א) סעי' א' אין כותבין וכו' על הגויל או על. הקלף כס"ת ואם כתב על הדוכסוסטוס פסולה כמו בס"ת דכן פסק מרן בכ"מ כדעת הרמב"ם שכתב בהל' תפלין פ"א הל' ט' אסור לכתוב ס"ת על הדוכסוסטוס. ביאור הגר"א אות א' ועיין פרמ"ג במש"ז אות א' ויש מכשירין תשובת הרדב"ז בל' הרמב"ם סי' קכ"ה ערך השולחן אות ב' בי"ע בדיני כתיבת מגי', אות ב' וכן אם כתבה חציה על הגויל וחציה על הקלף כשרה בדיעבד הרדב"ז שם ער"ה שם בי"ע שם וכתב בי"ע שם דה"ה אם כתב חציה על הגויל או על הקלף וחציה על הדוכסוסטוס דכשרה:

ב) שם ואם כתבה במי עפצים וכו' עתה נוהגים הסופרים לעשות את הדיו אפי' לכתחלה ממי עפצים וקנקנתום. עיין בדברינו ליו"ד סי' ער"א אות ט"ו וי"ז:

ג) מגלה הדפוסה פסולה. ב"ח פר"ח אות ב' א"ר אות ה' קה"ס סי' כ"א אות ז' בלשכ"ה שערי אפרים שער ו' אות נ"ט. ואם כבר הדפיסו מגי' על קלף צריך לגונזו כי הרואה אותם על קלף כתבנית מגלות הכתובות יסבור דכשרות ויקרא בהם ולא יצא י"ח וברך לבטלה. אבל להדפיס תמורתם בנייר שרי דלא טעו בהו. ברכ"י א' זכ"ל אות מ' בי"ע בדיני כתיבת מגי' אות י"ח ועיין בדברינו ליו"ד סי' רע"א אות כ"ד:

ד) שם וצריכה שרטוט וכו' וצריך לשרטט בכל שטה ושטה כמו בס"ת. ד"מ אות א' ח"צ סי' צ"ז פרמ"ג א"א א' ביאורי הגר"א אות ג' חדושי רע"ק שם קה"ס סי' כ"ח אות א' ובלשכ"ה שם מלא"ש כלל כ"ד אות א' בחכמה ואות ג' בבינה. ועיין ער"ה אות ד' דכתב דכן הוא דעת מרן ז"ל וכ"כ בי"ע שם אות ג' וכ"כ בספר הכוונות שער ואו בדרוש הפורים דרוש א' דדינא כס"ת ומבואר בפע"ת שער ר"ח תנו"פ פרק ו' לענין שרטוט ותגין וכן נוהגים פה בגדאד יע"א לשרטט כל השורות כמו בס"ת. ואם לא שרטט כל השורות אפי' בדיעבד פסולה קה"ס שם בלשכ"ה מלא"ש שם בבינה ואם אין לו מגי' משורטטת כי אם ש"א כתב בי"ע שם יקרא בה אבל לא יברך עליה וכשיזדמן לו אח"כ מגי' משורטטת יחזור ויקראנה בברכה כיון דרוב הפוסקים ס"ל מגי' שאינה משורטטת כולה פסולה ואם כשיחזור ויקראנה במגי' כשרם לא ירצה לברך לחוש לדעת הא"ח ולבוש דס"ל דדי בש"א אין מניחין אותו עכ"ד. אבל נראה דלא יברך דכתב זכ"ל ח"א ה"ב אות ס' וח"ג אות ס' דלענין ס"ב להקל לא אזלינן בתר רובא ואפי' אין הספק בברכה אלא בעשיית המצוה אפ"ה אין לברך וכ"כ לד"א סי' ט"ו או ח"י:

ה) שם ואין העור שלה צריך עיבוד לשמה וכו' כתבו האחרונים דאין לסמוך על סברא זו כ"א בשעת בשעת הדחק שאין לו מגי' אחרת ושלא לברך עלה פרמ"ג א"א אות ב' מלא"ש כלל כ"ד אות א' בחכמה ואו' ב' בבינה וכ"פ רו"ח אות א' להלכה כדעת הי"א קה"ס סי' כ"ח אות א' ודלא כבי"ע שם או"ד. וכן נוהגים פה בגדאד יע"א לעבד עור המגילה לשמה:

ו) סעי' ב' היתה כתובה וכו' או שכתבה עכו"ם וכו' אם נכתבה ע"י אשה או קטן או נכתבה בשמאל יש פוסלים. מעשה רוקח על הרמב"ם הל' מגי' פ"א וכן דעת מלאכת שמים כלל כ"ד אות ג' בחכמה ויש מכשירין פר"ח אות ג' מט"י אות ב' מחב"ר אות ב' ובי"ע אות וא"ו כתב וז"ל לכן יראה עיקר דדינא הלכה למעשה דבכתבה אשה כשרה לקרות בה אפי' לכתחלה כיון שהיא ג"כ חייבת בקריאתה אבל בכתבה קטן לכתחלה אין לצאת בה י"ח אבל בדיעבד שכבר קרא בה או שאין לו מגי' אחרת כשרה עכ"ל. אבל בשע"ת כתב דגם בכתיבת אשה אם יש למצוא אחרת בקל יקרא בשניה בלא ברכה:

ז) ודינה כס"ת וכו' וה"ה לכל דבר למנין השטין ורוחב העמוד כדי לכתוב בו ג' למשפחותיכם ובין שטה לשטה כמלא שטה ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה ושיעור גליון למעלה ג' אצבעות ולמטה ד' ובין דף לדף כמלא רוחב ב' אצבעות ויעשה שטותיה שוות, הגמ"י פ"ב להל' מגי' אות ן' מג"א אות ג' א"ר אות א' חיי"א כלל קנ"ה אות יו"ד מלא"ש כלל כ"ד אות ח' בחכמה וי"א שאין להקפיד במנין השיטין, קה"ס סי' כ"ח אות ד' בלשכ"ה ועכ"פ לא יפחות מי"א שטין כדי שיהיה איש בראש דפא ועשרת בסוף דפא מלא"ש שם בבינה אות ד' וי"א דכי גמרינן מגי' מס"ת היינו בדברי' שפסולי' בס"ת אבל דברים שאין פסולים בס"ת כגון אורך השטין בענין הדפין וכו' כיוצא בזה במגי' כשר אפי' לכתחלה מעשה רוקח על הרמב"ם פ"א מהל' מגי' מט"י על סעי' ב' בד"ה ודע ער"ה אות ח' זר"א ח"א סי' ק' ועל זה סומכים פה בגדאד יע"א שאין מקפידים במגי' על שיעור הגליון שלמעלה ושלמטה ושל בין דף לדף ובמנין השטין ושיעור היריעה לעשות כס"ת משום דכל אלה הדברים אינם פוסלים בס"ת בדיעבד, עיין יו"ד סי' רע"ג סעי' ה' וט"ז סי' ער"ב סע"ק ד':

ח) שם ודינה כס"ת וכו' מגי' שלא כתב בעמוד אחרון כ"א ג' או ד' שטין והשאר חלק וגם לא סיים באמצע שטה רק בסופה כשר לקרות בה לכתחלה, זר"א ח"א סי' ק' מחב"ר אות ד' ער"ה אות ח' שע"ח ש"ו אות נ"ו מלא"ש כלל כ"ד אות יו"ד בבינה א"מש כלל כ"ב אות ג' בי"ע באות י"ד ומ"ש הזר"א שם בסוף הסי' והביאו בי"ע שם דאם א"א לגמור באמצע שטה שבסוף הדף אלא ע"י המשכת האותיות לא אריך למעבד הכי, אין נוהגין כן פה בגדאד יע"א אלא נוהגין להמשיך האותיות ולסיים בסוף הדף ובאמצע שטה ועיין בדברינו ליו"ד סי' ער"ב אות י"א וי"ג ועיין לעיל אות ז'

ט) שם לענין הקף גויל וכו' וח"ת פסול בה לכ"ע, כנה"ג הגה"ט סוף הסי' וכ"כ האחרונים וכ"כ מט"י ואפי' במיעוטה פסול כמו בס"ת ופר"ח אות ב' כתב אם רובה כתובה בהכשר לא פסלה וכ"כ לבו"ש בגליון המגינים הנ"מ ס"ק א' ועיין בריכ"י אות ב':

י) שם בהגה גם צריך לכותבה מן הכתב וכו' אם כתבה שלא מן הכתב אינו יוצא בה אלא בשעת הדחק דרכי משה ער"ה אות ט' מלא"ש כלל כ"ד אות ב' בחכמה בי"ע בדיני כתי' המגי' אות ח' אבל מותר להעתיק המגלה מאותה הכתובה ע"פ. א"ר סע"ק ב' מלא"ש שם ועיין הגר"א אות ט"ו וכתב מלא"ש בשם הירושלמי דמגי' והביאה הגר"א אם דאחר העתקה יגנוז אותה הכתובה ע"פ ודוקא אם היא כתובה על עור אבל אם היא כתובה על נייר א"צ לגונזה עיין לעיל אות ג':

יא) שם בהגה. ולהוציא כל תיבה מפיו וכו' עיין א"ר סע"ק ב' שחולק על המג"א ופוסק שאפי' מעתיק מתוך הספר צריך להוציא כל תיבה מפיו ותפלין שאני כמ"ש המג"א עצמו סי' ל"ב סע"ק ל"א וגם הגר"א אות ט"ז פליג על המג"א ומביא ראיה מכל הפוסקים וכתב דלרבותא נקטו הפוסקים דגם במקרא לו אחר צריך להוציא מפיו וכ"ש במעתיק מתוך הספר ע"ש מלא"ש כלל כ"ד אות ח' בבינה ועיין בדברינו ליו"ד סי' ער"ד אות ז':

יב) שם הגה. כמו בס"ת וכן צריך לכותבה לשמה דהיינו קודם הכתיבה יאמר הסופר הריני כותב לשם קדושת מגי'. מעשה רוקח על הרמב"ם ה' מגי' פ"א מלא"ש כלל כ"ד אות ג' בחכמה ואפי' בדיעבד מעכב. מער"ק שם יעיין בדברינו ליו"ד ראש סי' ער"ד:

יג) שם הגה, ואם עשאן פתוחות פסולה וכו' ולא שנא בין אם עשה כולם פתוחות או מקצתן. שע"א ?שם אות נ"ג מלא"ש כלל כ"ד או ב' בחכמה ויש מכשירין בשעת הדחק שאין לו מגי' אחרת מג"א סע"ק ה' טי"ת שע"א שם מלא"ש שם וכ"כ ברכ"י אות ז' דיש להכשי' בדיעבד זכ"ל אות מ' בי"ע בדיני כתי' המגי' אות ט' וכתב שע"א שם ומותר לקרות בה בברכה וכ"כ מלא"ש שם ולבו"ש סע"ק ה' כתב דיש לברך עליה מכח ס"ס ע"ש וקה"ס סי' כ"ח אות ה' בלשכ"ה כתב בשם הא"ר דיש פרשיות פתוחות ויש פרשיות סתומות, ואלו הן הפתוחות ויאמר ממוכן, אחר הדברים האלה כשך, איש יהודי, אחר הדברים האלה גדל, ומרדכי ידע, ביום ההוא נתן, והנה אף כי אנחנו נוהגים בכולם סתומות מ"מ נראה דבאלו אם נמצאו מקצתן או כולם פתוחות יכולים לקרות בה בברכות עכ"ל, ועיין א"ז הל' מגי' ומהר"ם מינץ סי' ס"א דיש קצת שנוי בענין הפ' ממה שכתב הא"ח אבל פ' אחר הדברים האלה כשך, ואחר הדברים האלה גדל, כולם שווים דהווי פתוחה, ונפקא מינה דב' פרשיות אלו אם עשאן פתוחות בדיעבד לדידן דעושין כולם סתומות קורין בה בברכה לכ"ע:

יד) שם הגה, ובדעיבד וכו' פי' מג"א סע"ק וא"ו שאין לו מגי' אחרת או שכבר קרא בה והביאו א"ר סע"ק ד' וכתב לבו"ש וז"ל דלא תימא שכבר נכתבה ה"ל דיעבד וא"צ תיקון דודאי חייב לתקן אלא בשעת הדחק ואין פנאי לתקן מיד זה הוה דיעבד, וכ"כ שכנה"ג הגב"י אות יו"ד בדיעבד היינו דוקא אם כבר קרא בה אבל הגו"ר כלל ד' סי' י"ב כתב כיון שנעשית המגי' כבר כך מותר לקרות בה אפי' לכתחי' וכן דעת הזר"א ח"א סי' ק' והביאו עקרי הד"ט סי' ל"ו אות י"ד ועיין בדברינו ליו"ד סי' ער"ב אות ז' ולקמן אות כ"ה:

טו) שם הגה, ובדיעבד אין לפסול המגי' משום חסרות ויתרות וכו' עיין מט"י שכתב לדעת מרן גם בדיעבד פסולה משום חסרות ויתרות והשמיט בה הספר אותיות שאני עי"ש. אבל בי"ע אות ז' חולק עליו וכתב דגם מרן מודה למור"ם בזה דבדיעבד כשר וכ"כ האחרונים דבדיעבד כשרה קה"ס סי' כ"ח אות ב' מלא"ש כלל כ"ד או' א' אמ"ש כלל כ"ב אות ד' וכן יתור תיבה אינו פוסל בה בדיעבד קה"ס שם מלא"ש שם אמ"ש שם ולא כבי"ד סי' פת"ח:

טז) שם הגה, משום חסרות ויתרות וכו' וענין חסרות עיין א"ז בהל' מגילה ותשובת מהר"ם מינץ סי' ס"א והביאו כנה"ג בהגה"ט ועיין א"ר אות ט' ומנחת שי שע"א ש"ו אות נ"א ויש קצת שנויים ומנהגנו פה בגדאד יע"א כסברת המנחת שי הן בחסרות ויתרות הן באותיות גדולות וקטנות, וכתב מלא"ש כלל כ"ד אות ה' בחכמה וז"ל יש להסופר הכותב את המגי' להעתיקה מספר מוגה ומתוקן מכל טעות הן בחסרות ויתרות הן באותיות גדולות וקטנות הן בשאר תיבות המגי' עכ"ל:

יז) שם וצריכה עמוד וכו' וצריך להניח ג"כ בעושה קלף כדי לגלול על העמוד של עץ שהמגי' נגללת עליו, ב"י לבוש סעי' א' וטוב ליזהר להניח עמוד חלק בסופה רו"ח אות ג':

חי) שם וי"א שאינה צריכה וכו' ואפי' חציה בתגי' וחציה שלא בתגין כשרה שו"ג אות י"ג והביאו כו"ח או ד' אבל הא"ר אות ה' כתב דאין לסמוך על סברת י"א כ"א בשעת הדחק שאין לו מגי' אחרת, וכ"כ מלא"ש כלנ כ"ד אות ב' וי"א דבלא תגין אינם אותיות כלל עיין עקרי הד"ט אות י"ט ויש לחוש לכתחלה:

יט) שם בהגה, ונהגו לתייגה וכו' וכ"כ האחרונים וכן הוא ע"פ קבלת האר"י ז"ל עיין לעיל אות ד' וכן נוהגים פה בגדאד יע"א:

כ) שם גם נהגו שלא וכו' ואנחנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל וכ"כ שכנה"ג הגב"י אות ה' דבספרד נהגו כמ"ש המחבר וכ"כ הרב מט"י סוף דין ב' שו"ג אות י"א ועיין רו"ח אות ג' וכן הוא עפ"י קבלת האר"י ז"ל בס' פרי עץ חיים שער ר"ת חו"פ פ"ו וכתב שם מט"י דבדיעבד אם קרא בה בלא עמוד יצא י"ח לכ"ע אבל השו"ג כתב דלכ"ע בלא עמוד פסולה על כן אם יש למצוא אחרת יקרא בשניה בלא ברכה עיין לעיל סוף אות ד':

כא) סעי' ג' אלא מניח חלק וכו' וצריך שיהיה החלק אשר ביניהם כשיעור ט"א וא"ל פסול וי"א דבעינן שיהיה החלק ביניהם כפלים מן הכתב אמ"ש כלל כ"ב אות ב':

כב) סעי' ד' צריך להאריך בוא"ו דויזתא וכו' עיין ב"י דג' פירושים יש בדבר לדעת הר"ן והרא"ה ז"ל צריך לזקוף ראשו הכפוף ולי"מ דהרא"ש קמא ואחרים דהר"ן היינו שצריך להאריך בקריאתה ולי"מ בתרא דהרא"ש היינו בכתיבתה. ומ"ש הר"ן והרא"ה שלא מצינו נמנית וא"ו זו במסורת באותיות גדולות כתב השו"ג אות י"ז דבמקרא גדולה שבידינו הביא וא"ו דויזתא במסורת אותיות גדולות ואולי במסורת שביד הר"ן והרא"ה ז"ל לא נכתבה ואו דויזתא בהדי אותיות גדולות עי"ש וסיים ולכן נתפשט המנהג לכתוב וא"ו זו גדולה וכ"כ המנחת שי דבנוסחאות מדוייקים כתיבת יד הוא"ו רבתי וכן ראיתי בנוסחאות כ"י מאותיות רבתות. וכ"כ בלבו"ש ומש"ז אות ג' דעכשיו נוהגים כדעת האומרים שיהיה הוא"ו גדולה וכ' החיד"א בפי' על מ"ס פרק י"ג הל' ז' י"מ לכתוב הוא"ו גדולה וי"מ להאריך בקריאתה ועבדינן תרווייהו. וכ"כ בי"ע אות י"ב לעשות שניהם וכן נוהגים פה בגדאד יע"א לעשות שניהם לכתוב הוא"ו רבתי וגם מאריכין בקריאתה ובדיעבד א"ל האריך הוא"ו דויזתא כשרה מג"א סע"ק ז' א"ר אות ט' בי"ע שם ויש פוסלים. פרמ"ג א"א אות ז':

כג) שם ואת בסופה פי' בסוף השטה אבל בסוף הדף יכתוב תיבת עשרת ב"י לבוש (כתב השו"ג אות י"ט בין אם כתב השמות מימין והאתין משמאל. או האתין בימין והשמות בשמאל. תורה היא ואין לפוסלה בכך אך כבר נהגו לכתוב השמות בימין והאתין בשמאל כצורה שהביא רבינו בב"י):

כד) בענין כתיבת בני המן צריך לכותבם בדף מיוחד דהיינו איש בתחלת העמוד ובראש השטה. ואת בסוף השטה וחלק באמצע. ואח"כ פרשנדתא מצד זה ואת מצד השני וכן כולם. ובסוף הדף ויזתא מצד זה עשרת מצד השני. לבוש אות ג' ראש יוסף וכ"כ נשמת אדם אות ב' דכן נהגו בכל תפוצות ישראל שע"א ש"ו אות נ"ד ובפתחי שערים שם קה"ס סי' כ"ח אות ה' מלה"ש כלל כ"ד אות ב' בחכמה:

כה) ואם כתוב בה עשרת בני המן בחצי הדף איש בראש שטה ועשרת בסוף השטה אלא שאינו בסוף הדף שהיו כתובים שטות אחרות באותו דף פסולה. שכנה"ג הגב"י אות יו"ד פר"ח אות ד' א"ר אות ח' וכן פסק החיד"א בתוספות למ"ס פרק י"ג הל' וא"ו וכתב שע"א ש"ו בפתחי שערים אות נ"ד ולדבריהם נראה ה"ה א"ל כתב איש ואת בראש העמוד וכתב איזה שטות לפניהם עי"ש ויש מכשירין בדיעבד (היינו אם כבר נכתב) גו"ר כלל ד' סי' י"ב זר"א ח"א סי' ק' מט"י דין ג' בי"ע אות י"ג ויש מכשירין דוקא אם אין לו מגי' אחרת מג"א סע"ק ז' נשמת אדם אות ב' שע"א שם אות נ"ד קה"ס סי' כ"ח אות וא"ו בלשכ"ה מלא"ש כלל כ"ד אות יו"ד בבינה ואות ג' בחכמה ולענין דינא אם אין לו מגי' אחרת וגם א"א לו לתקן יקרא בה בל"ב, עיין לעיל סוף אות ד'. ומ"ש מט"י שם אם עשה ב' תיבות לצד א' וב' ולצד ב' בדיעבד כשרה עיין תשב"ץ ח"ג סי' רע"ג שכתב מגי' שתיבת ואת היתה כתובה עם השמות פסולה וצריך להחליף הדף עי"ש:

כו) צריך לדקדק בתיבת עשרת שבסוף הדף שלא תהיה בולטת חוץ לשטה ב"ח:

כז) מה שנוהגים הסופרים לכתוב עשרת בני המן מאותיות גדולות אינו מעיקר הדין שהרי לא נמנו במסורת בין הא"ב גדולים אך הסופרים נהגו כן לפי שעל הרוב כותבין את המג' על דפין ארוכים ועשרת בני המן אינם אלא י"א שיטין וצריך למלאת בי"א שטין את כל הדף כמ"ש לעיל וישאר חלק הרבה לבסוף או ריוח גדול מאוד בין שטה לשטה לכן כותבין אותיות גדולות למלאת הדף ואע"פ שבדף אחר אין לעשות אותיות גדולות וקטנות כשאינו מקובל לבעלי המסורת לעשותם מ"מ כיון שעשרת בני המן הם כותבים בדף מיוחד בפ"ע אין להקפיד אף שהדפים אחרים הם כתובים בכתיבה דקה ודף זה בכתיבה גסה מ"מ כשאין יריעות המגי' ארוכים שלא ישחת תואר העמוד כשיכתוב כתיבה בינונית קרוב לכתב של שאר הדפים מוטב לכתוב בכתיבה בינונית שע"א ש"ו אות נ"ה קה"ס כלל כ"ח אות וא"ו מלא"ש כלל כ"ד אות ב' בחכמה אמ"ש כלל כ"ב אות ב' וכתב אמ"ש שם אנשי מעשה נוהגים לכתוב המגי' רק על י"א שטין כמספר עשרת בני המן ועוד שטה אחת יתירה לתיבת איש ותיבת עשרת כידוע ובסך הכל המה י"א בכדי שהכתב מעשרת ב"ה יהיה בכתב אחד עם כתב המגילה:

כח) מה שנוהגים מקצת סופרים שבמקום שהשם הקדוש מרומז בר"ת או בס"ת עושים את האותיות ההם גדולות יש למנוע מלעשות כן לכתחלה ומ"מ אין לפסול את הכתובות כן וקורין בהם אפי' לכתחלה שע"א ש"ו אות נ"ה קה"ס סי' כ"ח אות ז' מלא"ש כלל כ"ד סוף אות ב' בחכמה אמ"ש כלל כ"ב אות ב' וכן יש למנוע מלהתחיל כל עמוד באות מיוחדת כגון ווי העמודים וכן יש למנוע מלהתחיל בשאר תיבות מיוחדות כמנהג קצת סופרים שכל זה אינו נכון שעי"ז מקצרין ומאריכין האותיות והוא שלא כדין מלא"ש שם ומה שנוהגים הסופרים פה עירנו בגדאד יע"א לכתוב המגי' בראש כל דף המלך נראה מפני שמעתיקין ממגי' שמסודרת כך ואין מקצרים ומאריכים האותיות ודומה למ"ש הפוסקים בענין ווי העמודים דנהוג עלמא לכתוב ווי העמודים מפני שיש ספרים שנדפסו מחדש ומסודרות כל דף מתחיל בוא"ו ואין מרחיבים ומקצרים האותיות עיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ג אות ט"ז. אבל אם בא לסדר מדעתו ולכתוב בראש כל דף המלך הוא שלא כדין דא"א שלא ירחיב ויקצר האותיות וכן אין להעתיק משאר קצת המגילות שאינה מסודרת יפה אלא יזהר להעתיק ממגי' שמסודרת יפה שאין בה אותיות ארוכות וקצרות:

כט) אם הסופר טעה וכתב ה"א יתירה בתיבת ליהודים בין הוא"ו ובין הדל"ת ונמצא שם הויה ב"ה באותיותיו. יכול למחוק רגלי הה"א והדל"ת וימשוך הגג ויהיה דלת ארוך כיון שלא כתבו כלל בכוונת השם אלא בכוונת ליהודים. ומי שחוכך בזה להחמיר יכול לגרור תיבה זו של ליהודים וישים מטלת במקומה ויכתוב תיבת ליהודים כתקנה. שב יעקב סי' נ"ד שע"א ש"ו אות נ"ב ובפתחי שערים שם קה"ס סי' י"ב סוף אות ב' בלשכ"ה אמ"ש כלל כ"ב אות ג' ואם רוצה למחוק אותיות דים כתב שע"א שם לא ימחוק עד שיגרור באות הה"א שאם ימחוק תחלה אותיות דים יהיו אותיות השם נראים להדיא בלי שום ערבוב. ואם ימחוק אח"כ רגלי הה"א יהיה נראה כמוחק את השם. ומה"ט נמי לא ימחוק תחלה אפי' הדל"ת לבד אף שיהיו עדין אותיות ים מ"מ אותיות רחוקים עתה מן התיבה שנראית כשם. ואם טעה ומחק תחלה אות דל"ת או אפי' אותיות דים. מ"מ יכול למחוק אח"כ הה"א שאין כאן ק"ה כלל כיון שנכתבה הה"א בטעות עי"ש. והביאו קס"ה שם. וכתב דאפי' אם נזכר הסופר מיד לאחר שכתב את הה"א הזאת יכול למוחקה ולקדור עי"ש:

ל) מגי' שכתובה ותפורה למפרע פסולה ואין יוצאים בה אפי' אם יקראנה כסדר מרכבת המשנה הל' מגי' בשם מהר"ם דאנון. והרב מהר"ב הלוי מספקא ליה בזה עי"ש בספר מרכבת המשנה. והעלה הרב מהר"י חזן בספר חק"ל ח"א סי' קל"ג דכתובה למפרע פוסל במגי' דאין ספיקו של מהר"ב הלוי מוציא מידי ודאי של מהר"ם דאינון כ"ש בספק להקל והודאי להחמיר. והביא דבריהם בי"ע אות ט"ו וכתב בשם מהר"א מאי"ו ז"ל דלענין הלכא למעשה אם קרא בה צריך לחזור ולקרותם במגי' הכתובה ותופרה כתקונה. אבל לא יחזור ויברך עליה מאחר שלא בא הדבר מבואר בשום אחד מהראשונים והאחרונים וכתב הוא דכן עיקר ודלא כהרב מהר"י חזן שכתב בספר חק"ל ח"ג ליו"ד בסופי בהשמטות לאו"ח דף קפ"א עמוד ג' דנראה לי ברור שיברך נמי אלא מאחר שאין הדין ברור לגמרי אם ירצה שלא לברך אין מזניחין אותו וליתא דודאי דאין אנחנו מניחין אותו לברך כיון דברכות אינם מעכבות ואיכא למיחש מיהא לס"ב לבטלה עכ"ל ואע"ג דהרב רו"ח אות ז' החזיק דברי חק"ל וכתב דלא כסברת בי"ע אנן נקטינן כסברת בי"ע דאין לברך דס"ב להקל עיין לעיל סוף אות ד'.

לא) סעי' ו' אם הטיל בה וכו' ויעשה ג' תפירות בראשה וכו' וכן על זה הדרך בכל חבור יריעה ויריעה מיריעות המגי' מעשה רוקח על הרמב"ם פ"ב מהל' מגי' הל' י"א שו"ג אות כ"ב מאמ"ר אות ד' מלא"ש כלל כ"ד אות י"ב בבינה:

לב) סעי' ז' צריך להניח שיור וכו' ואם לא הניח שיור אלא תפר מראש היריעה עד סופה כשרה בדיעבד שו"ג אות כ"ג מט"י. ועיין בדברינו ליו"ד סי' רע"ח אות וא"ו:

לג) סעי' ט' מגי' שהיא נקודה וכו' ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אין לעשות כן. ב"י מג"א סע"ק ט' שו"ג אות כ"ח וכ"ט מט"י ביאורי הגר"א אות ל"ה קה"ס סי' כ"ח אות ח' אמ"ש כלל כ"ב אות ג' בי"ע אות כ"ב וכתב שם השו"ג אות כ"ט דמדברי הג"א וראבי"ה והכל בו ור"ת נראה דאפי' בדיעבד פסולה ולכן שומר נפשו ירחק מלכתוב ניקודים וברכות במגי' עי"ש:

לד) שם ואינה נפסלת בכך. וה"ה דמותר לכתוב הטעמים במגי' לש"צ שאינו בקי בנגינה בע"פ ואין שם מ' שיודע להקרות לש"צ ולברך עליה. באר שבע סי' מ"ז שכנה"ג הגב"י אות ג' מג"א סע"ק יו"ד (ומה שמצויין במג"א ב"ח ט"ס וצ"ל ב"ש) באה"ט אות ט' פרמ"ג א"א אות י' בי"ע אות כ"ב אבל לכתחלה אין לנקוד הטעמים. א"א שם אמ"ש כלל כ"ב אות ג' וכן אין לנקוד הטעם גם בין פסוק לפסוק א"א שם אות ט' וכתב המג"א שם ומ"מ נ"ל דאם אין הטעמים במגי' מותר לקרות בלא טעמים וכ"כ בי"ע:

לה) סעי' יו"ד אם אין מגי' וכו' בחומש וכו' כי יש אומרים שיוצא בזה בשעת הדחק. טור ב"י ודוקא שעשוי בגלילה כס"ת ותופר בגידין אלא שיש בו פסול (והמגי' דבוקה בו לבו"ש) אבל בחומשים שלנו שהן בקונטריסין כתובים משני עבריהם וכ"ש ספרי הדפוס שלנו שאינם נכתבים דבר פשוט היא שאין יוצאים בה אפי' בשעת הדחק. ב"ח שכנה"ג הגב"י אות ט"ז מג"א סע"ק יו"ד אבל הרב מט"י פי' דחומש דהכא הוא בקונטריסין שלנו דאע"ג דבעלמא פסולים בשעת הדחק שאני עי"ש וכתב עליו בי"ט אות כ"ג דאין דבריו מוכרחים והעיקר כהב"ח וכתב עוד בי"ע שם ומיהו לפי מה שפסק מרן הש"ע דקורין בו בלא ברכה פשוט דבשעת הדחק שאין לו אלא חומש שלנו דיקרא בו עכ"ד. וכ"כ מאמ"ר אות ה' ועיין מ"ש א"ר אות יו"ד פרמ"ג א"א או' י' ועיין מאמ"ר באות הנז' דכתב דאף מג"א יש להסכימו לזה:

לו) סעי' י"א אם קרא במגי' וכו' עיין בי"ע אות כ"ה דמספקא ליה אם מותר לטול מגי' של חבירו שלא מדעתו ולקרות בה לצאת י"ח משום דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה וצדד להכשיר. ולענין דינא כתב צריך להתישב בדבר ולענד"נ דמגי' ישנה של גויל יש להקל דלא שייך בה כ"כ הטעם שמא תקרע שכתב ההגה סי' י"ד סעי' ד' ועוד כיון שאינו קורא בה כ"א לצאת י"ח לא חיישינן שמא תקרע עיין מ"א שם סע"ק יו"ד והגם דכתב מ"א שם דאפי' באקראי אסור פי' מחה"ש שם דגזרינן קריאה מועטת אטו קריאה מרובה וכאן לא שייך דכיון שיצא י"ח שוב אין קורא בה עוד אבל בחדשה לא. דחייס עלה דבקל תתלכלך ועוד עיין בסה"ק כף החיים סי' י"ד או' ל"א: