הרחק משכן רע. פירש מר זקני הרב כמהר"ר יצחק ז"ל בן הרב חס"ל ז"ל דיתרחק ממי שהוא שכן של רע ומכ"ש דלא יתחבר לרשע עצמו עכ"ד. ואפשר לומר במאי דקאמר אל תתיאש מן הפורענות כי הנה מפרש בבריתא דידן שכתלו של צדיק הן נסת"ר מחמת"ו של רשע. וא"כ נימא דבזמן שלא יש טהרות אין קפידא להיות שכן רע לז"א ואל תתיאש מן הפורענות כמש"ה בהתחברך לרשע וכו' שאיזה נזק יהיה מגיע לד מחברתו. ובזה פירשו כת הקודמין הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד במשז"ל דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה לכן בא הנגע בבית והן נסת"ר ולוקה הצדיק שכנו לז"א הפוך רשעים שיהא הדין מתחיל בהם וז"ש ואינם וא"צ להתחיל בבית אלא תכף ואינם ואז ובית צדיקי' יעמוד דלא ילקה הצדיק לסתור כתל שבינו ובין הרשע:

הרחק משכן רע. אחד שכן שבבית דאיכא חשש לנגעי בית רשע ואחד בחוץ במשא ומתן דיש משום בהתחברך ואחד בשדה דליכא משום בהתחברך רק כי שדך סמוך לשדהו אפ"ה הרחקה בעי:

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אוי לרשע אוי לשכנו עונותיו של רשע גרמו לסתור כתלו של צדיק. כתב הרב בנין יהושע וז"ל ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר היינו דאמרי אינשי אוי לרשע אוי לשכנו כן צריך להיות כן נראה לי. ובזה מתורץ קושית המפרש שר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היינו תנא קמא עכ"ל ועמו הסליחה דהגיה מדעתו בלא צורך. ומה שרצה לתרץ קושית המפרש אינו מחוור אטו אכפל תנא לאשמועינן שיחת הבריות. ותו דבדברי ת"ק ממילא יובן מאי דאמרי אינשי:

עוד כתב הרב בנין יהושע משם המפ' וז"ל מביא עוד ראיה על הוצאת דבה נתחתם דכתיב דבת הארץ רעה על דבת הארץ שהוציאו עכ"ל והפירו' נכון אלא שקיצר ואין הלשון מתוקן כאשר יראה בעיניו המעיין. ולי ההדיוט הדבר פשוט דברישא אמר דמדכתיב וינסו אותי זה עשר פעמים למדנו הכתוב דלה"ר קשה מכלם. כיוצא בו לימדנו הכתוב ענין אחר במרגלים דהמדבר לה"ר על העצים ואבנים אחת דתו הנה מיתתו ודוק:

אלי היה הדיבור. דהכתוב קורא אותם מרים הנביאה והיא משבע נביאות ובודאי כי כל ימיה היתה נביאה ומה שהאריך הרב אהבת חסד בתוספותיו הוא ללא צורך. ומה שחשב כי לפי גמרא דידן לא נתנבאה אלא כשהיתה אחות אהרן דוקא ולא בימי משה. ומשוי פלוגתא בין בריתא דידן ובין הגמרא אמר רב הנח"ה שוברת:

ומה מרים שלא דברה אלא באחיה ולא דברה אלא שלא בפניו של משה נענשה הדיוט המדבר דברים בפני חבירו ומביישו עאכ"ו וכו' לכאורה יש להעיר דסתם בריתא שלנו סבר שדברה שלא בפניו. והכי אמרינן בת"כ פ' טהרה ע"פ ובא אשר לו הבית בסתמא והלא דברים ק"ו ומה אם מרים שלא דברה בפניו של משה כך מדבר גנאי חבירו בפניו עאכ"ו עכ"ל. ויש להעיר על הרמב"ם בסוף פי"ז מה' טומאת צרעת שכתב וז"ל התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדברה באחיה שהיא גדולה בשנים ממנו וכו' והוא לא הקפיד על כל דברים האלו שנאמר והאיש משה עניו מאד ואעפ"כ מיד נענשה וכו' עכ"ל. ומזה נראה שהיה בפניו והוא הפך סתם ספרא וסתם בריתא שלנו. ועוד ק' דהכא סתם בריתא דמכילתין דהוא ר' נתן כל הנקרא בשמו אבות דר' נתן. קאמר דהיה שלא בפניו. ומחלפא שיטתיה דר' נתן דשנינו בספרי פ' בהעלותך וישמע ה' מלמד שלא היתה שם בריה אלא בינן לבין עצמן דברו בו וישמע ה'. ר' נתן אומר חף בפניו של משה דברו בו שנאמר וישמע ה' והאיש משה אלא שכבש משה על הדבר עכ"ל ולכאורה רבי נתן הפך סתמא דבריתא דידן דבספרי ר' נתן סבר דבפניו של משה דיברו. ומעתה ליכא ק"ו לעלמא למדבר בפניו:

ונראה לישב הכל דמרים דברה בפני משה ושלא בפניו ודייק מדכתיב וישמע ה' אלמא שלא בפניו דיברה דדוקא ה' שמע ומזה עביד ק"ו דאם שלא בפניו כענשה ק"ו למדבר בפניו. ומיהו מוכח דגם בפניו דברה מדכתיב והאיש משה עניו. ומדלא כתיב בהדיא שבפניו דברה ואדרבא כתיב וישמע ה' ילפינן דנענשה אף על מה שדיברה שלא בפניו ומשו"ה יליף בבריתא שלנו ובספרא ק"ו למדבר בפניו. ומיהו ר' נתן סבר דגם בפניו דיברה דכתיב וישמע ה' ודקדק ר' נתן בלשונו בבריתא דספרי דקאמר אף בפניו של משה כלומר מלבד אשר דיברה שלא בפניו ונענשה על זה ומזה אנו דנים ק"ו למדבר בפניו כסתמא דבריתא שלנו וכסתם ספרא ומיהו האמת דגם בפניו דיברה מדכתיב והאיש משה עניו ובברית' שלנו ובסתם ספרא דלא איירי אלא ללמד על לשון הרע לא קאמר אלא שדיברה שלא בפניו. ומיהו לפי האמת קאמר ר' נתן דאף בפניו דיברה לפרש הכתוב דכתיב והאיש משה עניו. והרמב"ם קיצר מאחר דלא כתיב בהדיא שדיברה שלא בפניו ובלא זה יש ללמוד ק"ו עאכ"ו מכמה פרטים אחרים שיש כאן דליתנהו בעלמא. והדבר פשוט ומבואר:

והרמב"ם פ"ז דהל' דעות כתב א' המספר לשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו וכו' ה"ז לשון הרע ומרן ז"ל בכ"מ שם כתב וז"ל בפ"ג דערכין אמר רבא כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משוש לישנא בישא א"ל כ"ש חוצפא ולישנא בישא א"ל אנא כר' יוסי ס"ל דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ויש לתמוה על רבינו למה כתב דלא כרבא עכ"ל והרב פרי חדש ז"ל בנימוקיו (בסוף חלק ה' פסח) כתב על קושית מרן ז"ל הלזו וז"ל ויש לישב עמ"ש התוס' שם דפלוגתא דאביי ורבא היא כגון בכה"ג דאיכא נורא בי פלגיא דאיכא למשמע דלא אמרה משום לישנא בישא אבל אם אמר דבר קנטור על חבירו אף אי אמרו בפניו לכ"ע יש בו משום לישנא בישא ולשון הרע שאמר הרב הוא דבר קנטור ומ"ה פסק דאפילו בפניו הוי קנטור ומיהו קשה למה השמיט פלוגתא דאביי ורבא ומצאתי בת"כ ומה מרים שלא דברה בגנותו של משה בפניו של משה כך נענשה עאכ"ו מדבר גנותו של חבירו בפניו והך בריתא מסייעא לאביי ומשו"ה פסק כמותו עכ"ל הרב פר"ח ז"ל. ואיברא דעל מרן ז"ל קשה שמניח קושיתו בקושיא ולא הביא דברי התוס' דבקנטור גם לרבא אסור והגם דיקשה כמ"ש הרב פר"ח דהשמיט הר"מ פלוגתא דאביי ורבא הא מיהא ל"ק מה שהקשה דפסק הפך רבא. ועל הרב פרי חדש ז"ל יש להרגיש איך לא לימדנו כפ"ז איך תתישב סוגית הש"ס דרבא אמר כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא ומאי פריך עליה אביי כ"ש דהוי חוצפא ולישנא בישא ומי גילה לו דרבא אמר דברי קנטור. ותו אמאי רבא לא השיב שלא אמר על דברי קנטור ואין כאן חוצפא ולישנא בישא. והשיב אנא כי הא דר' יוסי ס"ל (כך גי' עין יעקב) כאלו מודה לדבריו דהוא אמר על קנטור ותו מאי מייתי מדר' יוסי ודאי דר' יוסי לא אמרו על קנטור ותו מאי קא' כר' יוסי ס"ל כאלו הוי פלוגתא והוא קסבר כר' יוסי:

ואפשר לישב דהכי אזלא סוגיין דודאי רבא לא אמר על קנטור אלא דבר שיש לו פירוש ואינו קנטור ומ"מ השיגו אביי דממאי דקא' כל מילתא דמתאמרא סתם ותלה הדבר באומר. וא"כ יש לאומר לומר דבר שאומר בפניו אפי' קנטור והוא חוצפא ולישנא בישא. ועל זה השיב רבא אנא כי הא דר' יוסי כלומר אני מעולם לא כיונתי לקנטור אלא על דרך שאמר ר' יוסי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי דודאי לא דיבר לה"ר ואני כיונתי בזה. ולשון סבירא לי לאו דוקא ונמצא דליכא פלוגתא בין אביי ורבא. וממ"ש הרמב"ם המספר לה"ר בפני חבירו או שלא בפניו משם מוכח דמה שאינו לה"ר מותר לומר בפניו ושלא בפניו. ולא פירש בהדיא לסתום קצת כדי שלא יאמר אדם זה אינו קנטור וזה יש לו פירוש. ומ"מ לא השמיט כלום דמוכח מדבריו ההתר:

ומ"ש הרב פר"ח ז"ל דפסק כאביי מכח בריתא דת"כ ק"ק דהו"ל להרמב"ם ז"ל לומר כבריתא דכל שכן בפניו וכמ"ש אביי כ"ש חוצפא ולישנא בישא והרמב"ם השוה בפניו ושלא בפניו ועוד יש לדקדק בזה ובדברי הרב מקום שמואל בתשו' סי' צ"ג והרב רגל ישרה ובדברי הרב משכנות יעקב לא ע"ט האסף. ומ"ש בפסקי תוס' דר' יוסי לתוכחת קאמר הדבר ק' ויש לישב קצת ולהיות שאיני בקו השוה זה ימים כמו חלאי"ם לא מציא פסיא קני"א והן קצירת האומר דוחה כל אשר ברוח אתי ה' ירפאני רפואה שלימה לעבודתו ויראתו לחיים טובים ולשלום כי"ר:

יכול שהיה עניו כדורות ראשונים וכו'. פירוש כאברהם יצחק ויעקב אבותינו הקדושים ע"ה וא"ת והא אמרינן בסוף פ' כסוי הדם שאברהם אמר ואנכי עפר ואפר ומשה אמר ונחנו מה והרי שאברהם אע"ה אמר עפר ואפר שכבר הוא דבר ממשיי ומשה רבינו ע"ה אמר ונחנו מה שאינו כלום וכפ"ז היה יותר עניו מאברהם אבינו עליו השלום. וי"ל דאין ראיה ממה שאמרו בפיהם. אך בעצם אברהם אע"ה יותר עניו. ומיהו יש מחלקת ברז"ל בזה אי משה רבינו ע"ה היה עניו יותר מהאבות או לא:

ולפום ריהטא יש לדקדק דהכא מעיט מהאדם ומעיט מאשר על פני האדמה וקי"ל דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וא"כ במקום מיעוט הי"ל לרבות. וי"ל דכלל זה היינו היכא דכתיב מיעוט כגון רק או זאת וכיוצא דלא ידעינן כי אם שיש למעט אז אמרו אין מי' אחר מי' אלא לרבות אבל הכא מפורש מהו המיעוט והוא משמעותא דקרא דאדם כתיב ולא מלאך כי לא אדם הוא ועל פני אדמה וקדושים בארץ המה בעוד קבר"ת ארץ ולא דמי למיעוט בעלמא א"נ כתבו התוספות דכי איכא למעט ממעטינן א"נ דהכא הוו ג' מיעוטין ומוכח מרש"י פ"ק דהוריות דכי איכא ג' מי' ממעטינן והכא אדם מי' ה"א דהאדם מי' אשר על פני מי'. ואין להק' על ר"ת שכתב לתרוצי סוגיי כי האדם נאמר על הגוים ומה יאמר הכא אטו משבת למשה רבינו דהוא יותר מגוים ל"ק דכתב הרא"ש כי האדם משמע חשוב וכמ"ש ביעיר אזן דף ט"ו ע"ג וה"ק עניו מכל האדם הגדול וחשוב:

לכן לי ההדיוט? נראה דאין להגיה. ויש לישב דמשום דמדברי ת"ק אפשר להבין דכל החששא היה משום שמא יסתר כתל הרשע שבינו לצדיק ומ"ש אחד שכן שבשדה היינו שמשם יבא לבית ויסתר כתלו כמ"ש הרב בנין יהושע להכי תנא בתרא לטפויי אתא ומילתא פסיקתא אמר ר"י בנו של ריב"ב אוי לרשע אוי לשכנו בכל מקום ובכל זמן כי עונותיו של רשע גרמו לסתור כתלו של צדיק ומשם נלמוד כי לא ינקה דכל חיבור וקורבה ותדיר אוי לרשע ואוי לשכנו:

דרש. זה של מרגלים קשה מכלם. אפשר שהטעם הוא דאדה"ר לא פגם בקול וא"כ הקנה לא נפגם דאינו אלא להוציא קול ואדה"ר לא דיבר כמשז"ל ולכן חמור מאד לשון הרע שפוגם באבר שלא פגם אדם הראשון ונותן כח למקטרג לעלות בינ"ן של קדושים כמ"ש הרב ראשית חכמה ז"ל וזה פירשתי אני הדל מאי דתנן וכל המרבה דברים מביא חט"א שמביא המקטרג למעלה:

סוד. עון לה"ר חמור מאד שפוגם כ"י בקול ודבור בחינת קב"ה ושכינתיה גם לשון גימטריא שכינה עם הכולל. גם פה רומז למ' גם שפה גימטריא שכינה. והמדבר לה"ר פוגם בכל זה ופוגם בכ"ב אותיות אחה"ע בגרון וכו':

פירוש. ומה מרים שלא דיברה אלא באחיה. הרמב"ם פי"ו מטומאת צרעת בסופו כתב התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיא גדולה בשנים ממנו וגידלתו וכו' ומוכח קצת שחייב לכבד לאחותו הגדולה כאחיו הגדול ויש לדחות כמ"ש במקומו:

סוד. והאיש משה ענו מאד. ענו גימט' קכ"ו גימט' אדנות בריבוע וכאן רמז שהעניו מרכבה לשכינה. וכשיהיה עניו ביוד רמז דבאבא יסד ברתא, גם עניו גי' קול שהוא בחי' ז"א ולפי רוב הענוה משה רבינו ע"ה לא כתב יוד שלא יש רמז כי אם במ'. גם ענוה גימטר' קל"א לומר דאין יגער שולט בו כמ"ש מהר"א ברוכים ז"ל:*

רמז. ענוה גימטריא סיני עם הכולל ללמד לישראל שה' רוצה ענוה ולזה בחר בסיני ומזה נלמד הענוה:

דרש. אפשר להבין הכתוב זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב ע"כ ישראל חקים ומשפטים בהקדים מ"ש אני עני בדרושים דמי שהוא עניו יש לו זכרון דהאי מאן דיהיר חכמתו מסתלקת ומרובה מדה טובה ועוד הארכתי וז"ש זכרו זיין גדולה לזכרון שימו על לב תורת משה עניו אשר צויתי אותו עניו בחורב עניו ע"כ ישראל שהוא היה כלול מכל ישראל והיה שליח לקדושין דאין אשה מתקדשת לחצאין ואז כל יש' היו באחדו' ואם תהיו ענוים תזכרו התורה ודוק כי קצרתי. ועפ"ז אפשר לרמוז והחכמה מאין תמצא דמי שהוא עניו ומחשיב עצמו לאין משם תמצא החכמה דזוכה ומכוין אל האמת. א"נ מאין גימטריא ק"א שחוזר פרקו ק"א פעמים:

סוד ועד"ה והחכמה ו"ה זו"ן חכמה אבא בשכר הענוה מאין זוכה לתורה לשמה שהוא לתקן לאה שהיא ענוה ומיחד תמצ"א ר"ת תפארת מלכות צ"א יחוד הויה אדני גימטר' צ"א ודוק כי קצרתי וא"ש ההי"ב:

פירוש. מלמד שלא יתחבר אדם עם אדם רע ולא עם אדם רשע. פי' הרב בנין יהושע כי רשע הוא רע לשמים ורע הוא רע לשמים ולבריות. והרב אהבת חסד פירש משם מדרש שמואל דרשע יותר גרוע מרע. ולכאורה נראה כדברי הרב בנין יהושע. ובס' הזהר הק' אמרו דרע הוא הפוגם ברית קדש כמש"ה ויהי ער רע וכו' וכתיב אוי לרשע רע וכו':

ואל תתחבר לרשע. אפילו לתורה להיות חברים בתורה ואפי' ללמוד תורה אמרו פרק אין דורשין שאין ללמוד מרב שאינו הגון ע"ש: