בעזה"י פ"ק וולאדאווקע. שנת התר"ג: אתה נרי יה: צדקת דרכך וגודל קדושתיך: בעד האשנב גילית אלינו ואנחנו נצח: הנה משתוקקות נפשינו ורוחינו חזות: מפלאותיך העצומים ולראות רוממותיך רצונינו: ידעת עליון קורתינו בקשתינו: היום כבוד הדרתינו נועם: זיו לבנון ההרוס. למענך תבנהו אם לא למענינו במהרה בימינו:

צו את אהרן. אין מזרזים אלא במקום שיש חסרון כיס. רק בעולה. כי אז"ל (זבחים ז) אין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה בכל יום. וא"כ חסרון כיס להקריב עולה בכל יום:

מחלוקת פילוספים הקדמונים אם זיקי הראות יוצאים אל המוחש. או צורת המוחש נכנסת אל העין וזהו מחלוקת שאז"ל בסוטה (ה' א') אני את דכא או דכא אתי. והאמת כדברי שניהם. ואפשר שזהו החילוק בין הבטה לראיתא. (וזהו שאז"ל (מד"ר לך פ' מ"ד) הבטה מלמעלה למטה). ולכן לא נמצא הבטה עם ל' השימוש אלא עם אל כמ"ש שבשערי תורה. וזהו לא הביט און ביעקב ולא ראה על בישראל. שצורת האון העולה למעלה עמל הוא בעיניו כפירש"י. והביאו ראיה דיעה אחרונה לדבריהם ממה שהאדם מביט אל הכוכבים ובמרחק רב היה ניצוצי הראיתא מהעין מתפזרים, וזהו דעת הי"א שבמדרש איכה (ה' ב') שהבטה מקרוב ראיתא מרחוק. וזהו רק בעיניך תביט. ע"ד נתן בו עיניו, כי דיעה הראשונה הביאו ראיתא לדבריהם מהשרף המזיק בראיתא וזהו הבטה. ושילומת רשעים תראה. כי נאמר אל תביט אחריך והוא במי שאינו ניצול בזכות עצמו ואצלו הוא הבטה. אבל צדיק הניצול בזכות עצמו רחוק משילומת רשעים ואצלו בראיתא ושרי זהו תראה:

גם מזדים. אנשים זדים שיחשדוהו שגגות למזידות, כמ"ש בקרבן מנחה סי' תק"ד. אל ימשלו בי, שינצל גם מהרהור, כי אין חושדין אלא אם כן עשה או הרהר לעשותו. ממילא נקיתי מפשע רב כי הרהור מביא לידי טומאה וליבא סרסורא דעבירה:

אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. שאתה טוב מאחרים. כי לכך נוצרת. כמ"ש בפ' כל היד (נדה ט"ז) חכם או טיפש. וכן פירשו הקדמונים אל יתהלל חכם בחכמתו כי אם בזאת יתהלל כמ"ש שם צדיק או רשע לא קאמר:

כשהולך אדם מאור לחושך קצת אינו רואה אבל אם יושב שם איזה זמן רואה. ולכן כשאדם נולד אין לו דעת עד שיגדל. ומי שהוא תמיד במקום החושך קצת רואה בו יפה, וזהו שנה ופירש קשה. כי נר מצוה ותורה אור ואז"ל (סוטה כ"א) נמשלה תורה לאבוקה. ולע"ה די בנר מצוה, אבל מי שהי' ת"ח צריך לתורה אור:

בגמ' ברכות (י"ז.) העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' כמ"ש במד' קהלת כל אכילה ושתי' בתורה ומעש"ט. וכמ"ש בע"ז (ה') ולא למחר לעשותם. רק צדיקים יושבים. ולא מהלכים כמו מלאכים עומדים (שאין להם קפיצים כמ"ש בירושלמי (ברכות) לכן אין להם ישיבה למעלה כמ"ש (פסחים ק"ח) תלמיד לפני רבו א"צ הסיבה בן לפני אביו צריך הסיבה), ועטרותיהם.כמ"ש כתר תורה. בראשיהם. כמ"ש שכר מצוה מצוה. כי אנן אגירי דיממא כמו שאמרו ז"ל בעירובין (ס"ו) ודין שוכרים. שכרו לשמור הפקר אומר טול מה שעשית וכתר תורה מונח לכל. ואם צדקת מה תתן לו כמ"ש במד"ת (שמיני) מה לו להקב"ה בין שוחט מהצואר כו' לכן שכר מצוה מצוה, אבל במקום אחר אמרו תנו עוז לאלהים וכשחס ושלום חוטא מתיש כח פמליא של מעלה. וא"כ דינו כשוכר לעשות בשלו דנותן שכרו משלם ושניהם אמת הראשון בעצמותו יתברך. והשני בהתפשטות מדותיו והוא הנקרא ברז"ל שכינה כמ"ש (סנהדרין מ"ו) כשאדם חוטא שכינה מה אומרת קלני מראשי כו'. וזהו ונהנין מזיו השכינה:

בתורה משתעי קרא והמשיל לאשה. כמ"ש בתענית (ל"א) אין אשה אלא ליופי. כמ"ש ע"ז (מ"ז) לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ. והאומרות אין אשה אלא לבנים, כמ"ש הפוסקים ללמוד הנצרך למעשה וכמ"ש ב"מ (קי"ד) בארבע לא מצינא. אבל לשם ממון הויין לו בנים שאינם מהוגנים, שאין מכוין להלכה כשעושה קרדום לחתוך, וזהו וד' עמו בעת לימודו שלמד לשם שמים. לכן הלכה כמותו בכ"מ:

עצם האדם הנפש. והגוף קנין לו. וקנין פחות ממנו. ממונו ונכסיו ויותר פחות חבריו וריעיו. וצריך שלימות כולם. וזה איזה חכם כו' גבור כו' עשיר כו' מכובד כו' שהוא שלימות ד"מ חלקי האדם. ואז"ל בנבואה על חכם גבור ועשיר שלימות הג' אבל שבינו לחבירו אינו בנביא שנבדל מהם והקדמונים שמוהו אמצעי בין אדם ומלאך ובמדרש (ילקוט משלי ו׳:ו׳) ע"פ לך אל נמלה. העולם הזה דומה לע"ש ועוה"ב לשבת מי שטרח בע"ש כו' ודומה ליבשה ולים ודומה לימות החמה וימות הגשמים ועולם הזה דומה לפרוזדור כו'. כנגד שלימות הנפש בחכמה עוה"ב דומה לטרקלין לפני מלכים יתייצב צריך חכם. ונגד שלימות הגוף עוה"ב דומה לשבת שהגוף שבת ממלאכה. ונגד הממון דומה לימות הגשמים. ונגד החברים דומה לים שאין לו חברים שם:

בספ"ג דפסחים (מ"ט:) גדולה שנאה ששונאין ע"ה כו' כמ"ש במד' (רבה תשא פמ"ג) בעגל שא' משה להקב"ה מה איכפת לך כו' עד"ש בריש זבחים (ג'.) לשם עולה פסול לשם חולין כשר דמינה מחריב בה דלא מינה לא מחריב. וכלום מתקנא חכם בחכם כו' ונשותיהם יותר מהם. כמו שאמרו ז"ל (עירובין י"ח) ויבן וגו' שנתן בינה יתירה באשה. ולכן שנה ופירש יותר מכולם:

עולם הזה מעורב טוב ברע ורע בטוב ואין בו אחדות אלא כל דבר מורכב מב' הפכים. ולכן כולו הפך לבן טהור. והאומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום. ובסנהדרין כולם מחייבים זכאי. כי אין דבר שכולו רע ופושעי ישראל מלאים מצות. ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אבל לעתיד יהיה היחוד אמיתי וגר זאב כו' וצדקו לשון רז"ל (קידושין ל"ט:) לעולם שכולו ארוך כו' לעולם שכולו שבת כו' וזהו אין ב"ד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב ומעמיד מלך קשה. כי נקל להפך יחוד לחיוב אל ההיפך מלהפך המורכב אל צד אחד וכמו שאמרו ז"ל (זבחים ג) דמינה מחריב בה דלא מינה לא מחריב בה. וכירושלמי דתרומות (פ"ט) וכי משנת חסידים זו וכיוצא בכ"מ וכי תורה חדשה להם אלא שלהם חובה מה שאינו לכל אדם כי אין כל גורנו תרומה (ובמקום אחר ביארתי זה בכל דברי הזוה"ק והמקובלים שהם חובה גמורה לשרידים ולזולתם כל הפטור כו' נקרא הדיוט). ולכן כתבו המקובלים לעתיד הלכה כב"ש דהוא לחומרא ורצה להוסיף גזירות וחיובים לכל אחד וזהו לעתיד אבל בעולם הזה אין שייכים גדרים אלה אלא לשרידים. וזהו שאז"ל בפרק קמא דשבת (י"ז א') אותו יום קשה כיום שנעשה עגל. שחשבו שכולם קדושים וצריכים השראת שכינה במעשה ידיהם ומאחר שמשה איננו בקשו אמצעי אחר ביניהם ובאמת היה זה דרך מסוכן כמ"ש במקום אחר רק שחשבו שכולם קדושים ולא יטעו. ובאמת אינו כן וטעו הרבה וכן אותו יום כמ"ש ר"פ מי שהחשיך (קנ"ג ב'.) משל דרבי יהושע כו' והוא מקיאה שאין כל אדם זוכה להיות זכאי ואין כל עיסתו חלה:

תמותת רשע רעה, העבירה, רק אז"ל בשבת (נ"ה א') הללו צדיקים גמורים שלא מיחו לפניהן מי גלוי מיד כו'. אבל אם כבר מיחו והוכיחו מקצת ולא שמעו א"צ להוכיח האחרים דגם כן לא ישמעו ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וזהו ושונאי צדיק, כמ"ש בכתובות (ק"ה ב') האי דסני לי' משום דמוכח במלי דשמי' יאשמו על שלא מיחה ברשע, ולא יאשמו כל החוסים בו על זה:

ידוע שאין ללבנה אור משלה והיא גוף עכור רק מקבלת אור החמה ולכן אמרו שילהי שבת (קנ"ו א') האי מאן דבלבנה אכיל לאו דילי' כו' כמו הלבנה ופי' רש"י שם דחוק. וזהו פני משה כפני חמה שקיבל מעצמו אור פניו מד'. פני יהושע כפני לבנה שקיבל ממשה שסמך ידיו עליו. זקינים שבאותו דור אמרו אוי לאותה בושה כמו שאמרו (הובא בתוס' קידושין לו) דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפילו:

בן חכם ישמח אב. אבל האם אז"ל (קידושין מ) הני נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו. ושמחה לא שייך אלא על תוספת טובה ע"ד אל תחזיק טובה כי לכך נוצרת. ובן כסיל לאב אין אלא העדר השמחה. אבל תוגת אמו שאין לה זכות:

היצר הרע אין מסית לאדם לעשות עבירה אלא לעשות מצוה שמייפה לו העבירה כאלו הוא מצוה שצריך לרדוף אחרי'. וזהו ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, ופשוטו שלא לחשוב כפשוטו דבר איוב למה לא מרחם אמות וגו' כי עתה שכבתי ואשקוט וגו' יחד אסירים שאננו וגו':

ג' עזין הן, ישראל באומות (ביצה כ"ה:) לכן יאי עניותא לישראל להתיש כח עזותן, אבל אמרו תורה מתשת כח עזותן. וזהו לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי (תהלים קי"ט.) או ע"ד מאמרו רבותינו ז"ל (שבת קי"א:) צורבא מרבנן לא מיעני, או יאמר כמו שאמרו ז"ל (עירובין מא:) עניות מעביר על דעת קונו כמ"ש לאו עניותא דגרמא (קידושין מ') שהובאו לידי נסיונות על ידי עניות. אבל הסגולה לזה אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש:

אמרו פילוסופים הקדמונים כי רצון האדם רק לטוב, ומה שיפעול רע. מהם אמרו שהוא כפי הטוב שבו כמו שיגנוב למלאות ביתו כסף ורצונו רק לתכלית הטוב. ומהם אמרו שהוא טוב מדומה שזה מדמה שהוא טוב מה שאינו. ואריסטו השיג עליהם. אבל האמת כדבריהם וכדברי שניהם. זה בתחלה וזה בסוף כמו שאז"ל (ע"ז ו) לא עבדו ע"ז אלא להתיר עריות. ולבתר דאביקו כו' כמ"ש (יומא פ"ו:) עבר ושנה נעשית לו כהיתר. טוב מדומה וזה הוי מושכי העון וגו' חטאה, שבתחילה עון מזיד שיודע שרע רק בעבור מעט הטוב שבו שהוא שוא שבאמת אינו טוב כלל. אבל אחר כך חטאה. שוגג טוב מדומה בלי רע כלל. הוי האומרים לרע וגו' בתחילה אומרים כל רע מעורב בטוב וטוב ברע ויודעים שרע רק עושים כפי הטוב שבו. הוי חכמים וגו' כי דעת פילוסופים הנזכרים שאין מציאות באמת אלא לפי הרצון וכן טוב ורע לפי הרצון ולמי שמדומה טוב הוא טוב ונתנו החכמה וההכרה בטוב ורע לכל אדם. והוא נגד התורה. וזהו אחר כך הוי חכמים. ולפי שהם אחר כך שוגגים שאצלם מדומה לטוב דומה לשיכור שאה"ח אינו מחויב עונש על מה שעשה בשכרותו רק על מה שנשתכר. זהו הוי גבורים וגו'. מצדיקי רשע עקב שוחד. עקב הטוב שבו. ואחר כך צדקת צדיקים יסורו ממנו. שיחשבו שהפכו טוב גם בלא שוחד לפי שהטוב כפי הרצון ורצונו שאינו טוב:

תורה קדמה לעולם. הוא תורה שבכתב כתובה אש שחורה כו' שהוא בכל עולמות עליונים כפי ענינם אבל תורה שבעל פה אין שייכות אלא לישראל לכן לא נכתבה ולכן על פי הדברים כרתי ברית (שמות ל"ד) ואז"ל (שמ"ר פמ"ז) על דברים שבעל פה שהם ברית וקשר לישראל ביחוד. וזהו משאז"ל בפסיקתא (פתיחא איכה) כי מאסו תורת ד' צבאות זה תורה שבכתב מיוחסת לשם צבאות על צבאי צבאות שלו. ואמרי קדוש ישראל נאצו זה תורה שבעל פה כי מיוחסת למה שהוא קדוש ישראל:

לקות החמה כשיעמוד ירח בינה לארץ. ולקות לבנה כשיעמוד ארץ בינה לחמה. לכן כשלבנה לוקה סימן רע לישראל כי הרע המגיע לארץ ממנה עצמה וכן ישראל פרי מעלליהם יאכלו. אבל חמה לוקה סימן רע לאו"ה שגמול מעשיהם לעוה"ב ורע המגיע בעולם הזה כפי המערכת ואין הם הגורמים אלא ד"א או יאמר כי ליקוי לבנה גם בלבנה עצמה נעדר האור. וזהו סימן רע לישראל כמ"ש עמו אנכי בצרה וכשנחרב בית המקדש נתמעטה פמליא של מעלה. אבל ליקוי החמה העדר האור לרואים ולא בחמה. וזה סימן רע לאו"ה שהשפע במקומו בשלימות וחסר להם:

ד' מיני לקות לחמה. א' בכל לילה שהחמה פונה מאתנו. זהו אב"ד שמת ופנה זיוה. ולא נספד כהלכה להמשיך האור במקצת כמ"ש הקדמונים בהספד. ב' על ידי ענן מסך מבדיל, זהו נערה המאורסה צעקה ואין מושיע לה שהוא רבוי הזנות שמטמטם הלב מלקבל אור כמו שאמרו ז"ל וכמ"ש (ויקרא י"ח) את כל התועבות גו' ותטמא וגו' ונעשה מסך, ג' על ידי ירח שהוא יותר קרוב לשמש מקבל השפעה ממנו ואחיו להאיר ומבטל אור וזהו על שני אחים שנשפך דמם כאחד במחלוקתם זה עם זה, ד' על ידי הכתמים הנראים לחוזים, והוא הסתלקות האור בעצם המאיר, זהו משכב זכור שכתבו המקובלים גורם מניעת השפע בשכינה להשפיע כי חזרה שפע להמשפיע מדה כנגד מדה ולא לשכינה המקבלת השפעה ונעדר אור והשפעה בשכינה כ"י. או יהיה נגד ד' שלימות האדם (ע"ל סי' ח) הנפש, והגוף. וקניינו וזולתו, וכן ליקות החמה מה שהוא בעצם האור מכתמים. וזהו נגד הנפש עצם האור וזהו אב"ד שמת חסרון שלימות הנפש, ומה שהוא מן הארץ המקבלת השפעת האור שמפסקת בלילה נגד האור זהו נגד הגוף המקבל אורו מהנפש והעדירו זהו משכב זכור, ומה שמן היוצא מן הארץ והוא אד וענן וזהו קנינו יוצא ונמשך מן הגוף, וזה נערה המאורסה כו' כמש"ל סי' א' איזה עשיר השמח בחלקו וזה לא נסתפק בחלקו (ואשתו קנינו ומה שהוא מזולתו והוא הירח, וזהו על שני אחים העדר השלימות שבינו לזולתו (או ד' מיני הלקיות א' ברובו ככולו על ידי הירח ב' במקצתו על ידי כתמים ג' בכל העולה בלילה. ד' במקצת ועל ידי ענן דו"ק להקבלים:

שמואל רבתי פכ"ג. ג' שמות נקראו לאדם א' שקראו לו אביו ואמו בעת הלידה וא' שקרא לעצמו (כן העתיק הנוסחא בקהלת יעקב שורש י"ב) צדיק או רשע וא' שנכתב בספר תולדתו, חכם או טיפש כו', אין אנו יודעים איזה יקדם אם זה שקרא לעצמו או שקראו לו אבא ואימא בא שלמה ופירש ויום המות המיום הולדו, עד"ש (שבת קנ"ג) עשה דברים שיאמרו לאחר מטתך ומזכירים ביום המות שם עצמו:

בשבת (קנב) אר"ח בעניותי בתורה לא אכלתי ירקא, מצות שאפשר לעשותן על ידי אחרים ויכול כ"א לעשותן משום שגריר מושך זמן הרבה בעשייתם ומתבטל בין כך מת"ת בעתירותי כו' בארתרא דליעול ירקא ליעול בישרא וכורא, בשרא דתורה ללמוד וללמד:

בת פלוני לפלוני, ולא פלונית או בן פלוני, במחיר יין ע"פ ויאמרו נערי המלך משרתיו, שעל הרוב יצירת החתן קודם יצירת הכלה, ולא ידעתי למה, ולי נראה לפי שהאב זוכה לבתו בקדושי', או יאמר לפי שאמרו לעולם ישא בת טובים, והנושא אשה יבדוק כו'. מה שאין כן אשה בכל דהו ניחא לה, טב כו', (ולכן גם כן אין מכריזים לפני לידתה):

ואכלתם לחמכם לשובע, דלא תרוי ולא תחטא, שמא תאמר אם אין שלום אין כלום, דלא תרתח ולא תחטא. ת"ל ונתתי שלום וגו', או יאמר ע"ד שאמרו (גיטין ע) אכול שליש שאם תכעוס תעמוד על מלואך ואם לשובע אם אין שלום אין כלום ברכה בזה:

כשיתקבצו ב' שיעורים משוללים תהי' קבוצתם כמו כן משוללת. וזהו קשר רשעים אינו מן המנין. ואם יתקבצו חייבים ומשוללים אם המחייבים עודפים תהיה קבוצתם מחייבת זהו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, וזהו במצרים ואת בתינו הציל. ואם המשוללים עודפים תהי' קבוצתם משוללת זהו ויתערבו בגוים וזהו בהדי הוצא לקי כרבא וכן בהתחברך לרשע. וזהו נתקללה ציון נתברכו שכיני' נתקללה בבל נתקללו שכיני':

נרפים הם. ממלאכה שאין מכבידים עליהם העול כ"כ. ע"כ אומרים נלכה נזבחה לאלקינו. כי קרבן בא לתודה על רבוי חסדיו במה שהרפו להם ממלאכתם. תכבד וגו' ולכן אל וגו' שקר. חנם שהרי לא אניחם. והמצרים לא ידעו שם ד' כמ"ש פרעה מי' ד' וגו' לכן אמר להם נרפים הם וגו' לאלקינו. ואחר כך נרפים אתם וגו' לד':

שמש ידע מבואו שהוא סימן לאו"ה שמונין לחמה עשו בנה הגדול כמו שאמרו ז"ל (סוכה כ"ט א') והם מתנהגים כסדר המערכה ומסודר יפה כל מה שקרה ויקרה. ירח סימן לישראל לא ידע מבואו שאין מזל לישראל והכל תלוי בזכות שהוא משתנה תמיד. ויש לירח גלגל בפני עצמו שמסבב בו ואותו גלגל תקוע בגלגל יוצא מרכז המסבב הארץ מה שאין כן בחמה שגלגלה היוצא מרכז מסבב הארץ פעמים קרוב פעמים רחוק. וכן או"ה פעם מצליחים פעם לא. אבל לישראל מלבד גלגלם סביב העולם להם סביב בפני עצמם באופן שגם כשגלגלם קרוב אפשר שהם בגלגל סיבובם רחוק וכן להיפך כי סבוב וגלגל מיוחד להם לבדם מלבד סבובם לארץ:

את האלקים ירא שס"ה מצות לא תעשה כמו שאמרו הקדמונים יראה ללא תעשה. ואת מצותיו שמור רמ"ח עשין. כי זה כל האדם רמ"ח איברין ושס"ה גידים, או יאמר ואת מצותיו שמור בלא לחקור טעמים כי זה כולל כל האדם מה שאין כן אם נדע טעמים אמר שלמה אני ארבה ולא וגו':

אוריין תליתאי. תורה שבכתב. והוא למי שלא חטא כמ"ש ולרשע וגו'. ולא זכה נעשית כו'. ב'. תורה שבעל פה. זהו (אף לרשע דהא צריך לדעת מה יעשה מה שאין כן תורה שבכתב דממנו אינו יודע מה לעשות) שלא יחטא שיביאו לידי מעשה והלומד ואינו מקיים כו'. ונסתר. לחכם ומבין וצדיק גמור שכבר מילא כריסו בשר ויין. לעמא תליתאי. בעלי ג' מדות. רחמנים. מכפר על מה שחטא כמ"ש (שבת קנ"א) כל המרחם מרחמין עליו מן השמים. ביישנים. שלא יחטא כמ"ש (נדרים כ) כל המתבייש לא במהרה כו'. גומלי חסדים. עוסק במצות כמו שאמרו ז"ל בכ"מ עביד מצותא ע"ז שזהו מצוה גדולה השכיח תמיד (וגדולה גמ"ח מן הצדקה). על ידי תליתאי משה רבינו ע"ה שזכה לג' כתרים והם נגד ג' דברים שהעולם קיים. זכרו תורת משה עבדי. והוא תורה שומרת שלא יחטא כמ"ש (ר"פ דאיכה רבתי ובירושלמי חגיגה פ"ח ה"ח) המאור שבה. שימש בז' ימי המילואים נגד. עבודה לכפר על מה שחטא כמ"ש (במדרש) לא לן בירושלים בחטא ויהי בישורין מלך נגד גמ"ח כמ"ש (משלי כ כ"ח) חסד ואמת ינצרו מלך וסעד בחסד כסאו. ביומא תליתאי. שבת. וכמ"ש (שבת קי"ח ב') אפילו עוע"ז כאנוש מוחלין. ואז"ל (שבת י"ב א') יכולה היא שתרחם. ואמרו (שם קנ"ו) האי מאן כו' וקדישא רבא יתקרי. ואמרו (ירושלמי שבת) לא נתנו שבתות אלא ללמוד תורה. שבת לד' כולו לד'. בירחא תליתאי. וכל חד תלתין יומין, תשובה על שחטא. ושלא יחטא. ותוספת קדושה, ע"ד שאמרו (יבמות קי"א) עד תלתין יומין מוקי אינש אנפשי' שפיר כו'. והי' בירח של תוספת קדושה וכבר הוא משולש שגמרו שנים הראשונים:

המקובלים כתבו דמדת יום זכר ומדת לילה נקיבה. ולכן בשחרית אמת בערבית אמונה והכל אחד. ובקרבן מנחה סימן כ"ו דלגבי יום תשש כחו. ולי נראה לפי שמקבלת אור הלבנה המושפעת מחמה ולכן יום זכר. וזה שאז"ל (פסחים ב' ב') עולם הזה דומה ללילה. שמתמצית או"ה ישראל שותים (ולכן ישראל נמשלו ללבנה ואו"ה לחמה) ועוה"ב ליום ולכן אמרו במדרש (תנחומא תשא) דכשלמד תורה שבכתב ידע שהוא יום, שבעל פה לילה. דתורה שבעל פה מקבלת ויוצאת מתורה שבכתב, וז"ש בטוא"ח סי' קל"ט תורת אמת זה תורה שבכתב דמדת יום אמת לשון זכר. וחיי עולם זו תורה שבעל פה דתורה קדמה לעולם. אבל תורה שבעל פה המיוחדת לישראל כמש"ל סי' י"ז תלוי' ומיוחדת בעולם:

דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא היינו דאהניא להו (ברכות ח') אף על גב דכתיב על האדמה. כמאמז"ל (מגילה כט) עתידים כל בתי כנסיות שבחו"ל שיקבעו בא"י, ועיין קרבן מנחה סי' רנ"ו:

כל דעביד רחמנא לטב (ברכות ס'), דבלאו הכי זה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום. ולפעמים לכפרת עונות וגם זה לטוב כמו הרופא מקיז דם ועושה חבורה. וזהו כל המחלה אשר שמתי במצרים. שהיו לדראון עולם על ידיהם. לא אשים עליך בדרך זה. כי אני ד' רופאך. באלה המכות:

פילוסופים קדמונים אמרו כי כי אין הנאה ומגונה וטוב ורע. וכל המציאות וכיוצא אלא לפי הדימוי שאם ידמה לאחד נאה הרי הוא נאה ואינם מציאות באמת לעצמם, ואריסטו הקשה עליהם כי אם כן יהיה שני הפכים בנושא אחד אם ידמהו ראובן נאה ושמעון מגונה, ואין זה קושיא. שזהו אלו היה הנאה ומגונה מציאות בפני עצמו היה קשה איך אפשר בנמצא שני הפכים כו' אבל כיון שאינו מציאות בפני עצמו כלל אלא בלב הרואה ומדמה אם כן אין ההפכים בנמצא אחד אלא בב' נושאים ראובן ושמעון, וזהו כל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא כמו שכפי קריאת האדם כן שמו באמת:

הבדל בין פתי לאויל ושאר שמותיו, שפתי משורש נפתה מאמין לכל דבר. ולכן נקרא ע"ז פתיות שאינה אלא ענין אמוני, מה שאין כן תוה"ק יש בה טעם ודעת למשכיל, וזהו מדוע פתיים מאמינים לכל דבר. תאהבו פתי. ולמה לא תקבעו אמונתכם בתורת אמת, ובזה השבתי לשואליי המדרש (שמות רבה פ' ג') ע"פ אנכי ד' אלקיך הה"ד פתי יאמין לכל דבר זה משה שכן בערביא קורין לנער פתיא. כי כל מדה רעה פעמים טובה כמו אכזריות באגג וכן מדת פתיות האמנה לכ"ד מדה גרועה אבל לפי שעה ההוא היתה טובה. כי אלו נגלה לאריסטו ודוגמתו. אלף ראיות היה מביא לו שאיננו ד'. אבל ההאמנה הפשוטה טובה. ומביא ראיתא שכן בערבי' כו' ולא אויל כי אינו אויל אבל זו מדתו מאמין לכל דבר:

הנה ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב גם אם ירצו והם כאנוסים, כי הנה דבר ד' היה להם לחרפה ולא יחפצו בה. כמו תחלתו אונס וסופו ברצון (כתובות נ"א) לאבוה דשמואל יצרא אלבשה וכן אז יצרא דע"ז כמו שאמר מנשה ובסוף גם רצון אונס רק העיקר על התחילת. או יאמר עד"ש (ירושלמי חגיגה פ"א) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו המאור שבה יחזירם למוטב. וכמ"ש (קידושין ל') בראתי יצר הרע תורה תבלין:

פלס (משלי ט״ז:ח׳.) הוא היחידי ששוקלין בו מעט והרבה בשוה. רק שהרבה שוקל יותר. וזהו נגד שכר העבירות. ומאזני משפט. מאזנים הם שכששוקלין הרבה צריך להניח בשני המשקולות הרבה ולמעט מעט. זהו נגד שכר מצות ע"ד שאמרו (ב"ב ע"ה) שכ"א נכוה מחופתו של חבירו:

במדבר סיני, מקום מסויים לכל, באוהל מועד. מקום מסויים לדור היודעים לבד, באחד לחדש השני זמן מסויים לכל, בשנה השנית לצאתם ממצרים מסויים לדור היודעים ועיין באור החיים:

לגולגלותם ובלוים לא נאמר לגולגלותם שנמנו קטנים מבן חדש בתוכם ואלו מנו הראשים לא היו נראים הקטנים לכך הוצרכו למנות גופים. ועיין בתפארת יהונתן לפי שכתבו תוס' (מנחות ל"ז) דבן שני ראשים לא שכיח שיחי' יותר מיב"ח דטריפה אינו חי. ובלוים הי' החשש. ועיין בגמ' ותוס' ס"פ הקומץ (מנחות ל"ז) דלא שכיח כלל בעולם הזה:

אלה שמות בני וגו' (במדבר ג׳:ג׳) שם שקראו להם אבא ואימא, אלה שמות הכהנים המשוחים וגו' שם שקראו לו אחרים. ושקראו לו בספר תולדות ברייתו כדאיתא במדרש (תנחומא ויקהל) ע"ל סי' כ' ומ"ש במקום אחר:

ובנים לא היו להם. ע"ד שאמרו (עירובין סז) מאן דמותיב מלה קמי רבי' אזיל בלא ולד. ובמדרש (תנחומא אחרי) לא מתו אלא שלא נשאו נשים, ע"ד שאמרו (בב"ק לח) ומה בשביל ב' פרידות טובות בתו של רבי כו' עאכו"כ, או יאמר דלא נסיבו דלא חזו מינייהו בנין דמעלי כמו שהאמת רק בהדי כבשי דרחמנא למ"ל. וכתבתי במקום אחר דזה תלי אי דרשינן טעמי דקרא וטעם פ"ו להוליד בנים עובדי ד' לא שייך בהדי כבשי כו'. והנה הם לא הורו רק לעצמם עשו מעשה וקרא כתיב כל מבקש ד' וגו'. רק אי דרשינן טעמא דקרא משום כבוד הרב גם זה אסור וממ"נ חייבים. וזהו לא מתו [ב"א] אלא כו':

(במדבר רבה פ"א) צדקתך כהררי אל. שמפרסם הזמן. משפטיך תהום רבה. שאין מפרסם הזמן, כי יום מוכן לטובה ולפורענות כמו האי מאן דאית לי' דינא כו' (תענית) וידעו ישראל בטוב ולא ידעו נכרים ברע כמו שאמרו (מגלה) בהמן ולא ידע שנולד, דלולא כן למה כתב הזמן שמת אלא דמזה נדע שנולד. או כמ"ש (איכה ג׳:ל״ח) מפי עליון לא תצא הרעות רק מניחם למזל ומערכת ישראל לרע. וא"כ ממילא נידע הזמן כפי חשבון המערכות מה שאין כן בטוב צריך להודיע:

שם במדרש, בג' דברים ניתנה תורה. באש. רמז לשלימות מחשבה ע"ד חזי דאת נורא. והוא בלב כמ"ש יצר לב האדם ואז"ל (ברכות ס"א) יושב על שתי מפתחי הלב. ונא' לא תתורו אחרי לבבכם, ליבא סרסורא. ובמים. רמז לשלימות הדבור יערוף כמטר לקחי. ובמדבר לשלימות המעשה הפקר כמדבר שכל זמן שקשור לצרכי העולם א"א שלימות המעשים וזה אוריין תליתאי לעמא תליתאי. כהנים בעבודתם מעשיהם ולוים בדוכנם דבור עיקר שירה בפה. וישראל במעמדן מחשבה קרבן קרב ועומד ע"ג כאלו אני וכו' על ידי תליתאי ג' מתנות נתנו. באר מים דיבור על ידי מרים ותען להם מרים וגו'. ענני כבוד, מניעות מעשה אויבים בחצים ובליסטראות על ידי אהרן כהן בעבודתו. מן מניעות רעב שאינו במעשה נגד משה איש האלהים כמ"ש בסוף המורה נבוכים ובפרקי הנהגת המתבודד שמחשבתו קשורה תמיד בד' גם בעסקו בעולם הזה וחזרו כולן על ידי משה שהי' שלם בשלשתן. ביום תליתאי לפרישה יום א' פרישה ממעשה, ב' מדבור, ג' ממחשבה. ועיין לעיל סי' כ"ח:

הביאו לי ספר יוחסין כדרך שבני מביאין (מדרש במדבר) כי ידע שיחטאו ועד"ש בשבת (פ"ט) פלגא עלי פלגא עלך. וה"ז כעין שאמר חכם אחד לבנו שלא ישא בת יחידה שאם יענו אבותי' ישארו עליו למשא:

עבר אדם ושנה כרבי (וזהו טעם מכניסין לכיפה כי תשובתו קשה כמ"ש ברמב"ם טעם קצת מכ"ד דברים המעכבים שאינו חושבם לאיסור) נעשית לו כהיתר. שאין היצר הרע צריך להסיתו ולכן היום אומר לו עשה כן ומחר עשה כך שא"צ להסיתו על של אתמול שכבר הוא אצלו היתר. ועיין בספר רב ייבא על פסוק החליק בעיניו למצוא עונו לשנוא מה שכתב ע"ז בשם הבע"ש ומה ששאלו ממתיבתא דרקיע והשיבו דברים שאינם להשמיען לרבים לפי דעתי:

כל דבר אחר התכלית כמו רופא המקיז דם נקרא רפואה אף על פי שהיא מכה לפי שתכליתה רפואה וזה שא' ז"ל פרק קמא דב"ב (י"ד:) רות היה לה אחרית טוב ולא קשה מאיוב כמו שהקשה תוס'. דבאיוב אין המכות גורמים לטוב וא"כ הם רע. מה שאין כן ברות צורך הרעב כדי שיצאו שדה מואב כדי שיקחו מואביות וימותו ואחר כך יבמה בועז ויצא משיח, וזהו דאר"י למה נקרא שמה רות כו' דמלידה מוכנת לכך והי' צריך כל הצרות לתכלית ההוא דא"א בע"א:

תורה תחילתה גמ"ח ויעש לאדם וגו' וסופה כמ"ש בשבת (ל"א.) אידך פירושא הוא. ובמדרש (קדושים) ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול. וזהו שקורין רות בעצרת כמ"ש במדרש (רות ב') מגילה זו שאין בה כו' להודיעך כחן של גמ"ח. והדר"א כתב הטעם דתחלת קציר שעורים בשבועות ולא ראה המדרש דבקציר העומר הכתוב מדבר שהוא בניסן ובסדור רי"ע כ' דכלות קציר חטים הוא שבועות. וגם כן ליתא מהמד' (רות ה') שבנתיים ג' חדשים וא"כ הוא בתמוז:

בימי שפוט השופטים כדרז"ל ששפטו כו' וכולם רשעים לכן ויהי רעב. בא"י לבד ובחוץ לארץ שובע ולא שתו או"ה מתמצית ישראל. וילך איש מבית לחם. כי הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה כמ"ש (ע"ז ח') יושבי חו"ל עובדי ע"ז בטהרה כו' שמתחברים לרשעים וכתיב בהתחברך. אבל כיון שגם בא"י רשעים סבר דשרי (ועיין בתה"ד כה"ג טעם דא"צ לילך לא"י לגור, שלא להשתקע אלא לגור אבל בניו מחלון כו' ודרז"ל (מדרש רות ב') למה נקרא שמן יואש ושרף שנתייאשו מן הגאולה. לפי שנשאו נשים שם ואמרו (כתובות ק"י) דהכל מעלין לא"י זהו ישראלית אבל נכרית א"י לכופה וע"כ דעתן להשתקע ונתייאשו כו'. ויהיו שם כעשר שנים כמ"ש ביבמות (ס"ד.) שהתה י' שנים ולא ילדה עון חו"ל גורם ורמז להם ולא נרמזו לשוב לכן מתו:

במדרש (רות ב') ותשאר היא ושני בני' כשירי מנחות דהט"ז כתב ביו"ד (סי' מ"ג) שירים אינו אלא פחות מחציו והקשיתי עליו משירי מנחות דרק קומץ קרב וגם כאן רק הוא מת ואמר ותשאר עז"א כשירי כו'. או יאמר דאלימלך צדיק גמור ומיתתו מכפרת עליהם כקומץ מכפר. מה שאין כן מיתת מחלון וכליון דאינם כקומץ:

כי שמעה וגו' מהרוכלים המחזירין בעיירות. י"ל כמ"ש בב"ק (פב א) רוכלין מחזירין בעיירות למכור תכשיטי נשים שלא תתגנו. ואמרו (תענית) אסור לשמש מטתו בשני רעבון:

ותלכנה בדרך. שהלכו ביו"ט. (מדרש רות) דהי' קשה לו מה צורך אמור לשוב אל ארץ יהודא. רק דהלכו ביו"ט וכתב באגרת שמואל דלצורך מצוה שרי וזהו לשוב וגו' דלצורך מצוה לכך שרי:

ועמדי שמחלו לה כתובתן (שם) פירוש במתנות כהונה שהיא היתה ערבת ודחוק אלא נראה דהא חלקת השדה נשאר לנעמי ונעמי לא נשבעה על כתובתה וירשו מחלון וכליון והם לא הוצרכו לישבע דהא יש במדרש (שם) שלא פגע בעל הרחמים בנפשות ומתחילה נדלדלו (ואולי חלקת השדה שוה יותר מכתובת נעמי) וזהו שויתרו לה. ולכן בועז שלא ידע מזה אמר חלקת השדה מנעמי ומרות כי שניהם לא נשבעו ולא ידע שנדלדלו:

העוד לי בנים, כי בודקין לאשה שמא נתגיירה מאהבת איש וזהו ותרא כי מתאמצת. שאדרבה תאוות לבה לחזור רק מתאמצת לכוף יצרה ע"ד שאמרו (ברכות לב ב) (ג')[ד'] דברים צריכים חיזוק חזק ואמץ לכן קיבלתה. ובמדרש ג' פעמים שבנה נגד ג' פעמים שדוחין הגר. עיין ביורה דיעה סוף סימן רס"ח ומחמת פחד לא שייך בהו בארץ מואב רק מאהבה והם ג' מיני אהבות שזכר שם אהבת ממון ואהבת שררה ואהבת איש ורוח שלא נתגיירה מחמתן זכתה לשלשתן בבועז:

ורות המואבי' כלתה עמה השבה עלי' לא שייך השבה אלא הבאה. רק עוצם צדקתה עמה שוה לה והשבה כאלו היתה מלידה מבטן ישראלית והוא שבה וגו'. וכן הנער מקוצרים סיפר בשבחה השבה וגו'. ויותר נכון על פי דברי ילקוט ראובני פ' וישב בשם ס' התמונה דרות נשמה ישראלית רק לחטא נתגלגלה במואבי':

בילקוט משכורתך שלימה. שלמה עתיד לצאת ממך. כי אז"ל (יבמות מ"ח:) אשר באת. אשר מיהרת דצעירה איחרה עד נעמה העמונית, ומרחבעם והלאה. שניהם זוכים. אבל אשר באת ומיהרת שלמה לצאת ממך בלבד ורצה לומר עד שלמה:

נשיאות ראש דבני ישראל שיטלו חלק בארץ במניינם. לכך בבני לוי נאמר רק פקוד אבל אחר כך אמר בבני קהת נשא נשיאות ראש הריבוי כ"כ מבני ל' עד בן חדש יותר מב' פעמים ואמר נשא ראש בני גרשון גם הם אף על פי שאין מרובים כבני קהת מכל מקום גם הם בכלל נשיאות ראש שנתרבו קרוב לב' פעמים, אבל בני מררי שלא נתרבו אפילו פעם אחת לא נאמר נשא. ובאמת צ"ע איך מבן ל' עד בן חדש לא נתרבו אפילו פ"א והלא כולם נשואים ואם רק כל אחד הוליד אחד יש כופל. מיהו בני לוי שלא היו מעונים במצרים לא היו בכלל ברכה דרק כאשר יענו כתיב:

למשפחותם שנטלו חלקם בארץ לפי המשפחות לכך קודם ללבית אבותם. מה שאין כן בפקוד בני לוי דלא נטלו חלק הקדים לבית אבותם אבל בפקודת מבן ל' לעבודה היו לפי המשפחות לכך למשפחותם לבית אבותם אבל בני גרשון שנא' לצבוא צבא וגו' לעבוד ולמשא שעבודם קשה משל כולם והם מעוטי המספר ובהכרח איש אחיו יעזורו לא לפי משפחות לכך לבית אבותם למשפחותם:

אם אתה מעכב מתנות כהונה חייך תצטרך לו באשתך סוטה (מדרש נשא)כי אמרו (סוטה ג':)זנותא בביתא כי קרי' כו' ודאיתתא, וא"כ ייראה לזנות שירגיש שיעני. אבל אם מעכב מתנות כהונה דבעון זה קדשיו לו יהיו דמתמוטט אם כן אין יריאה:

כי תשטה. שנכנס רוח שטות ואחר כך ומעלה בו מעל כמש"ל סי' ט"ז וכן כאן מתחילה טועה וחושבת שאינו מעל ואחר כך ומעלה. וכן גם מזדים חשוך שפי' רז"ל ממזידים ומזיד היינו שמשיאו היצר הרע דבכה"ג מותר, ופושע הוא שיודע רבונו ומתכוין למרוד. וזהו מזדים חשוך ממילא ונקיתי מפשע רב:

כד פתח רצה לומר בסוטה (סוטה ב') הוי קשה לי' הסמיכות למתנות כהונה. אמר אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו. והוא עיכב מתנות כהונה אף דאחר ימלא פיהו חצץ דקדשיו לו יהיו. כן אשתו תשטה למלאות תאותה אף דאחר כך וצבתה בטנה כפי מעשיו:

כמה נימין בכינור שבעה (ערכין יג) ככל עניני עולם הזה ז' ימים בשבוע. ז' שנים בשמיטה, ז' שמיטות ביובל כנגד ז' ימי הבנין. כי העולם היה חסר שבת. ולימות המשיח שמונה. ויתוסף בינה שהוא יובל תרעא דחירו. וכן ימות המשיח נגד יובל שהוא מז' שנים השמינים. ועדיין הוא חסר ואינו בשלימות, אבל לעתיד לבוא עשרה נגד כל העשרה מאמרות שאז בתכלית השלימות וידוע י' הוא מספר שלם:

בשילהי מכות שס"ה לא תעשה נגד ימות החמה ורמ"ח עשין נגד איבריו. כי א"א לגוף בלא אכילה כמו שאמרו ז"ל וכמ"ש במקום אחר וזהו מעשה המצוה ואין די במניעת המזיק. אבל ימות החמה נבראו קודם בריאת אדם ושלימים היה גם כן אז רק שלא יקלקל לכך לא תעשה נגד ימות החמה ועיין תפארת ישראל פ"ד:

בברכת התורה מוסיפין הערב נא שאינו בכל ברכת המצות כי הבחירה לאדם ואיך שייך תפילה רק הא יצר לב וגו' וכמ"ש ואתה הסיבות וגו' רק הא ברא תורה תבלין וזהו בשאר מצות, אבל בלימוד תורה אם מסיתו היצר הרע ע"ז גופה שלא לקיים מה יש תבלין לכך שפיר מועלת התפילה הערב נא. וזהו שאמרו ז"ל בנדרים (פא) על מה אבדה וגו' שלא ברכו בתורה תחילה. כי יצרא דעבירה היה אז כמ"ש מנשה בפ' חלק. והרי נאמר לא אמחה כי יצר וגו' רק למה לא עסקו בתורה תבלין רק גם ע"ז היה יצר הרע ומאסו תורתו ולמה יענשו. רק על שלא בירכו כשאירע איזה פעם שקראו דבור מה"ת. וזהו גם כן ת"ח אין בניהם ת"ח שהאב זוכה לבנו בחכמה אף דבחירה ביד אדם רק מברכת הערב וגו' וצאצאינו כנ"ל וזהו על שלא בירכו כו' הערב וגו' כנ"ל:

כמתאוננים ואומרים כל אחד רע רע (זה היה התאוננותם) באזני ה'. שלא בפועל כי בושו רק נגלה לד' הבוחן לבות. ועל מחשבה אין מעניש רק סילוק השגחה יש וממילא ותבער (ולא ויבער) אש ד' כל העמוד לא נסתלק שהוא בזכות אהרן רק האש ליהטה וגם זה רק בקצה. או במוקצים והיו ראוים למיתה בלא"ה. או קצינים שנתחייבו מיתה ממתן תורה כדפירש"י. ועד הנה הגינה השגחתו ועכשיו נאכלו:

חנם בלא מצות. כי המן בנס ומנכין מזכיות. מה שאין כן במצרים היה מאכל טבעי שהוא חנם. וזהו עתה נפשינו (דוקא) יבישה, ע"ד קטונתי מכל החסדים ובקשו בשר אף דגם כן דרך נס רק מוקטן שהנס רק בהבאה ולא בגוף המאכל:

למה הרעות לעבדך. כי תאמר אלי שאהו וגו'. ולמה לא מצאתי חן. מאחר שהרעות לי שתשים משא כל העם כולם צדיקים ורשעים המבקשים ואתה לא עשית כן. כי הנה מאין וגו' ולא אוכל וגו' לא האמניתני ע"ד שאוכל וגו' ושיהיה לי בשר. אם ככה את עושה. שאהי' נושא משאם ולא של כל העם ל"י דייקא מדרגתי שלא אוכל למלאות מבוקשת רשעים. כי המן בזכות משה איש האלהים לחם שמלאכי השרת אוכלים לא בשר אבל חן שפיר מצאתי. אם כן הרגני אם מצאתי וגו' ואל וגו' לזה אמר לו ונשאו אתך וגו' ובזכותם שפיר יוכל להיות בשר. ויאמר משה וגו' אשר אנכי בקרבו וגו' לב העם ועצמותו שהרי תאציל מרוחי על הזקינים. ואיך אמרת בשר וגו'. והשיב שגם שנאצלים מרוחו של משה לא תקצר יד ד' ליתן על ידיהם:

את הקישואים וגו' אולי היה נהוג אז בהם לתקן הדגים כמו עכשיו עם בצלים וכרפס לכן לא אמר ואת. ומכאן כמ"ש ראב"ע שמיני ע"פ מבשרם לא תאכלו דדגים בכלל בשר לכן זכרו הדגים. וכן אמר משה אחר כך אם את כל דגי וגו' אף שבקשו בשר ויעוין מ"ש במקום אחר ע"ד ראב"ע:

שכר עבירה עבירה, ע"ד שאמרו (שבת ק"ה) דרכו של יצר הרע היום אומר וכו' ועבירה גוררת עבירה וכל עבירה גוררת דוגמתה ממינה ולכן לא תרוי בתאות אכילה ולא תחטא בתאות עריות. וזהו העם המתאוים לבשר בוכים אחר כך למשפחותיו על עסקי עריות. איש לפתח אהלו. שאין פתחי אהליהם מכוונים לצניעות שלא יזנו ועל זה בכו:

מתפלל שתים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו (ברכות כ"ח) פירש הרמב"ם בפי' המשנה ביציאתו הודאה ולכאורה פירוש רש"י מתיישב יותר על לשון מתפלל. ונראה דהוי קשה לי' בדברי בן עזאי דנקט נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא. איפכא הו"ל למימר דהצעקה קודמת. אבל לפי' הרמב"ם ניחא דתרתי דמוסיף בן עזאי את"ק כך סידרן הודאה ואחר כך צעקה. ולפירש"י אפשר לומר משום דבאמירה בכ"א לא משכחת לה אלא הודאה קודמת אחר כניסה, שוב מצאתי בספר שתי הלחם בהקדמה בזה ע"ש:

כל המדות רעות לפעמים טובות כידוע וכתבו מחברים דגאוה טוב נגד רשעים שלא להכנעות לפניהם למשוך אחריהם. וזהו התרגום יהונתן. כד חמא משה ענותנותי' דיהושע קרא משה להושע בר נון יהושע, כמו שדרשו רז"ל יה יושיעך כו' שלא יכנע להם מענותנותי':

למטה יוסף למטה מנשה. ולא אמר כן במטה אפרים כי מטה אפרים דיו ביחוס עצמו שלשבטו יהושע בן נון. או לפי שאיחר מנשה מאפרים הרבה וגם אחר בנימין עם שבדגלים קדמו ושלא נחשוב גריעותו לכן יחסו ליוסף:

ומה הארץ אשר הוא יושב. הוא המיושבת והם העיירות הטובה לישיבה כמ"ש באלישע, אבל ומה הארץ דאחר כך הוא שדות. והארץ הראשון הוא על כלל המדינה. היש בה עץ כי ידוע טוב הפירות בארץ חמה וטוב העצים בארץ קרה ולארץ ישראל ב' המעלות:

ה' צילך. ידוע הצל הולך ומתקצר עד חצי היום שאז מתקצר בתכלית וחוזר ומתארך למעלה מעלה. וכן ישראל כשיורדים לדיוטא התחתונה עולין. וזהו סר צילם כי או"ה הולכים ומתקצרים עד הסוף ואין חוזרין להתארך כלל שהוא בחינת צל. או יאמר ע"ד שאמרו להסתכל בצל בהושענא רבה. וכן ל' יום קודם מיתה נסתלק הצל, לחמנו הם י"ל דקאי אחלב ודבש הוא לחמנו ואנו נאכלם ולא נירא מע"ה שימנעוני:

סלחתי אבל רק כדבריך שאמרת וכאשר נשאתה לעם וגו' ממצרים. והוא שמחל על העגל והיינו שלא העניש בבת אחת לא לגמרי. ע"ד זה עכשיו לא אעניש במהרה בימינו אמן. אבל אולם וגו' שאענישם סירוגין. וימלא וגו' הארץ. מאמר מהמוסגר וההמשך חי אני כי כל וגו' רק שלא תאמר שיאמרו מבלי יכולת וגו' לזה אמר בזה אין חשש כי וימלא וגו':

בבא בתרא דף קי"ט שמעון השקמוני מתלמידי ר' עקיבא כו' יודע היה משה שהמקושש במיתה כו' דייק מתלמידי ר"ע דר"ע לטעמיה בשבת (צ"ו:) מקושש זה צלפחד. ולא חש, התורה כיסתו ואתה מגלו. דסבר לשם שמים נתכוין וע"כ דידע דימיתוהו ואם מקושש ידע ע"כ גם משה. דאי רבי לא שנה כו'. ובשבת שם עקיבא בן כך וב"כ אתה עתיד ליתן את הדין. דייק עקיבא דאי לשם שמים נתכוין ניחא רק ר"ע אומר בספרק קמא דמכות (ז'.) לא היה אדם נהרג ע"ש בתוס' במחללי שבתות דילמא טריפה והוי עדות שאי אתה יכול להזימה והקשה מהרש"א הא היכי דא"א לא חיישינן למיעוטא. וי"ל דאפשר לקיומי קרא כמ"ש טריפה שהרג בב"ד חייב. רק מקושש דכתיב ויקריבו וגו' שלא בב"ד אמאי נהרג וצ"ל הוראת שעה כדרך שאמרו הרא"ם פ' ויקהל ע"ש. וא"כ א"א לומר לשם שמים נתכוין דמנא ידע שיעשו הוראת שעה וזהו עקיבא לשיטתך ב"כ וב"כ כו':

פני משה כפני חמה שאורו מעצמותו ולכך אינו חסר לעולם, וכן משה רבינו ע"ה אף שחטאו ישראל בעגל. ואעשה אותך לגוי גדול. פני יהושע כפני לבנה אורו מזולתו. לכן פעם חסר פעם מלא. וכן יהושע בחטא ישראל כשראה מלאך נפל על פניו. (וכן כל צדיק הדור זולת משה עון הדור פוגם בו כמ"ש (סנהדרין) ראוי כו' אלא שאין דורו כו' וזהו פרנס לפי הדור) ואז"ל (נדרים ל') שמש וירח עמד זבולה אם אתה עושה דין לבן עמרם כו' שמש משה רבינו ע"ה. וירח יהושע כמ"ש הראב"ע דבני ראובן חלקו אבכורה שניתנה ליוסף בשביל יהושע משרת משה ע"ש:

ענין וראיתם אותם וזכרתם וגו' דתכלת דומה לרקיע וכתבו מחברים דהסתכלות ברקיע מביא ליראה כמ"ש כי אראה שמיך. ונאמר למען תהי' יראתו ע"פ לבלתי תחטאו. ולכן חוט א' תכלת כמו בכל העולם בני עלי' והם מועטים. כן בעולם קטן מלך זמן וכסיל ואיש מסכן וחכם. ע"ד שאמרו (שבת לב) אפילו תתקצ"ט באותו מלאך כו' ורק חוט א' של תכלת. וזה שאמרו בקרח נטל טלית שכולה תכלת כו' כי היה סבור דעדה כולם קדושים. ולכן נטל טלית שכולה תכלת ואמר זו פוטרת כו' והאמת אינו כן דאין כולו קודש כמש"ל אות י':

במדרש קרח ס"ת שיש בה רע"ח פרשיות (אולי ט"ס וצ"ל רפ"ט פרשיות ורצה לומר הפתוחות זולת שמע, ולכן אמר פרשה א' שבמזוזה היינו שמע. דוהי' אם שמוע סתומה), דידע אולי משה ואהרן קדושים עוד יותר רק סבר בהצטרפות כל ישראל עדיפא מיני'. וכן בתורה אף דשמע פרשה שיש בה יחוד וקבול עול מ"ש דלכך עדיפא כמ"ש בפ"ב דברכות (יד) מכל מקום ס"ת כולה שיש בה כו' עדיף עוד יותר. אבל האמת אינו כן דרק אשר יבחר ד' יקריב:

ענין בני הנביאים. כי אף מי שראוי לנבואה ורוח הקודש אינו מקבל אלא על ידי גדול הדור וכמ"ש בזקינים ואצלתי מן הרוח אשר עליך, וחשב קרח מה שאין כל הדור נביאים ובעלי רוח הקודש מיכולת משה להשפיע להם, והנה לפעמים נאמר השוכן אתם ופעם בתוכם רק בנביאים ובעלי רוח הקודש אתם אבל כלל ישראל ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וזהו רב לכם כי כל העדה כולם קדושים. ועם כל זה בתוכם ד' ולא אתם שמנעתם הכבוד מהם להשפיע גם כן עליהם כדי להגדיל כבודכם ומדוע עוד תתנשאו וגו':

על ג' דברים חלק קרח, נשיאות אלצפן. ומלוכת משה. וכהונת אהרן. וזהו את אשר לו למלך דשייך לו שהוא מלך המלכים אבל לא שייך והקריב דמשה רבינו ע"ה כבר קרוב ועומד טרם מלוכתו ולא אמר הקדוש מענותנותו. ואת הקדוש אלצפן דנשיאות תליא בקדושה. והקרוב כבר מיד שנתקדש בקדושת מעשיו הוא קרוב ועומד. ואת אשר יבחר. כהונה דבבחירה תליא אפילו כהן ע"ה הוא כהן לכל דיני כהונה ולא ישראל ת"ח וקדוש, יקריב דאינו קרוב ועומד רק כאשר יבחר יקריב:

הנועדים על ד' ואהרן מה הוא וגו'. כיון שאינם מסתפקים בגדולתם ותבקשו עוד יותר אם כן גדולת אהרן שהוא כהונה מה היא נחשב שתלינו עליו ותסתפקו בו. התלוננו על ד' שתהיו כד' מושלי עולמות שזהו גדולה יתירה כדרך שאמר ההוא גברא ימ"ש שתעשינו אלוק כו':

אף לא הבאתנו וגו'. דאז היה לך התנצלות דהמיתה גרמנו לעצמינו בחטא ואתה עשית שלך לטובה לנו. אבל עכשיו עכמה פעמים אתה לא עשית לנו אלא רעה שהבאתנו מארץ מיושבת אל המדבר כיון דעכמה פעמים נמות כאן אם כן רעה גרמת לנו. העיני האנשים וגו'. רצה לומר מה עוד רעה גדולה תעשה האם לנקר עיניהם רצה לומר כדאי רעה עשית לנו שאין גדולה הימנה. וכל מה שיכולת לעשות רעה לנו עשית:

ענין ד' אמות של הלכה. כי קומת אדם ד' אמות. או רשותו של אדם ד' אמות דלכן קונין לו בכל מקום. וזהו ד' אמות רשות ההלכה. או דידוע גברא באמתא יתיב והם ד' חלקי למוד פרד"ס. וכל אדם לימודו כדי שורש נשמתו כידוע. והד' לימודים חלוקים הם לד' בני אדם. וזהו ד' אמות של הלכה:

עונש מי מריבה אחשוב כי ד' צוה ונתן מימיו. כפי הראוי לאותו סלע שהם מועטים לא יספיקו לס' רבוא. רק והוצא"ת והשקי"ת הכל אתה בעצמך ותשרה הברכה בזה. ולכן היה מתקדש שם שמים כמו במן שהיו כל יום צריכים לישא עיניהם לשמים וכן במים, והוא לא עשה והכה ושרתה תיכף הברכה ולכן יצאו מים רבים ושתו מעצמם וע"כ נענשו יען לא וגו' להקדישני. שבכל יום היו שותים מעצמם ולא הוצרכו בכל יום לברכה, ועיין רמב"ן שהקשה על פירש"י מה חילוק בין הכאה לדיבור ובמה שכתבתי נכון:

במיתת אהרן נאמר ויבכו כל ב"י ובמשה רק בני ישראל. ע"ד שאמרו (הוריות יג) כה"ג קודם למלך שהכל ראויים להיות מלך ואין הכל ראויים להיות כה"ג. או כי במיתת משה היה להם הנאה שיוכלו ליכנס לארץ דכבר מתו כל מתי מדבר בלעדיו. מה שאין כן במיתת אהרן דעדיין משה חי ולא יכנסו בשביל משה לכך בכו כל ב"י:

ולא נשתה מי באר רק בדרך המלך. שאין שם שדה וזרעים ובארות באמצע הדרך ואין הולכים שם רק חיל המלך שיש להם אתם אוצרות בר. ואחר כך שאמר שלא יניחם חשבו פן לא יאמין כי איך אפשר בלא לחם ומים ואין מאמין לניסים, לכן אמר במסילה נעלה ואם מימיך וגו' שגם אם תחשוב שנשתה מימיך ולכן נלך במסילה שמצויים בר ומים הנה ניתן מכרם. רק באמת אין דבר זה צריך אלינו ואך ברגלינו נעבורה:

ענין אלפים שנה שקדמה תורה לעולם. כמו אלפים תחום שבת וכן מגרשי העיר אלפים. ותורה יוצאת מתחום וגדר העולם והיא חוץ לעולם וקודמת לה ולכן קדמה לעולם. או יאמר להיפך תחום שבת גדר שלא לצאת משבת שהוא מעין עוה"ב כמו שאמרו ז"ל וכמ"ש ליום שכולו כו' וכן תורה גדר לעולם שלא לצאת מגדר הראוי. לכן קדמה במכוון אלפים. ואז"ל בבלעם גדר מזה וגדר מזה שיש להם גדר תחום שבת. רצה לומר דאין יוצאים מגדר הראוי ואתה רוצה לצאת מגדר ותחום הראוי לעולם כמו שאמרו ז"ל (חולין ח') כשפים שמכחישים פמליא של מעלה. ולא יועיל נגדם:

הכיתני זה שלש רגלים, ואז"ל אומה שחוגגת ג' רגלים. כי ענין הרגלים קשר שבין ישראל לאביהם על ידי בית המקדש שבאים ברגל לראות וליראות. וזה שאז"ל (ירושלמי מו"ק) לא נתנו רגלים אלא שיעסקו בתורה. כי תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מאי איכא למימר. אין לנו שיור רק התורה האת והוא הקשר ברגלים. וא"כ ואיך אתה רוצה לעקרם מאחר שמקושרים:

לא הביט הבטה חזקה און ביעקב המון עם דשכיחי בעבירות וצריך הבטה חזקה להענישם. ולא ראה, בראיה בעלמא בישראל. ת"ח דלא שכיח כ"כ בוראיתא בעלמא סגי. ואצלם עמל. המד"א הוגעתני בעונותיך. שזהו במקורבים. כי ד' אלהיו עמו. זהו בת"ח. קסם. הוא על פי מהלך הכוכבים ומזלות וצריך לזה חכמה. וזהו לא בישראל הת"ח. ונחש. פתו נפלה מפיו וכיוצא שאינו דברי חכמה. ביעקב המוני עם:

בפרק קמא דבתרא (ח' ע"ב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. אלו הדיינין וגבאי צדקה, וככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות. עיין בתוס'. ונראה דלא קאי אכמות האור אלא אאיכותו. דידוע אור רקיע אין בו דבר ממשי רק אויר רחוק נדמה כן. וזהו דיינין וגבאי צדקה שהם מתקני הגוף. ובעוה"ב אין ממשות לגוף ואין ממשות המעשה רק הזוהר. אבל כוכבים שמשיים ואורן מעצמותן וכן מלמדי תינוקות תיקון הנפשות והיא ממשיית לעוה"ב וניכר המעשה הגורמת האור:

מכפרין על זולתן שכרם מדה כנגד מדה דזוכין לזולתן שהוא לזרעם אחריהם. וזהו והיתה לו ולזרעו וגו'. קינא לאלהיו. זהו נגד לו. ויכפר על בני ישראל, זהו נגד לזרעו. וזהו לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו עם כל זה מבקש לחם. דיסורי צדיקים מכפרין וזוכה לזרעו שאין צריך לבקש, או יאמר ע"ד וחנינא בני די לו כו' שאין צריך, אבל שיהיה נעזב וזרעו מבקש כו' שיבקש ואין לו זה א"א אלא שאין מבקש כלל:

על דבר פעור ועל דבר כזבי. עיין תפארת יהונתן השייכות וההמשך ואפשר לומר דהא גדורים בעריות רק סברי דאין איסור באומות כבת יתרו. אך מכל מקום הא מוליד בן לע"ז. לכך נכלו ע"ד פעור להטעותם דבזיון הוא ולא עבודה ואין חשש:

לא היה וגו' בעדת קרח כי בחטאו דהא ישראל מחלו ירושתם הארץ ונהי דבאי הארץ לא מחלו יוצאי מצרים מחלו ואיך יורישו לבנות דהם אין נוטלות מעכשיו חלק. רק הוי מחילה בטעות דחשבו דאינה טובה על ידי מרגלים. אמנם עדת קרח דבקשו כהונה ולוי' ויהיה ד' נחלתם ומחלו הארץ אף אם היא טובה אם כן איך יורישו לבנו לכך אמרו לא היה וגו':

כאשר מריתם, כענין המרימ' שאמר לשניהם ודברתם אל הסלע. ואהרן לא דיבר וגם לע עשה נגד זה להכות. אבל משה רבינו ע"ה הכה. ולכך אהרן גם לא ראה. אבל משה ראה. עונש יותר בעיניו יראה ושם לא יבוא. או להיפך הראיתא שכר קצת דעכמה פעמים רואה בעיניו וכן הוא עשה במקצת דעכמה פעמים הכה אבל אהרן לא עשה כלום לכך לא ראה גם כן:

אלהי הרוחות. שבידו רוח כל חי להמית והחיות. כלפי שאמר לו שימות וידע שהמכניס לארץ ישראל צריך שיהיה מיוצאי מצרים וכבר מתו כולם. דלא חשב על יהושע ולכן אמר אלהי הרוחות דיכול גם כן להחיות. ולכן אמר לו אשר רוח בו דיהושע עדיין רוח בו ולא מת וא"צ להכניס רוח במת. קח לך. משלך דתלמיד כבנים כמ"ש הרמב"ם בה' ת"ת או ע"ד שלח לך אני איני מצוך. דרצון ד' הוא בעצמו בלא מנהיג רק בקשת משה יפקוד וגו':

צריך לזכור לעולם שאינו אלא גר בעולם הזה ולא תושב. וזהו וישב יעקב ביקש להיות תושב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו וכו' וזה שאמרו במדרש (פ' וישב) אין וישב אלא לשון צער. ובספרי ר"פ קרח לשון קלקלה. והכל מטעם אחד דכשחושב שהוא תושב בא לידי קלקלה וגם גורם דבא לידי צער דמראין לו שאינו תושב:

כבר אמרנו כמה פעמים כי אין הקדושה בכל מקום ואין כולם קדושים. ולכן נאסרו הבמות דהקדושה רק בבית המקדש. וזהו הנודר. ומבקש תוספת קדושה בנדרים וסייגים כאלו בנה במה ממש. והמקיימו שהוא גמר המחשבה כאלו הקריב וגמר הפעולה דדיו מה שאסרה תורה.וזהו דדרשו זה הדבר דנדרים מזה הדבר דשחוטי חוץ דהכל אחד. וזהו שהסמיך לנדרים אז סמוכים למיתת משה וישובו לטעות קרח דכל העדה קדושים. אבל בבואם לא"י ויראו הבמות מותרים אז קודם בנין במהמ"ק יחשבו דכולם קדושים:

ג' מתנות טובות נגד ג' עבירות שהיו צריכים לחוש במדבר ע"ז מפעור. וגן עדן מנחל שטים דהי' של זנות. וש"ד דאכתי לא עברי ירדנא ואיכא לב רגז. וגם גלעד שכיחי רוצחים. ולכך לשמרם מזה. ענני כבוד ד' בזכות אהרן עובד ד' למנוע מע"ז. מן נגד גן עדן הלחם אשר הוא אוכל בזכות משה שפירש גם מאשתו, ולכן כשבקשו בשר ומאסו מן בכו למשפחותיהם עסקי עריות. ובאר נגד ש"ד דדם כמים נגד מרים שמנועה ביותר מש"ד כמ"ש (יבמות ס"ה) אשה אין דרכה לכבוש ובלעם יעץ להכשילם בב' ע"ז וגן עדן למנוע ענן ומן כדי שיוכלו לזרוק חצים וירעובים אבל באר יוכלו להשיג מים שהם הפקר, ולכך צרור המדיינים דהם נכלו לטובתם שיוכלו להלחם ולא המואבים דהם לא נכלו דלהם אין טובה דאינם יכולים להלחם בלא"ה עם מואב רק יראו שמא ילחכו התבואה וזה כ"ש שיחושו כשלא יהיה להם מן וזהו נקום ואחר תאסף דכשמת משה בטלו שלשתן ושלא יחשבו מדיינים דהועילו מעשיהם לכך נקום מקודם:

כאשר צוה ד' את משה ויהרגו כל זכר, לפי שד' אמר נקמת בני ישראל. ובזה העיקר הריגת זכרים שדרכן ללחום. ומשה אמר נקמת ד' וזהו מנקיבות שהחטיאום והם עשו כאשר צוה וגו' זכר. שוב מצאתי כן באלשיך, עוד י"ל כי ד' צוה נקום וג' למשה. ומשה ציוה החלצו וגו' לישראל. והם כוונו מעשיהם להיעשות כאשר צוה ד' את משה וזה שהרגו כל זכר לבד. ועיקר הנקמה שהוא בנקיבות המחטיאות נעשה על ידי משה:

ומקנה רב לבני ראובן וגד כו' י"ל הטעם כמ"ש הרמב"ם בסוף המורה נבוכים ופרקי המתבודד כי מזה שהיו אבות בעלי מקנה ידענו דהיו עובדים ד' גם במקנה. וזו רק מדריגתם ומדריגת משה לבד יעו"ש בדבריו, וידוע המן לחם שמלאכי השרת אוכלים לזכך ישראל מעניני עולם הזה, ואיתא בזוהר ע"פ והמן כזרע גד דבני גד חבבו המן, ובני ראובן היו במחלוקת קרח שטענו עדה כולם קדושים במדריגות ע"כ דהיו גם כן במדרגתו להיות בכל עניני עולם הזה לד' לכן היו בעלי מקנה כאבות:

בכולהו כתיב למטה בני. בר מן יהודה ובנימין חסר בני. אולי כי הנשיאים שלהם היו מיוצאי מצרים לפמ"ש במדרש דאלידד הוא אלדד לכך שייך למטה יהודה עצמו מה שאין כן הנשארים הם מבני כו' שלא היו מיוצאי מצרים (אבל קצת צ"ע באמת הא מפורש בכתוב בלתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון כו' והא הוי נמי אלדד דמונאו בשבט בנימין. וי"ל עוד רמז די' שבטים לא היו הבנים דומים לאבות מה שאין כן יהודה ובנימין כידוע) ובכולהו כתיב נשיא לבר מן יהודא שמעון ובנימין, דביהודא ובנימין היו חשובים מעצמם בלעדי נשיאותם והם בכתובים. ושמעון שהקדימו לבנימין בשביל חשיבותו שוב גם כן לא הוצרך תואר נשיא:

ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא, באמת רשע למות ורגלים לדבר אלא שאין עדים. ותקחו כופר מיד גואל הדם. כי מות יומת. להמיתו. לא תעשו כן וקאי אדסמיך לי' ועד אחד לא יענה וגו'. ולא תקחו כופר. גם כן על מי שחייב מיתה. לנוס אל עיר מקלטו ולפוטרו על ידי כן. או למי שחייב גלות לשוב לשבת וגו'. או ירצה. לנוס על מי שאינו חייב גלות לחייבו ותקחו כופר מיד גואל הדם. או תקחו כופר מיד רוצח לשוב לשבת וגו':

בגלעד שכיחי רוצחים (מכות ט':) ויעו"ש בתוס'. אף דהיינו מזידים. רק הקב"ה מזמין השוגג למקום המזיד. ומקשים למה לא להיפך ויעו"ש במפרשים. ואין זה קושיא דהמזיד א"צ לשוגג דהא שוגג אחד יכול להרוג כמה מזידים אבל השוגג צריך למזידים וה"ז מעין שאמרו (ב"ק מ"ו) מאן דאית לי' כאיבא אזיל לבי אסיא ומזמין הקב"ה השוגג למקום המזיד ולא להיפך דאין צריך להזמין למזיד למקום שוגג בשביל עצמו שיהרג דאפשר לשוגג שבמקומו שיהרגו ופשוט:

ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו. גם אם לא היתה מגורע מגורלינו חביבה נחלת אבות. ונוסף דמגורל גו' יגרע דיותן לנו פחות. ואם יהיה היובל. דבלא"ה ידומה לנו כאלו מכרו נכסיהם וכי נמחה למכור. אבל עיקר הגירעון יוכר בעת היובל דישוב כל איש אל אחוזתו:

תופל ולבן ודי זהב. לא זכר המקומות. שבאותם מקומות עשו גם כן טוב. עגל בהר סיני שקבלו תורה ובמקום שדברו על המן אחר כך בנחשים שעבדו לבם למקום. וליתר דקדוקים עיין באלשיך ז"ל דהמחלוקת בספרי אלו ואלו דברי אלוקים חיים דהיו גם כן שמות מקומות רק סימן כל אלו המקומות לרמז גם כן עונם ולכך כמה שהיה אפשר לרמז בסימני המקומות כן רימז:

שמוע בין אחיכם. שם דבר. שיהיה הדבר נשמע ומפורסם בין אחיכם שאתם שופטים צדק. או על פי מה שכתוב בס"ח הובא בש"ך (הל' דיינים) שלא להסתכל בפני בע"ד דצריך שיהיו כרשעים וזהו שמוע וגו' רק השמיעה ולא ראיתא. ויהיה הנמשך ושפטתם צדק גם בין איש וגרו, דבין איש לאחיו שניהם שוים, אך בין אזרח לגר האזרח חשוב אבל כששניהם רשעים תו אינו חשוב. וזהו גם כן כקטן כגדול במעשים. תשמעון רק בשמיעה . או יאמר כקטן בתורה כגדול בתורה תשמעון בשוה ולא תגורו מפני איש החשוב וגדול בתורה כי הנה (או רצה לומר אף על פי) המשפט לאלקים ותלוי בדיני האלקים (או רצה לומר לאלקים דיינים מומחים והיינו שצריך בקיאות) ותגור שמא הגדול יראך שטעית ולכך תזכו. לא תחוש לכך ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והדבר הקשה וגו':

את הדרך אשר נעלה בה. מוסב על ויחפרו, ורצה לומר דרך ארץ ישראל וקראוה אשר נעלה שמעותדים לעלות בהם, והוא נגד השמינה היא אם רזה. דבדרך אפשר להסתכל בשדות וכרמים שבצדדים. ואת הערים וגו' נגד הבמחנים וגו' והעם וגו'. או מוסב על וישיבו וגו' כי בהיות הארץ רזה אז הדרך רחב אבל כששמינה הדרך קצר דחסים על כברת ארץ:

ברע"מ פ' תמ"א, בעת גלות נקרא אב אבל בגאולה מלך. כי האב כמו הוא אביך קנך עשך וגו' שהוא יוצרם בבטן וזהו בגלות כ"י כאלו נסתלקה השגחה אחר כך שרק רע. אבל מלך מנהיג אחר כך, וזהו ישמח ישראל בעושיו רק בחי' עושיו, ובני ציון כשיושבים בציון אז בחי' מלכם:

בשילהי חזית כשעושין רצונו של מקום עיני ד' אל צדיקים. וכשאין עושין רש"מ בעין אחת עין ד' אל יריאיו. ובאידרא נשא להיפך מפסוק עיני ד' המשוטטות, ועיין בנזה"ק רפ"מ. והכל א' דבעין אחת ההסתכלות יותר כשמסתכלים במקום מיוחד. וזהו כשאת עצמו רש"מ ההסתכלות ליריאין ביחוד לכן בעין אחת וזהו כשזכו אבל לא זכו. בהדי הוצא וכו' לכן צריך להציל גם סביבותיהם ואז עיני וגו' עד"ש המפרשים (תענית כ"א ב') בעובדא דרב בשיבבותי' לא הוה דברתא זכותך נפיש אלא בשביל ההוא כו' ע"ש:

ישעיין א) זרע מרעים נגד גוי חוטא שהוא עונות שנשתרשו מאבותיהם המריעים שכל הגוי גם החשובים נשתרשו וזהו חוטא כעין שוגג. אבל מה שהבנים הוסיפו להשחית. וזהו רק המוני עם. זהו עון מזיד:

(שם) בנים גדלתי ורוממתי. זהו תואר אב ומלך ע"ל סי' קל וחומר והוא גם כן עש"ך ויכוננ"ך ב' התוארים וזהו ידע שור (שמרעיתו בשדה לכן רק ידע) קונהו. תואר אב, וחמור אבוס בעליו, מלך. ישראל לא ידע. תואר אב בידיעה בעלמא סגי, לא התבונן. מלך צריך התבוננות כל רגע איך מונהג ומושגח. וזהו, עמי. המיוחדים יותר מישראל וראויים להתבונן. וזהו גוי חוטא תואר אב צריך לקבל מאבותיו הידועה לכן חוטא שוגג כנ"ל סי' ק"ח, עם כבד עון דצריך התבוננות מעצמו ולא התבונן:

וראה בעיניך כי לא תעבור (ואתחנן ג). כי עדיין נשארו כנענים בארץ. וע"כ דלא שלם גם כן עוונם. ואלו נכנס משה ודאי כבש הכל. וזהו וראה בעיניך דעדיין לא שלם עון כלם ותבין כי לא תעבור:

למילדות העבריות. כי א' במדרש דלא רצה בעצמו דאיתא אשלד"ע אך במלך דכופה י"ל ישלד"ע דהשליח מוכרח. רק בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור. רק י"ל זהו בישראל אבל בב"נ כמו בע"ז גם בש"ד חייו קודמין יעבור ואל יהרג ועדיין מוכרח, לכך קרא רק למילדות עבריות דבהו יהרג ואל יעבור וסבר דמכל מקום ישמעו לו ויהי הוא פטור. וזה שאמר אחר כך מדוע עשיתן ותחיין דעכמה פעמים היה להן להיות שוא"ת. אבל מדוע לא שמעו להמית לא שאל:

בלבן וישב עמו חודש ימים. דסבור אולי הביא מעות וגנזם ואמרינן (יבמות קיא ב') עד תלתין יומין מוקי אינש אנפשי' טפי לא מוקי ולבן לא רצה לומר לו שישא בתו עד שיאמר הוא ולכך טפי לא מוקי ויגלה דעתו וכשראה שאחר כך גם כן לא אמר יעקב, והטעם שרצה זה לסימן אם מד' יצא הדבר מה שאין כן אליעזר היה לו סימן אחר כי בזיווג צריך לראות סימנא מילתא אם הוא זיווגו והוצרך לבן לפתוח הכי אחי וגו' פירוש הכי אחי ברמאות שתסמוך על מה שתגנוב ממני ותרמאני ותסתפק בכך. או רמז שיעבדנו בשביל בתו ואמרינן בגמ' (גיטין פ"ג) בת אחיו לא משום מבטל מצות יבמין. וע"ז אמר הכי אחי אתה שאין אתה ראוי לישא ומוכרח שתעבדני חנם רק בשביל אכילתך:

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, מתחלה אמר תרנה שהי' דעתו להשתקע שם וידע שיהיה לגוי גדול ויקרא הארץ על שמו ארץ ישראל ולא ארץ בני קדם, אבל משהובטח והשיבותיך אל האדמה אמר ארצה בני קדם. ולכך וישא רגליו בזריזות. דאיתא (ברכות ה') אסור לרוץ ביציאה מבית הכנסת דנראה כנפטר מהעול אבל אם דעתו לחזור מותר דמזדרז כדי שיוכל לחזור תיכף וכן כשהלך יעקב מא"י מתחלה לא הלך בזריזות מה שאין כן כשהובטח לשוב וחשב תיכף לכך רץ כדי לשוב תיכף, או יאמר דאסור לפסוע פסיעה גסה רק לדבר מצוה מותר ויעקב הלך לישא ובני נח נצטוו על פ"ו. אך יעקב הוחזק במשפחת עיקרין לרבי דבתרי זימני הוי חזקה ולהם נעשה נס ומי יודע אם יעשה לו נס לכך כשהובטח והיה זרעך כעפר הארץ אז וישא רגליו:

והנה שלשה עדרי צאן, דחשב אולי מקרה הוא שזה רוצה למכור עדרו וקבצם אבל בתלתא זימני הוי חזקה היינו דבג' פעמים א"א שיהיה מקרה, ושאל מקודם השלום להם עם לבן כי רצה להוכיחן אך לא ידע אולי הם לצים ואל תוכח לץ פן ישנאך מי שאין מוטל עליו. ויעקב חשב לבן אחי אמו רוב בנים אחר אחי האם והוא גם כן צדיק וז"ש כמה פעמים אחר כך אחי אמו. ואמרו (תענית כ"ג) האי צורבא מרבנן דסנו לי' בני מאתי' משום דמוכח להו במילי דשמיא והיינו לצים. אבל ת"ח אמרו אדרבה הוספת לו אהבה וכמ"ש ויאהבך, וזה שאמר השלום לו כמ"ש במדרש ביניכם ובינו אמרו שלום. ולכן הוכיחם דגם אם שלהם הוא ואינם גזלנים לא עת האסף המקנה ואיכא צער בע"ח שמונע הצאן ממרעה:

ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. זה הוסיף יעקב על מה שאמר לו ד'. כי פלוגתא בב"ב חלק א' בודקין לכסות ואין בודקין למזונות וחלק א' איפכא ויעקב היה מסופק בעצמו אם צדיק גמור. וזרעך כעפר הארץ אין זה ראיה עליו כי גם ברשעים מצינו כן. והשמירה מסכנה זהו לכל אחד. והי' מסופק בדין להי בודקין. לכן אמר שיתן שניהם וע"כ יבדוק וימצא שלם. ואז והי' ד' לי לאלהים. כי צדיקים מהפכים מדה"ד למדה"ר רצה לומר שגם מדה"ד שאצלם הוא רק רחמים שהרע לכפרת עון ולרפואה. וזהו שיהיה ד' מדה"ר הוא יהיה גם כן למדה"ד שגם מדה"ד יהיה על ידי רחמים: תם ונשלם חלק ראשון שלב"ע