א) בשם ה' נעשה ונצליח

ספר קול יעקב

סעיף א' מצות תפילין וכו' עד למועדה. בטור כתב עד למועדה מימים ימימה, וכ"כ הלבוש, רבינו זלמן אות א' וכן הוא האמת, ומה שלא כתוב בספרי הש"ע ב' תיבות מימים ימימה, כתב רוח חיים אות א' ט"ס הוא דנפל בספרים:

ב) שם ופרשת שמע וכו' כתב בספר הכונות בדרושי ק"ש דרוש ו' בשם האר"י ז"ל שצריך לכתוב בתפילין ובמזוזה דל"ת זו דאחד גדולה ועבה כשיעור ד' דלתי"ן קטנות. והביאו מג"א סע"ק א', ואם לא כתב דל"ת זו גדולה כשיעור ד' דלתי"ן מאותו כתב, רק כתבה גדולה משאר אותיות, כל שיש בה שיעור ד' דלתי"ן קטנים מאד סגי. פרמ"ג, אשל אברהם אות א', ועיין בדברינו ליו"ד סי' ער"ד אות י"ז וסי' ער"ה אות כ"ד:

ג) שם בהגה וצריך לכותבם בסדר הזה וכו' ואין חילוק בין ש"י לש"ר, כן פסק מרן בב"י להלכה, ודלא כהגהות סמ"ק דכתב בשם רבינו יחיאל דבש"ר שהם ד' קלפים אין להקפיד בסדר כתיבתן, ואע"ג דהרשב"ש סי' תרל"ב החזיק בדברי הגהות סמ"ק, אין הלכה כן. מחב"ר אות ב', חק"ל סי' ז', זכ"ל אות ת', שע"ת אות ג', וכ"כ מלא"ש כלל ח' אות א' בחכמה קה"ס סי' ט' אות א', אמרי שפר כלל כ' אות א' בסתם ולא חילקו בין ש"י לש"ר:

ד) סופר שכתב כמה פרשיות לזוגות תפילין ש"ר בב"א ונזהר בכתיבתן לכותבם על הסדר שיהיו כל ד' פרשיות של כל ראש כס' אך נתערבו אח"כ כל הפרשיות ולא ניכר בכל ד' שיקח מהם אם אלו שלקח כתובו' כס' דמשכחת לה דפ' ראשונ' שלקח היא כתובה אחרונ' לג' אלה המצורפות עמה וכיוצא, טעונים גניזה, מחב"ר אות ג', שע"ת אות ב', זכ"ל אמ"ש כלל כ' אות א', ואין להתיר מכח ס"ס, ספק שמא נזדמנו בידו כל הד' פרשיו' כסדרן ואת"ל לא נזדמנו כל הד' פרשיות כס' שמא הלכה כמ"ד לא בעינן ב"פ ש"ר כס' דכיון שנתערבו הפ' א"א שיזדמנו ד"פ יחד שנכתבו כסדר והוי האיסור מוחזק יותר מן ההיתר, וכה"ג לא עבדינן ס"ס כמ"ש הש"ך סי' ק"י בדיני ס"ס אות ל"ג:

ה) אם נתקלקלה פ' אחרונה ש"ר יכתוב אחרת תחתיה משא"כ אם נתקלקלה פ' אחת מהקודמות צריך לכותבה היא וכל הפ' שאחריה, מחב"ר או' ד', שע"ת או' ב' זכ"ל:

ו) תפלין שנקרע, כדין ס"ת שנקרע. דרכי משה בשם הכל בו, ועיין ביו"ד סי' ר"ף סעי' א' ובדברינו שם אות א':

ז) שם כסדר הזה וכו'. ואם לאחר שכ' כסדר נפסלו אחת או שתים מהפרשיות הראשונות, וידוע לו בברור שיש לו פרשיות אחרות דוגמת אלו שנפסלו שנכתבו קודם אלו האחרונות מותר לצרפם, ואע"פ שלא נכתבו הפרשיות מתחלה לצרפם לאלו הפרשיות כי אם לפרשיות אחרות, אבל אם יש לספק אם נכתבו מקודם אם לאו פסול, עבודת הגרשוכי סי' ס', א"ר אות א' י"א הגה"ט פרמ"ג מש"ז או' א' ישועות יעקב אות ח', שע"ת אות ב' מאמ"ר אות א' מלא"ש כלל ח' או' ב' בחכמה, קה"ס סי' ט' או' ב' בלשכ"ה אמ"ש כלל כ' או' א'. ואע"ג דהרב חק"ל בא"ח סי' ז' כתב דיש להשיב על עבודת הגרשוני מ"מ כיון דכל הפו' הנז' סברי כותיה הכי נקטינן:

ח) שם, ואם שנה פסול, פרשה המוקדמת בתורה שכתבה באחרונה, [כגון שכתב פ' והיה כי יביאך קודם פ' קדש], יכול לכתוב עוד פרשיות המאוחרות לה ולצרפם אליה, [דהיינו שיכתוב פ' והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע, ולצרפם אל פ' קדש], וכן המאוחרות שכתבן בראשונה, [כגון שכתב והיה כי יביאך שמע, והא"ש, ואח"כ כתב פ' קדש], יכול לצרפם לפ' המוקדמת מתפלין אחרים שנפסלו בהם פ' המאוחרות, ואם א"א לו לצרפם צריכים גניזה, ר"ז או' א', ויש אומרים דאם הפך בפרשיות שכתב והיה כ"י קודם קדש להניחם בתפילין כך, נפסלה גם פ' קדש וכן פ' ב' וג' או ג' וד' נפסל מן ההפוך ולמטה כל הפרשיות ואין יכול עוד לצרף להם פ' אחרות, אבל מה שנכתב קודם הפיסול דהיינו שכתב קדש, והיה כ"י. ואחר כך כתב והא"ש קודם שמע, הראשונות כשרות ולא נפסלו אלא מן ההפוך ולמטה חק"ל חא"ח סי' ז' [וזכ"ל כתב בקיצור], ומשמע מדברי הרב ז"ל דה"ה אם נמצא טעות בתפילין בפ' א' או ב' נפסל מהטעות ולמטה ואין יכול לצרף עוד לפרשיות אחרונות פרשיות אחרות אם יש לו שנכתבו מקודם כיון שנכתבו פרשיות האחרונות בפיסול דלא שנא בין אם הפך פ' לחברתה בין אם כתבה אחר הטעות דזה וזה נכתבה בפיסול, ונן נוהגים פה בגדאד יע"א דאם נמצא טעות או פיסול בפ' א' או בב' ראשונות, ויש לו דוגמת אלו הפרשיות שנפסלו שנכתבו מקודם, אין מצרפים לפרשיות אחרונות משום שנכתבו האחרונות בפיסול, אבל אם נכתבו כל הד' פרשיות בכשרות ואח"כ אירע פיסול בפ' א' או בשתים ראשונות, ויש לו דוגמת אותם הפרשיות שנפסלו שנכתבו מקודם לאלו האחרונות מצרפין כמ"ש באות הקודם, ואם נפסלה פ' אחת מן פרשיות הראשונות ש"ר ע"י דבוק או פרוד, ואין מבורר לנו אם נעשה בשעת כתיבה או אחר שנכתבו כל הד' פרשיות בכשרות יש להתיר לצרף לפרשיות אחרונות פרשיות אחרות אם יש לו שנכתבו מקודם מחמת ס"ס, ספק שמא נעשה זה הדבוק או הפרוד לאתר שנכתבו כל הד' פרשיות בכשרות, ואת"ל שנעשה בשעת כתיבה והוו להו שאר הפרשיות נכתבו בפיסול שמא הלכה כמ"ד פ' ש"ר לא בעינן כס' עיין לעיל או ג' וזה הס"ס מתהפך, ועוד שמא ה' כר"ז, ונראה דבש"י נמי יש להתירן בכה"ג. דאיכא מאן דאמר במרדכי דבתפלין ש"י אף אם הם שלכ"ס אין להקפיד והעתיקו הב"י בסי' ל"ד ומשד"ר שם. ואיכא לעשות ס"ס בכה"ג ספק שמא נעשה זה הדבוק או הפרוד לאחר שנכתבו כל הד' פרשיות בכשרות ואת"ל שנעשה בשעת כתיבא והו"ל שאר פרשיות נכתבו בפיסול שמא הלכה כמ"ד פ' ש"י לא בעינן כס' ועוד שמא הלכה כר"ז דהר"ז לית ליה נכתבו בפיסול דכתב פרשיות המוקדמות בתורה שכתבן באחרונה יכול לכתוב עוד פרשיות אחרות המאוחרות לה ולצרפם אליה וכן המאוחרות שכתבן בראשונה יוכל לצרפם לפ' המוקדמת מתפלין אחרים שנפסלו בהם פרשיו' המאוחרו' והיינו דוקא למנהגנו אבל במקום שאין מנהג יש להתיר בכ"ג בין אם נכתבו כל הד' פרשיות בכשרות ואח"כ אירע בהם פיסול בין אם נמצא טעות בפ' הראשונות שנכתבו פרשיות האחרונות בפיסול בין אם היפך בפרשיות כגון שכתב פרשת והכ"י קודם פ' קדש ויש לו פ' קדש שנכתבה קודם אלו הפרשיות מותר לצרפה לפ' והכ"י ופ' קדש שנכתבה באחרונה יכול לכתוב פרשיות המאוחרות לה ולצרפם אליה. ובנמצא טעות בפרשיות ראשונות ויש לו דוגמת אלו הפרשיות שנפסלו שנכתבו קודם אלו התפלין מותר לצרפם לפרשיות האתרונות מכח ס"ס שמא הלכה כמ"ד לא בעינן כס' ואת"ל הלכה כמ"ד בעינן כס' שמא הלכה כר"ז דמותר לצרף בכ"ג וזה הס"ס מתהפך ועוד שמא דעה"ג מתיר בכ"ג לצרף והביאוהו האחרונים כנז"ל והוה ליה החק"ל יחידי בדבר ואע"ג דלא קימ"ל כהנך סברות מ"מ לענין ס"ס עבדינן כמ"ש רה"ג בס' זבחי צדק ח"ב סי' ק"י בדיני ס"ס אות קנ"ח דעבדינן ס"ס אפילו בסברא דחויה ואפילו הפך מרן ומור"ם עי"ש אמנם במקום שיש מנהג אין להקל דקשה לבטל המנהג עיין באה"ט סי' תקנ"א סק"ז וסי' תר"ץ ס"ק ט"ו וס"ח סי' קי"ד:

ואם כתב פ' והכ"י קודם פ' קדש, אף למנהגנו שאין מצרפין אם נכתב בפיסול מ"מ יש להתיר בפרשת קדש לכתוב ג' פ' המאוחרות ולצרפם אליה כיון שיש מתירין הפתח הדביר ח"ב בקו"א סי' ל"ד בשם האדני פז בת' סי' מ"ו שנשאל כזה והעלה להתיר, וכן התורה לשמה כ"י הביאו הה"ג מוהרי"ח בס' רב פעלים סי' ד' נסתפק בזה והעלה להכשיר מדברי מרן ז"ל ש"ע סי' ק"ח סעי' א', וממ"ש הר"ש ז"ל בנגעים פרק י"ד משנה יו"ד ומהר"י קורקוס שם עי"ש, והטעם דחשבי להאי פרשת והכ"י כמאן דליתא דמי ופ' קדש נשארה בכשרות ומשו"ה יוכל לכתוב ג"פ האחרונות ולצרפם אליה אבל פ' והכ"י אסור לצרף אליה פ' קדש שנכתבה קודם לה כיון שנכתבה בפיסול דלא שנא מנמצא טעות בפרשת קדש ואח"כ כתב והכ"י דאין מצרפין לפ' והכ"י פרשת קדש שנכתבה מקודם למנהגנו דבנמצא טעות בפרשת קדש הוי פ' והכ"י כאלו נכתבה מקודם וכ"כ התורה לשמה שם דפ' והכ"י פסולה משום שנכתבה בפיסול:

ואם יש לסופר פ' קדש או פ' קדש ופ' והכ"י ורוצה לכתוב ד"פ של תפילין מחדש וקודם שהתחיל לכתוב נתכוון שאם תפסל פ' קדש או קדש והכ"י בשעת כתיבה ולא ירגיש אלא אחר שיגמור כל הד"פ יצרף אלו פ' שיש לו שנכתבו מקודם במקומם, מנהגנו להקל דכיון שהתנה עליהם מתחלה לא הוו פרשיות האחרונות נכתבו בפיסול:

ט) שם לכתחלה יכתוב של יד קודם וכו' וכ"כ מרן בב"י בשם מהרי"א, אבל הרב ב"ח כתב דדעת הטור דיכתוב תחלה ש"ר ואח"כ ש"י, וכ"כ א"ר אות ב', עט"ז בס"א אות א', ר"ז אות א', וכן הוא ע"פ קבלת האר"י ז"ל בספר הכוונות בדרושי תפילין דרוש ב' וז"ל תחלה צריך שיכתוב התפילין ש"ר ויתקנם לגמרי ויתפרם וישחירם ואח"כ יכתוב ש"י ויתקנם וישחירם: גם צריך ליזהר לכתוב כל הד' פ' ש"ר או כל הד' פ' ש"י רצופים יחד, ולא יפסיק ביניהם בשום דבר כלל ועיקר וכ"ש באמצען, ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לכתוב כל הד' פרשיות ביחד יכתוב ג' פ' הראשונות יחד ואח"כ יכתוב הד' לבדה, ואם ג"ז קשה לו יכתוב עכ"פ ב' פרשיות הראשונות יחד ולא יפסיק ביניהם בשום אופן, ואחר כך יכתוב ב' פ' אחרות ביחד. והנה אם כתב ב' הפרשיות הראשונות בלבד יחד והפסיק ואח"כ בא לכתוב פ' שמע צריך שבתחלה יעביר הקולמוס בה ויכתוב על תיבת וידבר של פ' קדש ועל תיבת והיה כי יביאך. שבפ' שניה ואח"כ יכתוב מפ' שמע ואילך ועי"כ נקרא קצת חיבור, ואס כבר כתב בתחלה ג' פ' אז יעביר הקולמוס גם על תיבת שמע שבפ' ג' ואח"כ יכתוב הפ' הד' כולה ביחד: גם קודם שיתחיל לכתוב יתפלל ויאמר יהר"מ ה' או"א שתשרה שכינתך במעשה ידי ותצליחני בכתיבתי זאת שאני כותב תפילין אלו לשם יחוד קבה"ו לשם קדושת מצות תפילין שצויתנו ה' אלקינו, ותצילני מטעות הכתיבה ומטעות הכוונה וכן יה"ר, ואח"כ יתחיל לכתוב עכ"ל. ועיין עוד לקמן סי' ל"ד שכתבנו שם יה"ר יותר בארוכה משם מצ"ש יעו"ש:

וכתב מלא"ש כלל י"ז אות י"ג וז"ל ומ"מ פשיטא דאין בפלוגתא זו כי אם משום הידור לכתחלה אבל כ"ע מודים דבין הקדים ש"ר ובין הקדים ש"י התפילין כשרים בלי שום פקפוק עכ"ל. וכתב עוד מלא"ש שם אות יו"ד בבינה וז"ל, ודע שמ"ש הבאה"ט ס"ק ג' בשם ספר הכוונות לכתוב כל הד' פרשיות ש"ר או של יד רצופים ולא יפסיק בשום דבור כלל עי"ש, אינו מצד הדין כי אם מצד חסידות ודברים טובים ויקרים הם לסופר הראוי לדברים כאלו כגון שהוא זהיר וזריז ואומן וכחו יפה וידיעתו בהלכות כתיבת סתו"ם רחבה ויראתו שלימה, אבל מי שאין בו דברים הללו כולם לענ"ד יש לחוש הרבה שע"י הכתיבה הרצופה בלתי שינוח בנתים יעף ויגע ויקלקל יותר ממה שיתקן, על כן יותר טוב לענ"ד להפסיק בין הכתיבה לנוח כדי שיעצור כח לתקן המלאכת שמים כהלכה, ומה' ישא ברכה עכ"ל, והביאו הקה"ס סי' כ' או' ו' בלשכ"ה והסכים לדבריו:

ומ"ש בספר הכוונות דאם הפסיק בין הפרשיות דיעביר הקולמוס על תיבה ראשונה של כל פו"פ הנכתבה מקודם כתב האמ"ש כלל כ' אות ג' בשולי היריעה בשם הבגדי ישע דאין לעשות כן עיין שם הטעם. ונראה שכן ראו להורות, והטעם מפני דגם מדברי הרב עצמו נראה דאין כ"כ חובה לחזור ולהעביר הקולמוס על הפרשיות הקודמות דהא כתב נקרא קצת חיבור משמע דאין חיבור שלם. ועוד איכא למיחש כי שמא בהעברת הקולמום תשתנא האות לאות אחרת כמו ריש תהיה דלית ויחזור ויתקנה, ונמצא כותב שלא כסדרן יבא לתקן ונמצא מקלקל ח"ו כי העברת הקולמוס על התפילין צריך אומנות גדולה כי האותיות דקות ובנקל יבא האדם להכשל ח"ו ע"כ שוא"ת עדיף כמ"ש אלא התיקון הוא שאם אירע מקרה ולא יכול להשלים כל הד' פרשיות ביחד אם יודע לכוין בכתיבת תפילין חוזר לכוין בכללות כוונת הפרשיות שנכתבו מקודם, דהיינו אם אירע שכתב ב' פרשיות של ראש ונשארו שנים כשחוזר לכתוב הב' יחזור לכוין של"א פסוקים שיש בד' פ' של תפילין הם כנגד וכו' וכ"א אזכרות הם כנגד וכו' ופרשה א' עשרה פסוקים כנגד וכו' ופרשה ב' כנגד וכו' ויחזור לכוין כי ד' פרשיות הם. כנגד ד' אותיות הוי"ה ופ' א' כנגד יו"ד של הוי"ה וע"ב וקס"א, ופ' ב' ה' וס"ג וקמ"ג וכו' ועי"ז יהיה חיבור כל הד' פרשיות ביחד, ועיין לקמן סי' ל"ד סדר הכוונות:

י) סעי' ב' בשל ראש יכתוב כל אחת וכו'. היינו לכתחלה אבל בדיעבד כשר, עיין לקמן סעי' מ"ז:

יא) סעי' ג' יכתבם בדיו שחור וכו'. לאו דוקא תפילין אלא ה"ה ספרים ומזוזות, כ"ה בב"י, וצ"ע דכאן סתם המחבר דבכל מין דיו כשר רק שתהיה שחורה ומשמע אפילו לכתחלה, וביו"ד סי' ער"א סעי' ו' כתב דלכתחלה יעשנו מעשן השמנים ובדיעבד כשר משאר דיו, וכן הרמ"א כאן כתב דלכתחלה יכתוב בדיו העשוי מעשן השמנים, וביו"ד כתב דלכתחלה יעשנו מדברים הבאים מן העץ, ועיין פרמ"ג א"א אות ב' שהקשה קושיה זו והניח בצ"ע, וכן א"ר אות ד' כתב צ"ע ועיין עו"ת אות ג':

יב) שם בהג"ה ולכתחלה יחמיר לכתוב בדיו העשויה מעשן וכו'. עתה הסופרים אין כותבים בזה הדיו מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל, אלא לכתחלה כותבים בדיו העשוי מעפצים וקנקנתום כמו שסתם מרן כאן דבכל דיו כשר רק שתהיה שחורה, ועיין ש"ך ביו"ד סי' ער"א אות י"א, ובדברינו שם אות ט"ו ואות י"ז שכתבנו שנהגו לעשות הדיו ממי עפצים וקנקנתום לבד ואין לשנות כי מנהג אבותינו תורה היא:

ועתה חדשים מקרוב באו שמתחכמים לבשל העפצים באספירט"ו עם מים כדי שיהא הדיו מבהיק ביותר, וידוע שזה האספירט"ו גורם שאחר ימים מועטים שיקפוץ הדיו מן הקלף ויהיה פירודים באותיות ויפסלו הסתו"ם ח"ו וא"כ מי שעושה זאת גורם שיהיה מחטיא את הרבים אשר אין קץ לעונשו ועתיד ליתן את הדין וכל המשנה ידו על התחתונה שלא התירו אלא לבשל העפצים עם מים ולא בדבר הגורם שיקפוץ הדיו ויפסול האותיות, וצריך להשגיח בזה הקונה סתו"ם כדי שלא יהא בחשש מתבטל מן המצוה ומברך ברכה לבטלה, ולאיים על הסופר שמא הוא מן המעט שממעטים ביראת שמים ומערים במלאכת שמים ונותן בתוך המי עפצים את הדבר הרע הזה כדי שיהא מעלה ברק ואחריתו מעלה אבק, וע"כ לא יקנו סתו"ם ממי שעושה זאת ולא ישגיחו על הברקה ולשומעים יונעם ועליהם תבא ברכת טוב:

יג) דיו הנעשה בתערובת סתם יינם, יש מתירין לכתוב בו סתו"ם, באר עשק סי' ק"ט, דב"ש סי' קס"ב, ויש אוסרים, מעשה רוקח על הרמב"ם פ"א מהל' תפילין הל' ד', מלא"ש כלל ד' אות ג' בחכמה, וגם הרב דב"ש בסי' קס"ד חוכך להחמיר דכתב וז"ל, ומ"מ דבר שבקדושה וכתיבת כמה אזכרות של שם חמיר טפי, ונכון לקדש עצמינו במותר לנו ולהרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו עכ"ל, והביאו קה"ס בס' ג' אות ג' ועיין ב"י יו"ד סוף סי' קכ"ג וש"ע שם בסי' קל"ד ויד אליהו סי' ל"ה, ועיין פחד יצחק אות ד' ערך דיו שכתב בשם הגהות מהר"ר גא"ל על ש"ע א"ח סי' ל"ב אות א' וז"ל שמעתי שיש נזהרים מלכתוב סתו"ם מדיו שקונים מן הגוים אלא מדיו כשר הנעשה ע"י ישראל עכ"ל עי"ש, וכ"כ מלא"ש שם:

יד) דיו א"צ לעשות אותה לשמה. באר עשק סי' ק"ט, קה"ס סי' ג' אות ג', מלא"ש כלל ד' אות ג', אמ"ש כלל ד' אות א':

טו) שם כתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים וכו' פסולים. משמע אף שמתפהו בדיו, א"ר אות ה' ער"ה אות א', ישי"ע אות ד' ועיין לקמן סוף אות קמ"א, וה"ה כשכתב בדיו אלא שזרק זהב או שאר מיני צבעונים עליהם לא מהני חיפוי בדיו, א"ר שם ישועות יעקב שם, וכן משמע בעו"ת אות ה':

טז) אם זרק עפרות זהב על האותיות מעביר הזהב וכו' אבל כל זמן שאינו מעביר הזהב, התפילין פסולים דכתב העליון מבטל התחתון, ב"י עו"ת אות ה', יכתב עו"ת שם וזהב דנקט לרבותה וכ"ש שאר מיני צבעונים עי"ש, ואע"ג דכל זמן דלא מעביר פסול לא הוי שלא כ"ס כיון שאינו כותב אלא מעביר ונשאר התחתון ממילא, עו"ת שם, פרמ"ג א"א אות ב' ומלא"ש כלל ו' אות ת' בחכמה ואות י"ג בבינה, כתב שנפסל משום ח"ת, והביא ראיה מספר גט פשוט סי' קכ"ה סע"ק ל"ז עי"ש, אבל הקה"ס סי' ח' אות י"ג בלשכ"ה דחה ראיותיו ויישב דברי הג"פ כדעת הש"ע עי"ש, ועיין ברכ"י תי"ד סי' רע"ו אות ט"ז ובמחב"ר כאן אות ה':

יז) שם מעביר הזהב וכו'. ואפילו אם זרק זהב על אותיות רבות יכול להעביר הזהב מעל האותיות וישאר כתב הדיו מתוקן, ולא אמרו בזה מחזי כמנומר ודלא כהדרישה ולחם חמודות, א"ר או' ז' ברכ"י ביו"ד סי' רע"ו או' ט"ו:

יח) שם אבל אם זרק הזהב על אות מאזכרה וכו' עיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ו או' כ"ב ואו' כ"ג:

יט) סעי' ד' צריך שלא תדבק שום אות וכו'. אם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבוק ישאר צורת אות, יש מכשירים [ר"ל בלא גרירת הדבוק] ר"ז, מחה"ש או' א' כנה"ג הגה"ט בשם הרד"ך, עו"ת או' ו' אמ"ל בנגיעת האותיות או' ל"א לד"א סי' י"ב או' ל"א בי"מ או' נ"ו, אבל המג"א סע"ק ג' כתב יש להחמיר (ר"ל לגרור הדבוק עיין מחה"ש) וכ"כ הלכה ברורה או' ג' א"ר או' ח' יד אהרן הגה"ט ר"ז או' ה', וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א, דבכ"ג שנדבק האות מגררין הדבוק וכגין שלא נשתנית צורת האות כמ"ש לקמן סעי' י"ח וסעי' כ"ה, אבל אם נמצא כזה בשעת קריאת ס"ת אין להוריד הס"ת, והגם דמנהגנו דאפי' בדבוק אות לאות מוציאין ס"ת אחר (עיין לקמן אות כ"ח) כיון שכל הפוסקים הנ"ל מתירים ובכללם הפוסקים שכתבו מנהג זה הכי נקטינן:

כ) וכתב עוד כנה"ג שם בשם המאירי, דאם אינו דבוק האות בעצמו אלא התג אחד דבוקה בחברתה כשר (יש מפרשים תג של אות זה דבוק בתג של אות אחרת. ר"ז או' ה' שע"ת או' ז'. ויש מפרשים ששני האותיות דבוקים ע"י תג אחד. מחה"ש יוסף אומץ סי' מ"א) ובשם הרלנ"ח כתב נראה שהרמב"ם חולק עי"ש, וכ"כ עו"ת או' ז' דיש להחמיר. מג"א סע"ק ג' הלכה ברורה או' ג' א"ר או' ז' וכ"כ הפר"ח באה"ע סי' קכ"ה או' י"ח, יד אהרן הגה"ט ר"ז או' ה' אמ"ל בנגיעת האותיות או' ל"א לד"א סי' י"ב או' ל"א, בי"מ או' נ"ז, מלא"ש כלל ו' או' ד' בחכמה, קה"ס סי' ז' או' א'. ולענין דינא כיון דכל הפוסקים חלקו על הרב המאירי, יש להחמיר ולגרור הדבוק בין אם נדבק תג של אות זה בתג של אות אחרת, ובין שנדבק אות באות ע"י תג א':

כא) שם בהגה. שלא יחסר אפי' קוצו של יו"ד וכו'. עיין בדברינו לסי' ל"ו בצורת היו"ד:

כב) סעי' ה' צריך שיכתוב בימינו וכו'. ואם כתב בשמאלו פסול וכו', היינו בשולט בימין, אבל שולט בשתי ידיו אם כתב בשמאל כשר. מג"א סע"ק ד' א"ר סע"ק יו"ד הלכה ברורה או' ד' ישועות יעקב או' ו' ר"ז או' ז' הגר"א או' ט"ו חידושי רע"ק קה"ס סי' ג' אות ז' ומיהו בעל נפש יחוש לעצמו שכיון שמניח תפילין בשמאל צריך לכתוב דוקא בימין כמ"ש בסה"ק כף החיים סי' כ"ז או' ל"א יעו"ש ועוד עיין לקמן סי' ער"א או' כ"א:

כג) שם. אם אפשר למצוא אחרים וכו'. משמע דאם א"א למצוא אחרים כתובים בימין יניח אלו שנכתבו בשמאל, ולענין ברכה כתב בית שמואל באה"ע סי' קכ"ג סע"ק ד' דלא יברך עליהם, וכ"כ א"ר אות יו"ד, יד אפרים חידושי רע"ק מחה"ש סע"ק ד' פרמ"ג א"א סע"ק ד' קה"ס סי' ג' או' ז' ודלא כלבוש:

כד) שם. ואיטר יד שמאל דידיה הוי ימין, ואם כתב בימין פסול. מג"א סע"ק ה' א"ר אות יו"ד הלכה ברורה אות ה' ר"ז או' ז' קה"ס סי' ג' אות ז' אמ"ש כלל ב' או' ה'. והיינו אם אפשר למצוא אחרים, אבל אם א"א למצוא אחרים יניח אלו שנכתבו בימין דידיה, ר"ז שם, והיינו נמי בלא ברכה כמ"ש באות הקודם, ועיין בסה"ק כף החיים שם שכתבתי דאפ' אם כותב בשמאל ועושה כל מלאכתו בשמאל וכתב תפילין בשמאל דלפום דינא שרי מ"מ בעל נפש יחוש לעצמו ואין לקנות תפילין אלא ממי שכותב בימק וגם עושה כל מלאכתו בימין יעו"ש:

כה) ואם כותב בימין ושאר מלאכתו עושה בשמאל, או שכותב בשמאל ושאר מלאכתו עושה בימין אין לקבלו לסופר, ובדיעבד אם כתב כשר כמו שולט בשתי ידיו. פרמ"ג א"א סע"ק ה' קה"ס סי' ג' אות ז' וכ"כ אמ"ש כלל ב' או' ה', אבל בשם השנות חיים כתב דאפי' לכתחלה יש לקבלו לסופר, וכ"מ בישו"ע או' וא"ו, מיהו צריך לכתוב ביד ימין כמש"ל אות כ"ב:

כו) כתב הרמ"ע סי' ל"ח מעשה באחד שהיה גדם ותופס הקולמוס בשפתיו וכותב סתו"ם ופסלם מפני שאין דרך כתיבה בכך, והביאו עו"ת או' י"ז וכתב דה"ה כיוצא בזה דלאו דרך כתיבה הוא אפי' ליכא אחרים אין לברך על תפילין שנכתבו בכה"ג, משמע דוקא דלא יברך עליהם, אבל מניחם בלא ברכה אם א"א למצוא אחרים, אבל המג"א סע"ק ה' כתב בשם הרמ"ע ופסלו אפי' א"א למצוא אחרים, וכ"כ הלכה ברורה אות ה' ר"ז אות ז' קה"ס סי' ג' אות ז'. משמע מדבריהם דאם א"א למצוא אחרים דבלא ברכה נמי לא יניחם, ועיין חידושי רע"ק דכתב על דברי המג"א לא מצאתי שם כן אלא דהרמ"ט למד דין זה מדין כתיבת השמאל, וכיון דאנן קימ"ל דכתב בשמאל אם אין תפלין אחרים מניחים בלא ברכה, י"ל דה"ה בכותב בפה עי"ש, ועיין א"ר אות יו"ד:

כז) סעי' ו'. אין צריך לשרטט וכו' כתב ב"ח דהש"ע פסק כדעת התוספות והרא"ש בשם ר"ת שאם יודע ליישר בלא שרטוט אין רשות בידו לשרטט כל השורות דהו"ל הדיוט, ועוד כיון דאיכא בעל העטור ורבינו שמחה דפסולין בדיעבד שרטוט בתפלין, הילכך אין לשרטט כ"א השטה העליונה דצריך עכ"פ משום דאסור לכתוב ג' תיבות בלי שרטוט, אבל לא ישרטט ד' צדדים דדילמא עביד מילתא יתרתא לדידהו ופוסל בתפלין, אבל הרב בהגהת הש"ע נמשך אחר המחמירים, וכתב דצריך לשרטט ד' צדדים והוא הגיה תיבת צריך עכ"ל הב"ח עי"ש, וכן הגרסא בהדיא בעו"ת אין לשרטט, ועי"ש באות י"ב וי"ג וכך היתה הגרסא לפני מג"א, עיין סע"ק ו' ומחה"ש שם לבושי שרד שם הלכה ברורה או' ז' מאמ"ר או' ז' ברכ"י אות א':

כח) שם כ"א שטה עליונה ואם לא שרטט גם שטה העליונ' אף דעבד איסורא התפלין כשרים. כן משמע מדברי ר"ז אות ח' דכתב וז"ל, בתפילין א"צ שרטוט כ"א בשטה העליונה מפני שאסור מדברי סופרים לכתוב לכתחלה ג' תיבות מפסוק מכתבי הקודש בלא שרטוט עכ"ל, משמע דבדיעבד אם כבר כתב אין לפסול, וכ"ב פתחי עולם ומטעמי השלחן או' י"ט בשם הגר"א דאם לא שרטט אפי' שי' העליונה לדעת המחבר או מכל צד לדעת הרמ"א לר"ת אפי' בדיעבד נפסל ולפי מה דקימ"ל בס"ת לשרטט כולה אין לנו ראייה לפסול ע"כ והטעם כיון דאפסיקא הלכתא בש"ס דמגי' דף י"ח ע"ב ומנחות דף ל"ב ע"ב דתפילין לא בעי שרטוט והא דצריך לשרטט שי' עליונה משום דאסור לכתוב ג' תיבות בלא שרטוט כדאיתא ביו"ד סי' רפ"ד כמ"ש בפוסקים א"כ איסור זה אינו נוגע במצות תפלין אלא על האדם כדי לכתוב ביושר כמ"ש מחה"ש ס"ק ז' וש"ך שם משו"ה אין לפסול בדיעבד וכ"מ מת' רבינו עקיבא איגר סי' נו"ן והביאו פ"ת סי' רפ"ח או"ה שכתב וז"ל דמאחר דהל"מ בעי שרטוט במזוזה אי כתב בלא שרטוט לא שמה כתיבה עכ"ל משמע הא גבי תפלין דאינו הלל"מ א"ל שרטט שמה כתיבה וכשירה. וכן אירע מעשה בעירנו בגדאד יע"א בסופר א' שכתב כמה תפילין בלא שרטוט אפי' שטה העליונה, והתיר הגאון רי"ח טוב נר"ו.

כט) שם ואם אינו יודע ליישר הכתב וכו' ואפי' אם יודע ליישר הכתב אפי' בלי שרטוט, אם משרטט כדי לכתוב יותר נאה ויותר ישר, כיון שאינו עושה בדרך חומרא אלא כדי לכתוב יותר ביושר אינו נקרא הדיוט. ב"י, ר"ז אות ח' וכתב פרמ"ג א"א אות ו' דאין בו לא הדיוטות ולא מילתא יתירתא:

ל) שם ולא ישרטט בעופרת וכו' ה"ה בשאר מיני צבעונים כגון השחור והאדום ב"י, וכ"כב ש"ע יו"ד סי' רע"א סעי' ה' עופרת וכיוצא בו וכ"כ האחרונים:

לא) שם מפני שמקום השרטוט נשאר צבוע, ואם שרטט בדיעבד בשאר מיני צבעונים יש מכשירים, לחם חמודות הל' ס"ת או' כ"ה, א"ר או' י"ג ר"ז או' ח' אבל הרב הלבוש או' ו' פסל, וכתב פרמ"ג א"א או' ט' לדעת הלבוש אף אם שרטט בדיו פסול, ואף בין השטין אסור לשרטט, והקה"ס סי' ג' אות ג' בלשכ"ה כתב על הלחם חמודות דאינו מוכרח (ומ"ש בלחם חמודות על הלבוש דבהל' תפלין סי' ל"ב סעי' ו' כתב דאם שרטט בעופרת פסול, ובהל' ס"ת סי' ער"א סעי' ה' לא הזכיר שום פיסול כתב קה"ס בלשכ"ה שם וז"ל, י"ל דהלבוש י סמך את עצמו על מ"ש בהל' תפילין שפסול ועיין ב"י אה"ע סי' קכ"ה עכ"ל) וגם הרב מלא"ש כלל ה' אות ה' בבינה הקשה על הא"ר ועל הבנ"י (הובא בקה"ס שם) מב"י אה"ע סי' קכ"ה וכתב וז"ל דמהתם ילפינן להכא דמלבד חסרון השרטוט החיובי איכא עוד חששא לענין כתב ע"ג כתב עכ"ל, ועיין פ"ת סי' ער"א או' ט"ו:

לב) סעיף ז' הל"מ וכו' ואם שנה פסול קאי אכולם. ביאורי הגר"א אות כ"ד וכן הוא בש"ע דר"י אות ט' מלא"ש כלל ב' או' ג' בחכמה, ומ"ש העט"ז ויש מי שכתב שכשר, היא סברת המרדכי וכבר כתב ב"י וב"ח דלא קימ"ל כוותיה ועיין א"ר אות י"ד:

לג) שם ומצד הבשר גוררים הרבה וכו' וצריך להשגיח שלא ישאר על העור קודם שיכתוב עליו קרום מן חלק של צד הבשר שהוא דוכסוסטוס ולא מבעיא בתפלין שאסור לכתוב על הדוכסוסטוס אלא אפי' מזוזה שמצוה לכתוב על הדוכסוסטוס כמבואר ביו"ד סי' רפ"ח, אפ"ה צריך שלא ישאר על העור קרום דק, דהא בדוכסוסטוס צריך לכתוב על צד השער ואי כותב על אותו קרום הרי כותב על הדוכסוסטוס לצד הבשר מחה"ש או' יו"ד, וסי' על זה מה שיוכל לקלוף ולהפריש במחט אפי' קליפה כחוט השערה זה הוא משיורי דוכסוסטוס, ואפי' אם אות אחת כתובה עליו פסול. קה"ס סי' ב' או' ט' מלא"ש כלל ב' אות ב' בחכמה:

לד) סעיף ח'. צריך הקלף להיות מעובד וכו', ויניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ואם מוציאה קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא, מג"א סע"ק ט', א"ר או' י"ז, ר"ז או' יו"ד, קה"ס סי"ב או' ו', מלא"ש כלל ב' או' ב' בחכמה, ועיין אמ"ש כלל ג' חו' ג':

לה) שם. וצריך שיהיה מעובד לשמו וכו', עיין בדברינו ליו"ד סי' ער"א, דשם ביארנו כל הדברים הצריכים לעבוד:

לו) שם. או לשם ס"ת וכו', אבל אם התחיל לכתוב לשם ס"ת ונפסל בשם, אסור לכתוב על הנותר תו"מ, א"ר או' ט"ז דקדק כן משם הלבוש קה"ס סי' כ"ה או' ב', ואפי' אם הזכיר בשעת העבוד גם לתו"מ ג"כ אסור, לשכ"ה שם, ויש מתירין לכתוב עליו תפילין, אבל לא מזוזה, נוב"י מה"ת חי"ד סי' קע"ד, והביאו מלא"ש כלל כ"א או' ה' בחכמה, והרב פרמ"ג א"א או' יו"ד התיר גם למזוזה עי"ש וכיון דפלוגתא היא, לכתחלה אין לעשות כן, אבל בדיעבד אם כבר כתב אין לפסול, ואפי' לדעת האוסרים, אפשר לומר לא אסרו אלא לכתחלה, אבל בדיעבד אם כבר כתב לא פסלי:

לז) סעיף ט'. אם עבדו נכרי וכו', ולהרא"ש כשר אם ישראל עומד וכו', ואם הישראל נותנו לתוך הסיד לשמו, מניח את הנכרי בלבדו להוציאו לתקנו וא"צ לסייעו עוד, מג"א סע"ק י"ג, א"ר אות י"ז, ה"ב אות י"א, ר"ז אות י"ב, ועיין בדברינו ליו"ד סי' ער"א אות יו"ד:

לח) סעי' יו"ד. כשמסמנין הנקבים במרצע כעין אותיות. משמע אותיות בעינן הא נקובים כך לסי' לא מהני, פרמ"ג א"א אות י"ב, ועיין א"ר או' י"ח שכתב וז"ל, ומ"מ אותם שאינם רוצים להטריח את עצמם ואינם מסמנין את העורות כפי הדין הגמור, אלא ממלאין גומא אחת או שתים ממנין ידוע ואומרים שדי בזה לא יפה הם עושים, ואסור לסמוך על זה עכ"ל:

לט) שם. אין חוששין וכו', וצריך לבדוק אח"כ אחר הסי' כדי שלא יתחלפו עורות העבודין לשמן בשאינן עבודין לשמן, מלא"ש כלל ג' אות ז' בחכמה, עוד צריכים להשגיח מאד לאחר העבוד, כי לפעמים הנכרי מניח מטליתים על הנקבים שהיו בעור, והמטליתים אלו מסתמא מעור שלא נעבד לשמה, ובקושי הם נכרים לאחר העבוד כ"א נגד השמש, מחה"ש ס"ק י"א, מלא"ש שם, קה"ס סי' ב' אות ו':

מ) סעי' י"א. עור שעבדו וכו', עיין ט"ז ס"ק ו' שכ', מזה נשמע דיכולים לחזור ולתקנו, ועיין דב"ש סי' קס"א, שתמה על הש"ע והלבוש שציינו על טור יו"ד סי' רע"א, ואח"כ בהגיע שם השמיטוהו, וכתב וז"ל, ולא ידעתי הטעם אם הוא בשביל שהמציאות קשה ומילתא דלא שכיח להעשות ולבטל עבוד הקלפים הנהוג בזמן הזה שריר וקיים, ואם יבטלו אותו ע"י שרייה או לחלוחית המים לא יוכלו לחזור ולתקנו יפה ע"י מתוח ועבוד אחר מחדש דמגמר בעתיקא קשה מחדתא, ולהוסיף על העבוד שכבר נשלם מבלי בטול ומתוח לא יועיל ליחשב לשמה, כדקי"ל בגיטין פרק הנזקין דלא מהני העברת קולמוס על האזכרה שנכתבה שלא לשמה להכשירה לשמה וכו' עכ"ל עי"ש, ועיין זר"א ח"ב סי' קי"ח:

מא) סעי' י"ב. יהיה הקלף מעור בהמה וכו'. בתשובת הרמ"ע סי' ל"ז כתב שיש מעלות שעור השליל של חיה יותר הגון למצוה משאר עורות, ועור שליל של בהמה עדיף מעור העוף, ועור העוף עדיף מעור חיה, ועור חיה עדיף מעור בהמה, ואלו מעלות או כולם נבלות או כולם שחוטות, אמנם שליל של בהמה שחוטה קודם לשליל חיה נבלה, וה"ה עור בהמה שחוטה קודם לעור חיה נבלה. והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות ג' עו"ת אות כ' א"ר או' י"ט (וכתב א"ר שם וצ"ע בעור בהמה שחוטה ושליל של נבלה מי קודם) פרמ"ג א"א אות י"ד, כרם שלמה ע"ז הסעיף (וכתב כר"ש שם וז"ל בהמה טמאה שנולדה מטהורה או טהורה שנולדה מטמאה בשו"ת יד אליהו סי' ב' פסק להחמיר עי"ש, ובסי' ל"ה פוסק לאסור עור של בהמה רובעת ונרבעת לכתוב עליו תו"מ עי"ש עכ"ל) באה"ט סע"ק ט"ו. ועיין ה"ס סי' ב' או' א' לשכה"ס אות ד' שהביא ת' הרמ"ע ועל מ"ש של שחוטה מעלי טפי מנבלה, כתב בשם חת"ס וז"ל לא משמע כן מש"ס דשבת דף ק"ח סוף ע"א) ועיי"ש מה שתירץ. ועיין להמלא"ש כלל ב' או' ב' בבינה שכתב על קושיית ח"ס וז"ל, אמנם הרמ"ע עצמו פשיטא שהרגיש בזה שכן סיים באותה תשובה וז"ל וידוע שמדין הגמ' כל מין טהור כשר, אפי' נבלות וטרפות שבו וכו' וכונתו פשוטה דהגם שמצד י הדין אין קפדיא מ"מ מצוה מן המובחר יש מהטעמים שכתב עכ"ל:

מב) שם אבל לא מעור בהמה וכו', ואפי' שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתוב על עור בהמה טמאה, מג"א סע"ק י"ד א"ר אות י"ט הלכה ברורה אות י"ב ר"ז או' י"ד, וכתב פרמ"ג א"א או' י"ד וז"ל כל שיש בו שמות כתובים בפי' שאנ"מ אבל אם רק ברמז לסי' השם י"ל דשרי לכתוב, וה"ה ספרי הש"ס ופוסקים כה"ג שרי עכ"ל:

מג) סעי' י"ג. יהיה הקלף שלם וכו' נקב קטן כחודה של מחט וכשמעביר עליו דיו נסתם שאין האות נחלקת לשנים אינו נקרא נקב וכותבין עליו, ב"י אמ"ל בדיני נקב וקרע, לד"א סי' י"ד אות א' בי"מ בדיני נקב אות א':

מד) שם. דהיינו שלא תהא האות נראית וכו'. ואם הנקב קטן וכשמעביר עליו הקולמוס נסתם הנקב בדיו, אפי' שהנקב נראה נגד השמש לאחר הכתיבה כשר כיון שאין נרגש בקולמוס, ב"ח שכנה"ג הגב"י או' ו' עו"ת אות כ"א, מג"א אות ט"ו א"ר או' כ' מאמ"ר או' ט' ר"ז או' י"ז מלא"ש כלל ז' או' ג' בחכמה, וכתב קה"ס סי' ז' או' ב' כגון אם הוא במקום שהאות הוא עב והדיו מקיף את הנקב מכל צד עי"ש, אבל הט"ז סע"ק ז' כתב אם הנקב נראה נגד השמש פסול, והרב אמ"ל בדיני נקב וקרע כתב בדיעבד כשר (ונ"ל מה שציין על הט"ז סע"ק ז' ט"ס הוא וצ"ל מג"א סע"ק ט"ו, והבין כלבוש שהמג"א מתיר בדיעבד) וכ"כ לד"א סי' י"ד אות א' בי"מ אות א' וכן יש לנהוג דלכתחלה אין לכתוב על שום נקב אם הוא בענין שלאחר הכתיבה יהיה נראה נגד השמש, ובדיעבד יש להתיר אם הדיו מקיפו מכל צד (וכתב הקס"ה שם וז"ל ונ"ל דיש לדבק קצת קלף מבחוץ וימלא את הנקב בדיו עכ"ל) אבל אם חלל הנקב נראה לעין שנראית האות חלוקה לשתים במקום הנקב אפי' אם הדיו מקיפו מכל צד פסול, ר"ז אות ט"ז וי"ז:

מה) ואם לא הרגיש בו הקולמוס אלא שאנחנו רואים שהדיו יצאה דרך הנקב אל עבר השני של הקלף פסול. מלא"ש שם:

מו) שם. שלא תהיה האות נראית בו חלוקה לשתים, אבל אם הוא גדול שהאות נראית בו חלוקה לשתים פסול ולא מהני אפי' אם התינוק יוכל לקרותו, ב"ח. א"ר או' כ' עטז"ק:

מז) הא דבעינן שלא יהא הנקב גדול שאות נראית חלוקה לשתים דוקא כשניקב קודם כתיבה, אבל אם ניקב לאחר שנכתב אפי' אם נחלק לשתים כשר אלא דבעינן תינוק שיוכל לקרותו, ב"ח שכנה"ג הגב"י או' ז', עו"ת או' כ"א. א"ר או' י"ח, אם יש בארכה שעד הנקב בשיעור הכשר אות זו בלי צרוף מה שמהנקב ולמטה, או שהנקב אינו מפסיק כל עובי האות, אלא נשאר מעוביה חוט דק שלם במקום הנקב עי"ש:

מח) סעי' י"ד. הסופרים הזריזים וכו', והדק ממנו לפ' והא"ש שהיא יותר גדולה ט"ס הוא ונתחלף והא"ש עם והיה כי, שפ' והיה כי היא יותר גדולה מפ' שמע, אבל פ' והא"ש היא ארוכה כמו פ' קדש ועוד יותר מעט, וכן היא הגרסא בב"י שלפנינו, וכן הוא בר"ז או' ט"ו, קה"ס סי' כ' או' ג'. וכן הגיה י"א בהגב"י ברכ"י או' ה' הגרא"ו על הש"ע או' ל"ו, והביאו מלא"ש כלל י"ז או' ה' בבינה, ועיין מאמ"ר או' יו"ד:

מט) שם. ובזה יתמלאו כל הבתים וכו', והלבוש כתב שהסופרים שלהם עושים תיקון אחר, אע"פ שעושים כל הקלפים בעובי אחת עושים כל הקלפים של הפרשיות באורך אחת שמניחין גליון יתר בסוף הפרשיות הקצרות עי"ש, והביאו באה"ט סע"ק י"ח מלא"ש כלל י"ז או' ג' בחכמה, קה"ס סי' כ' או' ג', ועיין מש"ז או' ז', וכתב קה"ס שם וז"ל, אבל בזמנינו כמדומה שגם זאת אינם עושים ולית מאן דחש לה, עכ"ל, וכן עתה בזמנינו, לא ראינו הסופרים מאן דחש לה, ונראה הא דאין מקפידים ע"ז משום שיש תיקון אחר שצריך לכרוך כל פ' ופ' בקלף אחד ומניחה בבית שלה, כמ"ש מרן בסעי' מ"ד, ויש למלאות הבתים עד"ז דהיינו פ' קדש יכרוך עליה קלף דק מאד, ופ' והיה כי יכרוך בקלף עב יותר, וכן פ' שמע יכרוך בקלף עב, וגם כורך עליה יותר ובזה יתמלאו כל הבתים. וסומכין הסופרים על זה המכניס הפ' לבתים:

נ) סעי' ט"ו אם לאחר שנכתב ניקב וכו', אבל בירושלמי משמע וכו', כתב השו"ג או' ל"ד וז"ל, לא הביא רבינו הירושלמי הזה, אלא לחוש לכתחילה, דסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם, הלכך אי ליכא תפילין אחרים כי אם אלו מניחם בברכה עכ"ל, וכ"כ תוספת שבת בספר פלאים קה"ס סי' ז' או' ז' אמ"ש כלל יו"ד או' ב', ועיין לבוש על הט"ז סע"ק י"ד ובדברינו לקמן או' ס"ט:

נא) שם. שגם בפנים צריך שיהא מ"ג ואם אין הנקב ממלא כל החלל אע"פ שהנקב הוא סמוך לאות ממש שלא נשאר קלף חלק אפי' משהו בין האות להנקב שבתוכה, מ"מ היא חשובה מ"ג גם במקום הנקב ע"י קלף החלק שבתוכה מצד הב' של הנקב ט"ז סוף סע"ק ח', א"ר או' כ"ב, ר"ז או' י"ט, נוב"י מה"ק חי"ד סי' ע"ה, וי"א חלק שבצד אחד אינו מועיל לצד השני, ובעינן שתהא האות מ"ג מכל רוחותיה, וכל שהגיע הנקב לעובי האות פסול לדיעה זו, מאמ"ר או' י"ג, וכ"כ נהר שלום או' ט"ו קה"ס חקירה ד' בד"ה הן ועיין לקמן אות ס"ט:

נב) זה שניקב כל חלל האות אם אפשר לגרור קצת ממנו מעוביו ולעשותו מ"ג, ותשאר צורתו עליו מותר, מלא"ש כלל ז' או' א' בחכמה קה"ס סי' ז' או' ז':

נג) שם. ניקב רגל הפנימי של ה"א וכו', אבל שאר פוסקים מצריכים כמלוא אות קטנה ושיעור אות קטנה היינו יו"ד, מג"א סע"ק ט"ז ה"ב או' י"ד, ר"ז או' י"ט, אמ"ל בדיני נקב וקרע או' ג' לד"א סי' י"ד מלא"ש כלל ז' או' ד', קה"ס סי' ז' או' וא"ו:

נד) שם. בהג"ה והכי הלכתא, וכן הסכימו האחרונים ז"ל ר"ז שם אמ"ל שם לד"א שם מלא"ש שם קה"ס שם וכן עיקר:

נה) שם. רגל הימיני וכו' וה"ה אם נפסק קצת עוביו וכל האורך קיים אלא שנתמעט ברחבו שמתחלה היה הקו רחב ועכשיו נתמעט רחבו, אם נשתייר חוט דק כמו וא"ו או יו"ד דקה כשר, שהרי אם עשה רגל מתחלתו דק כשר, ב"י בשם הר"מ והביאו מג"א סע"ק ט"ז ה"ב או' י"ד ר"ז או' י"ח, א"א או' ט"ז, אמ"ל בדיני נקב וקרע אות ג', לד"א סי' י"ד אות ג', וכ"כ שאר האחרונים:

נו) שם. אם נשתייר ממנו מלא אות קטנה וכו' ואפי' נשתייר מלוא אות קטנה צריך להיות שלא נדמה לאות אחרת, דאי נדמה לאות אחרת פסול, הרמב"ם סוף פ"א מהלכות תפלין הביאו מלא"ש כלל ז' או' ד' בחכמה, וצריכים להשגיח אם הרגל השמאלי עומד כנגד מה שנשאר מן הימיני, דאם אינו כן פשיטא שאין עליה צורת ה"א, קה"ס סי' י"ז או' וא"ו. אמ"ש כלל יו"ד או' א' ועיין אמ"ש שם בצורת ההי"ן פסוקות:

נז) שיעור אות קטנה הוי גם לאותיות הפשוטות, כגון וא"ו זי"ן נו"ן, דאם נשתייר מלוא או' קטנה דידהו, כלומר ו' קטנה או נו"ן קטנה וניכר יפה שהוא ו' או נו"ן כשר, ב"י אמ"ל בדיני נקב וקרע אות ג', לד"א סי' י"ד או' נ', בי"מ בדיני נקב וקרע או' וא"ו:

נח) סעי' ט"ז. נפסק אחת מהאותיות הג"ה הפשוטות כגון וא"ו או' זי"ן וכו', עיין מ"ש באו' שקודם לזה:

נט) שם בהגה או שנפסק וכו', עיין ט"ז או' ט"ז ואו' ט' ועיין א"ר או' כ"ד, באה"ט או' כ', ומ"ש הבאה"ט שאין לדברי המג"א הבנה, עיין לבוש, ונהר שלום סע"ק ה' ועיין ביד אפרים מ"ש ענין נפלא בזה עי"ש:

ס) שם. אם תינוק שאינו ל"ח היינו שאינו מבין את הענין, [דהיינו פי' המלות, ר"ז פרמ"ג] אבל יודע ומבין את האותיות היטב ט"ז סע"ק י"א, א"ר או' כ"ה, ר"ז או' ב' פרמ"ג במש"ז או' י"א קה"ס סי' י"א קה"ס סי' ו' או' ב':

סא) שם. ול"ט דהיינו שאינו יודע לקרות, ט"ז או' י"ב וכתב פרמ"ג וכל שיודע לקרות האותיות אע"ג דאין בקיא כ"כ בצורת האותיות כל שאומר שאין בו צורת אות פסול הוא, אבל מחה"ש כתב באות י"ט לא טפש מקרי שעכ"פ יודע ומבין היטיב אותיות בטוב, וכ"כ ר"ז שם, מלא"ש כלל כ"ה אות ח' בחכמה:

סב) שם. וא"צ לכסות כתב הט"ז סע"ק יו"ד, דהך נפסק מיירי שנפסק מאורך האות ולמטה לגמרי, ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק, אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור האות, אבל אם נשתייר גם מלמטה מן ההפסק חלק מן הרגל, צריך לכסות בפני התינוק חלק הנשאר אחר ההפסק עי"ש, והביאו מאמ"ר או' י"ג והסכים לדבריו, וכתב שם ואין חילוק בין אם ההפסק הוא דק או עב, והיינו בלא תיקון, אבל תיקון מהני אם ההפסק הוא דק עי"ש, וכ"כ הפרמ"ג במש"ז סע"ק יו"ד על דברי הט"ז, דאם ההפסק ניכר להדיא אינו מועיל צירוף תינוק לתקן, אבל אם אינו ניכר להדיא מהני תינוק לצרפם ולתקן ואין בו משום שלכ"ס, ואפי' אם נעשה ההפסק בשעת כתיבה, וכגון שנפסק שלא ע"י נקב דאם נפסק ע"י נקב אינו מועיל תיקון משום שלא הוקף גויל מתחלה עי"ש, וכ"כ אמ"ש כלל ט' או' ב', אבל י"א דאם ההפסק הוא דק מהני קריאת התינוק לצרף חלק התחתון לחלק העליון אף בלא תיקון, ב"י בשם המאירי הביאו אורים גדולים למוד ט' ועיי"ש עוד למוד י"ג א"ר אות כ"ה, ישועות יעקב או' י"ד, ש"כ סי' ר"ף או' ח', ועיין מטה יוסף סי' א' זכור ליצחק סי' ל"ו, והיינו דוקא שנפסק אחר הכתיבה, אבל קודם הכתיבה אליבא דכולהו פסול עד שיתקן, אלא אם נשאר בחלק העליון שיעור אות קטנה דידהו, ומנהגנו פה בג'דאד יע"א כסברא הראשונה, דאם ההפסק ניכר להדיא מכסין בפני התינוק מן ההפסק ולמטה, ואין מועיל בו תיקון, ואם אינו ניכר להדיא מכשירין ע"י תינוק:

סג) שם וא"צ לכסות לו שאר אותיות וכו', כתב הכנה"ג בהגב"י דדוקא שלאחריו א"צ לכסות, אבל מה שקודם צריך לכסות, וכן נהגו ואפי' מה שלאחריו צריך לכסות שטה התחתונה ע"כ, וכ"כ מג"א סע"ק י"ט לד"א סי' ט"ו או' י"ד קה"ס סי' וא"ו אות ב', אבל הב"ח באה"ע סי' קכ"ה כתב שא"צ לכסות לא לפניו ולא לאחריו וכ"כ הלבוש בזה הסעיף פרמ"ג א"א אות י"ט וכ"מ לשון הש"ע א"ר או' כ"ה י"א בהגב"י אמ"ל בדיני בדיקה ע"י י תינוק או' י"ד, וכן נוהגין פה בג'דאד יע"א, כשמראין לתינוק שום אות שיש בו ספק, שאין מכסין לא לפניו ולא לאחריו: [

ולאחר שהראו לתינוק את האות וקרא אותו כראוי, כגון שנסתפק לנו באות כ"ף שנראית כמו בית, וקרא אותו כ'ף, אז מותר לתקנו ולעשות כ"ף מהודר ויפה, אמ"ש כלל ו' או' א' ובשם עצ"ל כתב שא"צ לתקנו, וכשר כמו שהוא]:

סד) שם. בהג"ה מיהו אם אנחנו רואים שלא נשאר האות כתקונו פסול וכו', וכן אם נפסקו יודי האל"ף והפא, או יודי העי"ן והשי"ן ורגלי התי"ו וכדומה אע"פ שהתינוק קורא אותו, מאחר שעינינו רואות שאין האות כהלכתו פסול, ב"י סי' ל"ו בשם מהרי"ק ט"ז סע"ק ט' מג"א סע"ק כ' א"ר או' כ"ו באה"ט או' כ"ג אמ"ל בדיני בדיקה ע"י ינוקא או' י"ב, לד"א סי' ט"ו או' ב' קה"ס סי' ו' או' א', והיינו דוקא בלא תיקון אבל תיקון מהני, ב"י שם ר"ז שם, ועיין לקמן סעי' כ"ה ובדברינו שם באיזה אופן מותר לתקן:

סה) שם בהג"ה מיהו אם אנחנו רואים וכו', הא דלא משגחינן בתינוק בפשוט לנו היינו דוקא לחומרא, אבל לקולא משגחינן אע"פ שמן הדין כשרה אי תינוק דל"ח ול"ט קרי בענין שהוא פסול משגחינן ביה, וכן נראה מדברי ספר ב"ש שהביא ב"י בסי' ל"ו בצורת אות וי"ו שכנה"ג הגב"י או' יו"ד, והביאו אמ"ל בדיני בדיקה ע"י ינוקא או' י"ג לד"א סי' ט"ו או' י"ג, וכתב שם לד"א וז"ל, ונ"ל דבשבת אם אירע שהש"צ בשעת קס"ת נסתפק וקרא לתינוק וקרי לה לאות אחרת, ושוב בא חכם וראה שהאות כשרה ע"פ הדין כיוצא בזה לא משגחינן בתינוק ואין מוציאין ס"ת אחר, כי הסברא הפך הרב וראייה מב"ש יש לדחות עכ"ל, ונראה דה"ה בתפלין אם אנחנו רואים שהאות כשרה ע"פ הדין, והתינוק קורא לאות אחרת דלא משגחינן ביה, ואע"ג דסיים שם הרב לד"א ובחול יתקנוהו, היינו משום דאפשר לתקן בס"ת, אבל בתפלין דלא אפשר לתקן משום שלכ"ס, נראה דיש להקל כמו בס"ת בשעת קריאה משום שלא להצריכן גניזה, עיין לקמן בדברינו לסי' ל"ו בצורת החי"ת בד"ה וכן, ועיין קה"ס בחקי ה' שגם כן הקל בתו"מ כמו בשעת קס"ת משום שלא להצריכן גניזה, ועוד יש להקל מטעם אחר דכתיבת תו"מ שלנו היא דקה ותינוקות אין רגילין בה, ע"כ יש לסמוך על ראיית החכם אם האות כשרה ע"פ הדין ולא משגחינן בתינוק [ומה שסיים שם השכנה"ג, ובסימן כ"ד דאפי' לקולא לא משגחינן בתינוק והוא סותר הקודם ולא נודע על מה רומז כתב שם לד"א, נראה שהוא דלוג סופר]:

סו) דלת שנכתבה קטנה כמין יוד, יש להכשיר ע"י קריאת תינוק, בי"י, ר"ז אות כ"א, וכן אות זי"ן שנפסק ומסתפקים בו אם נשאר בו כשיעור אע"ג שראשו יוצא מב' צדדין, ואין לו שנוי לאות אחרת מהני קריאת תינוק, פרמ"ג א"א או' כ':

סז) אם התינוקות חולקים אזלינן אחר הרוב. הלק"ט ח"א סי' ק' אמ"ל בדיני בדיקה ע"י ינוקא או' ט"ז לד"א סי' ט"ו אות ט"ז קה"ס סי' ו' אות ד':

סח) שם. הא דמכשרינן כשנפסק האות וכו'. כתב הב"ח לא מכשרינן ע"י תינוק אא"כ שנכתב מתחלה כהלכתו ואח"כ נפסק, אבל אם נכתב מתחלה כך לא מהני תינוק אע"ג דליכא נקב, והביאו מג"א או' כ"ז, וט"ז באו' יו"ד דחה דבריו וכתב שאין בזה חילוק אלא ודאי דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור, מראה האות לתינוק ואם קרא אותו כהלכתו כשר. וכ"כ ר"ז אות כ' וכתב שכן נוהגים. והא"ר או' כ"ה תירץ דהב"ח מיירי בענין שצריכים לצרף עם קצת האות שנכתב אחר ההפסק, א"כ צריך דוקא שנכתב מתחלה כהלכתו אבל אם מסתפק בשיעור האות מודה הב"ח דכשר אף שנעשה בשעת כתיבה, אבל מדברי הלד"א סי' י"ד או' ד' נראה דבעי דוקא נכתב בכשרות, ובעירנו פה בגדאד יע"א נוהגים כס' הט"ז והא"ר ור"ז:

סט) שם. הא דמכשרינן וכו' דוקא שנכתב בכשרות וכו', כתב הט"ז בסע"ק יו"ד צ"ע הא דברי הש"ע סתרי אהדדי, דבסעי' ט"ו כתב דלהירושלמי פסול ניקב כל תוכו כדברי הטור, ולפ"ד כאן כשר בזה אפי' בחוץ, וצ"ע מה דעתו של הש"ע בזה, ותימא על רמ"א שלא כתב בזה כלום עכ"ל. והבי"ד סי' כ"ג תירץ דניקב תוכו של אות שאני דאפי' נכתב מתחלה בכשרות, אם אח"כ ניקב ולא נשתייר הקף פסול משום דתוכו של אות נחשב כגופו טפי מסביבו, משא"כ הקלף שחוץ לאות הוא מגוף היריעה ופשיטא שאין נקב פוסל, ולכך דוקא בניקב חוץ לאות הוא דמכשרינן היכא דנכתב מתחלה בכשרות, אבל היכא דניקב תוך האות אע"פ שנכתב מתחלה בכשרות פסול דהוי כאלו נפסד גוף האות, כיון שניקב עד שהגיע לגוף האות ע"כ. והביאו אמ"ל בדין פיסול האותיות או' ד',   והנוב"י חי"ד סי' ע"ה כתב צריך להיות בין אות לאות מ"ג ואפי' לא נדבקה שהאות רחוק מחבירו אלא שכל הגויל ניטל בין אות לאות, נמצא שאין מפסיק בין אות לאות רק אויר ולא גויל ג"כ פסול, ואין חילוק בין היה מתחלה נקב בין אות לאות, ובין נעשה אח"כ כיון שהנקב נתפשט בכל הריוח שבין אות לאות פסול. וס"ל להירושלמי דה"ה באותו אות עצמו צריך שיהא גויל מפסיק בין צד זה לצד זה, ולכך אם ניטל כל תוכו של המ"ם הוי כאלו נדבק צדדי אות המ"ם זל"ז, וכמו אות שנדבק לחבירו, ולכך בסעיף ט"ו פסק כהירושלמי, ואפי' ניקב אחר שנכתב, והיינו חומרא של תי' הא' שכתב הב"י, ובסעי' ט"ז חשש לחומרא של תי' ב' ולכך אפי' לא נפסק רק למטה בנקב ואינו תופס הנקב עד אות אחר אם נעשה מתחלת הכתיבה פסול ואין מקום לתמיהתו של הט"ז דהרב"י מספ"ל ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא עי"ש. וכן תירץ נה"ש או' ז', ונ"מ בין ב' הטעמים דלסברת בי"ד אם ניקב לאחר כתיבה אין קפידא אלא בניקב חלל האות, דזה נחשב כאלו ניקב בגוף האות, אבל ניקב בין אות לאות אפילו ניטל כל הקלף אין קפידא דזה הוא מגוף היריעה, אבל לסברת נוב"י אם ניקב בין אות לאות ולא נשתייר שום קלף בין האותיות הוא פסול, דזה נחשב כאלו נדבקו האותיות, אבל הלבוש דחה דברי הנוב"י שדימה לניקב בין אות לאות לנגיעת אות לאות, וכן החיד"א בס' לד"א סי' י"ד אות ד' פסק כבי"ד, ולענין דינא אם ניקב כל חלל האות ולא נשאר מ"ג כלל פסול, ואע"ג די"א דלא הביא מרן דעת הירושלמי אלא לחוש לכתחלה מ"מ כיון דדעת הט"ז בסע"ק ח' והבי"ד ונוב"י ונה"ש ואמ"ל והחיד"א ושאר פוסקים פוסלים הכי נקטינן, ובניקב בין אות לאות ולא נשתייר שום קלף מפסיק ביניהם, אם אפשר יש לגרור קצת ולעשותן מ"ג לחוש לסברת הנוב"י, ואם א"א יש להתיר כסברת הפוסקים הנז"ל, וכן באם אין הנקב ממלא כל החלל שהבאנו לעיל אות נ"א אם א"א לעשותו מ"ג לאותו צד שיש בו נקב, יש להתיר כיון שיש פוסקים דס"ל דלא הביא מרן ס' הירושלמי אלא לחוש לכתחלה, ויש פוסקים דלא פוסלים אלא בניקב כל חלל האות כנז"ל, הילכך אין לחוש אלא לכתחלה, ועיין קה"ס סי' ז' אות ז':

ע) שם אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו וכו', הא דפסלינן כשהיה ההפסק מתחלה, היינו דוקא כשניכר ההפסק אבל אם היה בגויל סדק דק מאד שאינו נראה רק ע"י הבטה דקה ואינו עובר מבחוץ רק מצד הכתב והוא מהודק ואינו ניכר אלא אם מגביהו באצבעו מאחורי הגויל כשר, מהר"י הלוי בת' סי' פ"א והביאו מג"א סע"ק כ"א, מט"י סוף או' א' אמ"ל בדיני נקב   וקרע או' ו' לד"א סי' י"ד או' ו' קה"ס סי' ז' אות ד' אמ"ש כלל יו"ד או' ב':

עא) שם. ואם רגל הכ"ף הפשוטה וכו' ואפי' ארוכה יותר מן הראוי לה כל שלא היתה מ"ג פסול, מג"א סע"ק כ"ב ר"ז או' י"ט אמ"ל בדין פסול נגיעת או' באות או' ח' לד"א סי' י"ב או' ח' בי"מ בדין פסול נגיעת אות באות או' ט"ו, ועיין מ"ש לעיל או' י"ט בשם אמ"ל, ולד"א ובי"מ, וצ"ע על הרבנים הנז' ואכמ"ל:

עב) שם. בלי הקף קלף מתחלתו פסול, היינו בלא גרירה, אבל אם יגרור קצת ממנו וישאר צורת כ"ף כשרה, מדי דהוי נדבקו האותיות זב"ז דמותר להפרידם, מג"א סע"ק כ"ז בי"ד סי' כ"ד מאמ"ר או' ט"ו ר"ז או' י"ט אמ"ל בפיסול נגיעת אות באות, אות כ"ב, לד"א סי' י"ב או' כ"ב זכ"ל חי"ד הל' ס"ת א"א, או' ג' פרמ"ג א"א או' כ"ב, דברי מרדכי סי' א' בדף קט"ו ע"ג, קה"ס סי' ז' או' ג' וחקירה ו' מלא"ש כלל ו' אות ו' בחכמה, וכלל ז' אות ב' בחכמה, ואו' ה' בבינה, אמ"ש כלל ח' וה"ה בראשי הלמדין המגיעים לסוף הקלף בגליון של מעלה בלי ה"ג, דמהני גרירה לעשותו מ"ג אמ"ש שם:

עג) אם כתב כ"ף פשוטה מגיע לסוף הקלף בלי ה"ג וחבר קלף בדבק, ועי"כ נעשה מ"ג לא מהני, פרמ"ג א"א אות כ"ב, מלא"ש כלל ז' אות ב' בחכמה, וכן כל אות שלא היה מ"ג בשעת כתיבה לא מהני הדבוק מאחריו לעשותו מ"ג, אבל אם היה חסרות בקלף והדבקו מבחוץ קודם כתיבה כשר, אמ"ל בדיני נקב וקרע או' ז' לד"א סי' י"ד או' ז', ועיין בדברינו ליו"ד סי' ר"ף או' י"ב:

עד) דיני ה"ג אין חילוק בין תפילין לס"ת, מעדני מלך הל' ס"ת או' י"ט קה"ס סוף חקירה ד':

עה) סעי' י"ז. אם נפל טפה דיו לתוך האות וכו', ואם היא מחסרה קוצה של אות פסול, מג"א סע"ק כ"ג בשם הרד"ך, וכוונתם שע"י הטפה עוקץ אחד המעכב כגון קוצה של יו"ד וכה"ג, באופן שע"י שנתוספה דיו על גוף האות שטח העוקץ שוה עם גוף האות ואינו נראה, וכיון שאותו עוקץ מעכב ממילא דלא מהני גרירת   הך טפת דיו משום ח"ת, פרמ"ג א"א או' כ"ב, מלא"ש כלל ו' ב' אות בחכמה, ואו' ח' בבינה, קה"ס סי' ח' או' ב':

עו) אם נפלה טפת דיו ונראית כאלו היא גופה של אות אע"פ שהאות ניכרת להדיא פסול, מג"א שם משם הרד"ך, אבל הפר"ח באה"ע סי' קכ"ה או' ט"ו הביא לשון הרד"ך, וכתב עליו וז"ל, ואינו רואה טעם להוראה זו, דאי כשנתעבה הגג או הירך ע"י טפת דיו שנפל בגוף האות מה בכך, ויכול לתקנו ולחזור ולעשותו דק בקולמוס, ואין כאן ח"ת, שהרי אם מניחו כך בלי שום גרירה כשר, וכן כשקוץ קטן כל דהוא יוצא חוץ לאות, באופן שאינו משנה בצורת האות כלל, וגם האות ניכרת לל"ח ול"ט, גם בזה נ"ל להכשיר, ודברי הרב ז"נ בדין זה הם רחוקים מן הדעת עכ"ל וכ"כ הישי"ע או' ט"ז, ג"פ סי' קכ"ה או' ל"ב י"ב, הגב"י מחה"ש או כ"ג, [ומ"ש מחה"ש שם אלא שלא הבנתי וכו' עיין ישי"ע באות הנז' ג"פ שם או' ל"ז] וכן הוא משמעות לשוו הש"ע דכתב ואינה ניכרת האות משמע דאם ניכרת אחר נפילת טפת הדיו כשר, וכ"כ עו"ח או' כ"ד, וכ"כ ב"י בהדיא באה"ע סי' קכ"ה וז"ל, משמע מדבריהם דלא מפסיל שמתקן ע"י מחיקה אלא כשנשתנית צורת האות ע"י הדיו שנפסל בה, אבל כשלא נשתנית צורת האות יכול למחוק טפת הדיו ולא מקרי ח"ת, מאחר שהאות היתה ניכרת, והכי דייק לישנא דהרא"ש וסמ"ג, ובס"ת מבואר יותר עכ"ל, ועיין ג"פ שם או' ל"ז, וכן נוהגים פה בגדאד יע"א להכשיר, וכתב מלא"ש כלל ז' או' ח' בבינה דלא פליג פר"ח אלא בדין זה, אבל בדין הא' גם הפר"ח מודה הואיל ונחסר קוץ המעכב:

עז) וכן אם נתעבה איזה אות מחמת הכתיבה מרבוי דיו מותר לחזור ולעשותו דק ע"י גרירה, ואין בזה משום ח"ת, רק בשם הקדוש צ"ע אי מותר לעשותו דק מאחר שגם אות עב כשר ואף שהוא עב יותר מכל אותיות השם, כי אין שיעור לעובי האותיות אמ"ש כלל י"א או' ב', ועיין אמ"ל בנגיעת אות באות או' כ"ג לד"א סי' י"ב או' כ"ג דכתבו אם נתעבה גג או ירך אות ע"י רבוי דיו אם נמצא כן בב' וה' יתקנוהו לחזור לעשות דק בקולמוס, ואין כאן ח"ת, ואם נמצא כן בשבת גומרים ' הפ' בברכות ואין מוציאין ס"ת אחר עי"ש, אבל בעירנו פה בג'דאד יע"א, לא ראיתי שנזהרין בזה דאם נתעבה גג או ירך של אות ע"י רבוי דיו אפי' לכתחלה מניחים אותו כך, ושמעתי הטעם שאומרים כיון שהאות כשר למה נעשה בו גרירה וילך נוי האות.

עח) שם. אם נפל טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת וכו' כתב הג"פ באה"ע סי' קכ"ה או' ל"ב, וז"ל משמע לי דמאי דנקט לתוך האות היינו למעוטי נפלה הטפה ע"ג האות ואינה ניכרת הטפה שע"ג בגוף האות אז יכול למוחקה וכו', אבל כשנפלה טפה בתוך האות בין נוגעת בין אינה נוגעת בצד האות הדבר תלוי, אם האות ניכרת ע"י תינוק יכול לגררה, ואם אינה ניכרת, אינו יכול לגוררה דהוי ח"ת עכ"ל, והביאו פ"ת שם או' י"ד, ועיין ביו"ד סי' ער"ד סעי' ז' ובא"ה שם או' ה' פ"ת או' ח',

עט) אם נפל מי עפצא או מי קאוי על האותיות ועשה בהם כתמים כתמים, אין לפוסלם כיון שהאותיות ניכרות. ג"פ שם או' ל"ז פ"ת שם או' ט"ז. אם נפלה טפת דיו על האות והאות ניכרת, עיין בת' נוב"י חאה"ע סי' כ"ה, ועיין פ"ת שם או' ז' ואו' י"ז:

פ) אם כתב מקצת אות ונפל עליו טפת דיו ומחק הטפה והוי אותה מקצת ת"ת וגמר האות ע"י כתיבה פסול, דבעינן שיהיה כל האות ע"י כתיבה ולא ע"י חקיקה, מג"א או' כ"ג בשם הרד"ך, ע"פ פי' לבו"ש, ויא"פ וא"א, וכ"כ קה"ס סי' ת' או' ב'. וכן אם נפלה טפת דיו והיא עשויה כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות ע"י כתיבה, מג"א שם בשם מהר"ם אלשקר סי' ה' פר"ח בא"ה סי' קכ"ה אות ח' מלא"ש כלל ו' אות יוד בחכמה. אבל הב"י באה"ע סי' קכ"ה מכשיר בשני דינים אלו, וכן פסק רמ"א שם סעי' ד' והביאו מג"א באו' הנ"ל וכן פסק הג"פ באה"ע סי' קכ"ה עי"ש או' ל"ד ול"ו, ואין לחלק בין גט לתפלין, עיין לבוש וכן פסק מאמ"ר או' ט"ז. ולענין דינא לכתחלה יש לחוש לדברי האוסרים, ובדיעבד אם כבר נעשה כך יש להכשיר:

פא) אם נפלה טפת דיו לתוך חלל בי"ת, ונראית כ"פ או שאין שם בי'ת עליה, או שנפלה לתוך אות אחרת, ואין שמה עליה, אין תקנה למחוק, מג"א אות כ"ג א"ר או' כ"ט. ר"ז או' כ"ב, קה"ס סי' ח' או' ה' אמ"ש כלל י"א או' ב'. ואפי' אין הטפה נוגעת בגג הב' כל שאין צורתה עליה נפסל ולא מתכשר ע"י גרירה משום ח"ת, פרמ"ג א"א, מלא"ש כלל ו' או' ב' בחכמה, ואו' ה' בבינה, וכתב עוד מלא"ש שם אם נפלה לחלל דל"ת ונראה כמו ה', אע"פ שאין הטפה עומדת מכוון כנגד סוף הגג של הדל"ת כמו שדרכו של רגל הה"א להיות עומד, או אם נפלה לחלל טי"ת ונראה כשי"ן אע"פ שאין הטפה נוגעת בשולי או בצדי האות, בכ"ז אין תקנה לגרור הטפה משום דהוי ח"ת, ואפי' לא נדמה לאות אחר, כגון שנפלה לחלל חי"ת או סמ"ך, אלא שע"י הטפה נשתנית צורת האות עד שאינו ניכר לתינוק דל"ח ול"ט, ואפי' אם התינוק קורא אותו כתקונו, אלא שאנחנו רואים שנשתנה צורת האות ואפי' איננה שנוי גדולה, אלא שעכ"פ לא נוכל לאמר עלה שלא נשתנה צורת האות כלל ע"י טפת הדיו, בכל זה אין תקנה לגרור הטפה משום דהוי ח"ת עי"ש:

פב) אם נפל טפת דיו על אותיות השם מותר למוחקו לצורך תיקון, קה"ס סי' י"ב או' י"ד אמ"ש כלל י"א או' ב':

פג) אם היה האות כתוב כהוגן ונפל עליו טפת דיו שלא בכוונה והאות נשאר בצורתו כמו שהיה, כתב הפרמ"ג במש"ז או' ט"ו דתליא בפלוגתא שבאה"ע סי' קל"א סעי' ה', אבל בס' מלא"ש כלל ו' או' ט"ז בבינה, כתב דבזה י"ל דגם הרמב"ם מודה דפסול, כיון דכתב העליון מכוסה ואינו נראה כלל, וכן נראה לפענ"ד מצד הסברא, דע"כ לא נחלקו אלא אם כתב העליון הוי כתב, אבל כתב התחתון המכוסה, לכ"ע לא הוי כתב, קה"ס סי' י"ד אות ה' בלשכ"ה, וכ"כ אמ"ל בדין נקב וקרע אות יו"ד בשם הרד"ך, לד"א סי' י"ד אות יו"ד

פד) אם נפלה טפת שעוה על האות או בתוך האות, אע"פ שהאות אינה ניכרת יכול לגרור השעוה ולסלקה ואין בזה ח"ת, מג"א אות כ"ג פר"ח אה"ע סי' קכ"ה אות ט"ו, אמ"ל בפיסולי האותיות אות כ"א, לד"א סי' י"ב אות כ"א, א"ר אות כ"ט, ר"ז אות כ"ד מלא"ש כלל ו' אות ח' בחכמה, וכן אם נטף חלב על האותיות אע"פ שאין האותיות נראים, מותר לסלקו, קה"ס סי' ח' אות י"ב, ואם נפלה טפת השעוה על אותיות השם יחמם הקלף מבחוץ ויסר השעוה, אבל לא יסיר בצפורן שע"א ש"ה אות ז' מלא"ש כלל ט' אות י"ג בחכמה, קה"ס סי' י"א אות ד' אמ"ש כלל ט"ו אות ה', ועיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ו או' י"ט:

פה) שם אין תקנה לגרור הדיו וכו' ודבר פשוט שאפי' אם הטפת הדיו לח עדיק פסול, ט"ז אות ט"ו, א"ר או' כ"ח, ר"ז אות כ"ב קה"ס סי' ח' אות ה' מלא"ש כלל ו' סוף אות א' בחכמה:

פו) שם דהוי ח"ת פי' דחוקק התוך של המחק וממילא נשאר מה שאינו מוחק בצורת אות, ט"ז שם, וכל שנפסל האות משום ח"ת לא מהני להעביר עליו קולמוס, עו"ת אות כ"ה מג"א אות כ"ו ר"ז אות כ"ט קה"ס ס' ד' או' ג' מלא"ש כלל ו' אות י"א:

פז) שם וה"ה אם טעה וכתב דל"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף, אין תקנה למחוק התג וכו' פי' ע"י המחק של התג אין תקנה, אבל אם רוצה להוסיף עליו דיו ולעשותו עגול ודאי שפיר דמי, וכן בעשה רי"ש במקום דל"ת יש תקנה להוסיף דיו ולעשותה מרובעת דדוקא חקיקה פוסלת, וכל שיש תקנה היינו קודם שכתב אות שאחריו אבל לא אח"כ, דאז הוי שלכ"ס ופוסל בתפילין ט"ז אות ט"ז, מג"א סע"ק כ"ד ה"ב אות כ"ב, א"ר אות כ"ט, פר"ח אה"ע סי' קכ"ה אות ט"ו, ר"ז אות כ"ג אמ"ל בפיסול נגיעת אות באות אות כ"ה, לד"א סי' י"ב אות כ"ה, קה"ס סי' ח' או' א' בלשכ"ה, מלא"ש כלל ו' או' ט' בחכמה, אמ"ש כלל י"א אות ב', וכן נוהגים פה בגדאד יע"א:

חף) סעי' י"ח מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה, משום דהוי ח"ת וכו'. כתב ג"פ באה"ע סי' קכ"ה אות ל"ח וז"ל, ויראה לי כי מ"ש מהר"י בן חביב ובנו, וכן הסכים מרן, הפי' דיגרור החרטום של המ"ם היינו לצאת י"ח ת' הרשב"א המיוחסות סי' רל"ו דס"ל דצריך לגרור הצד הדבוק, כגון רגל של קו"ף וכ"ף שנדבקו דא"צ למתוק אלא הרגל כי הגג כדין נכתב, ולפיכך כתבו דיגרור החרטום אמנם להרא"ש אפשר דס"ל דאע"ג דבגרירת הדבק לא סגי, מ"מ כשימחוק מקצתה עד שיפסיד צורת המ"ם מאיזה מקום שיהיה מצד התחתון וכיוצא וחוזר ומשלימה ע"י חק יריכות סגי, כיון שנעשה מעשה בגוף האות עכ"ל, וכ"כ פרמ"ג א"א אות ל' על שם הלבוש, דכל שנגמר על ידי כתיבה שרי, אע"פ שקצת נכתב בפיסול, והביא לו ראיה מאה"ע סי' קכ"ה ס"ד, וכן קה"ס בחקירה ב' הביא סברא זו, וכל זה שכתבנו הוא למצוא סמך על מנהגינו פה בגדאד יע"א, שאין מקפידים למחוק כל הנכתב בפיסול, אלא גוררין מאיזה מקום שיהיה עד שנפסד צורתו ומשלימין ע"י כתיבה אבל כל הירא וחרד אל דבר ה' לא יזוז מדברי מרן והאחרונים שכתבו צריך לגרור כל הנכתב בפיסול, עיין לקמן אות ק"ד, מיהו היכא דלא אפשר יש לסמוך על המנהג:

[חף) שם ורי"ש שעשאה כעין דל"ת יש להחמיר וכו'. כתב ב"י הטעם דכתיבת המ"ם פתוחה היא בב' כתיבות דהיינו מתחלה כותבין נו"ן כפופה ואח"כ תולין מצדו כמו ו', וא"כ כל שנעשה הפיסול בו, דהיינו הוא"ו צריך לגרור כולו, אבל הנו"ן שנכתבה בהכשר אין לגוררה, לאפוקי ברי"ש שעשאה כעין דל"ת דבפעם אחת נכתב הכל בפיסול צריך לגרור כולו עי"ש, ולפי זה משמע הא דצריך לגרור הוא"ו היינו דוקא שנדבק בשעת כתיבה שהפיסול נעשה בוא"ו, אבל אם לאחר שנכתבה האות כתקנה נסתמה, אין צריך לגרור הוא"ו דוקא, אלא יגרור ממנה מאיזה מקום שירצה עד שלא תשאר צורת מ"ם, דהיינו שלא יכול התינוק לקרותה מ"ם, וכ"כ המג"א בסע"ק כ"ה דשאני בין שנעשה האות בפיסול ובין שנכתב בכשרות ואח"כ נפסל, וז"ל שם אם כתב מתחלה רי"ש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דל"ת, סגי ליה כשיגרור הגג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כעין רי"ש, כנ"ל להל' והמחמיר תע"ב עכ"ל, והביאוהו להל' כל האחרונים ז"ל, וה"ה אם נפלה טפת דיו על האות לאחר שנכתב כל האות בכשרות ונתקלקלה צורתו שא"צ לגרור כל האות, אלא יגרור ממנו עד שלא תשאר צורתו, פרמ"ג א"א בפתיחה לסי' ל"ב והיא בסוף סי' ל"ב בד"ה השלישי ובאות ב', וכן פסק יד אפרים סע"ק כ"ג לדעת הש"ע, אבל הב"ח כתב שצריך לגרור כל האות, מלא"ש כלל ו' אות ג' וכ"כ קה"ס סי' ח' אות ה' ויש להחמיר לכתחלה, אמנם אם כתב ה'א במקום דל'ת שכתב ג"כ הפרמ"ג במש"ז אות י"ז שיגרור רגל היתר, וגם מן הגג עד שלא ישאר צורת דל'ת ויתקן בכתיבה אפשר לומר דגם הב"ח מודה בזה דא"צ לגרור הכל, דכיון דגם כשהוא ה'א הרי עכ"פ שם אות עליו ולא בטלה צורת כתיבה מנה, רק שצריך לתקנה מחדש, לשכ"ה שם, ואם גורר את הרגל צריך לגרור עד שלא ישאר ממנו כלום, דאם נשאר מן הרגל אפילו כשיעור יו"ד עדיין צורת דל'ת עליה, לשכ"ה שם]:

פט) אם כתב כ'ף פשוטה במקום ה'א, ימחוק תחלה מן הרגל עד שנעשה דל'ת ואח"כ יכתוב רגל השמאלית, ואם יכתוב תחלה רגל השמאלית אין לה תקנה עד שימחוק כל הרגל, ואם אירע כה"ג בשם צ"ע, פרמ"ג א"א אות כ"ו קה"ס סי' ח' אות ה':

צ) אם עשה בכ'ף פשוטה גג רחב ביותר עד שנפסלה אם יכול למשוך הרגל עד שיהיה כפלים מן הגג שפיר דמי, ואם לאו צריך למחוק כל הגג מג"א או' כ"ו בשם ר"י הלוי סי' פ"א, וכתב הפרמ"ג שם יראה כל ל"ד אלא אם גרר עד שנשאר צורת ו' עליה ומתקן אחר כך וכן פסק מלא"ש כלל ו' אות ה' בחכמה קה"ס סי' ח' אות ט' ולא דמי לרי'ש שעשאה דל'ת שצריך לגרור כולו דשאני הכא אף שהיא דומה לרי'ש מ"מ הרי ראויה היא לעשות ממנה כ'ף כשימשוך את הרגל יותר ואף אם אין מקום למושכה מ"מ יש כאן מקצת כ'ף ולכן א"צ לגרור כולה, אלא לקלקל צורתה, לשכ"ה שם אות יו"ד וכ"כ יד אפרים, אלא שאם לא היה מקום למשוך את הרגל יותר הניח בצ"ע עי"ש, ואע"ג דיש מדמין אותה לריש שעשאה דל'ת, והם הט"ז ביו"ד סי' רע"ג סע"ק ד' וחידושי רע"ק בזה הסי'. נוהגים פה בגדאד להקל כס' המג"א ודעמיה, ואם אירע כזה בשם עיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ו או' פ"ה:

צא) ע' שנכתבה במקום ו' אסור למחוק קצתה ותשאר ו' משום ח"ת, כי צריך שיגרור גוף האות ולא שימחוק מקצת אות וישאר הנשאר אות אחרת, ב"י בשם ר"י בן הרא"ש, ואפילו אם מתחלה עשה הוא"ו ואחר כך עשה העיגול סביב. אפ"ה פסול משום ח"ת, מאמ"ר אות י"ח דלא כעו"ת אות ל':

צב) שני ביתי"ן הסמוכין בתיבה אחת שנדבקו בתחתיהן ונפסדה צורת האות למראית העין שאינה ניכרת אם היא בי'ת או כ'ף, אין תקנה לגררה להפריש הדיבוק דמקרי ח"ת, ותיקונו שיגרור הרגל הבי'ת הב' ויחזור ויכתבנו, דב"ש סי' פ"ט, אמ"ל בפיסול נגיעת אות באות אות ב', לד"א סי' י"ב אות ב' אמ"ש כלל ז' או' ב':

צג) וכן בנדבק גג הרי'ש לגג הבי'ת ואין ניכר בין רי"ש לדל"ת פסול וצריך לגרור הרי"ש ולכתבו מחדש, אבל אם הדיבוק הוא דק ועדיין צורת האות ניכרת א"צ לגרור רגל הבי"ת או הרי"ש. דב"ש סי' פ"ט, אבל הפמ"ג בא"א או' כ"ז כתב אם נדבק הרי"ש לבי"ת נעשה מ"ם וצריך למחוק אף הבי"ת, והביאו מלא"ש כלל ו' או' ד' בחכמה. וכן ב' זיינין שנגעו בראשיהן יחד ונדמו לחי"ת, או' כ"ף כפופה שנגעה לוא"ו שאחריה ונדמית למ"ם או ו' שנבדבקה למטה באות אחר שבצדה ונדמית קצת לנו"ן, וכל כה"ג לא מהני הפרדת הדיבוק דהוי ח"ת, לכן צריך לגרור עד שיפסול כל אות מאלה שנדבקו מצורתו ויכתבם מחדש, מלא"ש שם, וכן אם כתב ו' או זי"ן ואפי' ריש לא ארוך ומשוך קרוב וסמוך לבי"ת או לכ"ף כפופה ונדבק תחתיתו ונראה כעין טי"ת נמי פסול, אמ"ש שם כלל ז' או' ב. ואע"ג דיש אומרים אם נדבק כ"ף כפופה לוא"ו שאחריה ונעשה מ"ם פתוחה או שנדבק תחתיתו ונעשה טי"ת, יגרור רק הוא"ו שנעשה בפיסול והכ"ף ישאר בכשרותו, והם ר"ז או' כ"ח אמ"ש כלל ו' אות ב', נוהגים פה בגדאד יע"א להחמיר כסברת הפרמ"ג והמלא"ש:

צד) אם נדבקה פ"א עם הוא"ו שאחריה מלמטה נשתנית צורתה לטי"ת מער"ק על הרמב"ם הל' תפילין פ"א הל' י"ט בשם הרד"ך, וה"ה אם נדבק עי"ן עם אות שאחריה מלמטה כגון ו' או זי"ן או ך' פשוטה או רי"ש לא ארוך ומשוך וכיוצא, ונראה כעין שי"ן שהוא פסול, וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א לפסול בכה"ג:

צה) אות טי"ת שנגע התג הדק שלה למטה, נשתנית ונפסדה צורתה קרינן ביה. מער"ק שם בשם מהרנ"ח סי' א' אמ"ל בצורת האותיות או' ט' לד"א סי' י"ד או' ט', וא"צ גרירת כל האות כי הראש שלה נעשה בתחלה בצורת נו"ן נעשה בהכשר, ופשוט הוא, מער"ק שם בשם ב"ח:

צו) יו"ד שעוקץ השמאלי שלה ארוך כמו רגל הימין או יותר, ומתוך כך נראית כמו חי"ת. אופן תקנתה נ"ל אם הסופר כתב תחלה את היו"ד עם הרגל הימיני ואח"כ עשה את העוקץ השמאלי והאריכו יותר מדאי, אז די שיגרור רק את העוקץ הזה וגם את הרגל הימני ויחזור ויתקנם כראוי, אבל אם עשה את השמאלי תחלה כאשר נוהגים הרבה סופרים בכתיבת היו"ד שעושים תחלה קו דק שיהיה הת"ג והעוקץ השמאלי וממנו מושכים גוף היו"ד אזי צריך למחוק כל היו"ד לכותבה מחדש. קה"ס סי' ח' או' ז' ודלא כשו"ת זכרון יוסף הביאו שע"ת או' כ"ג שכתב שדי לגרור הקוץ הארוך לבד עד שיהיה קצר כהלכתו. מלא"ש כלל ו' או' ט"ו בבינה, וכ"כ בספר לד"א סי' י"ג או' יו"ד בשם בית יאודה ח"א יו"ד סי' נ"א, דלא מהני גרירת העוקץ לבד דהו"ל ח"ת בין כך ובין כך, אם יוכל לתקנה בדיו מה טוב, קה"ס שם, וכגון שלא כתב אחריה כלום דא"כ הוי שלכ"ס ובתו"מ פסול והוא פשוט:

צז) אם נמצא יודי"ן כעין למדי"ן קטנים פסולים וצריך למחוק כל היו"ד ולכותבה מחדש לד"א שם בשם בית יאודה שם אמ"ש כלל ה' או' ד', ואם אירע כן ביודי"ן של השם עיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ו אות ע"ב:

צח) שם. אם נדבקה אות לאות וכו' ואפי' בקו דק מאד, מלא"ש כלל ז' אות א' בחכמה, קס"ה סי' ז' אות א':

[צח) שם. בין קודם שתגמר וכו' כתב ט"ז סע"ק י"ח וז"ל, מ"מ אם נמצא כן בס"ת אין להוציא אחרת דכתב ב"י בשם הרשב"א אפי' אינו גוררה כל שהוא יכול לגרור כשר וכדר"ז דאמר כל הראוי לבילה וכו' עכ"ל והא דלא פסק מרן כדברי הרשב"א, נראה דסמך על מ"ש בסה"ת בשם מ"ס דכ"ז שעדיין הם מודבקים יחד לא יקרא בו, עו"ת או' נ"ט, וכ"כ השכנה"ג בהגב"י או' י"ד מנהגנו דאפי' בדבוק אות לאות שנמצא בס"ת בשבת ויו"ט להוציא ס"ת אחר, והביאו אמ"ל בפיסול נגיעת אות לאות או' ט' לד"א סי' י"ב או' ט', וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א, ואין חלוק בזה בין קריאת ס"ת בשחרית או בב' וה', דבכל קריאה אם נמצא דבוק מוציאים ס"ת אחרת, אמ"ל שם לד"א שם]:

צט) שם. בין אחר שנגמרה פסול. הנה מבואר מדברי מרן ז"ל בב"י בשם הרא"ש והפוסקים. וממשמעות דבריו כאן בש"ע דאע"פ שנגמרה האות לגמרי וסלק ידו ממנה ואח"כ נדבקו האותיות בדיבוק בעלמא שאינו מפסיד צורת האות אפ"ה פסול כ"ז שלא הפרידן, ויש להקשות שהרי כבר נתבאר דטעם פסול דבקות האותיות הוא משום דבעינן שתהא כל אות מ"ג מד' רוחותיה סביב, ומאחר שכן קשה למה תפסל כשנכתבה מתחילה בכשרות והיתה לה שעת הכושר, והא כבר נתבאר לעיל סעי' י"ו דאע"ג דקימ"ל דחסרון הגויל סביב פוסל כמו דבוק האותיות, מ"מ כל שמתחלה נכתבה בכשרות מ"ג מד' רוחותיה אע"פ שאח"כ נחסר הגויל לית לן בה, ומ"ש הכא ולא מצאתי לאחד מן האחרונים ז"ל שנתעורר ע"ז, ושמא י"ל דנהי דפסלינן כל שיש נקב או חסרון הקף גויל מתחלה כמו בדבוק האותיות, מ"מ לא מחמרינן ביה כמו בדבוק האותיות כיון דאין פיסול חסרון ה"ג מצד שניטל הגויל ברור כ"כ כמו חסרון ה"ג מצד דבוק האותיות, מאמ"ר אות י"ט, ועיין מ"ש לבו"ש:

ק) שם. ואם גרר והפרידה כשר וכו', כתב ב"ח באה"ע סי' קכ"ה אין לגרר אלא בנגיעה קצת בדיו מועט והאותיות ניכרות היטב כל אחת ואחת, אבל בדביקות ממש כל גופו של אות הו"ל ח"ת, והביאו מג"א או' כ"ז, א"ר או' ל"א, ג"פ סי' קכ"ה או' כ"ה, וכ"נ מהט"ז שם או' ו', אבל הרב חלקת מחוקק שם או' ט' כתב, דהכל תלוי בהכרת תינוק, ואין חלוק בין נגיעת מקצת לנגיעת כל הגובה, וכ"כ הפר"ח שם או' י"א, אמ"ל בפיסול שנגעה אות באות אות י"ט. לד"א סי' י"ב או' י"ט, בי"מ בפיסול נגיעת אות באות או' כ"ח:

קא) שם. אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף וכו', ואם נדבקה רגל הה"א או הקו"ף לגג כחוט השערה באופן שהתינוק יודע שהוא ה"ה, כתב הרלב"ח סי' ל"ז, מי שיקל להפריד לא אמחה בידו, אמנם מהרד"ך בת' חולק עליו עי"ש בית א' ת' ל"א, וכן נראה להחמיר, כ"כ עו"ת או' כ"ג, וכן דעת א"ר או' ל"ג, ר"ז או' כ"ג, וכן הפר"ח באה"ע סי' קכ"ה או' י"א הביא דברי מהרלב"ח וכתב עליו וז"ל, וליתא דאין להורות קולא בדבר וראוי לגעור במי שעושה כן, וכן דעת מהרד"ך ועיקר, עכ"ל י"א הגב"י, אמ"ל בפיסול נגיעת אות באות אות י"ח, לד"א סי' יב א' י"ח, בי"מ בפיסול נגיעת אות באות או' כ"ו מלא"ש כלל ו' או' א' בחכמה, ואו' ב' בבינה, ועיין ביו"ד סי' רע"ו סעי' י"א בהג"ה, ובדברינו לקמן סי' ל"ו בצורת הקו"ף בד"ה ואם:

קב) שם. אם נגע רגל האל"ף או פני האל"ף וכו', נ"ל דוקא שנגעה היו"ד עצמה באל"ף, אבל אם קוצה השמאלי של היו"ד נוגעת באלף כשר, כמ"ש באה"ע סי' קכ"ה סעי' ט"ז, דהא אפי' בלא הקוצה מקרי יו"ד, מג"א סע"ק כ"ט, בי"ש שם אות ו' א"ר אות ל"ג ר"ז אות כ"ו, אמ"ל שם אות ל"ב, לד"א שם אות ל"ב, בי"מ שם אות נ"ט, אמ"ש כלל ז' אות ד', אבל הפר"ח שם אות כ"ט כתב דאין להקל, לפי שיש כאן שינוי צורת אות. וכ"כ מלא"ש כלל וא"ו או' א' בחכמה, ואו' ד' בבינה, והנה לדיעה הא' י"א דכשר בלא גרירת הדבוק, וי"א דבעי גרירה, עיין קה"ס בחקירה ה' מ"ש שם, ומנהגנו פה בגדאד יע"א, כדיעה הא' ולהכשיר דוקא ע"י גרירת הדבוק:

קג) שם. ואין תקנה בגרירה וכו', אבל להוסיף דיו ולעשות לה צורת יו"ד שפיר דמי, עיין לעיל סוף או' צ"ו, ובדברינו ליו"ד סי' רע"ו או' ע"ד:

קד) שם. אלא יגרור כל מה שנעשה בפיסול וכו', דהיינו אם נדבקה היו"ד העליונה של האלף בקו האמצעי וגמר את האל"ף, צריך לגרור הקו האמצעי עם היו"ד התחתונה, משום ששניהם נכתבו בפיסול, אבל אם היו"ד התחתונה נוגעת בעצמה אל הגג א"צ לגרור הגג אלא יו"ד התחתונה בלבד שנעשית בפסול, מג"א סע"ק ל' ופי' א"א באו' הנז', ויד אפרים או' ל"ה, וכ"כ ר"ז או' כ"ו קס"ה סי' ח' או' ג', אמ"ש כלל ז' אות ד', והגם דהא"א כתב שם דדעת הלבוש א"צ לגרור כל מה שנעשה בפיסול. כי אם היו"ד לבדה, אין לזוז מדברי הפוסקים הנ"ל. וגם דברי הלבוש יש לפרשם בענין אחר, עיין קס"ה סי' ח' או' ג' בלשכ"ה, ועיין לעיל או' פ"ח א', והא דאמרינן שצריך לגרור הקו היינו אם כתב את היו"ד תחלה, ואח"כ את הקו האמצעי אבל אם כתב תחלה את הקו האמצעי ואח"כ את היו"ד ונדבקה, יגרור את היו"ד ולא את הקו, כי הקו נכתב בהכשר, והיו"ד בפיסול, ואם לא תקן עד לאחר שכתב גם את היו"ד התחתונה, אזי צריך לגרור גם אותה, יד אפרים שם, קס"ה שם, אמ"ש שם:

קה) ואם נכתבה כל האל"ף בהכשר. ואח"כ נפלה טפת דיו ואפי' על היו"ד העליונה די לגרור אותה לבדה ולכותבה בהכשר קס"ה שם או' ד' ועיין לעיל אות פ"ח ב':

קו) שם בהג"ה, וכן הדין ביודי"ן השי"ן והצד"י וכו' וה"ה רגלי התוי'ן לבוש מג"א או' ל"א, ופי' דהיינו יודי השי"ן שנעשו קו ישר ולית בהו צורת יו"ד, וכן התי"ו רגלו השמאלי נעשה קו ישר ולא יצא למטה לחוץ, אבל אינו מזיק אם נתעבו הקוין למטה או רגל התי"ו למעלה, פרמ"ג א"א ולבו"ש, וכן יודי הווי"ן והחתי"ן והטתי"ן וראש הלמ"ד והאו"ו של המ' פתוחה, והנוני"ן אם נעשו כעין קוים פשוטים וכל כיוצא בהם הצריך להיות כעין ראש עליהם ונעשו בלא ראשים פסולין, ובתו"מ אסור לתקן משום שלכ"ס, ואף להוסיף דיו עליהם אסור רק בוא"ו שעל הלמ"ד. כתב קס"ה [סי' ה' או' י"ז בלשכה] להכשיר בשעת הדחק אם אין לו תפילין אחרים, וכגון שהוא בדרך, אמ"ש כלל ז' או' ד' והיינו בלא ברכה לשכ"ה שם, וכתב שם יש להכשיר נמי אם נמצא כן בס"ת בשבת שא"צ להוציא אחרת, וצ"ע דכוין דבתפילין אינו מניחן כ"א בשעת הדחק ובלא ברכה איך בס"ת אין להוציא אחרת ולברך עליה וע"כ נראה דגם בס"ת אין לברך אם נמצא כזה אלא צריך להוציא אחרת וכ"מ מדברי הפו' הנ"ז שהאי גוונא הוא פסול ועיין לקמן או' קי"ב וסי' ל"ז בצורת הפ"א:

קז) וכן אם נדבקו יודי"ן אלו זל"ז מלמעלה דפסול, ואין מועיל בזה בדיקת תינוק וצריך למחוק מן האות כל הנעשה בפיסול ואח"כ יכתוב אותה כתקונה דב"ש סי' קע"ו, והביאו אמ"ל בצורת האותיות או' ע' לד"א בצורת האו' סי' י"ג או' ע' אמ"ש כלל ה' או' ד', וכן יודי הטי"ת שנדבקו זל"ז שפסול ואסור לתקן משום ח"ת אמ"ש כלל ז' או' ג' וכן הדין בנדבקו קוי העי"ן זה לזה עד שנפסדה צורת האות דב"ש שם, והא שהכשיר אמ"ש בכלל הנז' בנגיעת קוי השי'ן זל"ז באמצען לתקן [ר"ל ע"י הפרדת הדבוק] היינו מפני שלא נשתנית צורתה:

קח) אות שי"ן שהיודי"ן שלה נדבקו אחר הכתיבה זה בזה כחוט השערה, מותר לתקנה בגרירה דאין זה תחת סוג ח"ת כיון דצורתה עליה, אלא דאינה מ"ג וא"כ שרי לגררה להקיפה גויל, ואפילו אם נדבקו היודי"ן הנ"ל בתחלת הכתיבה שרי לתקנה בגרירה, זר"א ח"ב סוף סי' קכ"א, בי"מ בפיסול נגיעת האותיות או' כ"ז:

קט) סעי' יט. בתחלת הכתיבה יאמר בפיו וכו'. עיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ד אות א"ב ואות ד':

קי) שם מלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צ"ל וכו'. עיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ו כל דינים השייכים לכתיבת השם, וגם כונת כתיבת השם, עי"ש או' ו' ובסי' ל"ה:

קיא) סעי כ'. צריך לדקדק וכו', ותמצא עונש הסופר מרובה וכו'. הלבוש האריך כאן במה שלא יפה עושים הסופרים שמניחים לנערים לכתוב תפילין כדי שירגילו בכתב, והפליג מאד בעונשם, גם הלעיג על אותם שאומרים לסופר כתוב תפילין לשמי שהוא טעות גדול, ט"ז סע"ק י"ט:

קיב) עוד כתב שם הלבוש וז"ל, על כן ודאי הוא מן הראוי למי שיש כח בידו למנות כותבי תפילין מהוגנים אנשי אמת שונאי בצע בעלי תורה יראי אלקים וחרדים על דברו בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך כמו שממנים שוחטים ובודקים, ולא יאמינו לכל הסופרים, שאין כונתם אלא להרויח ממון ע"י כתיבה ותקון יפה עושים בעשיית התפילין וכו' עי"ש. וכתב הפרמ"ג [א"א אות ס"ט] ולדעתי יותר משוחט, כי שם רק לאו דנבלה, וכאן מבטלין כל ישראל עשה בכל יום ומברכים ברכות לבטלה ואפילו נאמר דלא תעשה חמור מעשה, מ"מ ברכה לבטלה שעובר על לאו דלא תשא י"א דהוי ד"ת ובצרוף עשה ודאי חמור משוחט עכ"ל. והנה השמלה חדשה כתב בדיני השוחט שצריך שיהיה יודע ספר דהיינו ללמוד מעצמו ולהבין בקצת גמ' עם פרש"י שאז יש לו לב מבין להזהר בדרכיו שיהיו מתוקנים, וכן יש ליזהר גם בסופר:

קיג) וראיתי להעתיק פה מ"ש בס' משנת חסידים סעי' רכ"ח וז"ל מתוך כתב הרב וכו' יראה הרואה שפלות הדור שאנו בו שהוא יתום ואין דורש ואין מבקש על דברים כאלו שהם ברומו של עולם, וכל ריק ופוחז שיודע לכתוב איזה כתב אשורי מקולקל מתלבש בטלית שאינו שלו ומקבל סמיכה להיות סופר סת"ם ועל סתו"ם כאלה יסמכו קהל ועדה וישראל הקרובים והרחוקים ויהיה לנו מן התימה שאנו צועקים ואין אנו נענים מה תמיהא היא זאת, פוק חזי עובדא דר' חזקיא ור' ייסא [בזה"ק פ' אחרי מות דף ע"א] ותדון מניה דאם על יתרון ו' דהוה בקרא ושוסעת שסע פרסות דחו להני מתיא מבי מתיבתא ואמרי להו דהוי הס"ת פסול ומשקר בשמא דמלכא, מה יעשו בס"ת הנכתב בכל החסרונות האמורים וכיוצא בהם וכו' לבי דוי ואין בידי שבט מושלים לתקן רק להודיע צערי לרבים אולי יחנן ה' ובדורות הבאים המצא ימצא איזה תיקון ויוכשרו דברי עכ"ל. קס"ה סי' א' בלשכ"ה אות א', ועיין עוד מלא"ש כלל א' אות א' שהאריך בענין זה:

קיד) כתב רבינו חיד"א ז"ל בס' תורת השלמים [הנלמד לספרו לד"א] נאה לסופר הטבילה תמידית ויקדש את פיו מכל אלה וקללה ויהיה לשונו נקי וכו' והמשכיל יעי"ש וימצא עוד דברים רמים. לשכ"ה שם:

קטו) שם צריך לדקדק בחסירות ויתירות וכו' ונמצאו המניחים אותם מברכין בכל יום ברכה לבטלה וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין וכו' ולכן אין לקנות ספרים ותפילין ומזוזות אלא מן המומחה שנטל קבלה מן חכם שהוא אומן ביד ואין בכתיבתו שום ספק שינוי אותיות וגם בקי בהלכות הנצרכין לעיבוד ולכתיבה ולהגהה ולבדיקה מן הדיבוקים והפירודים והכנסת הפרשיות לבתים ורבוע הבתים והתפירה ועשיה לשמה ויש לו כתב לראיה מן החכם הבקי בזה כמו שכתב רמ"א ביו"ד סי' א' סעי' א' גבי שוחטים ובודקים וה"ה לסופרים כי חמור הסופר מן השוחט כי שם רק לאו דנבלה וכאן מבטלין כל ישראל עשה בכל יום ומברכים ברכות לבטלה כמ"ש למעלה אות קי"ב בשם הפרי מגדים יעו"ש ואם אין לו קבלה וכתב לראיה שהוא אומן ובקי בהלכות ויראת שמים על פניו לא יקנו ממנו כי רבה המכשלה וכל הבא למלאת ידו ללמוד מלאכת הכתיבה נעשה סופר ותופר וסוחר ומי יודע שהוא אומן ובקי בהלכות הסתום כי רבו ואפשר שהוא חטא ולא ידע ואשם וכו' ועוד כי באזנינו שמענו שפעמים פתחו תפילין ומצאו בו פרשיות קרועים ופעמים נמצא בו גרעין של תמרים וצמר גפן תמורת הפרשיות ואוי ואויה להם וכו' למי שעושה זאת כי הוא חוטא ומחטיא את הרבים וכו' וכן בסתו"ם הנשלחים ממקום למקום לא יקנום כ"א יש להם כתב ועדות לראיה כי הם יוצאים מתחת יד סופר אשר הוא אומן ובקי בהלכות ומוסמך ע"י חכם שנתן לו קבלה ויש לב"ד לחקור ולדרוש בכל זמן ועידן על הסופרים והמגיהים והבודקים והמוכרים כמ"ש רמ"א ביו"ד שם על השוחטים ובודקים וה"ה והוא הטעם שצריך לדרוש ולחקור בענק מלאכת הסופרים כדי לזכות את העם ועליהם תבא ב"ט:

כתב הראיה של מלאכת הסתו"ם צריך שתהיה על כל דבר ודבר דהיינו אם הוא מעבד עורות צריך שיהיה לו כתב ראיה שהוא בקי במלאכת עיבוד העורות שלא יטשטשו אח"כ האותיות וגם בכל דינים הנצרכים לעיבוד, ואם הוא סופר שהוא אומן בכתיבה שלא יש בה שום שינוי צורת האותיות ובקי בכל הדינים הנצרכים לה, וכן אם הוא מגיה או בודק או תופר או עושה בתים ורצועות כל או"א במלאכתו, וגם שיהיה חיזר על לימודו תמיד בכדי שלא יבא לידי שכחה לפי מה שהוא אדם וראוי שיחזור פ"א כל ל' יום כמ"ש השמ"ח ביו"ד שם או' ז', גבי שו"ב יעו"ש:

וסדר בדיקת והגהת הסתו"ם כך היא צריך להיות שני סופרים בקיאים חכמים ונבונים שיש להם קבלה בכתב וראיה שנתלמדו מלאכת ההגהה והבדיקה מן סופר מומחה ובקי במלאכה הזאת, ויקחו להם שני ס"ת אחד ביד זה ואחד ביד זה כדי שיהא אחד קורא ואחד שומע ויקרא הקורא התיבות כפי המסורת ולא כפי המקרא מילה במילה במיתון וישוב הדעת ויראת שמים על פניו וכשיגיע לפרשה פתוחה או סתומה אומרים בקול רם בפיו פתוחה או סתומה כדי שישמע חבירו וישיב לו אם אצלו הם מחולפים פתוחה בסתומה וכן כשיגיע למקום שצריך נקוד יגביה קולו ויאמר נקוד כדי שישמע חבירו וישיב לו אם אצלו אינו נקוד וכל טעות שימצא יציין בראש השיטה ואח"כ יתן לסופר לתקן ואחר שתיקן הסופר יחזור המגיה ויראה הספר בינו לבין עצמו אות באות ויתקן אם יש בו שינוי אות או דיבוק או פירוד ואם נראה בו עוד טעות או פסול יתן לסופר לתקן ואח"כ יקח אותו הבודק השני ויעשה לו הגהה שהיא הקריאה כמו שעשה הראשון ואח"כ ג"כ יעשה לו בדיקה בינו לבין עצמו כמו שעשה הראשון ואם לא מצא בו השני שום דבר זה הס"ת כשר אבל אם מצא בו אח"כ השני ג' טעות יש להחמיר ולהצריכו עוד הגהה אחרת, ואם מצא דבוקים או פרודים צריך עוד בדיקה אחרת אבל עכ"פ פחות משני הגהות ושני בדיקות בשני סופרים אסור לקרות בו בצבור כי א"א להיות נקי מטעיות ודבוקים ופרודים ושנוי אות פחות משני בני אדם שעשו לו שני הגהות ושני בדיקות כי החושים של בנ"א אינם שוים ואפשר שיראה זה מה שלא ראה זה אבל באדם אחד א"א ואל תאמן, וכן הסדר במגילה ותפילין ומזוזה אלא רק החילוק הוא בתפילין ומזוזה אם נמצא טעות או פסול פסול משום שלא כסדרן אבל שני בני אדם צריך כדי שיתחלפו החושים וא"א מבלעדם וכל שהוא עושה פחות מזה הסדר הרי הוא מכשיל את הרבים וכו' וכל המרבה הרי זה משובח ותע"ב, ובעובי בגדאד יע"א בימי הקדמונים טרחו החו"ר הרבה בענק הגהות ובדיקות הס"ת ולא מצאו מנוחה עד כשתקנו לעשות לכל ס"ת ארבעה הגהות ושלשה בדיקות סך הכל ז"פ כדי להחליף החושים של בני אדם כי אינם שוים כי אפשר שיראה זה מה שלא יוכל   לראות זה וסדרם הוא כך בתחלה עושים ב' בני אדם כל אחד הגהה ובדיקה על הסדר שכתבנו לעיל ואח"כ השלישי עושה ג"כ הגהה ובדיקה ואם ימצא טעות יקח קנס משנים הראשונים והרביעי יעשה הגהה לבד, וע"כ כל אדם ישתדל לעשות לס"ת שלו כסדר הזה שהוא נכון ואל יחוס בשביל הממון למצוה רבה כזו ויהיה ס"ת שלו מוטעה ח"ו וגורם מכשול לרבים שאינם קורים בס"ת כשר וברכה לבטלה ובא לתקן ונמצא מקלקל ח"ו וכשקונה ס"ת למשל בעשרים זהובים יחשוב שהוא בשנים ועשרים או יקנה בפחות כדי ליתן השאר לבודקים ולמגיהים וכשם שהוא מחזר אחר כתיבה נאה שהוא משום נוי ק"ו ובן בנו של ק"ו שצריך לחזר שלא יהא מוטעה והעיקר חסר וא"צ להאריך בדברים פשוטים אלא מפני שראיתי שיש מגיהים ובודקים ע"י אדם אחד דהיינו שהוא מגיה ובודק בינו לבין עצמו ואחר בל עמו וכששמעתי זו נצטערתי הרבה וכמעט שקרעתי את בגדי כי זה א"א וחלילה וחס לסמוך ע"ז באדם אחד כי לא דבר רק הוא, ופוק חזה מ"ש בזוה"ק פ' אחרי דף ע"א ע"א מעשה נורא על דאשתכח וא"ו יתיר בההוא קרא דושוסעת שסע שתי פרסות יעו"ש, ותדון מינה דאם על וא"ו יתירא דחו להנהו מתייא מבי מתיבתא ואמרי להו דהוה הס"ת פסול ומשקרי בשמא דמלכא, מה יעשו אם הס"ת חסר תיבות ואותיות ופיסולים ודיבוקים וכיוצא, ואמרו במס' הוריות דף ג' ע"ב רב הונא כי הוה נפיק לבי דינא מייתי עשרה תנאי דבי רב לקמיה כי היכי דנמטיין שיבא מכשורא, רב אשי כי הוו מייתי טרפתא לקמיה מייתי עשרה טבחי ממתא מחסיא ומותיב קמיה אמר כי היכא דנמטיין שיבא מכשורא, ואם כך היו עושין גדולי עולם מה נעשה אנחנו אזובי קיר יתמי דיתמי ומי הוא זה ואי זה הוא אשר ימלאו לבו לומר אני אגיה ואבדוק לבדי ואין אחר עמדי ויסבול חטא רבים על צוארו אשר המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ויותר החיוב הוא מוטל על הב"ד לחפש על זאת שלא תיעשה כזאת בישראל ואם הבדיקה והגהה על הסופר והוא נתן דוקא למגיה אחד לבדוק כדי להקל מעליו שכר הבדיקות והגהות יכריזו עליו שלא יקנו ממנו עוד ואם הבדיקה על הקונה ועשה כזאת לא יניחו ס"ת כזה בבהכ"נ ולשומעים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב:

שם לכן צריך להיות מאד יר"ש וכו'. ובס' חזיונות כתוב כי מרן מהר"י קארו ז"ל אמר למהרח"ו בשם המגיד כי חצי העולם מתקיים בזכות מר אביו ע"י התפילין הכשרים שכותב, שם הגדולים מערכת היו"ד אות קכ"ו:

אם יש סופר אחד שכותב האותיות כתקונם וכדינם וירא שמים מרבים, אעפ"י שאין כתיבתו דומה לאחר שאינו מוחזק כ"כ בכשרות יכתוב הוא, ועל כיוצא בזה כתוב כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. אמ"ש כלל ב' בשולי היריעה אות א' ועי"ש מ"ש עוד:

קטז) סעי' כ"ג. אם מצא שחסר אות וכו'. אבל אם היא באמצע תיבה לא וכו', לפעמים גם באמצע תיבה אפשר לתקן כגון לאבותיך שכתבו מלא בוי"ו מוחק הוי"ו וממשיך הבית מעט, וכן כל כיוצא בזה שבאותו אריכות אין האות מתקלקל, ב"י, ב"ח, לבוש, ט"ז או' כ"א עו"ת אות ל"ד, מג"א אות ל"ג, וכ"כ האחרונים, וכן אם כתב מלת בניכם בשני כפי'ן כזה בניככם, דיגרור הכ'ף השניה מכל וכל ויאריך כ'ף הראשונה עד שיגיע סמוך למ'ם, אבל לא יגרור המ'ם ויעשה מן הכ'ף השניה מ'ם דהוי שלכ"ס, שכנה"ג הגה"ט אות וי"ו ועיין באות שאח"ז, אמנם יש להסתפק במצות הא' אם כתבו מלא ומחק אחר כך הוי"ו אם מועיל אריכות הצד'י למטה אח"כ, או דילמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כב' תיבות, אע"פ שדבוקה מלמטה, וכן תיבת נתן משפטו להיות חסר וכן תיבת הוציאך כתבו מלא ביו"ד, ומכל מקום כל שנראה כב' תיבות פסולה, ב"י שם, לבוש, עו"ת שם, מג"א שם, ר"ז אות ל"ו, וכ"כ האחרונים, וכן ב' תיבות שלמטה נראות תיבה א' אע"פ שלמעלה נראות כב' תיבות פסול, אמ"ל בפיסול נגיעת אות באות אות ד', לד"א סי' י"ב אות ד' ומיהו יש לסמוך בזה ע"י תינוק דלא חכים ולא טיפש, אמ"ל שם, לד"א שם, ועיין לקמן אות קי"ח:

קיז) ונ"ל פשוט שאם הוי'ו היתר הוא לאחר או' דלי'ת או רי"ש שאין צריך למחוק כל הוא"ו אלא הרגל לבד, ואת הראש יכול לצרף אל הדל'ת או אל הרי'ש, וכן אם היא יו'ד יתירה, אך כשהן לאחר ב' או כ' צריך למוחקה לגמרי, [ודלא כדב"ש סי' שנ"ד] משום דצריך להשגיח שלא תתקלקל צורת הב' או הכ' בשום פעם שאם ימשוך תחלה את הגג העליון שלה כפי הצורך הרי תתקלקל צורתה, ואף שאחר כך ימשוך גם את הצד התחתון ותחזור לצורת כ' הרי תהא שלכ"ס, לכן צריך לעשות ההוספה במעט מעט קצת כאן וקצת כאן עד כדי הצורך, קס"ה סי' ט' בלשכ"ה אות ד"ה בשם מלא"ש:

קיח) אם נמצא וא'ו או יו'ד יתירה באמצע תיבה, והם קטנות ודקות, ובכל שהוא שיעבה האות שלפניה או לאחריה לא יראו כב' תיבות, יכול לגרור אותה ויעבה קצת האות שלפניה או שלאחריה, ואין בזה לא משום שינוי אות ולא משום שלכ"ס כנה"ג הגה"ט בשם הרדב"ז ח"א סי' פ"ב, מג"א אות נ"ג, מלא"ש כלל ח' אות וא'ו, קס"ה סי' ט' אות ב', אמ"ש כלל כ' אות א', ואין לחוש לסברא שמש צדקה סי' כ"ח, לשכ"ה שם אות וא'ו, גם בזה צריך להשגיח שלא תתקלקל צורת האות בשום פעם על ידי הוספת הדיו, דרך משל אם גרר אות לפני רי'ש, וצריך להעבות את הריש מאחריו אם על ידי הוספת הדיו תדמה כרגע לדל'ת, אף שאח"כ יעשה רי'ש הלא תהא שלכ"ס וצריך לזה זהירות יתירה, קס"ה שם, בלשכ"ה אות זיי"ן בשם מלא"ש:

קיט) ונ"ל פשוט דאם לאחר שהעבה איזה אות מצד זה וגררו מצד הב', ולא נשאר רק הכתב החדש הוי שלכ"ס, כיון דליתא לכתב הראשון, קס"ה שם בלשכ"ה אות ו':

קך) אם בתחלת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו'ן והצד'י, וכותב האות הסמוכה בתוכה כזה פני. ארצי מותר דהא הוי ממש תיבה אחת, וכן משמע בב"י סי ל"ו אות ג' שכתב שיכתוב ארצנו הוא"ו תוך הנו"ן ע"ש, מג"א אות ל"ג, ר"ז אות ל"ו, וכ"כ בבי"ד סי' קל"ה אמ"ל בפיסול נגיעת אות באות אות ג' לד"א סי' י"ב אות ב' קס"ה סי' ז' אות ט' אמ"ש כלל ו' אות ג'. ומ"ש מהראנ"ח ח"ב סי' ע"ח אות המובלעת תוך נו'ן או גימ'ל פסול הוא דוקא בענין שנפסד צורת האות כגון נו'ן ואל'ף או בי'ת ושאר אותיות שיש הפסד בצורת הנו'ן, בי"ד שם, אמ"ל שם, ואם המשיך יותר מדאי כדי למלאות השטה יש להסתפק אם כשר אם לאו, ויש להראות לתינוק כמו שעושים בכל אות שיש בו ספק, ר"ז שם:

קכא) אם כתב ב' תיבות בתיבה א' ע"י אות יתירה ביניהם, כגון שהיה צריך לכתוב בחזק יד והוסיף קוף בין תיבת בחזק לתיבת יד כגון זה בחזקקיד או שכתב בבחזק שהוסיף ב' בתחלת תיבת בחזק, מותר למחוק הב' והקוף שבניהם ואין בכך פיסול משוס ח"ת, י"א הגב"י בשס מהר"ם בן חביב סי' קכ"ה אות ל"ו, וכן אם כתב ב' תיבות הסמוכות כמו תיבה א' כגון עלכן אם יכול לגרור קצת מן הלמ"ד וקצת מן הכ' שיהיו נראים כב' תיבות שפיר דמי קס"ה סי' ט' אות וא"ו ועי"ש בלשכ"ה אות י"א, וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א, ודלא כדב"ש סי' רס"ה שהחמיר בזה:

קכב) אם כתב ב' פעמים תיבת השמרו, מותר למחוק את הוי"ו מן השמרו הא', והשמר הב' והוי"ו תשאר וימשוך את הר' אל הוי"ו שתהא תיבה א', וכן על כל כיוצא בזה, ואפי' אם היתה התיבה הב' תיבה שאינה מענין סתו"מ כלל מותר, כי הכלל הוא שכל שנשאר צורת האות אף שנפסד מצד אחר יכול למשוך כדי להכשיר ולא הוי משום זה שלכ"ס, פרמ"ג במש"ז אות ך' קס"ה סי' ט' אות ח', אמ"ש כלל כ' אות א' אע"ג דהמלא"ש בכלל ח' אות יו"ד בבינה פקפק בשני דינים אלו אין להניח ודאן של כל הפוסקים הנ"ל בשביל ספיקו של מלא"ש ועיין בלשכ"ה שם אות י"ג, וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א להתיר:

קכג) אם כתב תיבה א' ב' פעמים ואם יקלוף תיבה היתירה יהיה שיעור פ' וא"א למשוך אות שלפניה מפני שהוא מאותיות שאינם נמשכים אם יקלוף אותה ויעשה במקומה נקבים שיהא אותו מקום אינו ראוי לכתיבה שפיר דמי, גן המלך סי' ג', חידושי רע"ק סי' ער"ה בגליון הש"כ הג"מ אמ"ש כלל כ' אות א', וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א ואפי' אם אין הריוח שיעור ט"א, ג"כ נוהגים לנקב לחוש לכתחילה לסברת ר"ת. עיין בדברינו ליו"ד סי' ער"ה או' ג' ואו' י"ד ועיין פרמ"ג א"א או' ל"ג:

קכד) אם כתב תיבה א' ב"פ ימחוק את הב' ואם מחק את הא' לא פסל אלא דלשופרא ולזריזות בעלמא נכון לעשות כן כשיהיה שם אות או תיבה כפולה שיגרור את הב', כיון שהא' נכתב כתקונו הגון שנקיים את הא' ונמחוק את הב', ודלא כהכנה"ג הגב"י שפסל אם מחק את הא', גן המלך סי' ק"ב. וכ"כ הפרמ"ג בא"א אות ל"ג דאם קודם הא' יש בי"ת וכדומה דיכול למשוך י"ל דימחוק הא', וכ"כ קס"ה סי' ט' אות ז', אמ"ש כלל כ' אות א" ועיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ו אות פ"א, וכן מנהגנו למחוק הא' אם יש לפניה מאותיות הנמשכים:

קכה) תפילין שנמצאו בו תיבות כפולות הכשיר הראב"ד ז"ל בת' ולבי מגמגם אלא שאיני כדאי לחלוק, כנה"ג הגה"ט בשם הרדב"ז ח"א סי' ק"ך, והביאו המג"א אות ל"ג, ובשו"ת ני"ב מה"ק חיו"ד סי' ע"ד הכשיר ביתר אות א' שאינה סמוכה לתיבה, והביא ראיה מהרא"ד, אבל השע"א ש"ה בפתחי שערים אות ח' השיג עליו, ופי' כוונת הראב"ד לא בא להכשיר את התפלין שיוכל להניחם כמות שהם בתיבות כפולות דודאי שכשמות שהם פסולים הם שאינם כמו שהם כתובות בתורה, רק דהראב"ד מכשיר לענין גרירה שאע"פ שבתפילין שכתב שלכ"ס פסול מ"מ בכתב תיבות כפולות יוכל לגרור תיבה הכפולה ולא הוי שלכ"ס עי"ש, והביא ראיה מא"ר סי' קמ"ג אות ה', וכן המלא"ש כלל ח' אות ח' בחכמה, פסק לפסול עד שיגררנה, ועי"ש בבינה אות ט' שהביא דברי השע"א, והביא עוד ראיות לפסול להניחם כמו שהם:

קכו) כתב הכנה"ג בהגה"ט בשם הרדב"ז ח"א סי' פ"ב שנשאל על סופר שכתב ב' פעמים בחזק יד מה תקנה יש לתפלין אלו, והשיב שלא יגרור בחזק האחרון ויאריך גג הקוף של בחזק הא' עד שיגיע סמוך לתיבת יד לא שנא אם מניח רגל הקוף במקומה לא שנא גורר רגל הקוף ומושכו סמוך לסוף הגג דהוי שלכ"ס אלא יניחנו חלק דכל שאין בין תיבה לתיבה כשיעור פ' כשר ע"כ, והוא ז"ל חלק עליו וכתב להתיר כשאינו חוזר וגורר רגל הקוף, אלא מניחו כמו שהוא ומאריך גג הקוף עד שלא ישאר שיעור פ' ס' לדעת ר"ת והרא"ש, והביאו א"ר אות מ' והמג"א אות ל"ג כתב דאם היה החלק כמו ט"א דכשיגררנה יהיה פ' במקום שאין פ' ויפסלו התפלין נ"ל דמותר למשוך ההא אע"פ שלא יהיה הרגל בסופה, וכ"כ קס"ה סי' ט' אות ז', אבל הבי"ד ח"א סי' כ"ו הסכים לדברי הרדב"ז ופסל בה"א או קו"ף שהרגל באמצע משום שינוי אות ובגרירת הרגל להביאו לסוף הגג משום שלכ"ס, וכן המלא"ש כלל ז' אות ט', הביא דין זה של המג"א, וכתב וז"ל, אמנם לענ"ד אין להקל בזה דאפשר דאין צורת ה'א כזו כשרה ולהניח המקום ההוא פנוי ג"כ פסול, ע"כ אין תקנה לתפילין ההם עכ"ל, וכן מנהגנו שאין להמשיך גג הה'א או הקו'ף ויהיה הרגל באמצע, אבל מ"ש אין תקנה לתפילין ההם אין מנהגנו כן, אלא להתיר ע"י נקיבת המקום ההוא כמ"ש לעיל באות קכ"ג, ועיין בדברינו לסי' ל"ו בצורת הקו'ף בד"ה אם:

קכז) סעי' כד. מותר לכתוב על מקום הגרר וכו' הגרר מקרי כשגררו יבש והמחק מיירי שמחקו לח, ב"י מג"א סע"ק ל"ד, ועיין פרמ"ג א"א אות ל"ד שכתב כשימחוק איזה תיבות צריך ליזהר שלא יהא רושם למטה כלל, וכ"כ אמ"ש כלל כ' סוף אות א', ובענין התלייה בתו"ס כתב הריב"ש סי' קנ"ד שאסור לתלות תיבה א' בין השיטין אף במקום שהכתיבה כס' בין המוקדמת למאוחרת, וכ"כ הגו"ר כלל ב' סי' ד' באמצע התשובה דלדעת רש"י אסור לתלות אפי' אות א', וכ"כ הקס"ה סי' ט' אות י"א, אבל לדעת עצמו כתב הגו"ר שם, שאם אירע לסופר ותלה בין השטות בענין דהוי כס' שהוא כשר, וכ"כ אמ"ש שם דיש מכשירין באם צר לו המקום ולא ישאר שם ריוח ט"א כשיעור פ', אזי יתלה התיבה האחרונה שבפ' ומחמת זה ישאר שיעור ט"א:

קכח) סעי' כה. כל אות שהיא כתובה וכו' כגון נגע רגל האל'ף וכו' או שהיה רגל הה' וכו', עיין מ"ש בזה לעיל על סעי' י"ח:

קכט) שם או שהיתה אות אחת חלוקה לשתי אותיות כגון צד'י שכתב יו'ד נו'ן וכו' וכן מ'ם פתוחה שנעשית כ'ף וא'ו, א"ר אות מ"א, מלא"ש כלל ח' אות ג', קס"ה סי' ט' אות ג', וכן למ'ד שנפסק צוארה ונראית כמו כ'ף וי'ו, קה"ס שם, אמ"ש כלל ט' אות ב', שו"ת שבסוף זבחי צדק ח"ב סי' ב', וכן אם נפסק המ'ם סתומה בקו העליון בגגו ונעשה כטי"ת, אמ"ש שם, וכן בחי'ת שברגל השמאלי יש הפרש דק בין הרגל והגג פרמ"ג בפתיחה לסי' ל"ב [והיא סוף סי' ל"ב בא"א] בד"ה השני שבתפלין ובצורת האותיות אות ח', עצי לבונה חי"ד סי' ר"ף מלא"ש אות ד' אמ"ש שם אות א', אבל הקס"ה כתב בחי'ת שכתב ספרדית שהיא בלא חטוטרת אם רגל השמאלי נפסק קצת מן הגג ונדמית לה'א שאסור משום שלכ"ס:

קל) שם. או חית ב' זינין וכו'. ובכל הני אפי' יכול לקרותה פסול עו"ת אות ל"ה, מג"א אות ל"ו ה"ב אות ל', א"ר אות מ"א, פרמ"ג א"א או' ל"ו, קס"ה שם מלא"ש כלל ח' אות ג', ואם הפירוד אינו ניכר להדיא וגם התינוק קורא אותו, כתב ר"ז אות ל' בצדי אם התינוק קורא אותו כהלכתו ואין הפירוד נראה להדיא שמותר להדביקו ואין בזה משום שלכ"ס, אבל מדברי הפרמ"ג בפתיחה לסי' ל"ב בד"ה השני שבתפלין ומעצי לבונה חי"ד סי' ר"פ משמע באות שנחלק לב' אותיות שאף אם אין הפירוד ניכר להדיא והתינוק קורא אותו ג"כ פסול, ואסור לדבק משום שלכ"ס, וכן משמע מדברי המלא"ש וקס"ה באות הנז' ובאות שלאחריו ועיין בשו"ת שבסוף זבחי צדק ח"ב סי' א':

קל) שם וה"ה שאם לא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן וכו'. נראה דה"ה אם נכתבו האותיות בקומתן ובצביונן ואח"כ ברוב הימים נפרדו השיני"ן וכיוצא וצורת האות ניכרת, יכול לתקן ואין בזה שלכ"ס. ברכ"י אות ט' אבל כל זמן שלא תיקנם הם פסולין ואפי' אם הפירוד דק מאד וצורת האות ניכרת דכיון שיש פלוגתא בזה באם נעשה הפירוד אחר הכתיבה כמ"ש לעיל אות ס"ב יש לפסוק כדעת האוסרים משום חשש ביטול מ"ע הברכה לבטלה. וכן אם נמצא כן בס"ת בשבת ויו"ט שא"א לתקן מוציאין ס"ת אחרת מטעם הנז' ועיין לעיל אות צ"ח ואות קי"ב, ולקמן סי' ל"ו או' ה' ואו י' ועוד עיין בסה"ק כף החיים סי' ח"י אות ז' בענין סב"ל:

קלא) שם וה"ה שאם לא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן וכו', וכן הדין בבי'ת ודל'ת וכדומה שאין הגג מחובר לירך למעלה. פרמ"ג בפתיחה לסי' ל"ב בד"ה השני שבתפלין. עצ"ז חי"ד סי' ר"ף מלא"ש כלל ח' אות ג' קס"ה סי' ט' אות ד' אמ"ש כלל ט' או' ב' וכן אם נפסק ראש הלמד מלמעלה כזה כי אמ"ש שם:

קלב) שם והתינוק דל"ח ול"ט מכירם וכו'. הא דמהני קריאת תינוק לתקן, היינו דוקא שאין ניכר פרידתם להדיא, הא ניכר פרידתם להדיא, אע"ג דתינוק קורא כן כיון שאין צורתה עליה הוי כותב שלכ"ס. פרמ"ג שם ובמש"ז אות כ' ואע"ג דבסוף ד"ה ובענין ינוקא בפתיחה שם נסתפק והניח בצ"ע, וכן בסוף הפתיחה בד"ה גם מצאתי כתב ועצ"ע, וי"ל שמחמת הספק כתב לאסור כדכת' דב"ש סי' רס"ד דבזה אזלינן בספיקן להחמי' עי"ש, מ"מ האחרונים כ' כדבריו לאסור. עצ"ל שם מלא"ש שם קס"ה שם בלשכ"ה או' ט' אמ"ש שם ואע"ג שבשו"ת שבסוף זבחי צדק ח"ב סי' א' כתב להתיר ע"י תינוק אף אם ניכר הפירוד להדיא ע"ש, אפ"ל אלו היה רואה דברי הפוסקים הנ"ל לא היה מיקל, מיהו אם יש ספק אם הוא ניכר להדיא א"ל יש להקל:

קלג) שם יכול לחזור ולתקנם, אבל כל זמן שלא תיקן פסולים כמבואר בסי' ל"ו סעי' ב'. ומ"ש שם דפסולים היינו בלי תיקון, אבל התקון מהני. מאמ"ר אות כ"ב פרמ"ג במש"ז או כ' עצ"ל שם, ואפי' כל יוד'י האלפי'ן נפרדים מהני תיקון ולא כמו שחילק ה"ב שם מאמ"ר אות הנז':

קלד) שם דכיון דצורת האות היתה ניכרת וכו'. ואע"ג דיוד"י האלפי'ן והשיני'ן הנפרדין צורת יו'ד עליהן בפ"ע, מ"מ הנשאר אין אות אחרת עליה, גם אין כותבין יו"ד ע"ג קו כזה משום הכי מהני תינוק דלא להוי שלכ"ס. פרמ"ג א"א אות ל"ו ובפתיחה ד"ה השני שבתפלין:

קלה) שם ויש מי שאומר דה"ה אם חוטרא דחי"ת למעלה וכו'. מ"ש המחבר אח"כ בשם יש מי שאומר אין כאן מחלוקת רק חידוש דין. ט"ז סע"ק כ' פרמ"ג במש"ז אות כ' וכ"כ האחרונים להתיר:

קלו) שם אך אין ניכר להדיא פרידתם, ושיעור ניכר פרידתם להדיא היינו כל שפרידתם ניכרת היטב תיכף ומיד שרואה אותם, אבל אם אין ניכרת פרידתם עד שמסתכל בה נקרא אין ניכר להדיא. ר"ז אות ל':

קלז) שם אע"פ שהתינוק קורא ב' זיינין וכו', והטעם משום דאין התינוק מורגל בחי'ת כזה. מג"א סע"ק ל"ז וכן כתבו האחרונים:

קלח) ואם רגל ימין של חי'ת אינו נוגע או שתי רגליה כתב הפרמ"ג בפתיחה לסי' ל"ב בצורת האותיות אות חי'ת דיכול לתקן ולא הוי שלכ"ס כמו יוד'י האלפי'ן, וכן כתב עצ"ל חי"ר סי' ר"ף אמ"ש כלל ט' אות א', וכתב מלא"ש כלל ח' אות ד' בבינה וז"ל, ומ"ש הפרמ"ג שם דנפסקו שניהם ג"כ שרי לתקן צע"ג דמאחר דאם נפסק השמאלי תחלה כבר נפסלה מלתקן (ועיין לעיל אות קכ"ט) ודאי דאינה נכשרת לתקן ע"י פסיקת הימיני, וצ"ל שהפרמ"ג איירי שראינו שנפסק הימיני תחלה וממילא כשמספקא לן איזה נפסק תחילה אין להתיר התקון עכ"ל,:

קלט) סעי' כז אותיות ותיבות שנמחקו קצת וכו'. כתב בספר הזכרונות דף ס' דהיינו דוקא כשנכתבו תחלה בכשרות ושוב נמחקו, אבל אם מעקרא בעת הכתיבה מחמת שהדיו לא נעשה כהוגן נעשו בו אותיות משונות נוטים לירוק ולאדום וללבן שהוכהה ממראיתו, ולא נראה בו שחור מעולם, וצריך להעביר עליהם קולמוס הוי שלכ"ס, כנה"ג הגב"י והביאו מג"א סע"ק ל"ח בקיצור הלכה ברורה אות ל"א א"ר אות מ"ד:

קמ) שם ולא הוי שלכ"ס כיון שעכשיו הכתב כשר, ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמרו שלא תמחק יותר שרי, וכ"כ מהרי"ל בת' סי' קכ"ז, שכיון שאינו אלא כדי להאירן ולקיימן שרי עכ"ל, א"כ משמע דוקא שקצת צבע הדיו קיים, אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו הוי שלכ"ס כנ"ל, מג"א סע"ק ט"ל, והקשה עליו הפרמ"ג וז"ל, מאי אריא חלודה אפי' הדיו עתה אדום שנקלף שחרורית העליון ונשאר אודם אפי' הוא ממשות הדיו הוי שלכ"ס דאודם אין כשר לתפלין כמ"ש בסעי' ג' עכ"ל, וכ"כ האחרונים דכל שנתאדם האות לא מהני מה שיעביר עליו דיו, דהוי שלכ"ס. עצ"ל חי"ד סי' ר"ף קס"ה סי' ט' או' ט' מלא"ש כלל ח' או' ה', וכן אם נשתנה האות למראה אחר שאינו שחור לא מהני מה שיעביר עליו דיו דהוי שלכ"ס קס"ה שם, וכן משמע מהמלא"ש שם, ועיין בדברינו ליו"ד סי' ער"א או' ח"י, ועיין בית שלמה חא"ח סי' ז' שכתב דוקא בנתהפכה לגמרי למראה אדמדם שהוא פסול, אבל כל שלא נתהפכה משחרוריתה לגמרי ועדין צבעה שחור קצת יש להכשיר, וכן משמע מהמלא"ש באו' הנז'.

קמא) הא דאמרינן דאם נתאדמו האותיות לגמרי שהוא פסול ולא מהני להעביר עליהם קולמוס היינו דוקא בתפלין משום דבעינן כס', אבל בס"ת אפי' אם נתאדמו האותיות לגמרי מהני להעביר עליהם קולמוס. פרמ"ג א"א או' ל"ח בי"ש שם ח"ס חי"ד סי' רכ"ו, וכן משמע מדברי הפוסקים הנ"ל באו' הקודם, וכל זה בשאר אותיות, אבל בשמות הקודש אם נתאדמו לגמרי אסור להעביר עליהם קולמוס משום מוחק את השם, ח"ס שם, ואם נתאדמו האותיות מחמת יושן כתב שם הח"ס אפי' בשמות הקודש קרוב לודאי שמותר להעביר עליהם קולמוס כדיו ע"ג דיו דאין כאן מחיקה עי"ש [ויש לפרש דבריו דמיירי דעדיין יש בהם מראה דיו] וכ"כ זר"א ח"א סי' ז' דמותר להעביר דיו על אותיות השם שנמחקו קצת ואין בו משום מוחק את השם וכ"כ הנוב"י מה"ק חא"ח סי' א' ועיין בדברינו ליו"ד סימן רע"ו, וכן מנהגנו פה בג'דאד יע"א כשמעבירין קולמום על אותיות הס"ת שנמחקו קצת מעבירין גם על אותיות השם ואין חוששין משום מוחק את השם דלא כת' הרשב"ץ ח"א סי' קכ"ז וח"ג סי' קצ"ג [ועיין עוד שם בח"ס שתרץ קושיית הפרמ"ג באות הנז' על הא"ר מאות ה' על אות מ"ד):

קמב) וכשמעביר קולמוס על אותיות הס"ת לתקנם, צריך שיהיה הדיו כעין דיו הנכתב מקודם בס"ת דלא לתחזי כמנומר. עיין בדברינו ליו"ד סי' ער"א אות ט"ז וא"ו כ':

קמג) ויו דנקלף מקצת אורך ונשאר רושם, ודאי צריך לכסות הרושם כשמראה לתינוק, פרמ"ג א"א אות ט"ל:

קמד) סעי' כ"ח יש ליזהר שלא יכנס ראש הלמ'ד וכו', מ"ש הבי"ד חיו"ד סי' קל"ה דדעת מרן להכשיר בדיעבד, איכא מאן דאמר דגם דעת מרן לפסול בדיעבד כמ"ש א"ר אות מ"ה, ובכה"ג דפליגי בדעת מרן וגם יש פוסלים בהדיא אין נראה להכשיר כ"א בתינוק. לד"א סי' י"ב אות וי'ו, וכ"כ הפרמ"ג א"א אות מ' בשם חלקת מחוקק ובי"ש כל שאין יכול תינוק לקרות ונשתנה פסול, קס"ה סי' ז' אות ז' בלשכ"ה ונראה כשמראין לתינוק צריך לכסות חלק התחתון קס"ה חקירה ג':

קמה) ואם נכנם ראש הלמ'ד לתוך חלל הרי'ש ודומה כקו'ף (נראה שהיה דרכם למשוך רגל הרי'ש בעקמימות לצד שמאל, קס"ה חקירה ג') או לתוך הדל'ת ודומה לה'א פסול ולא שייך כאן תינוק. כנה"ג הגב"י אמ"ל בפיסול נגיעת אות באות אות ו' לד"א שם קס"ה שם מלא"ש כלל כ"ה אות א' אמ"ש כלל ה' אות ד'. וכן אם נכנם ראש הלמ'ד לתוך הוא'ו ונראה כגימ'ל פסול אמ"ש שם וכן אם נכנס לתוך כ'ף פשוטה, ונראה כמו ה'א פסול, קס"ה שם אמ"ש שם ודלא כבי"ד חי"ד סי' קל"ה, עיין באות הקודם, ואופן התקון הנה לגרור צואר הלמ"ד ולמשוך גגה של למ"ד להלן ולעשות שם צוארה פשיטא דלא הוכשר האות העליון עי"ז דהא הו"ל ת"ת, וכן למשל אם עשה דל'ת בגג רחב וראש הלמ'ד כנגד קצה השמאלי אף שיוכל לגרור קצת מן הגג של הדל'ת שישאר ראש הלמ'ד חוצא ג"כ הו"ל ת"ת אלא צריך לגרור ולתקן גוף האות, אבל הלמ'ד נראה לפע"ד דאינה צריכה שום תקון כי היא לא אבדה צורתה, קס"ה שם בחקירה ג' ועי"ש שכתב בשם מהרימ"ט מי שרוצה להכשיר ע"י קריאת התינוק, עכ"פ צריך לכסות לו החלק התחתון דהיינו גוף הלמ"ד עי"ש:

קמו) ואם נכנס ראש הלמ'ד בירך הכ'ף באופן שמשם ולמעלה ישאר מהירך כ"כ כדי כפיפה כשיעור הגג העליונה של הכ'ף או הפ'א דהיינו שיעור ירך הכ'ף פשוטה שצריך מן הדין למותתו יש להכשיר. עיקרי הד"ט סי' ז' אות ח' בשם פחד יצחק אות ס' ערך ס"ת. וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א. אבל אם נכנס מעט מזער לתוך הכ'ף או הפ'א למטה מן השטה אין לפסול בכך. עיקרי הד"ט שם בשם הנז':

קמז) ואם ראש הלמ'ד מגיע לתוך חלל כ'ף פשוטה מאותיות השם הקדוש, כתב הקס"ה בחקירה ג' בשם ספר שנות חיים ח' סת"ם סי' ע"ט דאם צואר הלמ'ד הוא סמוך לרגל הכ'ף כשר דאין זאת צורת ה'א אך אם נכנס בחצי השמאלי אז נראית כמו ה"א והורה לתקן כך לגרור תחלה גוף הלמ'ד וישאר הצואר ואז הרי היא ה'א ממש ומותר למוחקה משום דהוה אות אחר ממש עי"ש שהסכים לדבריו להקל וכתב וז"ל ואולי גם בנכנסה הלמ'ד לתוך הדל'ת שהוא מגוף השם יש להקל וצ"ע עכ"ל:

קמח) ואם נכנס ראש הלמ'ד של שם לתוך חלל כ'ף מתיבת חול יש למחוק בסתר הכ'ף של תיבת חול. אמ"ש כלל ה"א אות ד' בשם שנות חיים סי' ע"ט ועיין לעיל אות קמ"ה:

קמט) עוד כתב שם אמ"ש בשם שנות חיים, דאם נכנס ראש הלמ'ד של שם לתוך חלל כ'ף של שם אז אם נכנס רק מעט להכ'ף באופן שאם יגרור מעט מהכוף אזי ישאר צורת כ'ף, והלמ'ד לא יהיה בתוך הכ'ף אזי יעשה כן, אבל אם א"א באופן זה אזי יאריך קצת הגג מהכף ויעבה קצת ראש הלמ'ד לצד הרגל שלא יהיה רוח כ"כ בינו ובין הרגל, וכן יעבה קצת להרגל של הכ'ף ג"כ עכ"ל. והקס"ה בחקירה ג' פקפק בשני הוראות אלו, וכתב שיש בהם משום ח"ת יעו"ש. ומ"ש על הוראה ב' שיש בה ח"ת לא ידעתי מה ת"ת יש כאן כיון דמתקן ע"י קולמוס. ובהוראה א' מנהגנו להקל אף בלא גרירה ואף בתיבת חול כמ"ש לעיל באות קמ"ו, ובהוראה ב' נראה דיש לסמוך דוקא בכה"ג, אבל בתיבות של חול יש לחוש לדברי קס"ה כיון דאין כאן איסור מחיקה, והא דמהני זה התיקון היינו דוקא בס"ת, אבל בתו"ם לא מהני משום שלכ"ס והוא פשוט:

קן) עוד כתב שם אם נכנס ראש הלמ'ד לתוך הדל'ת רבתי של אחד ונראה כה'א רשאי לגרור מעט מגג הדל'ת מאורכו עד שצואר הלמ'ד יהיה חוץ להגג ואין בזה משום ח"ת, וכה"ג כתב עקרי הד"ט סי' ז' אות צ"ב, אבל הקס"ה בחקירה ג' אסר בזה התקון משום דהוי ת"ת והבאנו דבריו לעיל אות קמ"ה, וכן מנהגנו לפסול בכה"ג משום ח"ת

קנא) וכן סופה של אל'ף שנכנס לחלל דל'ת או רי"ש, ונראה עי"ז כה'א וכה"ג או אפי' לא נדמה לאות אחרת אלא שעכ"פ נשתנה צורת האות, כגון רגל כ'ף או נו'ן פשוטה שנכנס בין חלקי העי'ן והשי'ן והטי'ת, בכל הנזכר [אפילו לא נגע אות בחברו, דאם נגע בלא"ה פסול משום חסרון ה"ג] אפי' בדיעבד פסול ולא מהני בזה הכרת תינוק. מלא"ש כלל כ"ה אות א':

קנב) אבל אם לא נכנס כ"א מעט מזער באופן שרואין שבודאי לא נדמה עי"ז לאות אחרת וגם לא נשתנה צורת האות, אז בדיעבד יש להתיר מלא"ש כלל כ"ה אות א' [ודבר זה צריך הבחנה ברורה, כי בנקל תשתנה למשל צורת דל'ת לה'א אף אם רק חלק קטן מגג הלמ'ד נכנס בחללה, מלא"ש שם:

קנג) לכתחלה צריך הסופר ליזהר מאד מלהקריב שום אות לתוך חלל של אות אחרת, מלא"ש שם. וכן צריך ליזהר מאד שלא יבא קו אות משטה שלמעלה בין התיבות שבשטה שלמטה ממנה, מלא"ש שם בשם הרמב"ן, כן יש ליזהר שלא יערה האותיות כמו שעושין בגט, עיין אה"ע סי' קכ"ה סעי' י"ח בהגה, מיהו בדיעבד אין בזה פיסול, יו"ד סוף סי' ער"ד בהגה מלא"ש שם:

קנד) וכשנפסלה האות לא מהני אם יגרור החלק שנכנס בחלל האות דהוי ח"ת, אלא צריך לתקן ע"י גרירת מה שנפסל כמבואר בדיני ח"ת, מלא"ש שם, ועיין לעיל אות קמ"ה:

קנה) סעי' כ"ט, אם אין הפ' שגורות בפיו וכו', ויש אומרים דמצוה מן המובחר לכותבן מתוך הכתב אפי' שגורות בפיו ב"ח נה"ש או' יו"ד, אבל המאמ"ר או' כ"ד, הסכים לדברי מר"ן ז"ל דאפי' לכתחלה ל"צ:

קנו) שם אם אין הפ' שגורות בפיו וכו', וכן מי שאין שגור בפיו רק מקצת הפ' אסור לכתוב אותו מקצת שלא מן הכתב ואפי' אות א' אסור, ב"י לבוש סעי' ל' שו"ג או' מ"א מאמ"ר או' כ"ד, אבל הב"ח מכשיר, והביאו מג"א סע"ק מ"א, ר"ז או' מ"ב אמ"ש כלל י"ד סוף או' ב' וסברא א' עיקר.

קנז) אם הפ' שבתפלין שגורות בפיו אם מותר לכתוב אותם בס"ת שלא מן הכתב הנה ב"י ביו"ד סי' רע"ד כתב בשם הר' מנוח דצ"ע, והביאו ש"כ שם סע"ק ג' ולא פשט הדבר, וגם מרן ז"ל בש"ע לא הזכיר שום דבר מזה, אלא סתם וכתב דאפי' או' א' אסור לכתוב שלמ"ה, ומספיקא פשיטא דנקטינן להחמיר מאמ"ר שם, וכ"נ דעת הפרמ"ג א"א או' מ"ב ועיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ד או' ו':

קנח) שם צריך שיכתוב מתוך הכתב וה"ה כשמקרא לו אחר רק שיחזור ויקרא בפיו כמ"ש סעי' ל"א יד אפרים:

קנט) סעי' ל"א אם אינו כותב וכו', משמע שאם כותב מתוך הכתב א"צ שיוציא בפיו, וצ"ע דביו"ד סי' רע"ד סעי' ב' משמע דאף בכותב מתה"כ צריך שיוציא בפיו, וכן תמה העו"ת או' ל"ז, מג"א סע"ק מ"ב, ולענ"ד י"ל דהכא מיירי בתפלין ששגורות בפיו דאז אם הוציאם בפיו לא בעינן מתה"כ, לכן כשכותב מתוך הכתב וגם הם שגורות בפיו אין צריך להוציאם בפיו, אבל התם בספר תורה מיירי דמסתמא אינם שגורות בפיו כמבואר בב"י שם, לכן צריך להוציאם בפיו, וזה נראה כוונת הלבוש, וכ"נ דעת ל"ח סוף הל' ס"ת וס' מג"א, כ"כ א"ר או' מ"ת, וכ"נ דעת ר"ז או' מ"ג, ועיין פרמ"ג א"א או' מ"ב, ואע"ג דהב"ח כתב דטעם להוציאם בפיו הוא כדי שימשיך הבל קדושה על האות, וגם במעתיק מתוך הכתב צריך לחזור ולקרות, וכן הוא דעת עו"ת באו' הנז', מ"מ הש"ע והלבוש והפוסקים לא ס"ל טעם זה אלא הטעם שמא יטעה ומשמע דאם לא טעה כשר בדיעבד בכל זה, א"ר שם ועיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ד או' ז', ומ"מ לכתחלה יש להחמיר כהב"ח:

קס) שם שמקרא לו אחר וכו', וה"ה למי שכותב ע"פ ואינו מעתיק מתוך הספר צריך להוציא כל תיבה מפיו, ב"י קס"ה סי' ד' או' ח':

קסא) סעי' לב, צריך להניח חלק וכו', עיין ט"ז סע"ק מ"ג ומנהגנו פה בגדאד יע"א כדעת מרן ז"ל שאין נזהרים להניח חלק רק כדי צואר הלמ'ד והקף גויל ולמטה כשיעור כ'ף ונו'ן פשוטה והקף גויל, ובתחלה ובסוף כדי הק"ג:

קסב) שם בהג"ה וצריך להניח בין כל תיבה ותיבה וכו', עיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ד או' ט':

קסג) שם בהג"ה, גם צריך להניח מעט חלק וכו', אבל המג"א סע"ק מ"ה כתב דלכתחלה אין להניח חלק כלל בין פסוק לפסוק, ועיין א"ר או' נ"א:

קסד) סעי' לג יעשה השורות שוות וכו', שלא יכתוב ג' אותיות וכו', עיין מג"א סע"ק מ"ו פרמ"ג שם באה"ט סע"ק נו'ן ועיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ג או' י"ב:

קסה) סעי' לד ב' אותיות וכו', עיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ג או ט' יו"ד י"א י"ב:

קסו) סעי' לה, אותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף וכו'. עיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ו מאו' כ"ד לאו' כ"ח:

קסז) סעי' לו. יעשה כל פרשיותיה פתוחות חוץ מפ' אחרונה וכו' ודע שבצורת הפרשיות פתוחות וסתומות יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש, דלהרמב"ם פ' פתוחה יש לה שני צורות דהיינו אם גמר באמצע שיטה מניח שאר השיטה פניו אם נשאר שיעור ט' אותיות ומתחיל הפ' שהיא פתוחה מתחלת השיטה השנייה, אבל אם לא נשאר אלא מעט או אם גמר בסוף השיטה מניח שיטה שנייה בלא כתב ומתחיל הפ' הפתוחה מתחלת שיטה שלישית ונמצא פנוי ביניהם שיטה, ופרשה סתומה יש לה ג' צורות, אם גמר באמצע השיטה מניח ריוח כשיעור ט' אותיות ומתחיל לכתוב בסוף השיטה תיבה א' מתחלת הפ' שהיא סתומה עד שנמצא הריוח באמצע, ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח ריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה א' יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה ויתחיל לכתוב הפ' הסתומה מאמצע השיטה שניה, ואם גמר בסוף השיטה מניח מתחלת שיטה שניה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה באמצע שיטה, נמצאת אומר שפ' פתוחה תחילתה בתחילת השיטה לעולם. ופ' סתומה תחילתה מאמצע שיטה לעולם, ולהרא"ש פ' פתוחה יש לה שני צורות, או שיניח מקום פנוי בסוף השיטה שיעור ט' אותיות ויתחיל מראש השיטה השנייה, או שיניח מקום פנוי בראש השיטה השנייה שיעור ט' אותיות ויתחיל לכתוב, ופ' סתומה יש לה שני צורות, או שיניח מקום פנוי באמצע השיטה שיעור פ' ויתחיל לכתוב בשיטה ההיא, או שיניח חלק שיטה א' ויתחיל לכתוב בשיטה ג', כמבואר ביו"ד סי' ער"ה בטור וב"י יעו"ש, נמצא דאם הניח מקום פנוי בסוף השיטה שיעור ט' אותיות והתחיל לסתום בראש השיטה השנייה זהו פתוחה לכ"ע בין להרמב"ם בין להראש, ואם הניח מקום פנוי באמצע השיטה שיעור פ' והתחיל לכתוב תיבה א' בסוף השיטה ההיא זהו סתומה לכ"ע, אבל אם סיים בסוף השיטה והניח שיטה א' חלקה והתחיל לכתוב בראש שיטה שלישית זהו להרמב"ם פתוחה ולהראש סתומה, ואם סיים בסוף השיטה והניח מקום פנוי בראש השיטה השנייה שיעור פ' והתחיל לכתוב זהו להרמב"ם סתומה ולהרא"ש פתוחה, וכתב מרן ז"ל שם בב"י ובש"ע צריך לצאת אליבא דכ"ע לכן כתב כאן שהשלשה פ' הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש ופ' אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם, והטעם כתב כאן בב"י דנהגו לעשותה כדברי הרמב"ם ודלא כהרא"ש משום דא"א לעשותה שתהיה סתומה לדעת שניהם ותפשו דברי הרמב"ם עיקר:

שם ואם שינה פסול, הגה ויש מכשירין בכולם פתוחות. כתב עו"ת או' מ"ג דהעיקר כדברי המחבר וסיעתו דאם שינה פסול, וכן המנהג נתפשט ברוב תפוצות ישראל וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א כדברי מרן ז"ל וכמו שנהגו שכתב מרן ז"ל:

קסח) שם ובסוף שמע אין מניחין חלק ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט"א. ובדיעבד אם שייר כשיעור ט"א ג"כ כשר, וא"צ להניח בתחלת פ' והא"ש כדי ט"א אלא מעט ריוח. מחה"ש אות מ"ח ר"ז אות נ"ב אמ"ש כלל כ' אות ד' ועי"ש בשולי היריעה אות ו'. וי"א שצריך ג"כ להניח שיעור פ' בהתחלת פ' והיא"ש. מאמ"ר אות ל"ד ול"ה, וכן ראוי לעשות, אבל אם לא הניח כדי ט"א בסוף פ' שמע ולא בהתחלת פ' שאחריה, אע"פ שבצרוף שניהם יחד יהיה כדי ט"א או יותר אין מצטרפין זע"ז, והרי אין כאן פ' כלל כיון שאין ריוח ט"א במקום אחד, ויש מי שאומר שמצטרפין זע"ז, ונעשה עי"כ פ' שלאחריה ס' להרמב"ם ואפשר גם להרא"ש [ט"ז סע"ק כ"ו) ולכן יש לעשות כן לכתחלה כדי לצאת ידי שניהם לפי דבריו, אבל יש לחוש לסברה הא' שלא להכניס א"ע לספק תפלין פסולין, שהרי לפי סברא הא' שאין כאן פ' כלל הם פסולים אליבא דכ"ע אפי' בדיעבד. ר"ז שם וכן המאמ"ר אות ל"ה השיג על דברי הט"ז, ובסוף דבריו כתב נראה דדעת מהרי"א ומרן ז"ל לא ניחא להו בהאי תקנתא, הילכך אין לזוז מדבריהם:

קסט) שם ובסוף שמע אין מניחין חלק, ואם מניחין הוא פחות מכדי לכתוב ט"א, ובתפלין דר"ת שצריך להיות פ' שמע באחרונה כמ"ש מרן בסי' ל"ד וצריך לכתוב ג"כ על הסדר שכתובים בתורה כמ"ש הטור שם ומג"א שם סע"ק ב' והאחרונים, א"כ לסברת מרן ז"ל פ' קדש ופ' והיה כ"י מתחילין בראש שטה, ובסוף קדש מניחים חלק ט"א, ובסוף והכ"י אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מט"א, ויניח חלק פ' והיא"ש ויכתוב פ' שמע בקצה הקלף ויתחיל בראש השטה ואח"כ יכתוב פ' והיא"ש באמצע, ומתחילין באמצע שטה עליונה ומניח לפניה חלק ט"א ובסופה מניח חלק כדי ט"א נמצא פ' קדש לי ופ' והכ"י ופ' שמע הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש, ופ' והיא"ש היא ס' לדעת הרמב"ם, ולהט"ז פ' קדש לי ופ' והכ"י מתחילין בראש שטה, ובסוף קדש לי מניח חלק כדי ט"א ובסוף והכ"י מניחין חלק פחות מט"א ופ' והיא"ש יניח ריוח בראשה פחות מט"א, ובסופה יניח חלק שיעור ט"א ופרשת שמע מתחיל בראש שטה, באה"ט אות נ"ג, מחה"ש בסי' ל"ד אות ב' ר"ז שם אות ג', אבל אין לעשות כס' הט"ז כמ"ש באות הקודם:

קע) שם ופ' והיא"ש מתחילין באמצע שטה וכו', אבל בסופה א"צ להניח שום ריות אלא מסיים על הארץ בסוף השטה התחתונה, ר"ז אות נו'ן, מלא"ש כלל י"ז אות י"ב בחכמה, ואות י"ג בבינה, אמ"ש כלל ך' אות ד', ועיין פרמ"ג מש"ז אות כ"ו, ובדיעבד אם סיים על הארץ בשיור ריוח ט"א יש להכשיר, אמ"ש שם, ועיין שם בשולי היריעה אות ז' וכן פ' שמע בתפלין דר"ת מסיימת בסוף השטה, ואם לא סיים בסוף השטה אלא הניח ריוח כשיעור פתוחה או פחות ג"כ כשר, אמ"ש שם אות ה', ועיין מלא"ש כלל י"ט אות א' בבינה, וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א, לסיים פ' והיא"ש פ' בתפלין דרש"י בסוף השטה, ופ' שמע בתפלין דר"ת בסוף השטה:

קעא) שם ונמצא שג' פרשיות הם פתוחת וכו' כתב מג"א סע"ק מ"ט בשם סמ"ק וז"ל דבש"ר שהם ד' קלפים אין להקפיד בפתוחות, וסתומות, אך נהגו להקפיד עכ"ל, וכ"כ הכל בו ומהרי"א דלא כהב"י שהבין בדרך אחר דקאי על שלכ"ס ודבריו צ"ע עכ"ל והביאו ר"ז אות נ"ד וקצת מהאחרונים אבל המאמ"ר אות ל"ב דחה דברי המג"א והביא ראיות ברורות לדבר יעו"ש. וא"כ נתברר לנו שדברי סמ"ק כהבנת מר"ן ז"ל דלא קאי על פתוחות וסתומות וע"כ אין לחלק בין תש"ר לש"י בפתוחות וסתומות, ובתש"ר נמי אם שינה פסול וכן משמע מסתמיות דברי מר"ן ז"ל דאין חלוק, וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א] לפסול גם בתש"ר אם שינה בצורת פתוחות וסתומות:

קעב) שם ופ' אחרונה היא ס' וכו' ואע"פ שלדעת הרא"ש זו היא צורת פתוחה אין לחוש מפני כך לעשות שני זוגי תפלין ב"י מג"א סע"ק מ"ט ועיין שע"ת אות ס"ז:

קעג) סעי' ל"ז עור הבתים וכו' צריך שיהיה מעובד לשמו היכא דאפשר והיכא דלא אפשר למצוא מעובד לשמו יניחם בלא ברכה וכשימצא אח"כ עור מעובד לשמו יגנוז הבתים העשוים מעור שאינו מעובד לשמו ויתקן לו בתים מעור מעובד לשמו. ב"ח עו"ת אות מ"ז א"ר אות נ"ז ודלא כהמג"א סע"ק נ"א, וה"ה בדלא אשכחן שם עור מעובד כלל יניחם בלא ברכה וכשימצא יגנוז. א"ר שם דלא כעו"ת שם:

קעד) סעי' ל"ח יעשה ד' בתים מעור א' וכו' משמע דוקא מעור אחד שלם שאין בו תפירה ודלא כנראה מסה"ת דאף בחתיכות תפורין יחד חשוב עור אחד דליתא וכן נוהגים בכל גבול ישראל, ב"ח, וכ"כ מלא"ש כלל י"ח אות ג' וז"ל לא יעשה מחלקים נפרדים או בתים נפרדים או עור שלם במקצת וחתוך במקצת ואפי' אם מדבק החלקים והחתיכות בדבר חזק מאד וכדומה או ?ללות גם עור עליהם כל זה אינו מועיל כלום, אלא כל הד' בתים ש"ר יחד יהיו מעור אחד שלם בלי חתוך כלל בין מן הצד בין מלמעלה בין מלמטה, בין אם הוא בין כל בית ובית מהד' בתים בין אם הוא רק במקצתם, אלא הבתים צריכים להיות מעור א' שלם בין ש"י בין ש"ר עכ"ל, ואע"ג דהאגודה ג"כ הוכיח דחשיב כעור א' והביאו מ"א ס"ק נ"ב אנחנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל שקבלנו הוראתיו ומדלא הביא דברי סה"ת בש"ע וכתב סתמא משמע דבכל גוונא יש לאסור בין בתפירה בין בדבק אלא צ"ל דוקא עור א' שלם בין לש"ר בין לש"י וכמ"ש הב"ח והמלא"ש ובפרט שהיא מצות עשה דאורייתא וצריך לעשות לחומרא:

אותם הסופרים שנהגו דכדי לעשות הבתים מרובעים קורעים העור מן הצדדים ומדבקים אותו בדבק ונעשה כעור א' אי ש"ד או לא הר' משחא דרבותא ז"ל דעתו לאסור, ומרן מלכא ה"ה חק"ל בכ"י דעתו להתיר ומוה"ר סבא דמשפטים בספר כבוד יו"ט, ד"ה ע"ג כתב דמאחר דיש אוסרים ויש מתירין גוערין בהם שלא יעשו כן מחדש מכאן ואילך אבל אותם תפילין שכבר נמצאו אפשר להתיר כיון שיש להם ע"מ שיסמוכו יעו"ש, פתה"ד אות ת', וכבר כתבנו דדעת מרן ז"ל לאסור ובפרט שהוא מ"ע דאורייתא שצריך להחמיר בה מאד, וע"כ כל האיש הירא וחרד לדבר ה' צריך לחקור ולדרוש בקנייתו תפילין שמא הוא מחתיכות מדובקים ולא יכניס עצמו בספק מחלוקת הפוסקים והפך דעת מרן ז"ל מפני הכסף שמוכרים המדובקים בזול כי מצות ה' ברה לא יערכנה זהב וכו' ויש לב"ד לחקור ע"ז כי יש בני אדם אשר אין יודעים בין ימינם לשמאלם וסוברים שהוא כשר אליבא דכולי עלמא והמזהירים יזהירו וכו' ועליהם תבא ברכת טוב:

קעה) יעשה ד' בתים מעור א' לשל ראש וכו' כשיעשה הד' בתים לש"ר יכוין שהם כנגד ד' אותיות אהי"ה, וכשיעשה בית אחד לשל יד יכיון שהוא כנגד שם אדני, וכשיעשה המעברתא בין ש"י בין ש"ר יכוין שהיא כנגד ג' שמות אהי"ה הוי"ה אדנ"י שהם בגי' יב"ק בסוד ויעבור את מעבר יב"ק, כנז' בשער הכוו' דרוש ב' ודרוש ה' דתפילין ובעשיית השינין בשין של ג' ראשים יכוין כי שי"ן גי' אלהים במילוי יודין העולה ש', ובשין של ד' ראשים יכוין שהוא בגי' מצפ"ץ שהוא תמורת שם הויה בא"ת ב"ש, כנז' בס' עו"ת דכ"ה ע"ב הנד"מ ומ"ח בתיקון התפילין פ"ח אות ג', ועוד בשין דד' ראשין יכוין שהיא כנגד ד' מוחין חב"ד שהדעת כליל מב' מוחין חסד וגבורה, ובשין של ג' ראשין יכוין שהיא כנגד נה"י דאמא והענין הוא כי הם ד' מוחין ובהתלבשם תוך נה"י דאמא נעשין תלת מוחין לבד, כנז' בשער הכוו' שם דרוש ד', ועוד עיין בסה"ק כף החיים סי' כ"ה אות ל"ה מ"ש בזה:

ובענין הרצועות טוב לעבד שני עורות אחד לתש"י ואחד לתש"ר וכשישים העור תוך המים והסיד אם העור הוא לצורך רצועות הראש יכוין שהוא לשל ראש ויכוין לשם הוי"ה, ואם הוא לצורך רצועות ש"י יכוין שהוא לשל יד ויכוין לשם אדני, וכשקוצץ הרצועה יכוין כי רצועה בגי' שע"א והם שני פעמים א"ל במילואם אלף למד אלף למד העולים ש"ע והכולל הרי שע"א וה"ס ש"ע נהורין הנודעים כנז' בשער הכוו' שם דרוש ד', וכשקושר היו"ד שברצועה ש"י יכוין שהוא רומז אל היסוד דז"א שבו ה' גבורות שממנו נעשה דעת המלכות רחל ובקשר הדלת של רצועה ש"ר יכוין שהוא רומז אל לאה היוצאת אחורי ז"א מהארת יסוד דאמא, כנז' בשער הכוונות שם דרוש ז':

ובעת שכורך הפרשיות בקלף לבן יכוין כי הוא רמז אל אור מקיף כנז"ל או' ר"ב וכשכורך השער סביב הפרשיות יכוין שהם סוד שערות דיסוד אמא ויהיה שער של עגל שמיסודו יונקת הס"א כדי שלא תקטרג עלינו במצוה זו כנז' במ"ח בסדר תיקון תפילין פ"ח אות א':

וזה סוד י"ב תפירות של התפילין מהאר"י זלה"ה יתחיל מצד שמאל ויכוין להקים סוכת דוד הנופלת, ואח"כ כשישים הגיד בתוך המחט יכוין שהמחט הוא סוד אות ו של השם, ואח"כ בראש עצמו בכניסת החוט במחט יכוין באות י של השם, ואח"כ בתפירה א' שיכנים המחט בתוך התפילין יכוין באות ה א' ובהוציא המחט מצד אחר של התפילין יכוין באות ה אחרונה, והתפירה זו הא' היא בהוי"ה כסדרה ואח"כ בתפירה השנית יכוין יֵהַהַוּ ג' יְוָהָהָ ט' וַיֺהִהֵ י' הָוֺיֶהָ י"א הֻהֻיֺוּ י"ב הָיָהָוָ

סוד תפירה תפלה של יד

כשישים הגיד במחט יכיין לשום אות ו שבין ב' יודין של א של אדני וכשיכניס המחט בתיתורא יכוין שמקיים י"ב אותיות המילוי של אדני שהוא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, ומקיימו בשני ווין של ד' כזה ד ואח"כ הנקב של התפירה יכוין לאות נו"ן, והנקב של המחט יכוין לאות י של אדני, נמצא שתפירה א' היא צירוף א' של אדני כסדרו ואח"כ בתפירה שנית יכוין אַדֺינַ ג' אֲנַיִדֶ ד' אֶנֺדֵי ה' אַיִדנֵ ו' אִיַנַדְ ז' יְאִדֻנֶ ח' יַאְנְדֶ ט' יַדַנַאִ י' יְדְאַנֶ י"א יְנָאֳדְ י"ב יַנַדַאַ ע"כ מצאתי בשם האר"י זלה"ה, מצ"ש בהלכות תפילין, וכ"כ בע"ח בתיקון התפילין פ"ט ופ' י"ג יעו"ש פרע"ח שער התפילין פ' יו"ד:

סעי' ט"ל תפילין בין ש"ר בין ש"י הלל"מ שיהיו מרובעות בתפרן. פי' רש"י בתפירתן ישמור רבוען שלא ימשוך תוט התפירה יותר מדאי ויקצר רחבו. והרא"ש פי' שגם גוף התפירה יהיה ברבוע ממש. ב"י לבו"ש, ועיין פרמ"ג במש"ז אות ל"ג ביאורי הגר"א אות צ"א:

קעו) שם דהיינו שיהיה ריבוען מכוון ארכו כרחבו וכו' וצריך למדוד בד' קוים דהיינו תחלה ימדוד קו א' אורך וקו א' רוחב שיהא שוה, ולא די בזה כי שמא באמצען שוה ובצדדיו מתמעט, לכן צריך למדוד עוד ב' קוים באלכסון שיהיו שוים ב' קוי אלכסון ג"כ. פרמ"ג במש"ו אות ל"ג, והביאו מלא"ש כלל י"ח בבינה אות ז':

קעז) שם וצריך לרבע מקום מושבן היינו התיתורא ר"ז אות נ"ט ועיין לקמן סעי' מ"ד:

קעז) שם בהגה אבל גובה הבתים וכו' ומס' האשכול משמע דלכתחלה יש להקפיד שיהיה בגובה כמו האורך והרוחב. וכ"כ בד"מ דמשמע כן מהרמב"ם אלא שכתב שלא ראיתי נוהגים כן. והב"ד פת"ע או' קי"ב:

קעח) שם עשאן מרובעות ואח"ז נתקלקל רבוען וכו' אע"ג דגבי ציצית אמרינן בסי' י"א סעי' יו"ד שאם נתקלקלו חוטי הערב אחר שנעשו בהכשר א"צ לתקן אותו אח"כ, שאני ציצית דכתיב ועשו להם ציצית קפיד קרא על שעת עשייה אבל תפלין מרובעות הלל"מ ובכל שעה בעינן שיהיו מרובעות. ב"י לבוש ט"ז סע"ק ל"ד. מיהו אם מחמת אויר שבין הבתים כשיתיבש העור מתרחבים הבתים וכשיהדקם נמצא הריבוע מכיון כשרים. ברכ"י אות י"ב בשם בית יהודה ח"ב סי' פ"ח שע"ת אות נ"ח זכ"ל הל' תפלין ועיין עקרי הד"ט סי' ב' אות י"ג:

קעט) שם יש מי שאומר. ודע שהגם שהש"ע העתיק בשם יש מי שאומר מ"מ הלכה פסוקה ומוסכמת היא, אלא שכן דרך הרב"י שדין חדש שלא מצאו בפי' כ"א בפוסק א' כותבו בלשון יש מי שאומר. מחה"ש תע"ק נ"ד מלא"ש כלל ת"י אות יו"ד בבינה:

קפ) שם וצריך לרבען ואין חילוק בין בבתים בין בתפירות בין בתיתורא וכל זמן שלא נתקן הריבוע כדינו התפלין פסולים. ר"ז אות נ"ט מלא"ש שם אות ז' בחכמה קס"ה סי' כ"א אות ו' וסי' כ"ד אות ג' ודלא כעו"ת אות מ"ט (ומ"ש ישי"ע אות כ"ו על העו"ת אין קושיתו מוכרחת, דאפשר לומר דגם העו"ת מודה דבשעת הדחק דליכא תפלין אחרים יוכל להניחם בלא ברכה וכשיזדמן לו תפלין אחרים יניח אותם אבל כשהם עגולים לגמרי כאגוז אף אם אין לו תפלין כלל לא יניחם כמ"ש הוא ז"ל אלא דהעו"ת מיירי לענין לצאת בו י"ח לגמרי, ועיין מאמ"ר אות ט"ל]:

קפא) וא"צ למודדן בכל יום אם ריבוען קיים ומעמידן על חזקתן הראשונה אם לא שרואה שנתקלקל ריבוען שאז צריכים תקון. מחה"ש שם:

קפב) שם בהגה. ויעשה הד' בתים בשוה וכו' היינו למצוה משום נוי התפילין עו"ת אות נו"ן ר"ז שם ועיין לעיל סעי' י"ד:

קפג) סעי' מ. עור הבתים מצוה לעשותו שחור משמע עיכובא ליכא אבל הב"ח ושכנה"ג הגב"י אות ל"ד ועו"ת אות נ"א והא"ר אות ס"ב כתבו דהשחרות מעכב אם לא במקום דלא אפשר דאז יש לסמוך על המקילין כדי שלא יתבטל ממצות תפלין וכ"כ המלא"ש כלל י"ח אות י"א בחכמה קס"ה סי' כ"א אות י"א ועיין ישי"ע אות כ"ז:

קפד) וכן אם צבען שחור ואח"כ נתלבנו מצוה מן המובחר לחזור ולצובען שחור, ולדעת הב"ח מדינא צריך לחזור ולצובען שחור עי"ש בב"ח שכנה"ג הגב"י אות ל"ה עו"ת אות נ"א מלא"ש שם בחכמה ואות י"ז בבינה [ועיין שם שתמה על הא"ר מאחר שבסע"ק ס"ב פסק כהב"ח איך בס"ק ס"א כתב שדוקא רצועות שנתלבנו צריך להשחירן מחדש אבל בבתים אינו אלא למצוה מהמ"ב]:

קפה) שם וצריך להשחירו לשמו ובדיעבד אם לא השחירן לשמן לדעת האומרים שהשחרות אינו מעכב כשר, ולדעת האומרים השחרות מעכב פסול אם לא היכא דלא אפשר. מלא"ש שם קס"ה שם אמ"ש כלל י"ז אות ו' ועיין עו"ת אות הנז' ולדידן שקבלנו עלינו הוראת מרן ז"ל כשר בדיעבד. שו"ת שבסוף זבחי צדק ח"ב סי' ד' וסי' ו', ועיין לקמן סימן ל"ג אות ט"ו:

קפו) סוד הצבע השחור ע"ד ידוע וע"ד השכל לדמות על יחודו ית' יחוד אמת. כמו שאין צבע השחור מקבל צבע אחר כמו שמקבלים שאר הצבעים כן נאמר אצל הקב"ה אני ה' לא שניתי, עטז"ק א"ר אות ס"ב:

קפז) שם צריך שיגיע עד מקום התפר דהיינו עד התיתורא, לבוש ושאר פוסקים:

קפח) שם ואם לא הגיע כשרה והוא שיהיה ניכר החריץ. ושריטה או רשימה בעלמא לא מהני כלל, ועכ"פ החריץ צריך להיות כאצבע עיין ת' כהנת עולם סי' ע"ח א"א בגליון המגינים אות א' והביאו מלא"ש כלל י"ח אות ח' וכתב עוד שם שבשמושא רבא איתא שיהיה כל חריץ עכ"פ עמוק כחצי גובה הבית:

קפט) חריצים אלו הם המחיצות המבדילות בין בית לבית מהד' בתים על כן אותם הסופרים שחורצים רק על הבית מבחוץ מעשיהם מקולקלים שבתים אלו פסולים לגמרי. מלא"ש שם, ועיין שו"ת שבסוף זבחי צדק ח"ב סי' ט':

קץ) סעי' מא. אורך ורוחב הבתים וכו' ומ"מ בעל נפש יחמיר שיהא רוחב התיתורא אצבעים על אצבעים בין ש"ר בין ש"י. ב"ח מג"א סע"ק נ"ו [עיין מחה"ש ופרמ"ג] א"ר אות ס"ג קס"ה סי' כ"א אות ז' או לכל הפחות יותר מכאצבע ר"ז אות ס"ג, אבל מנהג העולם שאין נזהרים בזה ועושין רוחב התיתורא רוחב אצבע או פחות וסומכין על הש"ס שלנו שאין מפורש בה שיעור לאורך ולרוחב אלמא דמדינא הכל כשר ואפי' לכתחלה. ב"ח שם א"ר שם ודלא כעו"ת אות נ"ג שפסל אם הם קטנים מיותר כאצבע, א"ר שם ר"ז שם ובקונטרס אחרון אות י"ג, ועיין פרמ"ג אש"א אות נ"ו, ומ"מ יזהרו הסופרים מאד שלא לעשות תפילין קטנים ביותר שכמעט א"א שיהיה הכתב כדינו ואפי' אם יהיה כשר לפי שעה מ"מ אין כתב קטן ודק כזה מתקיים לזמן מרובה כי הדיו מתלבנת מהר וכמו אלה וגם שאר פיסולי אותיות שכיחים בזמן מועט בכתיבה דקה וחלושה כמובן ונמצא המניחים תפילין כאלו על משך חזקתן הראשונה מניחים תפילין פסולים מלא"ש כלל י"ח אות ט"ז בחכמה, ועיין לעיל סעי' ד' בהגה. ועוד עיין בספר טוב עין סי' ח"י אות כ"ג כתב וז"ל הריטב"א בתי' ע"ז פ' כל הצלמים שכתב דיש שיעור למטה וגם מדברי הב"י אין בידינו להקל אלא עד כדי שיעור אצבע ומחצה, ואותן שמניחין תפילין שאפי' בתיתורא שלהם אין בה שיעור עתידין ליתן את הדין, רד"ק בהגהותיו כ"י, והביאו סידור ועיין בעו"ת ואחרונים עכ"ד, והביאו סידור בי"ע בדיני תפילין ורצועות אות ז', וע"כ כל בעל נפש יחוש לעצמו לעשות רוחב התיתורא אצבעיים כמש"ל או לפחות אצבע ומחצה, אבל לשאר עמא דארעא אין למחות בידם כיון דלדעת מרן ודעמיה הם כשרים.

קצא) סעי' מב. שי"ן של תפילין וכו' שיעשה מעור הבתים וצריך להיות השיני"ן דוקא מעור הבית עצמו אבל לחתוך תמונת שי"ן מקלף עב ולדבק על הבית בודאי אסור. אמ"ש כלל י"ז אות ד' קס"ה סי' כ"א אות ח' בלשכ"ה בשם תשובת רעק"א סי' א':

קצב) שם כמין שי"ן בולטת מקמטי העור י"א צריך להעשות דוקא מקמטי העור [דהיינו שמקמטין עור הבית בעודו רך במלקוט וכדומה עד שנעשין השינין. מלא"ש כלל י"ח אות יו"ד ועיין בטור] ואם עשאן בדפוס לא יצא [היינו שמביא דפום בצורת שי"ן חקוקה ומניחה על העור ודוחק בו ונעשה השי"ן] מפני שהוא כח"ת, וי"א שאין לחוש בשי"ן זו לח"ת ב"י עו"ת אות נ"ה ר"ז אות ם"ה ויש לחוש לכתחלה, עו"ת שם ר"ז שם קס"ה סי' כ"א אות ח' מלא"ש שם ומנהגנו פה בגדאד יע"א לעשות השי"ן בתחלה ע"י קמטים אבל אין נעשה יפה ולבסוף מניחים אותו בדפוס כדי שיהא נאה:

קצג) שם של ימין המניח של ג' ראשים וכו' ואם הוא איטר אזלינן בתר ימין ושמאל דעלמא. מג"א סע"ק נ"ח א"ר אות ס"ו מלא"ש שס אות ט' קס"ה סי' כ"א אות ח' אמ"ש כלל י"ז אות ד':

קצד) שם ושל שמאל המניח של ד' ראשים הטעם של ג' ראשים בצד ימין כנגד ג' אבות ומצד שמאל של ד' ראשים נגד ד' אמהות וג' ימים בשבוע שקורין בתורה שנתנה בימין וד' ימים בשבוע שאין קורין. א"ר אות ס"ה בשם ב"ש ועוד יש טעמים אחרים עיין ט"ז סע"ק ל"ה, מג"א סע"ק נ"ט א"ר שם פרמ"ג במש"ז אות ל"ה, ועוד יש טעם נסתר, כמ"ש לעיל אות קע"ה ובסה"ק כף החיים סי' כ"ה אות ל"ה ד"ה ויש יעו"ש:

קצה) שם. בהגה. מיהו אם היפך לא נפסל. כתב הפרמ"ג אש"א סע"ק נ"ח משמע מהרמב"ם פ"ג מהל' תפילין דשני השיני"ן הם הלל"מ וגם שצריך שתהיה אחת בת ג' ראשין ואחת בת ד' ראשים ושכן משמע נמי מרמ"א שכתב דאם היפך אינו נפסל הא אם חסר א' פסול. מלא"ש כלל י"ח אות י"ב בבינה אמ"ש כלל י"ז אות ד':

קצו) סעי' מג. חריץ של שי"ן וכו' עד מקום התפר היינו לכתחלה אבל בדיעבד אינו מעכב ר"ז אות ס"ד מלא"ש כלל י"ח אות י"ג בבינה אמ"ש כלל י"ז אות ד' ועיין עו"ת אות נ"ה רו"ח אות ו':

קצז) שם בהגה. וכן היו"ד שבשי"ן צריך ליגע למטה בשולי השי"ן ואין חלוק בין שי"ן של ג' לשי"ן של ד' ראשים ששניהם צריך ליגע היודי"ן למטה בשולי השי"ן מג"א סע"ק נ"ט פרמ"ג אש"א ברכ"י אות י"ד ר"ז שם מלא"ש שם אות ט' בחכמה קס"ה סי' כ"א אות ט' וכן מנהגנו פה בגדאד יע"א ודלא כהב"ח ואם אין היודי"ן מחוברים בגוף השיני"ן פסולים בין בשי"ן של ג' ראשים בין בשי"ן של ד' ראשים מלא"ש שם:

קצח) יעשה השיני"ן ראשים למעלה כמו השיני"ן שבכתב ולא די בקווים ארוכים לחוד אש"א שם מלא"ש שם ויש להוציא מפיו קודם עשיית השיני"ן שעושה אותם לשמה. מלא"ש שם שו"ת שבסוף זבחי צדק ח"ב סי' ד' ובדיעבד כשר זב"צ שם:

קצט) שם בהגה. ולא ימשוך השי"ן הרבה וכו' ר"ל שלא ימשוך השי"ן למטה הרבה כשעושה אותה כדי שלא תתכסה קצת ממנה כשבא לתפור הבתים עם התיתורא אלא צריך שגם שולי השי"ן יהיה נראה למעלה מן התפר מאמ"ר אות מ"א:

ר) שם בהגה. אלא שגם שולי השי"ן יהיה נראה על התפר היינו לכתחלה אבל בדיעבד אינו מעכב ר"ז אות ס"ד רו"ח אות ו' אמ"ש כלל י"ז אות ד':

רא) סעי' מד. תיתורא דתפילין וכו' המחבר כתב סתמא דהיינו שישים עור למטה ולא ביאר אם צריך שתהיה התיתורא מעור הבתים או אפי' מעור בפ"ע כמו שנוהגים עכשיו הסופרים, אלא מדסתם הדברים משמע דבכ"ג כשר וכ"כ הרא"ש והטור דבכ"ג כשר עו"ת אות נ"ו, ומנהגנו פה בגדאד יע"א כדעה ב' שהביא הטור ז"ל דהיינו שלוקחים עור עב וחזק וכופלים אותו לשנים ועושין מאותו עור גם המעברתא וחותכים בכפל העליון נקב מרובע כפי רבוע הבתים ומכניסים בו הבתים והנשאר בעור של הבתים מד' רוחות פושטים אותו הנה והנה בין שני הכפלים של עור התיתורא והמעברתא ותופרין אותו עמהם:

רב) שם מעברתא דתפלין הל"מ וכו' ועוד המעברתא והתיתורא צריך להיות מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים ומעובד לשמו כמו הבתים עצמם מלא"ש כלל י"ח או' ט"ז, ועיין ביאורי הגר"א או' ק"ב ועיין לעיל אות קמ"ג:

שם וכורכם בקלף קטן וכו' כתב הרב ז"ל בשער הכוונות דרוש ו' דר"ה דף צ"ה ע"ב וז"ל כי נודע כי לד' מוחין דאור מקיף של התפילין יש ד' מקיפין ואח"כ יש עוד מקיף אחד לכל הד' והוא מצד הבינה ואח"כ יש עוד מקיף אחר לכל המקיפין הנז' והוא מצד החכמה וכנגד זה בעשיית התפילין יש ד' קלפין לבנים חלקים בלתי כתיבה לכרוך בהם ד' פרשיות התפילין כל קלף מקיף לפ' א' ואח"כ כולם נתונים תוך הבית עצמו של תפלה ש"ר אשר הוא אור מקיף על כולם והבית הזה הוא מצד הבינה כנודע בתחלת הקדמת ס' התיקונים דתפלין אימא על ברא ואמנם כנגד אור מקיף אשר מצד החכמה אין בו רמז בעשיית התפילין כי הוא עליון מאד ואין לנו בו שום השגה עכ"ל, ועיין תו"ח סיף דף קנ"ו ע"ב, וע"כ יש לכוין את זאת בשעת כריכת הפרשיות בקלף לבן להכניסם לבתים כי כשכורך כל פ' בקלף לבן יכוין אשר הוא רמז לאור מקיף ואח"כ כשמכניסם לבתים יכוין כי הבית הוא רמז לאו"מ על כולם מצד הבינה:

רג) שם וכורכם בקלף קטן ואם לא כרכם לדעת הרמב"ם פסול ולדעת הרא"ש כשר, וכתב עו"ת אות ס' דיש להחמיר כדעת הרמב"ם אבל המג"א סע"ק ס' כתב כשר בדיעבד אם אין לו אחרים, וכ"כ א"ר אות ס"ז ר"ז אות ס"ח קס"ה סי' כ"ב אות ב' ואינו מבואר אם אין לו אחרים אם יברך על אלו. מחה"ש וטוב שלא לברך דברכות אין מעכבות. חיי עולם:

רד) שם וכורכם בקלף קטן וצריך שלא יהיה שום תמונת אות עליו. אמ"ש כל י"ח אות ב' ואם אין לו קלף מותר לכורכם במטלית ב"י פרמ"ג בא"א אות ס'. ועיין מלא"ש כלל י"ט או כ' בבינה שכתב צ"ע מדוע השמיט הב"י הא דמטלית והביא רק קלף עי"ש דשקיל וטרי והניח בצ"ע ומ"מ בש"ה יש להכשיר:

וכשמגיהים תפלין ישנות אין להחליף המטליתים האלו מפ' לפ' אלא המטלית אשר היה על פ' קדש מקודם יניח המטלית ההיא על פ' קדש שוב שנית וכן בשאר הפרשיות והטעם משום קרש שזכה בצפון וכו' אמ"ש שם בשולי היריעה אות ג', ועיין בסה"ק כף החיים סי' ח' אות י"ז ודו"ק ואפשר שיש לחלק אבל בדיעבד יש להכשיר):

רה) שם והלל"מ שיכרוך עליה שער וכריכת הפרשיות בשער בעי לשמה אבל בדיעבד אינו פוסל. שו"ת שבסוף זבחי צדק ח"ב סי' ד':

רו) שם שיכרוך עליה שער בהמה וכו' ואם כרך עליה שער בתחלה ואח"כ כרכה בקלף אין קפידא. בית יוסף:

רז) שם הגה ונוהגים לכרוך שער על הפ' ואח"כ וכו' ומנהגנו פה בגדאד יע"א כמ"ש מר"ן ז"ל שכורכים קלף תחלה על הפ' ואח"כ כורכים בשער אבל טוב לצאת אליבא דכ"ע ולעשות כמ"ש רמ"א בשם האגור:

רח) שם בהגה וחוזרים וכורכים עליו שער ויכרוך השער היטב מקצה אל קצה באופן שאם יניח מידו יעמוד השער כרוך עם הפ' ולא יסתרו השערות שעל הפ' ד"מ אות כ"ה אמרי שפר כלל י"ח אות ב':

רט) שם ונהגו שיהיה שער זה של עגל ונוהגים ליקח משל זנב שהם ארוכים ונאותין לקשירה. מלא"ש כלל י"ט אות ב' בחכמה, ועוד שהוא חזק ואמיץ חיי עולם:

רי) שם קצת שער זה צריך וכו' ויהא פחות מכשעורה. ר"ז אות ס"ט קס"ה סי' כ"ב אות ב' אמ"ש כלל י"ח אות ב' ועיין מג"א סע"ק ס"א:

ריא) שם שיראה חוץ לבתים. כתב של"ה דף קי"ו יש אומרים שהשער צריך לצאת מפ' קדש ואני קבלתי מפ' והיא"ש ונ"ל שטוב להניחם אצל פרשת והיא"ש בצד הפונה לפרשת קדש עכ"ל. מג"א שם א"ר אות ס"ח ר"ז שם קס"ה שם מלא"ש כלל י"ט אות ב' בחכמה אמ"ש שם, ואין חילוק בין תפלין דרש"י בין תפלין דר"ת, אמ"ש שם, וכן מנהגנו להוציא השער אצל פ' והיא"ש לצד הפונה לפ' קדש:

ריב) אם שכח להוציא השער הנ"ל ותפר הבית נראה להחמיר ולהתיר התפירה מהבית להציא השער ולחזור ולתפור אמ"ש שם ובשולי היריעה או' ז':

ריג) סעי' מ"ה יתן כל פ' בבית שלה והפרשיות צריכים שיהיו כולם בתוך הבית ולא יצאו חוץ לביתם ואם היתה יוצאת חוץ לבית שיהיה הבית קצר והביא הסופר עור אחר ונקב בו נקב כמדת הכתיבה והניח העור הנז' בין התיתורא והמעברתא והכניס בו מה שנשאר מהכתיבה ותפר אותו עם התיתורא והמעברתא פסול. שו"ת שבסוף זבחי צדק ח"ב סי' י"ב, רב ברכות מע' התי"ו אות ג':

ריד) שם שתהיה זקופה מעומד בביתה היינו לכתחלה אבל בדיעבד אין לפסול אם הניחה מושכבת, ב"י עו"ת אות ס"ה שו"ג אות קי"א ר"ז אות ע' מלא"ש כלל י"ט אות ד' בבינה אמ"ש כלל י"ח או' א':

רטו) סעי' מ"ו יהיה הגליון עליון תחלה וכו' ואם הפך אפי' בדיעבד פסול. ר"ז בקונטרס אחרון, אות ט"ו:

ריו) שם בהג"ה וראש הפ' יהיה מונח לצד ימין הקורא וכו' היינו סוף הגלילה לצד ימין שפני הכתב נגד הקורא באופן שאם יבוא לפותחם יהיו מונחים לפניו כהלכתם כלומר שלא יצטרך להפוך ראש הפ' לפניו מאמ"ר אות מ"ב:

ריז) סעי' מ"ז אם כתב כל ד' פ' בקלף א' וכו' דין זה לא שכיח אצלנו לפיכך לא הארכנו בו ועיין ט"ז סע"ק ל"ו מג"א סע"ק ס"ב ר"ז אות ע"א מאמ"ר אות מ"ג:

ריח) שם ובש"י כותב ד' פרשיות בקלף א' ובד' עמודים הרמב"ם פ"ב מהל' תפלין הל' א' מלא"ש כלל י"ז אות ב' ויתן ריוח בין פ' לפ' כדי שיעור ב' אותיות טט או פת. מלא"ש שם קס"ה סי' כ' אות ד' ואמ"ש כלל כ' או' ג' בשם ב"ש ובדיעבד די רק אם ניכר שפ' אחרת היא אמ"ש שם ואם אין ניכר שפ' אחרת היא כגון שלא הניח ריוח בין פ' לפ' כלל נלע"ד שיוכל לתקן ע"י שיחתוך הפ' ההיא שאין בה ריוח כלל וממילא ניכרת שפ' אחרת היא ואין לחוש משום שנעשה ב' חתיכות דזה הוי כדיעבד דלא אפשר בענין אחר ועוד אין לחוש משום ח"ת או משום שלכ"ס דמאי שנא משתי תיבות שנעשו כתיבה אחת שמותר להפרידם עיין לעיל אות קכ"א וקכ"ב:

ריט) שם ואם כתבם על ד' קלפים והניחם בד' בתים וכו' לאו דוקא הניחם אלא אפי' אם כתבם בד' קלפים מותר לכתחלה להניחם בבית אחד דכיון שכבר כתבם כדיעבד חשיב. ברכ"י או' י"ז בשם בית יהודה ח"ב סי' ע"ו שע"ת אמ"ש שם:

רך) אם נמצא טעו' בפ' רביעית מותר לכותבה בקלף לבדה דהוי כדיעבד ברכ"י או' י"ח בשם הנז' עיקרי הד"ט סי' ב' או' י"א זכ"ל בדיני תפלין שע"ת שם וכן הדין אף אם נפסלו ב' פ' או ג' אמ"ש שם:

רכא) שם בהגה. והמנהג לדבק בדבק. והא דהשמיט מרן דבוק זה משום דס"ל דזה הוא למצוה ולא לעכוב כן משמע. בב"י שו"ג או' קי"ו וכן מנהגנו שאין מדבקים אותם אלא גוללים אותה הפ' המופרדת מסופה לתחלתה ונותנים אותה בתוך הפרשיות האחרות וגוללים גם אותם הפרשיות מסופם לתחלתם ונותנים אותם בתוך הבית:

רכב) סעי' מ"ט הלל"מ שיהיו תפלין נתפרים בגידי בהמה וכו' ואפי' מנבלה וטריפה שלהם הרמב"ם פ"ג מהל' תפלין הל' ט' מלא"ש כלל י"ט או' ד' אמ"ש כלל י"ח או' ג':

רכג) שם. בגידי בהמה וכו' אבל לא בגידי עוף אפי' טהור נוב"י מה"ת סי' ב' שע"ת או' ס"ט מלא"ש כלל י"ט או' ד':

רכד) שם בגידי בהמה וכו' לוקחים הגידין שיש בעקב בהמה וחיה שהם לבנים ואם הם קשים מרככן באבנים עד שיעשו כפשתן וטוין אותם ושוזרין אותם. הרמב"ם שם מג"א סע"ק ס"ה א"ר או' ע' ר"ז או' ע"ד מלא"ש כלל י"ט או' ד' ומנהגנו ליקח הגידים שעל המתנים של בהמה דגם הם לבנים.

רכה) ובענין טוויית הגידין כתב המג"א בס"ק ס"ו דבעינן טווייה לשמה והסכים עמו ר"ז או' ע"ה אבל שאר האחרונים דחו דבריו והם א"ר באו' ע' פרמ"ג בא"א או' ס"ו מאמ"ר באו' מ"ו נה"ש באו' י"ז בסופו דכיון דאפשר בלא טווייה לא בעי לשמה וכן פסק רה"ג בשו"ת שבסוף זבחי צדק ח"ב סי' ה':

רכו) שם וטוב לתפור בגידי שור ואם אין גידי שור לוקחים מבהמה דקה טהורה אבל טמאה אפי' בדיעבד פסול. פרמ"ג א"א או' ס"ה מלא"ש כלל י"ט או' ד' בחכמה ומנהגגו לתפור בגידי שור:

רכז) סעי' נו"ן אין לקנות גידים מן הנכרים וכו' דוקא שידוע שמקצתם עושים מטמאה דהו"ל קבוע אבל מסתמא אזלינן בתר רובה ואפי' כשידוע שמקצתם עושים מטמאה דוקא בבתיהם אסור לקנות אבל אם הנכרי הביא לשוק מותר לקנות דכל דפריש מרובא פריש. מג"א סע"ק ס"ו ר"ז או' ע"ה אמ"ש כלל י"ח או' ח' בשולי היריעה ואם מוכרים בשוק ובחניות חוזרים לקביעותם ומקרי קבוע מחה"ש [ומ"ש א"ר או' ע' עיין נה"ש סוף או' י"ז ומ"ש שם נה"ש והא כולם סופם הם מתות והגוי עושה מהם גידים נמצא כולם הם נכללות וכו' נ"ל דלק"מ דאף דכולם סופם למות מ"מ יש מהם שמתות במדבר במקום שאין ישוב ואין הגוי טורח לילך למדברות בשביל הגידים ומש"ה לא הוו רובא ואע"ג דאיכא נמי במדבר בהמות טהורות אינם אלא מיעוטא דמיעוטא דכולם נתפשים בידי אדם אבל בהמות טמאות כולם במדבר ואין בישוב כ"א הצריכים למלאכה ועוד מעט]:

רכח) שם במקום שאין גידים מצויים וכו' ובנוב"י תניינא א"ח סי' ב' חושש אפי' בשעת הדחק והביאו בשע"ת או' ס"ט קס"ה סי' י"ז או ב' בלשכ"ה מלא"ש כלל י"ט או' ד' בחכמה מיהו, כשא"א בשום אופן בענין אחר ואפי' אם שאולים א"א להמצא אז יעשה כמ"ש הב"י אע"ג שכמעט הדבר ברור שלא מהני ופשיטא דאין מברכים עליהם אבל באופן אחר אין שום מקום להקל בזה כלל וכלל. מלא"ש שם בבינה אות ה':

רכט) וכן אין לתפור בבני מיעיים נוב"י שם שע"ת שם מלא"ש שם קס"ה שם ודלא כהלק"ט ח"א סי' רע"ג, וכן יד אהרן בסוף הגה"ט דחה דבריו:

רל) סעי' נ"א יתפור ג' תפירות וכו' לכתחלה צריכה להיות התפירה לשמה אבל בדיעבד אין לפסול, שו"ת שבסוף זבחי צדק ח"ב סי' ד':

רלא) שם. יתפור ג' תפירות בכל צד וכו' וצריך שיהיה עור הבית מתפשט ונכפל בין שני הכפלים של תיתורא במקום התפירה כדי שתהא התפירה גם בעור המתפשט מהבית ונמצא גוף הבית תפור בתיתורא ואם לאו פסול. הרמ"ע סי' ל"ח הביאו מג"א סע"ק ס"ז ר"ו או' ע"ז שו"ת שבסוף זבחי צדק ח"ב סי' י"א מלא"ש כלל י"ט או' ז', [ודחיית המג"א במחכ"ת אינה דחייה מלא"ש שם או' ט' בבינה וכ"כ בשו"ת זבחי צדק שם לפי הבנתו בדברי הרמ"ע וכן הוא האמת דאנחנו זכינו לראות דברי הרמ"ע בשרשם וראינו דדברי הרמ"ע כהבנת זבחי צדק:

רלב) שם. וחוט התפירה יהיה סובב וכו' היינו שתהיה התפירה ניכרת משני צדדים על כל אורך ורוחב התיתורא לא בסירוגין ואם תפר רק מצד א' פסול אמ"ש כלל י"ז או' ד'

רלג) שם. ויעביר חוט התפירה וכו' היינו לכתחלה אבל בדיעבד כיון שכתובים ד' פרשיות על ד' קלפים אם לא העביר חוט התפירה בין כל בית ובית אינו מעכב. עו"ת או' ע"ב ט"ז סע"ק ל"ח פרמ"ג במש"ז או' ל"ח ר"ז או' ע"א ועיין ברכ"י או' ט"ו קס"ה סי' כ"ב או' ג' בלשכ"ה אמ"ש כלל י"ז או' א' בסופו:

רלד) שם בהגה. מיהו אם לא עשה רק עשר תפירות וכו' וכן אם הוסיף על על י"ב תפירות אינו נפסל. ב"י מלא"ש כלל י"ט או' ה' קס"ה שם או' ב' בלשכ"ה אמ"ש כלל י"ח או' ד'.

רלה) שם ויש מי שאומר שי"ב תפירות אלו וכו' ואם נפסק החוט פסולים ב"י בשם הר"י אכסנדרי ב"ח שכנה"ג הגב"י או' מ"ו מג"א סע"ק ס"א מלא"ש שם או' ו' אבל מרן ב"י כתב על דברי הרי"א שאינו יודע מנין לו וכתב נה"ש או' י"ח נראה דדעת הרב"י שלא לחוש במ"ש ואם נפסק פסולים אלא דחלק כבוד לסברתו לחוש לה לכתחלה וה"ט דבש"ע לא העתיק אלא מ"ש שיהיו בחוט א' ולא סיים דאם נפסק פסולים וכן נראה דעת הל"ח או' קמ"ו בהל' תפילין וכ"כ הלבוש דאין לחוש אלא לכתחלה ואפי' לדעת הפוסלים היינו דוקא כשנפסק החוט דאז נראה שהוא תלוש ועומד להפסק אבל כשלא נפסק אלא שהוא קצר יקשור בו חוט של גידין אחר ויגמור בו התפירה ב"ח שם מג"א שם א"ר או' ע"ג מלא"ש שם, ויש מי שמתיר אפי' בנפסק לחזור ולקושרו. ט"ז סע"ק ט"ל וכתב פרמ"ג במש"ז אם אין לו גידים אחרים כדאי הוא הט"ז לסמוך עליו וכ"כ מלא"ש שם קס"ה שם או' ז':

רלו) סעי' נ"ב יכניס הרצועה תוך המעברתא ויעשה קשר כמין דל"ת וכו' וא"צ שיהיה נראה כמין דל"ת אלא מצד חוץ ולא מצד פנים ועכשיו נהגו לעשות הקשר בענין שהדל"ת נראית משני צדדים, ומיהו משמע שאין קפידא בדבר ב"י שו"ג או' קכ"ז ר"ז ' או' ע"ט:

רלז) שם. ויעשה קשר כמין דל"ת וכו' וצריך לעשותו כמין דל"ת ממש, מלא"ש כלל כ' או' ה' קס"ה סי' כ"ג או' ה' ורגלה של הדל"ת יהיה בצד ימין המניח שהוא צד ימין העומד אחוריו שכנה"ג הגה"ט או' ט"ז א"ר סי' כ"ז או' י"ב מלא"ש שם:

רלח) שם. ויעשה קשר כמין דל"ת וכו' ואין לעשות הקשר כ"א לשמה ולא ע"י קטן. פרמ"ג א"א או' ס"ט מלא"ש שם קס"ה שם.

רלט) אם פתח התפילין כדי לבדוק הפרשיות וכדומה ותופרן אח"כ יחד מחדש לא יתן הרצועה תוך המעברתא בעוד הקשר הישן קשור אלא יתירהו ויתן הרצועה למעברתא ויעשה הקשר מחדש דיש לספוקי בזה משום תולמ"ה, מלא"ש שם ויש מתירין קס"ה סי' כ"ג או' ג' בלשכ"ה אמ"ש כלל י"ט או' ב' וי"א דלכתחלה יש ליזהר בזה אבל בדיעבד התפלין כשרים. אמ"ש שם ואם לא השמיט הרצועה מהמעברתא כלל בוודאי א"צ לסתור אף לכתחלה אמ"ש שם:

רמ) מעשה בא' שראה אחר חליצת התפלין שהותר הקשר של היו"ד והוריתי לחזור ולהניחם ולקרות ק"ש בלא ברכה, א"ר אות ע"ד:

רמא) שם בהגה. ולא יעשה הקשרים אלא לאחר שעשה השי"ן וכו' היינו שטוב לעשות כן לכתחלה אבל לא לעכב, ר"ז אות ע"ט אמ"ש כלל י"ט אות ב' וכן משמע מלשן הלבוש: