הכותבשני שמות של קדש מקיים כצ"ל וכן הוא בס' האגודה. פי' שהיה לו לכתוב שם קדוש וטעה וכתב שני שמות ונתכוון לקדש שניהם מקיום את הראשון שכתבו כהלכתו: מעכב את האחרון ואית דגרסי ומחטב והוא פי' קודר: רי"א אם הראשון בסוף הדף מעכב כצ"ל ולא כמ"ש בס' אגודה מוחק: את הראשון ומקיים את האחרון דגנאי הוא אם יהיה נקב בראש הדף ומשו"ה קודר הראשון שהוא בסוף הדף: שני שמות של חול בשני תיבות: מוחק את הראשון שלא יהא הפסק בין התיבות וכן הדין בחלוקה ראשונה שהיו שני שמות קדש אם הראשון בראש הדף קודר הראשון וגם בשני תיבות חול אם הראשונה בסוף הדף מוחק ראשונה כמש"ל ובכל בבא נקט חדא:

תוספות מעכב את האחרון. הרב טורי זהב סי' רע"ו ס"ק ז' הביא ברייתא זו וכתב וז"ל ויש גורסין מחטב ושניהם פירושן לשון קדירה וכן הביא ב"י בשם הר"י אכסנדרני בשם הרמב"ם בתשובה עכ"ל. והרואה יראה בבית יוסף דהר"י אסכנדרני קאי אברייתא שאחר זו והביא הגירסא מחטבו וכותב יהודם אחר ע"ש ולא הזכיר מעכבו כנסחא דקמן ואינו יודע כיצד מעכבו הוא לשון קדירה והרב נחלת יעקב כתב וז"ל ויש גורסיה ומחטב וכ"כ הט"ז סי' רע"ו והוא מלשון קדירת אמנם היא היא שהחי"ת והעי"ן מתחלפות באותיות אחה"ע עכ"ל. ולא ידענא מאי קאמר כי מעכב תינח דהעי"ן מתחלף בחי"ת דמחטב אבל הכף דמעכב איך תתחלף בטית דמחטב ומאי דפשיטא ליה קמיבעיא לי. וראיתי להרב כנסת הגדולה ז"ל סי' רע"ו הגהת ב"י אות כ"ה שכתב ומחטבו נ"ל שהוא הגבהה ורוממות כמו שדרז"ל את ה' האמרת ובו' חטיבה אחת בעולם ופירשו המפרשים האמרת לשון רוממות ולפי זה מחטבו מגביהו מעל הגויל כמו שנהגו הסופרים מורי זקני הרב מהר"י נוצצין בתשו' כ"י עכ"ל. ורש"י פ"ק דחגיגה שם פירש לשון שבח ובפי' החומש פירש לשון הבדלה והביאו מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות וסיים דהוי כמו חוטב עצים ע"ש וזהו לשון מחטבו וכמ"ש הרב ט"ז לשון קדירה ועיין בתשובת הרשב"ץ ח"א סי' קמ"ט:

אתהשם וכתב יהודה כצ"ל פי' שהיה צריך לכתוב השם וטעה וכתב יהודה אבל הוא היה בדעתו שכותב שם ונתכוון לקדשו אך טעה וכתב יהודה להכי עושה מדלת וכו':

ונתכוון וכתב את השם אעפ"י שכתב בו דלת כצ"ל פי' שהיה צריך לכתוב יהודה וטעה ונתכוון לכתוב השם וכיוון לקדשו ואחר שכתב אותיות יהו נזכר שיהודה צריך לכתוב וכתב דלת אפ"ה כיון דהוא נתכוון לקדש שם הויה וכתב אותיות ראשונות בכוונה זו לא מהני מ"ש דלת אלא מעכבו וכותב יהודה:

תוספות הכותב יהודה וכו'. הגהות מיימוניות הביא שתי חלוקות ראשונות מברייתא שלנו בשם רבינו שמחה ז"ל ומרן בבית יוסף סי' רע"ו הביאו בשם הגהות מיימו' בשם רבינו שמחה ופסקו בש"ע שם סי' רע"ו ודברי ההגהות הם פ"א דתפילין ע"ש וק"ק על ההגהות ועל מר"ן בב"י שלא זכרו כי דברי רבינו שמחה הם בריתא שלנו:

וכתב את השם וכו'. הרב נחלת יעקב הגיה דצ"ל וכתב את השם אעפ"י שלא כתבו כלו ר"ל אעפ"י שעדיין לא כתב כל השם כגון שנזכר לאחר שכתב יו"ד ה"י אפ"ה אסור למחוק לפי שכתב אלו שתי אותיות בקדושת השם עכ"ל. ולי הדל נראה להגיה כמו שכתבתי בקונטריס בס"ד ויראה המעיין דטפי עדיף ההגה שהגהתי מכמה פנים בס"ד. ויש להרגיש על רבינו שמחה אמאי לא כתב גם חלוקה זו האחרונה דבריתא שלנו. ואפשר משום דהוא מציאות רחוק שיטעה ובמקום יהודה יכוין לכתוב השם ויקדשהו והן בעודנו כותב יזכור כי היתה יהודה לקדש"ו. ואחר זמן זכיתי ומצאתי לה' שלטי הגבורים סוף פ' שבעות העדות שהביא בריתא שלנו כמו שהגהתי אני בעניי אעפ"י שהטיל בו דלת מעכב וכותב יהודה אחר ע"ש עלץ לבי בה':

ונתכווןוכתב יהודה צ"ל ונתכוון לכתוב יהודה ולא נתן כצ"ל וכ"כ רגל ישרה פי' שסבר שצריך לכתוב יהודה ונתכוון לכתוב יהודה וטעה טעות אחר לפי מחשבתו וכונתו שהוא כותב יהודה ובבלי דעת לא כתב דל"ת מוחקו וכו': אמרו לו אין זה מן המובחר כצ"ל:

תוספות ונתכוון וכתב יהודה וכו'. זה בבריתא בשבת דף ק"ד ובגיטין דף ך' ודף נ"ד. ועיין בסמ"ג לאוין ג':

ר' יהודה אומר יחזור עליו הקולמוס ויקדשנו וכו'. כתב מר"ן בב"י סי' רע"ד שהמרדכי הביא ראיה מכאן דבשם צריך בפירוש לשם קדושת השם אעפ"י שכתבו לשם קדושת הספר דומיא דשאר ספר פסול וכתב עליו מר"ן וראיה זו אינה כלום כמבואר לכל מבין עם תלמיד דשאני התם שנתכוון לכתוב יהודה שאינו כתוב בספר במקום ההוא וה"ל נתכוון לכתוב תיבה שאינה מן הספר עכ"ל:

ראיתי להרב טורי זהב ריש סי' רע"ו שכתב על דברי מר"ן ז"ל הללו וז"ל ותמהני על פה קדוש יאמר כן דודאי ראיה ברורה היא וכו' דמדנקט התנא דבר זה דוקא אצל אזכרות ולא בשאר תיבות כגון שצריך לכתוב אמר ונתכוון לכתוב יאמר ודילג היוד דצריך להעביר הקולמוס לקדשו וכו' אלא ודאי דבזה א"צ להעביר הקולמוס וכו' משא"כ באזכרות דחמירי טפי וכו' ואין לומר מדלא הצריך העברת קולמוס אלא בנתכוון ליהודה ש"מ דבעלמא. נתכוון לכתוב השם ולא אמר בפי' א"צ העברת קולמוס זה אינו דודאי צריך אלא קמ"ל דנם בנתכוון לכתוב יהודה שזה טעות גדול מהני עכ"ל בקצור. ואין כאן תימה על מר"ן ז"ל כי הראיה צריך שתהיה מוכחת ומכרחת את כל ונוכחת. והכא הוא עצמו סיים ואי' לו' מדלא הצריך העברת קולמוס אלא בנתכוון ליהודה ש"מ דבעלמא וכו' זה אינו דודאי צריך וכו' ובמה כחו לומר זה אינו דודאי צריך וכו' דאה"נ דיש פנים לומר כמ"ש אבל אינו מוכרח דמצי לדחות דאינו צריך ואינה ראיה מכרחת. ותו אעיקרא מ"ש ברישא דלמה לא נקט התנא זה אלא באזכרות ולא בשאר סיבות אינו הכרח דנקט הכי משום דרצה ללמד דרבנן פליגי על האזכרות שאין זה מן המובחר להכי נקט דבריו באזכרות ודוק כי קצרתי:

הכותבאת השם וטעה אות אחת כצ"ל פירוש ששכח לכתוב אות אחת מן השם: ר"ש שזורי אומר שם כלו תולין כצ"ל: טעה בכל השם כצ"ל וכן הוא בס' האגודה פירוש ששכח לכתוב כל השם: רשב"א אומר משמו אין תולין את השם כצ"ל: על מקום הגרר. גרר הוא כשנתיבש ומחק כשהוא לח ובש"ס גריס לא על המחק ולא על הגרר: ר' חנניא בן עקביא אומר לפרש דברי רשב"א דקאמר אין תולין ואין כותבין על המחק ועל הגרר והכוונה שיגנוז היריעה ובגמ' לא נזכר רחב"ע אלא הוא סיום דברי ר' שמעון בן אלעזר:

תוספות ר' שמעון שזורי אומר שם כלו תולין וכו'. כן פסקו הפוסקים. ותמה הרב שפתי כהן ז"ל סימן רע"ו דהא אמרו בחולין דף ע"ה דהלכה כר' שמעון שזורי במסוכן ותרומה מעשר של דמאי ואיך פסקו אלו הפוסקים כר"ש שזורי בדין זה דתליית השם גם הרב ב"ח בתשובה סימן קי"ג והרב פני יהושע שו"ת בי"ד סימן ה' המה ראו כן תמהו. ואחריהם החזיק הרב יד מלאכי אות קע"ו והרבה קבא דקשייתא על קמאי ובתראי כאשר הרואה בעיניו יראה:

ואנא זעירא תמהני על כל הרבנים ז"ל דנעלם מעיני חכמתם דשל כת הקודמין היא הוא רבינו מאיר הכהן ז"ל תלמיד מהר"ם ז"ל בהגהות מיימוניות פ"א מהלכות תפילין דהקשה עיקר קושיתם ותירץ כאשר עיניו יחזו המעיין בדברי קדשו ועיין בתוס' במנחות דף ל' ותשו' הרשב"א סי' תשל"ב:

ואולם מאי דתירץ יתיב הרב הגהות מיימוניות ז"ל דבריו צריכין ביאור ואני בעניי כפי קוצר דעתי פירשתי דבריו בס' הקטן ברכי יוסף סי' רע"ו ע"ש:

יתלנו בין השיטין דברי ר' יהודה ר"מ אומר מוחק מלפניו וכו'. גירסתנו זו עיקר וכן כתב הסמ"ג עשין כ"ה ששנינו בבריתא דר' יהודה אומר תולין במס' סופרים וכו' והא דתניא במס' סופרים ר"מ אומר מוחק וכו' ע"ש ודלא כגירסת ס' האגודה דגריס איפכא ע"ש וא"ש גירסתנו בתר הכי רשב"א אומר משמו שהיה תלמיד ר"מ וע"ש בסמ"ג וכן הביא נסח בריתא שלנו רבינו ברוך ז"ל בס' התרומה סי' קצ"ט ע"ש. ומוכח דלר"מ כותב על המחק עדיף מלתלות. ולא לבד עדיף אלא דלדידיה אין תולין וכותב על המחק. וראיתי להרב נחלת יעקב שכתב וז"ל כותב את השם על מה שמחק והוסיף בגמרא דמנחות ותולה מה שמחק וכ"כ בש"ע סימן רע"ו דעדיף טפי לכתוב על המחק מלתלות השם בין השיטין עכ"ל. והרואה יראה דבש"ע לא כתב כן ואדרבא מלשו מר"ן בש"ע דבדין ו' כתב שכח לכתוב את השם כלו תולה אותו בין השיטות וכו' ובדין ז' כתב מותר לכתוב השם על מקום המחק ועל מקום הגרר מוכח דתולין עדיף מלכתוב על המחק ועל הגרר דבשכח לכתוב שם בפשיטות כתב דתולה אותו מוכח דזו עיקר תקינו לתלותו. אח"כ אמר דמותר לכתוב השם על המחק נראה דאשמועינן כחא דהתירא לכתוב על המחק. וזה הפך מ"ש הרב נחלת יעקב בשם ש"ע:

אמנם נראה דהרב נחלת יעקב עינו ראה דברי הרב שפתי כהן ז"ל ס"ק ח' שכתב מותר לכתוב השם וכו' משמע קצת דעל המחק וגרר עדיף מלתלות וכו' ע"ש והוא הוסיף וכתב וכ"כ בש"ע סי' רע"ו דעדיף טפי לכתוב על המחק וכו'. ועמו הסליחה כי שפתי כהן ישמרו דעת ודייק לכתוב משמע קצת והם תרי דיוקי האחד משמע ולאו בפירושא אתמר אלא משמעותא איכא. וזה שני כי אינו משמעות גמור אלא קצת. ואלו הרב נחלת יעקב ההוא אמר וכן כתב בש"ע כאלו שם נאמר בכתיבה תמה ומפורשת:

ועוד בה שלישיה כי אין כוונת הרב ש"ך דמשמע קצת מדברי הש"ע הכי דאדרבא מדברי הש"ע מוכח איפכא דברישא כתב שכח וכו' תולה אותו בין השיטות. ואח"כ ר"ב שרי לכתוב על מחק או גרר. אמנם כוונת הרב ש"ך דלענין דינא משמע קצת דעל המחק ועל הגרר עדיף מלתלות וכמ"ש בבית יוסף לדעת הרא"ש וכו' ואין לדייק מדברי מר"ן בש"ע:

ואני בעניי כתבתי בס' הקטן ברכי יוסף שם סי' רע"ו אות כ"א על דברי הרב ש"ך דמלשון הרמב"ם נראה דעדיף לתלות וכ"כ בהגהות מיימוניות שכן דעת ר"ח וכן דעת הרמב"ם. ושם יישבתי קצת דברי מר"ן בב"י ע"ש:

טעהוכתב יסגירני אל אל עויל. הראשון קדש ונקוד ציר"י. והשני חול נקוד בסגול. ופי' הרב נחלת יעקב דאם הסופר טעה וסבר דשתי שמות קדש הם ונתכוין לקדש שתיהם מקיים הראשון שנכתב כדינו ומעכב האחרון עכ"ד והוא פירוש אמת וישר:

תוספות וכתב יסגירני וכו'. הקשה הרב נחלת יעקב וז"ל קשה לפי מה שפירשתי דכבר תנא ליה בריש פרקין הכותב שני שמות של קדש מקיים הראשון ומעכב האחרון ואם כן תרתי למה לי ונראה במה שכתב בלחם חמודות אות ל"ז בשם ס' התרומה שנסתפק אי הני דינין של השם גורר מוחק תולין שייכי נמי בנביאים וכתובים אי נא והוכיח מלשון הירושלמי פ"ק דמגילה דשייכי כל דיני השם בנביאים וכתובים ואם כן יש לומר נמי דבריתא זו אשמועינן הך דינא דגבי נביאים וכתובים שייכי נמי הני דיני כמו בתורה ולכן נקט הך קרא דיסגירני שהוא בכתובים עכ"ל:

ואעיקרא דדינא פרכא דמאי דקשיא ליה למר הא תנא ליה רישא דפרקין ותרתי למה לי לא קשיא מידי דבריש פרקין מיירי דשם אחד כתוב בספר והוא טעה יסבר דהם שני שמות וכתב שני שמות ויקדשם אז תני תנא דמקיים הראשון שנכתב כהלכתו והשני שהוא יתר קידרו. אבל הכא דכתיב אל אל והוא סבר דשניהם קדש וקדשם ס"ד דאין צריך לקדור השני לפי שנכתב בכוונה שהוא קדש. דמאחר דלפי האמת שניהם נכתבו בספר אחד קדש ואחד חול הו"א דלא יקדור השני לפי שנכתב בכוונה שהוא קדש. דמאחר דלפי האמת שניהם נכתבו בספר אחד קדש ואחד חול הו"א דלא יקדור השני ולא אכפת לן במה שחשב או אמר שהוא מקדשו. ושאני ההוא דריש פרקין דליכא שם שני בעולם והוא שקר לכך צריך לקודרו. אמטו להכי אשמועינן טובא דהגם דהכא כתובי שתים. כיון דחשב על השני שהוא קדש צריך לקודרו. ואח"כ יכתוב של חול והוא חידוש:

ונראה דהרשב"ץ ז"ל מיירי כשיודע שהוא חול ובשאט בנפש רצה לקדשו אז הוא דכתב הרב ז"ל דלא מהניא כונה דידיה לקדושיה. אך אם טעה וסבר שהוא קדש ונתכוון לקדשו אז צריך לקודרו והיינו דקאמר בבריתא שלנו דסבר דהכתיב אל אל תרווייהו קדושים ונתכוון לקדשם לכן שנינו מקיים את הראשון ומעכב האחרון. ועד"ז שנינו בהלכה ב' היה צריך לכתוב יהודה ונתכוון וכתב את השם וכו'. וכן כתב הרב שלטי הגבורים סוף פ' שבועת העדות והביאו הרב כנסת הגדולה סוף סי' רע"ו סופר שטעה וכתב שני אלהים שצריכים להיות חיל וטעה וכתבן לשם קדושת השם חייל עליהם קדושה לענין מחיקה ולענין פסול ס"ת עכ"ד והיינו שהסופר טעה וסבר שהם קדש ואינו ענין לדברי הרשב"ץ וכן הרב כנה"ג הזכיר דברי הרשב"ץ שם באות ק"ז ובאות כ"ט כתב דברי הרב שה"ג זה נראה כעת ואין ספרי האחרונים עתה עמדי:

והנה מבריתא שלנו נראה בהדיא דמ"ש שצריך לקדש האזכרות היינו בכל שמות שאינם נמחקים ודלא כהרדב"ז שכתב דהיינו דוקא בשם הוי"ה דוקא. וכבר אני בעניותי עמדתי על תשובת הרדב"ז בקונט' ברכי יוסף באורך ריש סי' רע"ו ובקונטריס שיורי ברכה שם. ובשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח דף מ"ו בס"ד. ועיין מ"ש בהשמטות ברכי יוסף ועוד הוספתי בעניותי וכתבתי בענין זה והנלוה אליו בקונטריס יוסף אומץ סי' א' בס"ד. ושם תראה במה שהביא הרב נחלת יעקב מהרב לחם חמודות משם רבינו ברוך ז"ל בס' התרומה אי הני דינין דגורר ומוחק ותולה ישנן בנביאים וכתובים שהביא ראיה מהירושלמי והבאתיו לעיל: דדברי הרב שדה יהושע בפירוש הירושלמי בזה קשים ע"ש ביוסף אומץ בס"ד:

ולא תעזוב נפשי לשאול במאי דניחא ליה להרב נחלת יעקב דאכפל תנא בברייתא זו לאשמועינן דהני דיני שייכי בנביאים וכתובים וכמ"ש בס' התרומה קאי אדיני גורר מוחק ותולה דאיכא פלוגתא בהו אי הוי גם בנביאים וכתובים ויליף מירושלמי דקאמר בג' תיבות מותר לתלות ובעי משום שהם ג' תיבות או מפני שיש חול ומייתי קרא אל אלהים ה' דתהלים ע"ש בס' התרומה סי' קצ"ט. וכפי דברי הרב נחלת יעקב דלהכי נשנית ברייתא זו שלנו. הנה לא למדנו כלום בדין תולה גורר ומוחק כי אם דכיון לקדש שם חול מעכבו. וזו אינה מבוקשנו. ותו יש להרגיש דאמאי לא מייתי ס' התרומה ראיה מברייתא זו שלנו. ושם בסי' קצ"ט מזכיר ס' התרומה ברייתא הקודמת לזו. ואם כונת הרב נחלת יעקב דקודם לברייתא שלנו תני תנא דיני דמוחק וגורר ותולה ורמז בברייתא זו דדינים הנזכרים הם בנביאים וכתובים. לא שמיע לי דלא דרשינן סמוכים בברייתות וליתן את של זו בזו. ויש לישב ועיין ביוסף אומץ דף ג' ע"ב ודוק:

הכותבאת השם אפי' המלך שואל בשלומו פירוש מלך ישראל אבל מלך א"ה פוסק: היה כותב ב' או ג' שמות כגון שמע ישראל ה' אלהינו ה' א"נ פירש הרב הנמקי ז"ל שהניח לכתוב שמות רבות עד אשר יטהר והן עתה טהר גברא ובא לכתבן מותר להפסיק ביניהם: הטובל קולמוס שהוא מלא דיו יש לחוש שלא יתקלקל השם לכן יתחיל מאות שלפניו: א"ר שמעון. אתא לפרושי עובר בל"ת דאמר תנא קמא:

תוספות היה כותב ב' או ג' שמות. פירש הרב הנמקי ז"ל שהניח לכתוב שמות רבות ביום טהרתו כמ"ש בקונט' וכתבתי בקונטריס יוסף אומץ סי' א' דלכתחילה יכול לעשות כן וכ"כ הרדב"ז דפוס פיורדא סי' תרמ"ו דזהו דרך הסופרים ואין חולק בזה וכן מוכח מדברי הרב עיר וקדיש מהרח"ו ז"ל כמ"ש אני בעניי שם באורך וע"ש ובברכי יוסף מ"ש על דברי הרב נמקי יוסף הללו ע"ש באורך ובקונטריס חיים שאל ח"ב סי' ל"ח דף מ"ו ע"ש:

המוחק אות חת מן השם עובר בלא תעשה. הרב פרי חדש בנימוקיו לס' המדע העלה דלקי מן התורה אף שלא קדש את השם ועמ"ש אני עני על דברי הרב ז"ל ועל מ"ש האחרונים בזה בברכי יוסף סי' רע"ו אות כ"ד ואות ז"ך בס"ד ומסתברא כהר' פר"ח ז"ל דכל שנתכוון לכתוב השם אף שלא קדשו המוחק אות אחת ממנו לוקה מן התורה:

אבלהדיו שנטפה ע"ג הכתב וכו' אפי' נטף הדיו על השם מותר למחוק דזהו תקון ושרי:

תוספות אבל הדיו שנטפה וכו'. הביאו מור"ם בהגהה סי' רע"ו ומרן לא הביאו בש"ע ובבית יוסף כתבו בתוך דברי הפוסקים. ואפשר דכיון דכתב בדין י"א נדבקה אות לחבירתה באותיות השם יש לו לגררו שדין זה למדו ר"י מדין ברייתא שלנו דנטף דיו וכו' כמו שכתב המרדכי בהלכות קטנות. ובסוף פ' הקומץ הביא המרדכי בשם רבינו שמשון שחולק על ר"י דלא דמי לברייתא שלנו דנטף דיו וכו' ע"ש ומרן בב"י כתב דכדאי הם ר"י והרא"ש לסמוך על הם וכן פסק בש"ע דמותר לגרור הדבוק. וא"כ מכ"ש שאם נפל דיו וכו'. זה אפשר לישב. ואין זה מספיק:

מותר למוחקו. כתב בס' האגודה ונראה לי דהוא הדין שעוה או חלב דמותר להסירו עכ"ל:

הטועהבשיטה גורר אחת וכותב שתים גורר שתים וכותב שלש ובלבד שלא יגרור שלא כצ"ל וכן הביא הגירסא בספר האגודה וקרוב לגירסא זו הביא הרב נחלת יעקב משם הרב משאת בנימין ופירש גורר אחת שיטה אחת ועל אותו ריוח כותב שני שיטין וכן גורר ב' שיטין וכותב שלש אבל לגרור ג' ולכתוב במקומן ד' או ה' שיטין אסור דמיחזי כמנומר:

תוספות הטועה וכו'. הרב נחלת יעקב רצה לקיים נסחת הדפוס ונדחק לפרשה גם ראיתי להרב רגל ישרה שטרח להעמיד הנסחא שלפנינו ונדחק לבארה:

ואני בעניי אומר דכיון דתרי גברי רברבי הביאו הנסחא ישרה ופשוטה והם הרב ס' האגודה והרב משאת בנימין יש לסמוך עליהם ואין צורך למשכוני נפשין לישב נסחת הדפוס ומה גם דנודע דמסכת זו ואחריה רעותיה המסכתות קטנות מליאי השגיאה כמפורסם:

ובלבד שלא יגרור שלש. לכאורה נראה דאף אם יהיה אומן בקי שכל את ידיו וכל סתם קני"ן לכתיבה הרי זה קנתה ימינו והוא אמר דיכול לגרור שלש ולכתוב במקומן ד' וטוב רואי דין הוא הד"ר. עם כל זה אין לנו להתיר לו דלא פלוג רבנן וכמתבאר ממ"ש הרשב"ץ בתשובה ח"א סי' קמ"ט דאין להתיר לקלוף השם אף למי שהיא זריז אטו יתיר לזריז ונאסור לאחרים והביא ראיה ממ"ש גבי סריקין המצוירין בפסח הגם דהתם איכא טעמי אחריני לאסור. מ"מ יש לאסור כנ"ד מטעם האמור:

איןעושין שמע הלל מגילה לתנוקות וכו' פירוש אין כותבין פ' שמע או הלל לבד לקרות בו התינוקות בין למ"ד תורה חתומה נתנה בין למ"ד מגילה נהנה כיון דאדבק אדבק כמבואר בגיטין דף ס'. ר"י מתיר מבראשית עד המבול דהוא ענין אחד וכן ויקרא עד ויהי ביום הח': ושאר ספרים ר"ל בשאר ספרים אסור לכתוב מגילה לתנוק:

תוספות אין עושין שמע וכו'. הרי"ף ז"ל פ' הנזיקין פסק כותבין מגילה לתנוק ותמהו עליו הר"ן ומרן ב"י יישבו דבריו. ועד אחרן הרב פרי חדש בחידושיו לגיטין כתב דתמהו על הרי"ף ז"ל בכדי ולכאורה קשה דנראה דדבריו הם דברי הר"ן ז"ל או מרן ז"ל בבית יוסף וכבר אנכי העירותיהו בספרי הקטן ברכי יוסף סי' רפ"ג ושבתי אני הצעיר לכתוב על זה בקונטריס פתח עינים בגיטין על דף ס' בס"ד ומשם באר"ה:

אלושמות הנחלקין עם היות דשם אחד הוא מותר לחלוק אותו בכתיבה: ידידיה הללויה בהא איכא פלוגתא בפסחים דף ובירושלמי פ"ק דמגילה: פוטיפרע דקתני בשמות שאין נחלקים הוא ט"ס דבסמוך בחלקו"ת ישית למו וכ"כ בס' מנחת שי משם הרמ"ה והרב המאירי ז"ל ע"ש:

תוספות י"א בית אל. במשפט בית אל אי מקדשין אל ואם כתב בחד תיבה ולא נתכוון לקדשו על זה בס' הקטן ברכי יוסף י"ד סי' רע"ו אות ז"ך הבאתי תשו' כ"י ממהר"ג קונפורטי ומהר"י זיין והרב פני יהושע שו"ת ואני הצעיר כתבתי על דבריהם ז"ל ודברי הרב אליה רבה סוף סי' קמ"ב עיין שם באורך ועיין בספר הנחמד מנחת שי מה שכתב בריש פרשת לך לך ע"ש:

פוטיפרע בן אוני תני להו בשמות הנחלקין ואח"ך בהלכה י"א בשמות שאינן נחלקין סמי מהתם פוטיפרע וכמ"ש בקונטריס ושם ל"ג אלא פוטיפר. ובס' האגודה שם גריס פוטיפרע ולא פוטיפר וצ"ל באגודה פוטיפר במקום פוטיפרע. ושם באגודה בשמות שאין נחלקין מוסיף ראובן. ול"ג עמיאל וכו' והיא נסחא נכונה דכבר קתני בסמוך דהכל מודים באלו שאין נחלקין והא תו למה לי:

אך קשה דאמאי תני בבא אחרת ואלו שמות שאין נחלקין ישראל געתם וכו' הו"ל למיתנינהו בסמוך כי קתני הכל שוין שאין חולקין עמיאל וכו' וליתני נמי ישראל געתם וכו' ויש לישב. ובס' אור תורה ומנחה שי לא הזכירו בשם ראובן שום דבר. ופ"ק דברכות דף ז' אמר ר' אלעזר ראובן ראו מה בית בני לבין חמי וכו' ולפי גירסת ס' האגודה א"ש דאשמועינן דהגם דדריש רבי אלעזר ראו בן ראו מה בין בני אינו נחלק לשתי תיבות אלא נכתב בתיבה אחת ראובן אחד:

דרש שמעתי מהרב המובהק החסיד ועניו מורינו ורבינו כמהר"ר משה מזרחי זללה"ה שהיה מדייק מה הלשון אומרת ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי וכו' דתיבות כי אמרה יתירות והול"ל ותקרא שמו ראובן כי ראה ה' בעניי ומה אצטריך להכתוב לומר כי אמרה. ותו דדריש רבי אלעזר ראו מה בין בני והכתוב מכחיש דרשא זו דהרי מפרש הטעם כי ראה ה' בעניי. והיה אומר הרב ז"ל דעיקר כונתה ראו מה בין בני לבין חמי. ואולם בעבור זאת יראה מעשו הרשע שאם ישמע שמץ מנהו יבא ויהרגה לכך פיה פתחה בחכמה לומר בפומבי טעם אחר כי ראה ה' בעניי והעלימה עוצם ואמיתות כונתה שוא ראו מה בין בני וכו' וזה כונת הכתוב ותקרא שמו ראובן וכונתה ראו מה בין בני לבן חמי. והכתוב העלים ברמז דיש לתמוה עליה איך לא יראה מגבר נחשירכן המפורסם והא כמה שני אשר כלו בדמעות עיניה לבל תפול בגורלו. לכן בא הכתוב בנועם שיח ומפרק כלאחר יד כי אמרה כי ראה ה' בעניי ועיקר כונתה מסתרים שמו. ופרסמה שקראתו ראובן כי ראה ה' בעניי ע"כ שמעתי מפה קדוש הרב הנז' ולפ"ז נמצא דמה שאמרה בפרסום הוא כי ראה ה' בעניי אך טעם כעיקר ראו מה בין בני וכו' יכחידנו תחת לשונה ולהכי תני תנא דאינו נחלק:

ומעין דוגמא אמרתי אני בעניי במה שחקר רבינו הראב"ד ז"ל בס' בעלי הנפש דראובן ח"ו יש לפקפק שהיה בן תמורה ח"ו כי יעקב ח"ו כל מעייניו ברחל וזהו בבקר והנה היא לאה ואפי' שתיהן נשיו. ומצאתי לחד מרבוואתא קמאי בכ"י ההוא אמר כי הכל תלוי באשה ובכי האי גוונא דהאיש שגג אם האשה כיונה דעתה וכל רעיוניה לשם שמים לא יקרא בן תמורה וזאת היתה ללאה אמנו ע"ה בצדקתה ובישרת לבה וכן לאמו של דוד הע"ה דישי תבע לשפחתו לטהר זרעו והיא גילתה לעקרת הבית ותבא אליו בלט אך בטהרת רעיון ולב טהור ולכן ראובן ודוד בנים כשרים והגונים המה זהת"ד. ובזה פירשתי פ' כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו דודאי בן כסיל כעס ענינו ואוי לו לאב ברם תואר בן תמורה לא כון בעצם כי אם לאמו שאם היתה מכוונת דעתה ולבה לשמים לא היה בן תמורה. ולכן יצדק לומר וממר ליולדתו דבה הדבר תלוי הנה כי כן לאה אמנו ע"ה ביודעה ומכירה כי היא קדש ומעשיה קדש קראתו ראו בן כלומר לכו חזו בן כשר והגון ולא יש לו שם ליווי בן תמורה רק בן בית הבנים והנה שול"ם מוצב זרע קדש מצבתו. וזה תוכן כונתה אך הם דברים שבחשאי אי משום כבוד יעקב אע"ה שלא יהיה צד שאינו טוב דחשב בזו והיה עם זו. ואי משום שאין להרבות שבחה היא בעצמה ולכן אמר הכתוב כי אמרה כלומר ותקרא שמו ראובן ובזה יש טוב טעם וסוד אך לא בפומבי כי אמרה כי ראה ה' בעניי. ונמצא טעם הגלוי הוא כי ראה ה' בעניי. ולפי זה ראו בן אינו נחלק ונכתב תיבה אחת ודוק:

הכותבשם על בשרו וכו' בשבת דף ק"ך מייתי ברייתא זו באורך וכך היא שנויה הרי שהיה כתוב שם על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי יורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ומפרש לה התם דכלהו סברי גרם מחיקה שרי אך אסור לעמוד בפני השם ערום ולכך כורך עליו נמי ומהדר אגמי דסברי רבנן טבילה בזמנה לאו מצוה ומהדרינן אגמי ור' יוסי סבר מצוה ואי איכא גמי מוטב ואי לא מנח ידיה עילויה ולא גזרינן דילמא משתלי ושקיל ידיה זהו תורף מאי דמפרש בגמ' ברייתא זו ע"ש באורך:

תוספות הכותב שם על בשרו וכו'. כתב הרמב"ם פ"ו מה' יסודי התורה גבי איסור מחיקת השם וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך וכו' נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו וכו' ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא יאמרו לכרוך עליו אלא שאסור לעמוד בפני ה' כשהוא ערוך עכ"ל וראיתי להרדב"ז ז"ל בתשובותיו ללשונות הרמב"ם סי' מ"ז שכתב וז"ל שאלת על מה שכתב הרמב"ם ז"ל וכו' וכן אם היה שם כתוב על בשרו וכו' וקשיא לך דהא עובר בלאו דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם. תשובה ראיתי מי שכתב בתשובת דבר זה כי טבילת מצוה היא עשה ודחי עשה לית וכו' ואני קשיא לי עלה דאין המצוה לטבול וכו' לפיכך נראה לי בטעמו של הרב ז"ל דאין כאן דחיית לאו כלל שהרי אינו מוחק בידים אלא ממילא הוא נמחק על ידי המים ומשו"ה בטבילת רשות אסור לפי שהוא גורם למחיקת השם אבל בטבילת מצוה מותר כיון שאין שם אלא גרמא בעלמא עכ"ל:

ואני בעניי תמהני על הרב ז"ל דברישא מייתי מי שכתב כי טבילת מצוה היא עשה ואתי עשה ודחי לא תעשה וכו' שהרי בגמרא בשבת דף ק"ך וביומא דף ח' ודף פ"ח במותב תלתא כחדא אמרו דלפליגי רבנן ורבי יוסי אי טבילה בזמנה מצוה ורבנן סברי דאין טבילה בזמנה מצוה והרמב"ם פסק כרבנן כמבואר בדבריו וכ"כ בהגמיי' בדין זה וז"ל כחכמים ודלא כר' יוסי דאמר טובל והולך כדרכו עכ"ל. וזה יש להרגיש קצת על הרב לחם משנה שגם הוא ז"ל כתב דהרמב"ם פסק כחכמים דטבילה בזמנה אינה מצוה ותריץ יתיב איזה לשונות דהיו צריכים ישוב וסיים וז"ל ומה שכתבתי נ"ל נכון בדעת רבינו דאין לומר דפסק כר' יוסי דטבילה בזמנה מצוה ומ"ש כאן נמי היכא דאיכא גמי דלא משמע מדבריו אלא דמהדרינן וכרבנן ופשוט כמ"ש עכ"ל. ובודאי דדינא קמשתעי ומשמע דגמי מעכב שהרי כתב ואם לא מצא גמי יסבב בבגדיו ולר' יוסי אם לא הי"ל גמי א"צ לחזור אחריו ואלו הרמב"ם כתב אם לא מצא גמי מכלל שפשפש ולא מצא הרי שהצריך לחזר אחר גמי והתקון יסבב בבגדיו הוא תקון דחוק כמ"ש הר"ב לחם משנה ז"ל ואי לא אפשר ליה לסבב מאיזה טעם מוכח דלא יטבול הפך ר' יוסי והאמת שהוא פשוט אבל הרב דנחית להכי דאין לומר דפסק כר' יוסי וכו' הו"ל להביא תניא דמסייע ליה הרב הגהות מיימוניות דהוי מרבואתא קמאי שכתב בפשיטות דהרמב"ם פסק כחכמים ודלא כר' יוסי:

שוב אשוב לדברי הרדב"ז ז"ל דקשה דהי"ל להשיג על מי שכתב דאתי עשה ודחי ל"ת דהוא הפך הש"ס בתלתא דוכתי דרבנן סברי דטבילה בזמנה אינה מצוה והרמב"ם פסק כוותייהו ואיה אפה העשה דאפילו מצוה ליכא והוא ז"ל דקדק מלשונות הרמב"ם וסיים דהוי כמו שחיטה והעלים עין מהך מילתא גלויה ומפורסמת אי טבילה בזמנה מצוה:

ועוד תמהני על הרב ז"ל שכתב נראה לי בטעמו של הרב דהא אינו מוחק בידים וכו' כאלו חדשות הוא מגיד ומסברא קאמר. והוא תלמוד ערוך בשבת דף ק"ך ולא מסברא אלא יליף דקרא כתיב לא תעשון כן עשיה אסור גרמא שרי. ועוד לכאורה יש להשיב על מה שכתב הרב ז"ל דבטבילת הרשות אסור לפי שהוא גורם למחיקת השם דנראה דגרמא שרי אפי' לדבר הרשות. אך אכתי פש איסור לעמוד בפני ה' כשהוא ערום ובטבילת הרשות לא שרינן על ידי גמי ודוקא כשהוא טבילה בזמנה שרו רבנן על ידי גמי זה נראה לכאורה וביותר קשה דלא זכר סוגית הש"ס דשבת ויומא כלל ישקיל וטרי על הרמב"ם כפי סברתו ומילתא חדתא היא ומה גם על הרב ז"ל דכל רז לא אנס ליה:

ואחרי כתבי ראיתי להרב כנסת הגדולה סי' זר"ע שהביא דברי הרמב"ם ז"ל הנז' וכתב וז"ל וכתב הרמב"ם נזדמנה לו טבילה של מצוה וכו' וכתב שם הרב בכ"מ שפסק כת"ק ולי אין הכרח בדבריו דפסק כת"ק שהרי גם לר' יוסי נמי כורך עליו גמי אלא דקמפלגי באהדורי אגמי ואפשר דמ"ש הרמב"ם ז"ל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו הוא אליבא דר' יוסי דלת"ק ימתין עד למחר עד שימצא גמי ואע"ג דלר' יוסי במנח ידיה עילויה סגי כדמשמע מן הסוגיא אפשר דלא אמר כן התלמוד אלא קודם שאמר דבאהדורי אגמי קמפלגי אבל לבתר דמסיק דבאהדורי אגמי קמפלגי לא סגי במנח ידיה עילויה דזמנין דמשתלי ושקיל ליה אלא כורך בבגדיו. איברא שאיני יכול להלום מה חילוק יש מגמי לבגדיו וכו' עכ"ל. ויש להרגיש על הרב ז"ל חדא דלא זכר דברי הגהות מיימוניות דהוא מרבוואתא קמאי תלמיד מהר"ם שכתב דהרמב"ם פסק כחכמים ודלא כר' יוסי כמש"ל. ותו יש להעיר על הרב ז"ל דאטו כעורה משנה זי דכתב מרן ז"ל דפסק כרבנן דהם הרבים ור' יוסי יחיד ובא למשכוני נפשיה ולומר דפסק כיחידאה. ולא נעלם ממני דיש מקום לפסוק כר' יוסי דנמוקו עמו למאן דאמר וכמתבאר ממ"ש אני הדל לעיל בריש פרקין ושם הבאתי דברי הרשב"א והחונים עליו ע"ש אמנם הרב ז"ל הוה בעי דיגלי לן טעמיה ולא לומר בפשיטות דפסק כר' יוסי. ותו דדבר זה נאחז בסבך בדין אי טבילה בזמנה מצוה אי לא והיה צריך לברר מה דעת הרמב"ם בזה והוה ניחא לומר דפסק כר' יוסי משום דהוא פסק דטבילה בזמנה מצוה. וכאשר כן עשה הרב לחם משנה דעמד בלשונות הרמב"ם ז"ל דשייכי בזה והוא ביאר דהרמב"ם פסק דאינה מצוה ואלו הרב ז"ל דסבר איפכא הו"ל לפרושי:

ותו מ"ש דיסבב בגדיו הוא לדעת ר' יוסי וההוא דקאמר דמנח ידיה עילויה הוה מקמי דקאמר דבאהדורי אגמי וכו' הם דברים דחוקים דהא דיסבב בגדיו יכחידנו התלמוד תחת לשונו ואין רמז מזה בש"ס. ומ"ש דאינו יכול להלום מה חילוק יש מגמי לבגדיו. לישר"י לן מר דמי שמע כזאת דלהניח בגדיו שלובש סביב שוש כגמי הא ודאי דלענין כסוי השם דא ודא חדא היא חבל לא כל אדם רוצה לעשות כן דבגדיו יהיו שרוים במים ושוב לא יוכל להניחם עד אשר יוכשרו ויעלו בנג"ב וכ"כ הרב לח"מ דיסבב בבגדיו תקון דחוק:

ועוד בה דהיכי קאמר דיסבב בגדיו לדעת ר' יוסי והא ר' יוסי קאמר לעולם יורד וטובל כדרכו: והאי לאו דרכו הוא. וזהו כונת הרב הגהות מיימוניות שכתב פסק כחכמים ודלא כד' יוסי דאמר טובל והולך כדרכו כלומר דמדברי ר' יוסי דאמר טובל והולך כדרכו אתה תשמע דהרמב"ם לא פסק כן דהרי הרמב"ם קפסיק ותני גמי או יסבב בבגדיו ואלו ר' יוסי טובל והולך כדרכו קאמר בלי גמי ובלי סיבוב בגדים:

תו חזינא להרב כנה"ג שם שכתב וז"ל ונמצינו למדין מסוגיא דפ' כל כתבי דגרם מחק בלא מתכוין למוחקו במקום שצריך לטבול טבילה של מצוה שרי אבל בלא צורך אפי' אינו מתכוין גרם מחק אסור וכן כתב הרב שלטי הגבורים פ' ד' מיתות עכ"ל. וזה נראה הפך מה שכתבתי בעניותי לעיל על דברי הרדב"ז ז"ל דהרדב"ז ז"ל כתב דבטבילת הרשות אסור ואני הדל אמינא דגרמא שרי אפי' לדבר הרשות איכו השתא חזינן תרי גברי רברבי נפקי מהכא כדעת הרדב"ז ז"ל השה"ג והרב כנה"ג. ואען ואומר דלא שוו בשעוריהן דהרדב"ז ז"ל כתב דלדבר הרשות אסור. והרבנים הנז' כתבו דשלא לצורך אסור הא אם הוא צורך אפי' לדבר הרשות שרי. ואעיקרא דדינא מ"ש הרבנים הנז' לא מוכח מידי מסוגית שבת דבהדיא אמרינן לא תעשון עשיה אסיר גרמא שרי. ומאי דנקטי שריותא בטבילת מצות היינו משום לאשמועינן דר' יוסי שרי בלא גמי. ומ"ש הרב כנה"ג נמצינו למדין מסוגית פ' כל כתבי אי כונתו דמשם למדנו שתי החלוקות. לי ההדיוט לא למדנו משם דלדבר הרשות ואינו צורך גרמא שרי ככל אשר דברנו. והרב שלטי הגבורים ז"ל בהדיא כתב בזה ונראה לי ע"ש ושם הביא ראיה ממ"ש המפרשים גבי לחוץ עם הכלים ע"ש. ומסתברא ודאי דאיסורא דאורייתא ליכא בגרמא דדבר הרשות:

והנה רש"י ז"ל כתב ביומא דף ח' דמייתי התם ברייתא זו וז"ל לא ירחץ שלא ימחקנו ואזהרה למוחק וכו' כורך עליו גמי להגן עליו מחוזק שטף מים עכ"ל וכן כתב רש"י ז"ל שם ביומא דף פ"ח ע"ש והתוס' ישנים בדף ח' כתבו וז"ל לא ירחץ פ' כל כתבי מסקינן טעמא משום שאסור לעמוד בפני ה' ערוך אבל משום לא תעשון לא אסרינן גרמא ולא כפירוש הקונט' עכ"ל ובדף פ"ח כתבו וז"ל לא ירחץ פירש"י שלא ימחוק את השם ולא עיין בה דפ' כל כתבי מסיק דטעמא דאסור לעמוד בפני השם ערום עכ"ל והדבר קשה דרש"י ז"ל במ"ש שם בש"ס דף ח' ודף פ"ח יקיימא לן דבטבילה בזמנה קמפלגי פירש וקי"ל במס' שבת וכו' ע"ש הרי דהזכיר רש"י סוגית שבת. ותו קשה על התוס' שנים דלא ירחץ היינו משום מוחק את השם דרחיצה טפי מטבילה ורש"י דקדק במס' שבת דף ק"ך הנז' וכתב וז"ל כורך עליו גמי קס"ד השתא כדי שלא ימחק השם במים וכו' ט"ס דלכל הדברות לא ירחץ הוא משום מוחק. אך בכורך עליו גמי קס"ד משום מוחק וקאמר משום דאסור לעמוד בפני ה' ערום. והא הו"ל להתוס' להקשות לרש"י במה שפירש שם ביומא כורך עליו גמי להגן עליו מחוזק שטף מים דזה הוא נגד שמעתא דכל כתבי דמסיק טעמא שלא לעמוד בפני ה' ערום. אבל לא ירחץ בין לס"ד בין למסקנא משום מוחק ה'. תדע דאי לא אדתני לא ירחץ ולא יסוך ליתני היה שם כתוב על בשרו לא יעמוד ערוך ובזה היה מקצר והיה מלמדנו טעמו אלא ודאי לא ירחץ ולא יסוך מטעם מוחק השם הוא:

ואפשר לבא לכל ישוב דברי אור עולם רש"י ז"ל דרש"י ז"ל הוקשה לו דהש"ס ביומא כי מייתי הך ברייתא לענין טבילה בזמנה אם היא מצוה קאמר וקיימא לן דבטבילה מצוה קמפלגי וכיון דהא דאסור לעמוד לפני ה' ערום הוא דבר שאין לו רמז בברייתא הול"ל וקיימא לן דכורך גמי שלא יעמוד בפני ה' ערום ובטבילה בזמנה אי הוא מצוה קמפלגי. ותו מה הלשון אומרת וקיימא לן כאלו הוא שקלא וטריא וקי"ל ולא הו"ל לומר אלא ואוקימנא דבטבילה בזמנה אם הוא מצוה קמפלגי. אי לזאת שפרא מילתא לרש"י ז"ל לומר דבהא דקאמר הש"ס ביומא וקיימא לן דבטבילה בזמנה מצוה קמפלגי רמז דיש תירוץ פשוט ולא צריכנא לאוקמתא דרבא בר שילה דטעם רבנן לכרוך בגמי דאסור לעמוד בפני ה' ערום ולדחוקי דלר' יוסי מנח ידיה ולרבנן גזור דמשתלי דכל הני אוקמתות דחיקי נינהו. ומה גם דתנא דברייתא פתח באיסור מוחק והדר מיירי באסור לעמוד בפני ה' ערום. ויש לומר בפשיטות דכורך עליו גמי להגן מחוזק שטף המים דבלא גמי הוי טפי מגרמא וקרוב למוחק בידים. אבל בכורך גמי מגין מחוזק שטף המים והוי גרמא ופליגי אי טבילה בזמנה מצוה דלר' יוסי מאחר דהיא מצוה א"צ גמי דס"ס גרמא הוא והוא מוכרח לקיים מצותו. משא"כ לרבנן דאינה מצוה בעי למעבד טצדקי שלא יראה כמוחק והיי טפי מגרמא. ומשו"ה סתמא דתלמודא ביומא לא זכר הא דאסור לעמוד בפני ה' ערום וקאמר הש"ס בהאי לישנא וקימא לן כאלו יש סברות בזה ואסיקנא דבטבילה בזמנה מצוה פליגי וזהו העיקר ובודאי דאסור לעמוד בפני ה' ערוך והיה כאשר יניח ידו וגבר אליבא דכ"ע והתנא לא איירי בזה. כן נראה דאפשר לישב קצת דברי רש"י ז"ל:

וראיתי להרב נחלת יעקב בפירושו שכתב על ברייתא שלנו וז"ל הכותב וכו' מבואר יותר במס' שבת וכו' כורך עליו גמי וכו' ופירש"י כדי שלא יעמוד לפני ה' ערום וכו' וכ"כ הרמב"ם וכו' אבל בס"ד הש"ס סבר דטעמא דת"ק משום מחיקת השם ור' יוסי שרי גרמא ונראה דגמ' דהכא ס"ל כס"ד דהתם מדמייתי לה הכא בדיני מחיקה דלפי המסקנא לא שייך הך דינא הכא עכ"ל. ומ"ש ופירש"י כדי שלא יעמוד לפני השם ערום הרואה יראה דרש"י לא פירש כן בשבת ואדרבא ביומא פירש"י כולא ברייתא משום מחיקה כמתבאר ממ"ש בסמוך. ותו דזה תלמוד ערוך שם כמש"ל ולכן נראה דהוא ט"ס וצ"ל ופירשו כדי שלא יעמוד בפני השם ערום ור"ל דהכי מפרש לה הש"ס התם:

ברם מ"ש דגמ' דהכא ס"ל כס"ד דהתם וכו' ור"ל דברייתא שלנו ס"ל כדס"ד דהתם דת"ק סבר משום מחיקה ור' יוסי שרי דהיא גרמא וכו' דבריו קשים לשמוע חדא דמאי ראיה מייתי מאשר ברייתא שלנו כתבה בדיני מחיקה. והא לכל הדברות רישא וסיפא משום מחיקה דקתני רישא לא ירחץ ולא יסוך משום מחיקה כמ"ש בעניותנו לעיל. וסיפא דאמר ר' יוסי ובלבד שלא ישפשף הוא משום מחיקה ושפיר מייתי לה הכא ומקומו מוזכר לו. והרמב"ם כתב דין זה בדיני מחיקה אף שפירש דכורך גמי שלא יעמוד בפני השם ערוך משום דרישא דלא ירחץ ולא יסוך משום מחיקה. ותו ברייתא שלנו היא גופא קשיא דאיך אסר ת"ק משום מחיקה הא גרמא שרי דכתיב לא תעשון עשיה אסור גרמא שרי ורבנן סברי דעושין בשבת מחיצה בכל הכלים מפני הדליקה דגרם כיבוי שרי ואיך סבל לומר דברייתא כס"ד דהתם ותו תקשי ברייתא זו אברייתא דמייתי הש"ס בשבת וביומא ורמינן דר' יוסי אדר' יוסי דשם לא שרי ר' יוסי אלא בנזדמנה לו טבילה בזמנה של מצוה ובבריתא שלנו דת"ק אמר לא ירחץ ולא יסוך קתני ור' יוסי מתיר והיינו במה שאסר ת"ק רחיצה וסיכה דרשות. ותו דרחיצה וסיכה הוי טפי מגרמא וקרוב למוחק בידים. ואיך נחה דעתו לומר דבריתא זו כס"ד דש"ס והו"ל לאתמוהי עלה ובס' אגודה מייתי לה כנוסחתנו והוא תימה. ואם נגיה ור' יוסי מתיר בטבילת מצוה בזמנה ובלבד שלא ישפשף יש מקום לישב בריתא דידן כאשר יראה המעיין ונאמר דבריתא שלנו ובריתא דמייתי הש"ס שוו בשעוריהן וכדתרגמא רבה בר שילא דרבנן בעו גמי משום דאסור לעמוד בפני השם ערום אלא דבריתא שלנו לא תני הא דגמי בהדיא דלא איירי אלא בדיני מחיקה ור' יוסי שרי דסבר טבילה בזמנה מצוה. ומכלל דת"ק אסר והיינו משום דבעי גמי דאסור לעמוד בפני השם ערום. והגם דר' יוסי נמי אי איכא גמי הכי נמי כדאמרינן פ' כל כתבי. תנא דבריתא שלנו נקט נפשיה בקציר"י. זה אפשר לישב בריתא דידן:

וחזה הוית להרב כנסת הגדולה ז"ל שם בסי' זר"ע הגהת ב"י אות ד' שכתב וז"ל צ"ע על מי שיש לו שם על ידו היאך יעשה בנט"י ובנגובם כיון דלא אפשר ליה בלא נטילה אם נאמר שיטבלם דוקא בענין שלא ישפשף או אם יוכל ליטול כדרכו. שלטי הגבורים ס' ד' מיתות. אמר המאסף ולי נראה דלא גרע נט"י מנזדמנה לו טבילה של מצוה דאע"ג דטבילה בזמנה לאו מצוה היא לרבנן ואעפ"כ דחי לאו משום דאסור לעמוד לפני השם ערום היה יכול לטבול בלי כריכת גמי עכ"ל. וקשה לי הדל על דברי הרב ז"ל דהרי ר' יוסי דשרי קאמר ובלבד שלא ישפשף והרמב"ם ז"ל לא הוצרך לכתוב הא דר' יוסי דר' יוסי דוקא משום דקאמר טובל והולך כדרכו אפי' כי ליכא גמי לזה הוצרך לומר ובלבד שלא ישפשף. אך הרמב"ם דפסק כרבנן וכבר אמר דלא ירחץ ולא יסוך מכ"ש שלא ישפשף. והשתא בנט"י מן הכלי דבעי שפשוף ונגוב פשיטא דאסור דהגם שיטול ידיו דמצוה דרבנן הוא ואם ימחק השם הוא גרמא. מ"מ זמנין דמשכחת דלא נמחק כל השם ונשאר אות אחת או רישומו ניכר ואיך שרינן ליה לשפשף ולנגב דהוי מוחק בידים. הרי אפילו רבי יוסי דסבר טבילה בזמנה מצוה וטובל כדרכו קאמר ובלבד שלא ישפשף. ולכן לדעתי הקצרה פשיטא שיטבול ידיו דאז לא בעי שפשוף ולא ניגוב. ויניחם עד שיתנגבו מאיליהם. ואעיקרא יש להרגיש על הרב שלטי הגבורים ז"ל דבמה נסתפק בזה. והגם דזמנין בנטילת ידים נמחק השם כלו ואין רשומו ניכר. הא משכחת לה אם הדיו יבש דישאר אות אחת או רישומו ניכר ואין להתיר נט"י כיון דבעי שפשוף ונגוב ואז ימחק לגמרי. ולכן צריך שיטבול ידיו דלא בעי שפשוף ונגוב כדאמרן:

עוד ראיתי להרב כנה"ג שם שכתב וז"ל הא דקאמר בגמ' במי שהיה כתוב שם על בשרו שלא יעמוד במקום הטנופת אפשר שאם יחפה אותו עור ש"ד. הרב שלטי הגבורים פ' ד' מיתות עכ"ל. ואע"ג דהלכה רווחת דקמיעין המחופין עור יכול ליכנס בהם לבית הכסא וכמ"ש בשבת דף ס"ב וכמ"ש בי"ד סי' רפ"ב כתב בלשון אפשר דיש מקום לומר דכתוב על בשרו חמור ולצד זה מ"ש שלא יעמוד במקום הטנופת היינו אפי' לבוש בגדיו וכבר כתב הרב שבות יעקב ח"א סי' פ"ב דקמיעין המחיפין בגד נמי שרי ליכנס בהם לבהכ"ס ולאו דוקא עור. אמנם דעת הרב שלטי הגבורים ז"ל דאם השם הכתוב על בשרו מחופה בעור שרי וה"ה בגד וכפ"ז מ"ש שלא יעמוד אדם במקום הטנופת היינו כשהוא ערום והיינו דקתני לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת ושלשתן כשהוא ערום. אבל כשהוא לבוש מותר לעמוד במקום הטנופת. והכי מסתברא דהא מוכרח לעשות צרכיו. ומכאן נמי יש ראיה לדברי הרב שבות יעקב דעיר לאו דוקא ומחופה בגד נמי שרי דהא כתוב שם על בשרו אסור לעמוד במקום הטנופת ומוכרח לעשות צרכיו אלא כשהוא לבוש בבגדו מותר. ואע"ג דיש לצדד המעיין יראה שהיא ראיה טובה. וגם אין מקום להסתפק כמו שחשב הרב שלטי הגבורים ז"ל ודוק היטב. ועמ"ש בענין זה לקמן בסוף הלכה י"ג בס"ד:

עלקרן הפרה. שהיה השם כתוב על קרן הפרה או על כרעי המטה: גוררו גורר השם וגונזו: על האבן. פירש הרב רגל ישרה שהיה האבן משוקעת בבנין ומ"ש שומטו ר"ל חולצו:

תוספות על קרן הפרה וכו'. הרמב"ם פ"ו מיסודי התורה כתב כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ וכו' ואפי' היה השם חקוק בכלי מתכות או כלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה אלא חותך את מקומו וגונזו וכתב הרב פר"ח בנימוקיו לס' המדע דלענין מחיקת השם אפי' אם היה חקוק הרי זה לוקה ומכאן הביא ראיה דאפילו לא קידש השם לוקה דהא שם שכתוב בכלים לא נתקדש ואעפ"כ המתיך הכלי לוקה זהו תורף דברי הפר"ח ז"ל ועמ"ש עוד שם בלשונות רש"י דפ"ק דערכין ועמ"ש הסמ"ג לאוין ג':

וכבר אני עני לעיל הלכה ו' כתבתי דדעתי הקצרה כדברי הרב פרי חדש דאפי' לא קידש את השם כל שהוא נתכוון לכתוב השם המוחק אות א' ממנו לוקה דראיתי מדין זה דשם שכתוב בכלי ועל קרן הפרה ודאי לא נתקדש היא ראיה מכרעת. גם מאי דכתיב ואבדתם את שמם היינו כל שם בכל אופן ומקום שיהיה וכל קבל דנא כתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם בכל אופן ומקום:

ודע שלפי מ"ש הרדב"ז ז"ל בתשו' דפוס ויניציא סי' ר"ו דראה כתוב בשם הראשונים שאם רצה לכתוב אלהים וכתב א' ורפה עליו ודעתו היה לכתבו במקום שם אלהים שאסור למוחקו ע"ש כפי זה אם כתוב בכלי א' במקום שם אלהים דאסור למוחקו ולהתיכו אלא חותך אות זה וגונזו ולפי דברי הרב ה"ה למה שנהגו דבמקום הויה כותבין שני יודין ואחת על גבה וכונתם לשם המיוחד דאסור למוחקו:

והנה הרדב"ז כתב בתשובה הנז' על מ"ש דא' במקום אלהים אסור למוחקו וז"ל וקשיא לי עלה דאמרינן כתב אלף למד מאלהים י"ה מה' אינו נמחק טעמא שהיא שם אבל אלף לבד או יוד לבד הרי זה נמחק אעפ"י שהיה דעתו לכתוב שם ואמרינן נמי הכותב שין דלת משם שדי הרי זה נמחק ויש לישב דהכא במאי עסקינן שלא עשה לה כתר למעלה אבל אם עשה כתר למעלה וכיוון לכתוב שם נהי דאין לוקץ עליו אבל מ"מ איסורא איכא עכ"ל. וראה זה חדש דאם כתב ש' לרמוז שדי ועש העל הש' רפה. החזק הוא הרפ"ה דאסור למחוק:

אכן ראיתי בס' חסידים שכתב בסי' תתקל"ה וז"ל אם אדם כותב בכתב י"י להיות רמז להקב"ה יכול למחוק שהרי אמרו כ' דכה' נמחק ל' דלה' נמחק עכ"ל. וזהו הפך דברי הראשונים שכתב הרדב"ז ז"ל דנראה ודאי דכשכתב י"י כתב רפה וכתב דיכול למחוק וה"ה אם רצה לכתוב אלהים וכתב א' דיכול למחוק:

ומדברי ס' חסידים יש סיעתא למ"ש מהרא"י והביאו מור"ם בהגהה סימן רע"ו דמ"ש בסדורים ב' יודין וא' על גביהם במקום ה' יוכל למחוק והרי הוא כמבוא"ר:

ודע דבדין היה שם כתוב על בשרו בהלכה י"ב דבסמוך אחר זמן ראיתי בפסקי הרב המאירי ז"ל לשבת על דף ק"ך בההיא בריתא דכתוב שם על בשרו שפירשה כולה לענין מחיקת השם קרוב למ"ש רש"י ביומא שהבאתו לעיל וכתב דלא ירחץ ולא יסוך מצד הרשות שמא ימחק השם ונמצא גורם במחיקה ופירש דגמי שיהא מגין עליו משטף. ובסוף כתב דאסור לעמוד בפני השם ערום ויועיל הגמי וגדולי המחברים כתבו ופירשו עצמו של דבר מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום ואף סוגיא זו מוכחת כדבריהם כמ"ש ה"ט דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום ושנדחות סוגיא ראשונה וכו' ומ"מ דרך סוגיא נאמרה וכו' ומ"מ לדבריהם אי אתה יכול לפרשה בטבילת מצוה שלעולם אסור אבל טבילת רשות שאין בה חציצה טובל בכריכת גמי על ידי הדוק עכ"ל בקיצור הלא בספרתו באורך. ולכאורה דבריו קשים דבסוגית שבת הדבר מבואר כפירוש גדולי המחברים שהוא הרמב"ם שדרך הרב המאירי ז"ל לומר עליו גדולי המחברים. ואם רש"י ז"ל ביומא פירשה לענין מחיקת שם כבר תוספות ישנים השיגו עליו ואנו בעניותנו כתבנו לישב דבריו קשים דבסוגית שבת הדבר מבואר כפירוש גדולי המחברים שהוא הרמב"ם שדרך הרב המאירי ז"ל לומר עליו גדולי המחברים. ואם רש"י ז"ל ביומא פירשה לענין מחיקת שם כבר תוספות ישנים השיגו עליו ואנו בעניותנו כתבנו לישב דבריו שהוא סובר מדקדוק לשון הש"ס ביומא לפרשה הכי כמש"ל. אבל בסוגית שבת הוא דבר קשה לפרש כמ"ש הרב ז"ל שם מ"ש דלא ירחץ ולא יסוך מצד הרשות שמא ימחק וגורם וכו' קשה דגרמא מותר. ומ"ש ומ"מ דרך סוגיא נאמרה וכו' ופירשה לטבילת רשות שאין בה חציצה וכו' והם דברים קשים כאשר יראה המעיין ואין להאריך:

והרדב"ז ז"ל בתשובותיו דפוס ויניציא סוף סי' תקצ"ו כתב בתוך דבריו וז"ל עוד נראה להביא ראיה מהא דאמרינן היה לו שם כתוב על בשרו וכו' והא הכא דפסיק רישיה דאי אפשר לטבול שלא ימחק השם או מקצתו ואפ"ה התירו משום טבילה בזמנה מצוה וטעמא דלא אסרו אלא דרך השחתה וכו' עכ"ל. ולכאורה קשה דהכא טעמא משום דגרמא שרי וכמ"ש הוא ז"ל בשו"ת להרמב"ם סי' מ"ז והוא תלמוד ערוך פ' כל כתבי דלא תעשון כן לה' אלהיכם עשיה אסור גרמא שרי. גם מ"ש ואפ"ה התירו משום טבילה בזמנה מצוה לכאורה קשה דבשבת פ' כל כתבי ופ"ק ובתרא דיומא אוקימנא דרבנן ס"ל דטבילה בזמנה אינה מצוה ומשום הכי מצריכי דכורך עליו גמי. ונראה דאין כונת הרב ז"ל דהוא מצוה שצריך שיטבול בזמנה כמו שהוא פירוש מה שאמרו בש"ס טבילה בזמנה מצוה דמצוה לטבול בו ביום אלא כונת הרב ז"ל בלשון השאלה דיש צד מצוה וכ"כ הרב ז"ל לקמיה שיש צד מצוה ע"ש:

גוררו וגונזו. כתבו התוס' בערכין דף ו' ע"א ד"ה יגוד וישתמש במותר וז"ל משמע שיחתוך הקורה ולא יהנה מאותה חתיכה שכנגד השם דבמקומו מיהא קידש השם ויש ליזהר כשכותבין ס"ת או תפילין וגורר מקום השם שאין לכתוב במקומו עכ"ל. והרב מהר"א הלוי ז"ל בס' גן המלך אות ע"ב הרחיב הדברים ע"ש וק"ק על הרשב"ץ ז"ל בתשובותיו בח"א סי' קמ"ט דאוסר הקליפה והביא ראיה מבריתא זו דאמאי לא זכר דברי התוספות הנז'. והנה מדברי התוס' מוכח דמפרשי כפירושא קמא שפירש"י ז"ל שם דמ"ש התם שם שלא במקומו לא קדיש היינו דאינו קדוש אלא מקום השם. אבל פירוש שני שפירש רש"י הוא דחיק ואינו מתישב וגם רש"י כתב דפירוש ראשון עיקר וכן פירש הגאון בעל הלכות גדולות והרמב"ם והסמ"ג לאוין ג' ע"ש וק"ק על רש"י ז"ל דלא זכר דבה"ג מפרש כפירוש ראשון וקאמר פירוש ראשון שמעתי עיין בדבריו ז"ל:

ספרשהותר התפר שלו ה"ג בספר אגודה: אחת חוזר ויתפור וכו' דאם הותרה התפירה שני פעמים יתפור הגם שממעט קצת בגליון אבל אם הותר פעם שלישית לא יתפור עוד ויעשה יריעה חדשה: המחתך בספרים חדש מותר בישנים אסור כצ"ל ר"ל דאם חתך קצת קלף מיריעה חדש מותר להשתמש בנותר דלא חלה עליו קדושת הספר: בישנים אסור להשתמש בגליון שחלה עליו קדושה: ממקק פי' שנאכל ע"י תולעת בין מספר תורה בין מהמטפחות בין מתפילין הכל טעונים גניזה:

תוספות ספר וכו'. הרב רגל ישרה מקיים נסחתינו ופירש ספר שחותך ר"ל שנקרע התפר ומש"ה בב' פעמים אפשר להחזיק עדיין במה שנתקיים אבל בפעם ג' לא יתפור דמסתמא כבר כלה כל הגליון הנ"ל:

בישנים אסור. כתב הרב נחלת יעקב וז"ל אסור הגליון להשתמש בו שחל עליו קדושה אכן בשלחן ערוך א"ח סימן של"ד פסק דגליונות של ספרים אין מצילין מפני הדליקה משמע דאין בהם קדושה ועיין בשו"ת משאת בנימין שהאריך בזה עכ"ל ושו"ת מ"ב אין עמדי:

אכן ראיתי להרב מגן אברהם שם סי' של"ד שכתב וז"ל הגליונים שנחתכו מן ספר או שנמחק הספר וכתב מהר"ם בתשובה שתקנו בחרם שלא לקצץ גליון ספר אפילו כדי לכתוב עליו ובמ"ב סי' ק' האריך על גליונים של הספרים שקישרי הספרים חותכין אותם ומשליכין והטעם כיון דנהגו כן ה"ל כאלו התנו עליהם מתחילה ואם כן אין מצילין אותם ובאגודה במסכת סופרים פ"ו כתב המחתך בספרים בחדשים מותר בישנים אסור עכ"ל הרב מגן אברהם ז"ל. וכבר כתבתי שס' מ"ב איננו פה עמנו ולפי מ"ש הרב מג"א ז"ל בשמו לא יגהה מזיר מ"ש דהוי כאלו התנו עליהם דבימי התלמוד לא היתה כזאת:

ונראה דמה ששנינו בברייתא שלנו בישנים אסור היינו שלא יחתוך גליון מס"ת ישן דאסור לחותכו להשתמש בו. ומ"ש בשבת דף קי"ו על הגליונים אי מצילין. היינו שנחתכו מן הספר או שנמחק הס'. ותו דודאי קדושה חלה עליהם ונשאר איזה קדושה אבל אין מספיק קדושתם להצילם מן הדליקה ועיין מה שכתב הרב המאירי ז"ל בפסקיו לשבת:

ונשאל הרב שער אפרים בסי' צ' בא' שנכפה ואמרו המומחים לכתוב קמיע על קלף צבי ולא מצא רק מן ס"ת אי מותר לחתוך חתיכה של קלף מס"ת לצורך הקמיע מאחר שצריך לגרור הכתב ולמחוק כמה שמות. והראי' שהביא הרב ז"ל יש לדחות וכמ"ש הרב ז"ל גופיה. ויש להעיר על הרב ז"ל שלא זכר שדעת הרמב"ם ז"ל שאין לעבור איסו' דאוריי' ברפואה שאינה בדרך טבע אלא דרך סגולה. אמנם כתבו האחרונים דהרמב"ן והרשב"א פליגי על הרמב"ם ז"ל ועבוד עובדא להתרא כמ"ש אני עני בברכי יוסף א"ח סי' ש"א ע"ש. ובקונטרס חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות פ"א הבאתי שרבינו פרץ ז"ל כת' שמות הקדש בשבת ליושבת על המשבר ע"ש והרמ"ה בתשו' כ"י התיר ג"כ לכתוב קמיע בשבת אי אתמחי גברא ואתמחי קמיעא כמ"ש בטוב עין דף מ"ה ע"ב. וא"כ למדנו שרבינו פרץ והרמ"ה סברי כהרמב"ן והרשב"א דגם רפואה דרך סגולה שרי לחלל השבת. וכפ"ז יש מקום להתיר בנדון הרב שער אפרים ז"ל לכאורה אמנם הדבר צריך ישוב:

אכן אם יריעה של קלף צבי מס"ת היא בגניזה שהיא פסולה נראה להתיר שיחתוך מהגליון ויכתוב הקמיעא אי אתמחי גברא ואתמחי קמיעא:

מעשהוכו'. המעשה נתקנו הוא בשבת דף קט"ו ומשם תראה כמה טעיות שיש בנסחא זו דקמן: מקום תורפה פירש"י מקום גלוי והפקר:

תוספות תרגום של איוב. מהכא משמע שהיה תרגום כתובים בימי התנאים וכמ"ש התוספות בסוגיין וקשה על רש"י ז"ל שפירש במגילה דף כ"א דל"ג במגילה ובהלל אפי' עשרה מתרגמין דלא יש תרגום בכתובים ע"ש והרי בימי ר"ג היה תרגום של איוב. ואע"ג דבריש מגילה אמרו דיונתן בן עוזיאל בקש לגלות כתובים יצאת ב"ק וכו' כבר כתבו התוס' בשבת בסוגיין דאחר יונתן בן עוזיאל נעשה בימי התנאים והרא"ש ז"ל בתוספותיו למגילה כתב דיונתן בן עוזיאל עצמו תרגם תהלים איוב משלי ודוקא דניאל לא תרגם דאית ביה קץ משיח ועל זה אמרה הבת קול לדניאל דייך ע"ש ואני ראיתי בדפוס תרגום על דברי הימים:

המשאילוכו'. יש טעיות בהלכה זו והרואה יראה במציעא דף כ"ט הנסחא על מתכונתה ופירוש רש"י ז"ל:

כלשלמה האמורים בשיר השירים וכו' הנה מטתו וכו' שזהו על שלמה עצמו שהיה ירא מאש' כמ"ש פ' מי שאחזו. אבל כל שלמה אשר בשיר השירים קאי להקב"ה מלך שהשלום שלו: וי"א סבירא לי' דמטתו שלשלמה קודש נמי אך האלף לך שלמה חול ופי' האלף לך שלמה דמותר לעשות בהן אנגריא ומאתים רבנן שיעסקו בתורה:

תוספות המשאיל וכו' הרב נחלת יעקב הביא נסחת הש"ס ופירש"י אמנם בסוף כתב דצריך להיות סומכוס אומר וכו' ר' אליעזר בן יעקב אומר אחד ישן ואחד חדש י"ב חדש עכ"ל והרב דנחית להביא כל הסוגיא קיצר בזה דהש"ס פריך עלה ר' אליעזר בן יעקב היינו תנא קמא אלא אימא ר' אליעזר בן יעקב אומר אחד זה ואחד זה שלשים יום:

תוספות ואיזהו הנה מטתו שלשלמה. במס' שבועות דף ל"ה הנסחא היא דת"ק סבר דאחד חול האלף לך שלמה וי"א ס"ל הנה מטתו והוא הפך נסחא שלפנינו בברייתא שלנו דת"ק ס"ל הנה מטתו וי"א ס"ל האלף לך שלמה ויש להרגיש על הרב נחלת יעקב שלא העיר בזה כי אורחיה:

והרמב"ם פ"ו מיסודי התורה פסק כת"ק דהכל קדש חוץ מהאלף לך שלמה וכתב מרן בכסף משנה דהר"ן ז"ל הקשה על הרמב"ם ז"ל דהו"ל לפסוק דהנה מטתו חול והאלף לך שלמה קדש כיש אומרים דהכי סבר שמואל כמ"ש בש"ס ותירץ מרן ז"ל דמאחר דלשמואל צריך להגיה הברייתא נקיטינן הברייתא כנסחא דקמן והלכה כת"ק זהת"ד: והם דברים קשים דכיון דשמואל שהוא אמורא סבר הכי צריך לפסוק כמותו ואם לשמואל צריך להגיה הברייתא גם בזה נקיטינן כותיה דאיהו ידע נסחי דווקני טפי מבתראי. ואפשר לומר דהאי כללא דפסקינן כאמוראי היינו כשהאמורא אומר הלכה כפ' אז ודאי דנקיטינן כוותיה דהאמורא גריס ודייק ויש לסמוך עליו. אך אם האמורא לא קאמר בפירוש הלכה כפ' אז זמנין דאין הלכה כמותו. והכא שמואל לא קאמר הלכה כיש אומרים רק ממאי דאמר מלכותא דקטלא וכו' שמעינן דסבר כיש אומרים וא"כ אינו מוכרח לפסוק כמותו. ומעין דגנמא אמר ר' יוחנן לא תעבידו עד דאמינא לכו הלכה למעשה בפ' יש נוחלין דף ק"ל:

וכתבו הרא"ש בתוספותיו ובתשו' כלל ג' סי' ט"ו והריטב"א בחידושיו דפירושא אתא לאשמועינן ולא לענין שאינו נמחק. ועיין בסמוך ועמ"ש בברכי יוסף א"ח סי' פ"ה וי"ד סי' רע"ו בס"ד:

כלמלכיא האמורים וכו'. כל מקום שנא' מלך בדניאל כשדיבר עם נבוכדנצר הוא חול שכיוון על נבוכדנצר חוץ מפ' אנת מלכא מלך מלכיא וכו' שהוא קדש וקאי על הקב"ה ופירושו אנת מלכא אתה נבוכדנצר מלך מלכיא דשמיא הקב"ה מלכותא חסנא תקפא ויקרא יהיב לך וי"א מרי חלמא לשנאך דאמר מרי לה' חלמא לשנאך והוא נ"נ ועיין בשבועות דף ל"ה ופי' רש"י זצ"ל:

תוספות כל מלכיא וכו'. עמ"ש מרן הכ"מ פ"ו מיסודי התורה ואני עני כתבתי על דבריו ודברי האחרונים בקונט' חיים שאל ח"ב סי' מ"ב אות י"ב ועמ"ש ביעיר אזו וכתב הרמב"ם כאן ובשלמה דהרי הם כשאר הכנויין וכתב מרן דדעת הרמב"ם דמ"ש שהוא קדש לא לענין שאין נמחקין אלא שהם כשאר הכנויין שאם השביע בהם את העדים וכפרו חייבין וכ"כ הריטב"א וכ"כ הרא"ש בתשובה וכו' עכ"ד מרן ז"ל וכבר רמזתי כן בסמוך:

ויש אומרים מרי חלמא לשנאך הכי אתמר בש"ס שם בשבועות דף ל"ה כל מלכיא האמורים בדניאל וכו' וי"א אף זה קדש מרי חלמא לשנאך ופשרה לערך למאן קאמר אי ס"ד לנ"נ קאמר לי השנאוותיה מאי נינהו ישראל מילט קא לייט להו לישראל ות"ק סבר שונאי ישראל איכא שונאי א"ה ליכא. והרב נחלת יעקב סיים וא"כ ס"ל לי"א גם זה חול ע"ש והוא טעות קולמוס וצ"ל גם זה קדש כמו שאומר בש"ס בהדיא והוא מבואר בעצמו. וקצת יש להרגיש במאמר דת"ק אמר כל מלכיא האמורים בדניאל. ומאי בעו י"א לומר אף זה קדש מרי חלמא וכו' דמרי להקב"ה קאמר והלא ת"ק לא מיירי אלא במלכיא. ותו אמאי קאמר הש"ס ות"ק סבר שונאי ישראל וכו' ואמאי לא קאמר דגם ת"ק מודה לי"א בפירוש מרי חלמא אלא דהוא איירי במלכיא. ואפשר לומר דכיון דנחית לפרש פ' אנת מלכא הו"ל לפרש אגב פ' מרי חלמא דהוא מעין דוגמא והו"ל לת"ק לומר כל מלכיא וכו' וכיוצא בדבר מאי דכתיב מרי חלמא ומדלא פירש נראה דת"ק נקיט ליה כפשטיה. א"נ דת"ק ויש אומרים בהדי הדדי הוו קיימי וידעו יש אומרים דת"ק מפרש מרי חלמא כפשטיה. ומשו"ה קאמר הש"ס דטעמא דת"ק היינו דלשונאי א"ה קאמר משום דמוכח דיש אומרים ידעי דת"ק פליג בהא. ושפיר קאמר ת"ק דהא לדידיה הגם דהאי לישנא מרי חלמא לשנאך נראה כאומר שהחלום יהיה לשנאיו ומשמע לישראל מ"מ העיקר הוא הכונה שמכוין להקב"ה שיתקיים החלום בשונאו שהוא נבוכדנצר. א"כ אין צורך לפירוש זה ונימא דהדברים כפשטן וכיון לא"ה השונאים אותו ולכן הת"ק סובר דהכתוב כפשטו ודוק: