"ג וז"ל מצינו מדרשים חלוקים אם התורה היתה קידושין לישראל אם הלוחות דבסנהדרין פ"ז דרשו מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה משמע דע"י התורה נתארסו ובש"ר פ' מ"ו איתא דמשו"ה שיבר הלוחות משה רבי' ע"ה דאמר מוטב שידונו כפנויה ואל ידונו כא"א משמע ע"י נתינת הלוחות נתארסו ומאן מוכח מכח הקושיא של נחלת בנימין דהקשה במצוה ל"ח איך אפשר דנתינת התורה היה קדושין הרי קדומה היתה אלפים שנה כדכתיב ה' קנני ראשית דרכו ולא היו ישראל בעולם ואיתמר בקדושין דף ט' כתבו לשטר ארוסין שלא מדעתה אינה מקודשת מוכח כדעה שהלוחות היו קדושין והם נכתבו בימיהם ואיתא במדרש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית שנאמר פ' קנני ראשית דרכו לפ"ז כך ההמשך ולכל היד החזקה ששיבר הלוחות שיהא נדון כפנויה וק' הרי התורה קדושין ותי' בראשית בשביל התורה קדומה לעולם ולא הוו קדושין עכ"ל בקצור:

ואני בעניי כתבתי על זה בקונטרוס רוח חיים דרוש ז' וע"ש מה שצדדתי ועתה ראיתי דיש מפרשים הכתב והמכתב בדברי' שנבראו בין השמשות על כתב הלוחות אך יש מפרשים על הכתב דעלמא כאשר יראה הרואה בס' מדרש שמואל וגם שם תראה דיש מפרשים שהתורה לא נכתבה אף שקדמה ע"ש באורך ולא נאריך בזה. אמנם הבריתא שלנו בהדיא קתני שהלוחות כתובות ומונחות מששת ימי בראשית והוא הפך הרב הנז'. ואעיקרא נראה דהא דאמרינן שטר אירוסין שנכתב שלא מדעתה היינו באירוסין דעלמא אך הקב"ה לפניו גלוי וידוע הכל והוי כנכתב מדעתה ועוד שנמלך בנשמות הצדיקים ואין כאן מקום להאריך ובפרט להשיב על הדרש:

כך היה משה הצדיק דן ק"ו וכ' שכן כתוב בהם זובח לאלהים וכו'. כתב הרב אהבת חסד וז"ל אף דהמקרא הזה אינו בלוחות דרך הגמרא כך הוא וכמו כן בשבת דף ק"ד גבי כתב שבלוחות נבוב בובן וכו' וביותר יש לומר דכל תרי"ג מצות בכלל העשרת דברות המה וכן יסד רב סעדיה גאון וכו' ועיין ביפ"ת ש"ר ס' מ"ג משמע דמקרא זה כתוב בלוחות עכ"ל. ומאי דמייתי משבבת דף ק"ד דאמרו נבוב בובן וכו' ואינו ענין למאי דקמן גם מ"ש מיסוד רב סעדיא גאון ז"ל. רש"י ז"ל הביאו פ' משפטים שכתב כמה מצות תלויות בכל דבור ואינו יודע כיצד נתפייס בזה. ומ"ש דמדברי הרב יפ"ת משמע דמקרא זה כתוב בלוחות. גם מדברי המדרש שם ופ' מ"ו מוכח דהיה כתוב בלוחות ע"ש. ועיין בירושלמי פ"ו דשקלים שאמרו דכל דקדוקי תורה היו כתובים בשני לוחות ועיין בפי' דרכוני זהב ועיין ביפ"מ ואכמ"ל:

עשה ד' דברים וכו'. בפסחים דף נ"ו אמרו ששה ועל ג' הודו לו ועל ג' לא הודו לו:

גנז ס' רפואות. רש"י פירש פ"ק דברכות לפי שלא היה לבם נכנע על חוליים אלא מתרפאין מיד. והרמב"ם פירש שהיה להם ס' מודיע ענייני צורת הככבים וטלמסאות וכו' וזה קרוב להטעות הבריות וכו' ע"ש. ובתשב"ץ לתלמיד מהר"ם סי' תמ"ז כתב כשהיה נח ובניו בתיבה היו עמו שדים והיו מזיקין אותם ונעשו חולים ובא מלאך ולקח א' מבני נח לג"ע ולמדו רפואות וכתבן בספר. ורבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל פרשת בשלח בכ"י כתב כי על ידי מעיינות בא כל חולי וגם הרפואות וחזקיה הע"ה גנז ס' רפואות שהיה כתוב על המעיינות מן המבול איזה מעיין טוב וסתם אותם כדי שיבקשו רחמים לרופא חולים:

כתת נחש הנחשת. שהניחוהו הראשונים להזכיר שאין הנחש ממית אלא החטא ממית ואח"כ יצא תקלה:

והסיר הבמות והמזבחות שנאמר יחזקיהו כצ"ל. ובזה לא שייך לומר והסכימה דעתו לדעת המקום דמאי למימרא:

סתם מי גיחון. פירש"י פ"ק דברכות דאין זה גיחון שבד' נהרות דההוא לאו בא"י הוא אלא הוא מעיין קטן בירושלם ונקרא מי השלוח כדכתיב והורדתם אל גיחון ות"י ותחתון יתיה לשלוחא ועיין בגט פשוט להרב מהר"ם ן' חביב ז"ל סי' קכ"ח ס"ק ל"ז ע"ש ודלא כהראב"ע והרמ"ה פ"ג דהוריות הובא בעין יעקב שם שפירשו שהוא מד' נהרות וכתבתי בשער יוסף שם דטענת רש"י חזקה ומה גם שהתרגום תרגם לשילוחא והרא"ש בתוספותיו שם בהוריות פירש כרש"י ז"ל. ועתה ראיתי דברי הראב"ע פ' בראשות דכתב וידוע דגיחון קרוב לא"י דכתיב והורדתם אל גיחון ע"ש ואנחנו לא נדע. ומאי דמייתי מפ' והורדתם אל גיחון כבר תרגם יונתן לשילוחא:

גנז ספר רפואות וכו'. הרב יפה מראה פ' מי שהיה הביא פירש"י ופי' הרמב"ם באורך וכתב דהמעיין באבות דר' נתן פ"ב יראם דפירוש הרמב"ם אמת ויציב. והרב מחזה אברהם כתב דהיינו ממ"ש והסכימה דעתו לדעת המקום דשייך טפי לפי' הרמב"ם משום דלא סמכו על המקום אלא על אותה צורה עכ"ל. ואין זו הוכחה כלל. ותו יש להעיר בדבריו דלפי' הרמב"ם לא לבד שלא סמכו איכא אלא שאסור להתרפאת בהם כמ"ש הרמב"ם בפירו'. והיה אפשר לומר דהרב יפ"מ דייק דהקדים גנז ס' רפואות לרמוז דהוי דומיא דכתת נחש הנחושת דאיכא לתא דע"ז. אבל גם זה אינה הוכחה גמורה לומר שפי' הר"מ אמת ויציב. אבל קצת הוכחה יש לפי' הר"ם מלשון הירושלמי דאמר טבלא של רפואות דמורה ובא על הצורות שהיו בטבלא:

סתם מי גיחון והסכימה דעתו לדעת המקו'. הרב מחזה אברהם כתב אף דהובא במשנה ששה דברים דלא הודו לו וחשיב סתימת מי גיחון מהם כבר כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בפסחים שזה אינו ממתני' אלא תוספתא והגמרא דכאן לא ניחא ליה לגרוס הכי משום דזיל בתר טעמא אמאי לא הודו לו דהי"ל לבטוח בה' כמו שפירש"י והגמרא דכאן סבר דזה טעם מספיק לקצץ דלתות היכל וכו' אבל לא למה שעשה חוץ לירושלם מ"ט אינו רשאי לעשות תחבולות מלחמה עכ"ל. ודברי הרב אינם מכוונים במ"ש דהובא במשנה ששה דברים דלא הודו לו והול"ל לשון ברור וקצר ג' לא הודו לו. ומ"ש כבר כתב הרמב"ם שזה אינו ממתני' אלא תוספתא. לכאורה דבריו קשים דמאי איכפת לר' נתן אי הוי משנה או תוספתא הא רבי נתן תנא הוא ופליג. הן אמת דהרז"ה כתב במאור והרשב"א בחידושיו פ' הגוזל דאע"ג דרב תנא ופליג מ"מ אי אפשר שיסבור נגד סתם משנה לפי שרב הוה במניניה דרבי כשסתם המשניות והסכים על סתם משנה ע"ש והכי נמי אפשר לומר על רבי נתן. דאמרינן ר' ור' נתן סוף משנה והוה במניניה דרבי כשסתם המשניות ואי אפשר שיסבור נגד סתם משנה ובהכי הוה ניחא מ"ש הרב הנז' דאינו משנה אלא תוספת'. אמנם אם כיוון הרב לזה היה מפרש דבריו והוא אחרון. ומה גם דהרמב"ן שם במלחמות פליג על הרז"ה ז"ל ע"ש. גם מ"ש הגמ' דכאן לא ניחא ליה דלגרוס הכי אין לשונו מכוון. ועיקר ישובו יש להשיב עליו:

ועלה על לב לומר דכיון דהיו גם חכמים מסכימים לדעת חזקיהו הע"ה על דרך שכתב הרמב"ם סוף פ"ד דביאת מקדש גבי עובר ניסן בניסן אלא שרוב החכמים היו נגדו ולא הודו לו. א"כ היו חולקים החכמים בסתימת מי גיחון מערכה לקראת מערכה וממחלקת זה יסתעפו כמה דינים אפשר דגם זה בסוג אלו ואלו דברי אלהים חיים. וכבר כתבו רבני צרפת דאע"ג דשתי הסברות אמת רצה הקב"ה שההכרעה נמסרה ביד חכמי הדור. וה"נ סברת חזקיהו הע"ה ורבנן דעימיה היא ג"כ אמת אלא דלא הודו לו חכמים רוב הסנהדרין דנמסרה ההכרעה בידם. ומיהו יען דסברתו אמת הסכימה דעתו לדעת המקום על דרך שאמרו דבשמים הלכה כב"ש. ובזה א"ש ע"ש בברייתא שלנו דהסכימה דעתו לדעת המקום ומ"ש בתוס' דלא הודו לו חכמים. אך יש לפקפק על זה כמבואר. ובס' בנין יהושע רצה לקיים שתיהן דהוו תרי עובדי ע"ש ולא נתחוורו לי ההדיוט דבריו ע"ש ואין להאריך:

איזהו סייג שעשה איוב וכו'. חוזר לפרש מ"ש בפרק ראשון:

הרי הוא אומר תם וישר וירא אלהים כצ"ל:

מלמד שהרחיק איוב את עצמו מדבר המביא לידי עבירה. פירוש דכתיב וירא אלהים ומזה נשמע שהרחיק מדבר המביא לידי עבירה כי היה ירא אלהים שמא יבא לעבירה. והוסיף וסר מרע שנתרחק מכיעור והדומה לכיעור:

א"כ מה ת"ל תם וישר. דמשמע שהיה עומד על קו הדין:

שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו. פי' שהיה מתוקן ושלם:

ואף בלעם וכו'. יש מרז"ל שאמרו שהיה ערל והביאו רש"י בפירושו. ועמ"ש בתוס' בס"ד:

אף דוד יצא מהול שנאמר מכתם לדוד וכו'. שהיתה מכתו תמה כמ"ש פ"ק דסוטה דף יו"ד ופירש"י שנולד מהול:

דרש. מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך. אפשר במ"ש הרמב"ם ז"ל שטעם המילה להתיש כח היצר ע"י המילה והפריעה ורבינו האר"י ז"ל כתב דנפש דוד היתה מוטמעת בקליפה וזו היתה יציאה ראשונה והיה נאחז בסבך היצר. וז"ש מכתם לדוד שנולד מהול וא"כ אבד ממני סגולה להתיש כח היצר שהייתי צריך אני הרבה ולכן שמרני אל מהיצר ואע"ג דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים מ"מ התחלתי להתעורר כי חסיתי בך זאת היתה לי אחת שאלתי שמרני אל מצד החסד:

ונמצא שאני מסתכל באשת איש. שאם אראנה עתה אבא לראותה כשתנשא ואסתכל באשת איש:

נח יצא מהול שנאמר איש צדיק תמים. הקשה בס' אהבת חסד בגליון על הרב הגדול מהר"ש אלגאזי ז"לח בס' שמע שלמה פ' שמות דק"ל אמאי דתנן לא נקרא שלם עד שמל דהכתיב נח איש צדיק תמים ונעלם ממנו דנח נולד מהול עכ"ד. וס' שמע שלמה איננו פה עמנו. אמנם מגמרין פ"ק דע"ז דף ו' מוכח דלא ס"ל לתלמודא דידן שהיה נח מהול דאמרינן סתם ודילמא נח טריפה הוה תמים כתיב ביה ודילמא תמים בדרכיו היה צדיק כתיב ביה דילמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו לא ס"ד דנח טריפה וכו' ופירש"י תמים בדרכיו עניו ושפל רוח הרי דהמקשן והתרצן כלם סוברים דפי' תמים או שלא היה טריפה או תמים בדרכיו ומינה דלא דרשי שהיה מהול כברית' דילן משום דאמוראי ידעי דאיכא תנאי דפליגי על בריתא דילן וסברי שלא היה מהול כדאמרינן בעלמא בכי האי גונא:

ומהשתא ממילא רווחא קושיא אחריתי שכתב שם הרב הנז' דמקשים העולם כמ"ש בברכות דף כ"ה דמוכי' הש"ס דערות גוי איקרי ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו ודילמא שאני נח דנולד מהול ותירצו דהם לא ידעו ולפי בריתא דילן דשם נולד מהול הדק"ל דשם הו"ל לספוקי דילמא אביו נולד מהול משו"ה לא ראו עכ"ד הרב אהבת חסד ז"ל. ולפי האמור דז"ד סילן לא סבר דנח נולד מהול מעיקרא קושיא ליתא:

אמנם גם לפי בריתא דילן דנח נולד מהול יש לישב סוגית ברכות דבעי למילף אי ערות גוי אקרי ערוה והגם דמייתי קרא וערות אביהם לא ראו. סמיך אקרא דכתיב וירא חם ערות אביו הרי דלגבי חם דהו אלא פליג בין מהול לשאינו מהול קרי ליה ערוה ותו דכשראה אכתי לא ידע שהוא מהול וקרי ליה ערוה. ונראה דהכתוב מגנה אותו שראה ערות אביו. אלא דמייתי קרא משם ויפת דעדיף א"נ דיש להקשות בלא"ה בש"ס דברכות דקאמר ערות גוי אצטריכא מ"ד הואיל דכתיב אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ"ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו. ובלאו הא דנולד מהול תיקשי דשאני נח שהיה צדיק וידע תורה ודיבר עם ה' ואינו ח"ו בשר חמורים. אלא נראה דאי בגוים אינו ערוה סבר הש"ס דאינהו לא הוו מפלגי בין נח לאחריני וה"ה נימא דסברא הוא דלא מפלגי בין נולד מהול לשאר אינשי וקרי להו ערוה:

א"נ אפשר דהוכח' הש"ס הוא דכיון דיש מקום לומר דערות גוי איקרי ערוה על מי סמך הכתוב לומר וערות אביהם לא ראו שנבין דמשום דנח מהול ושם נסתפק אי הוא מהול לכך כתיב וערות אביהם לא ראו אבל ערות גוי לא איקרי ערוה. והלא יכולים לומר דהכתוב בא ללמד דגם ערות גוי אקרי ערוה והו"ל לפרש כי היכי שלא נטעי אלא ודאי מדכתיב וערות אביהם לא ראו שמעינן דערות גוי אקרי ערוה וכיוצא בזה כתבו התוס' בשאר דוכתי. ועמ"ש רב חביבא הרב שבות יהודה דף ק"מ ע"ג:

ואף בלעם וכו'. בקונטריס כתבתי דיש מרז"ל שאמרו שהיה ערל וכך הם פשט דברי רש"י ז"ל פ' לך לך פ' ויפול על פניו ופ' בלק. אמנם רב אחאי החכם השלם עצור כמהר"ר אב"א נר"ו בס' מחזור קטן בפירושו דף ר"א ע"א רצה להסכים דברי רש"י ז"ל גם אי אמרינן דנולד מהול וסייעיה רב נהוראי הרב המובהק מהר"י ב"ן נר"ו ממתני' ע"ש ואכמ"ל:

ירמיה יצא מהול שנאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך. וא"ת והא אמרינן בשבת דף קל"ז ע"ב המברך או' אשר קדש ידיד מבטן ופירש"י יצחק קרי ידיד וכו' מבטן דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב והקמותי את בריתי אתו היינו מילה עכ"ל. הרי דיצחק דנימול קרי ביה אשר קדש ידיד מבטן וא"כ איך יליף דירמיה נולד מהול מדכתיב בטרם תצא מרחם וי"ל דיצחק היה ראש לנימולים לח' ושפיר קאמר קדש ידיד מבטן דקודם שנולד נתקדש למצוה זו ועוד י"ל דאי ירמיה לא נולד מהול מאי רבותיה דקאמר בטרם תצא מרחם הקדשתיך הלא כל זרע ישראל כן ומוכרח דהיינו רבותא דנולד מהול. א"נ טפי אלים בטרם תצא מרחם הקדשתיך דמוכח דנולד מהול מקדש ידיד מבטן והרי הוא כמבוא"ר:

לא כגבור א' אלא ככל גבורים כלומר אעפ"י דמדמין כ"י לבריותיו כדי לשכך האזן הול"ל ה' ככל הגבורים יצא וכן הול"ל כל האריות שאגו וכו' אלא שעשו סייג לדבריהם ואמרו גבור ואריה כדי שתכף נבין שהוא לשכך את האזן. ומ"ש ה' בנין יהושע בשם מפרש אינו מחוור:

רבן גמליאל אומר עד קרות הגבר. במשנתנו תנן עד שיעלה ע"ה:

כ"ש אומרים אל ישנה אדם וכו'. אני הדל כתבתי בזה בפתח עינים בריש אבות ועיין בראשי אבות שם: