מתני' משילין פירות דרך ארובה. מי שיש לו פירות או תבואה שטוח על גגו להתייבש וראה גשמים מטשטשין ובאים התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג והן נופלים לארץ דליכא טירחא יתירא:

ומכסין את הפירות. ולא אמרי' טרחא שלא לצורך הוא דמשום הפסד ממון שרו ליה רבנן:

דלף. גשמים הנוטפין מן הגג:

וכן כדי יין וכדי שמן. מכסין אותן מפני הדלף:

תחת הדלף. לקבל המים שלא יטנפו הבית:

גמ' מתני' באותו הגג. הארובה בגג שהפירות בו:

אבל בגג אחר. של בית אחר לא:

בשאינו שוה. כלומר ולא אמרן דבגג אחר אסור בשאין הגג השני שוה לגג הזה שהפירות עליהן:

אבל אם היה שוה. ששני הגגין בשוה ואין שם טורח בירידה ועלייה שרי:

היה שם חלון. כגון אם מוקף מחיצה ואין בו ארובה ויש שם חלון במחיצה לחצר או לבית משלשלם בשקין דרך החלון בחבל וארובה דתנן במתני' לאו דוקא:

ה"ג פורסין מחצלת של שיפות ע"ג לבנים. וכ"ה במכשירין שיפא של לבני' וכן מחצלת של לבנים וה"פ פורסין מחצלת ע"ג לבנים שלא יפלו עליהן מים קודם בישולם ויפסדו א"נ אף לאחר גמר בישולם וכדי שיקבלו סיד ולא אמרי' הואיל והן עצמן מוקצין אף הכלי לא ינטל לצורכן:

אני לא שמעתי מאבא. מר' ינאי דין זה רק אחותי אמרה לי משמו:

אבל אין כופין עליה כלי. כיון דהיא אינה ניטלת אין מטלטלין הכלי לצרכה דאינו לצורך דבר הניטל:

כופין עליה כלי. דס"ל כלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל:

ובלבד שלא יהא נוגע בגופה של ביצה. כיון דהנחת הכלי אינו אלא לצורך דבר המוקצה לכך אסור אפי' הנגיעה א"נ לפי שהביצה סגלגלת ואי אפשר שלא ינדנדה בנגיעה:

מה כרב כשמואל. כלומר הניחא לרב דאמר לעיל פורשין מחצלת ע"ג לבנים בשבת וכן לשמואל דאמר כופין עליה את הכלי אלא לר"ש בר רבי קשיא. ל"א דמפרש בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים היינו ביומי ניסן וביומי תשרי דאיכא חמה ואיכא צינה ואיכא דבש משמע דוקא משום דבש שהוא דבר הניטל הוא דשרי לפרוש הא בלא"ה אסור וקשיא לרב ושמואל:

ומשני כאן מלמעלן. בפורס הסדין ע"ג הנחיל מודה ר"ש ברבי דשרי דיוכל ליטלו בכל שעה שירצה:

כאן מלמטן. בביצה אינו אוסר אלא שלא יתן הכלי תחת הביצה וללישנא בתרא כאן מלמעלן ואיכא היכירא טפי שניטל לשם דבר שאינו ניטל אסור כאן בביצה שהוא נותן מלמטן שרי:

ה"ג חפי לסוטות. שיני מפתחות של ספינות סוטות ספינה בלשון ישמעאל:

מצדתא הויין פריסין וכו'. וה"פ מצודות היו פרוסות והיו שרופין מן השמש ושאלו לרב אם מותר לטלטלן:

ואמר לון אסור ליגע בהון וכו'. אסור ליגע בהן אע"פ שמתקלקלין ואפי' מחמה לצל אסור אא"כ שחשבו עליהן מע"ש שיתנו המצודות תחת ראשן לישן עליהן שרי לטלטלן דה"ל כלי שתשמישו להיתר:

חבית. שבתוכו פירות טבל:

שנתרועעה. שנסדקה וקרובה להשבר:

מביא כלי אחר. אע"ג דטבל דבר שאינו ניטל הוא:

נתמלא. הכלי אסור לטלטלו דטבל מוקצה הוא:

להצילו שלא כדרכו. שמניח הכלי תחתיו ואינו קולט הקילוח מן האויר ואינו מצרף:

על העביט של ענבים. הגיגית שדורכין בה הענבים ומעטן הוא הכלי שבו דורכין הזתים:

שמשכן. שיצאו המשקים מהן לא יטול מהם בי"ט להצילם בכלי אחר וע"כ טעמא דאסור משום דקמיבטל כלי מהיכנו ואפי' שלא כדרכו אין עושין תקנה למוקצה:

זה יש לו מוקצה. עביט של ענבים יש לו מוקצה דאסורין משום משקה שזבו:

וזה אין לו מוקצה. דטבל אם עבר ותקנו מתוקן ולא מיקרי ביטול כלי מהיכנו:

הדא אמרה שעושין תקנה וכו'. כלומר מהך ברייתא דבסמוך מנר שכבה שמעי' שעושין תקנה וכו':

מצילין את שמנו. אם נשבר הנר שניתותר השמן בתוכו:

דר"ש היא. שמתיר לטלטל מותר שמן שבנר לכך מתיר להציל השמן וליכא למשמע מיניה מידי:

לא אמר. ר"ש אלא לטלטלו אלא אפילו להציל נמי מצילין דכיון שמותר לטלטלו תו ליכא ביטול כלי מהיכנו שהרי יכול ליקח מתוכו:

נתמלא. הכלי שהניח תחת הדלף שופך לחוץ ושונה להחזירו למקומו תחת הדלף:

עשו. הדלף כנהרות המושכין שמותר למלאות ממנו לכך שופך ושונה לאו מוקצה הוא משא"כ בטבל אמרינן לעיל נתמלא אסור לטלטלו:

ותני כן. ותני נמי הכי:

מתני' כל שחייבין עליו שאסרו חכמים לעשותו בשבת משום שבות או משום שתשמישו להיתר. רשות שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות ויש בו איסור מדרבנן:

או משום מצוה. או שיש בו מצוה ממש ואסרו חכמים לעשותו בשבת:

חייבין עליו. שלא לעשותו בי"ט:

ואלו הן משום שבות. שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה:

לא עולין באילן וכו'. כולא מפרש בגמרא אמאי גזור בהו רבנן:

אלו הן משום רשות. משום הנך דסיפא הוו מצוה גמורה לגביהן קרי להו הני רשות:

לא דנין. דין וזמנין דהוה רשות כגון שיש גדול ממנו בעיר שאין מוטל עליו לדון:

ולא מקדשין. קידושי אשה וזמנין דלא הוה מצוה גמורה כגון שיש לו אשה ובנים:

ולא חולצין ולא מיבמין. כגון שיש אחיו דהוה רשות דמצוה בגדול ליבם:

ולא מעריכין האומר ערך פלוני עלי ונותן כפי השנים כמו שכתוב בפ' ערכין:

ולא מחרימין. הרי בהמה זו חרם וסתם חרמים לבדק הבית:

ולא מגביהין תרומות ומעשרות. ואפילו כדי ליתנם לכהן בו ביום דה"ל מתקן:

גמ' שבות שהיא רשות וכו'. כלומר רישא איירי שהוא שבות ואין בו מצוה כלל ומציעתא איירי ברשות שיש בו מצוה וסיפא מצוה ממש וכדפרישית במתני'

בין יבש. שאין בו לחלוחית ולא מקרי מחובר:

ופריך הניחא לח. דאסור שמא יתלוש אלא יבש מ"ט אסור וכי כך אנו אומרים אסור לדרוס בשבת ע"ג זמורה תלושה:

אלא. הך ברייתא כר"מ אתיא:

גפן שיבשה אסורה. לזרוע בתוך ששה טפחים שלה דאעפ"י שנשרו עליו חיישינן שמא נשאר בה לחות ואם זרע אינה מתקדשת:

ומשני דברי הכל. אתיא הך ברייתא דאין עולין באילן בין לח ובין יבש וטעמו דגזרו רבנן ביבש אטו לח:

ופרי. ורץ קודם שבא רב:

א"ל. רב באיזה דרך באת שהקדמת לבוא לפני:

ביידא. כמו בהאי דא:

בההוא. דרך שעומד שם אילני תמרים עקומים והם יבישים:

א"ל. רב מאן התיר לך לרוץ על אילן יבש בשבת. ה"ג רבי אחא בשם :

אסור. לדרוס ע"ג זמורה בשבת אפילו היא מונחת על הארץ והיא יבישה:

ה"ג ואסור לתלוש שרשי זמורה בשבת היא שרשי אילן וכו' וכ"ה בעירובין. וה"פ שרשי אילן וכרוב דין אחד להם ובשניהם אסור לתלשן אפי' הן יבישים ומותר לישב עליהן ולא חיישינן דלמא יקטום:

קולסייא. כמו קלח:

בגבוהין ג'. הוא דאסור לישב עליהן דה"ל כאילן ובכלל גזירה דאין עולין באילן הם:

שמא ישכח ויאכל. מהפירות הגדילים על האילן:

או שמא ישכח וירעיד. האילן להשיר פירותיו:

נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע הדא אמרה שמא ישכח וירעיד. דמפני מה אמרו בבהמה שאומרים לו רד דשמא תינוק הבהמה ויגביהנה הוא הדין באילן נמי מהאי טעמא אסור:

שמא תינוק. פי' שמא תרביצנה:

הגע עצמך. אמור לנפשך:

שהיה הוגן א' גדול. שא"א לו להגביהו למה אסרו. הוגן גמל בחור כמו נפישי גמלא סבא דטעוני משכא דהוגני:

שנייא הוא. שאני הכא כלומר טעמא אחרינא אית בבהמה ולא מחשש הגבהה אלא שהוא מצוה על שביתת בהמתו:

**נשענים בבהמה.**סומכין על גבי בהמה:

בבריא. אדם בריא מותר לשעון ע"ג בהמה שאינו נסמך על הבהמה לבדה אלא גם על כחו:

בתש. כח שאינו סומך אלא על הבהמה אסור:

בההוא דמיסתמיך. מעט:

בכובש. עצמו בכל כחו ע"ג הבהמה ה"ל משתמש בבעלי חיים:

מן מה. מהא דלא אר"י מפורש בשם רבי בא בר ממל מאי דעתו אלא אמר סתמא איתפלגון ר' בא בר ממל וחברייא משמע דר' בא בר ממל אף הוא כרב חסדא סבירא ליה:

שאסור להושיט דבר. במים כדי שילך ממנו והלאה או כדי לקרב אצלו דבר המונח במים דכל זה בכלל הושטה היא:

הוון יתיבון. היו יושבין וראו אדם שהיה מפצל המים בידו לכאן ולכאן ושתה:

א"ל הדא דאר"י בר זבדי וכו'. כלומר שלא כדין עשה האדם הזה שהיה מיפצל:

א"ל הדא היא דתנינן וכו'. ולא דמי לדרבי יעקב דאיהו איירי בשעושה כן שלא לצורך אכילה אבל כאן שעושה לצורך שתייה מותר כי היכא דמותר לשבור החבית לאכול ממנה גרוגרת:

סיפוק שהוא. בא מחמת כעס ורוגז:

טיפוח שהוא לרצונו. שעושה בדעת מיושבת מחמת שמחה:

הכין שרי. לאחורי ידיו שרי אבל כדרכו אסור:

אית הוה. היו זקנים ביומינו והיו מטפחין באחורי ידיהם בשבת הרי דר' יונה הוא דאמר הכין שרי:

רבי הוה. משיא אשה לר"ש בנו והיו מטפחין באחורי ידיהם בשבת:

עבר ר"מ ושמע. קולם שהן מטפחין בשבת ואמר רבותינו הותרה שבת בתמיה וכי הותר לחלל שבת דסבר ר"מ דאפילו באחורי ידיו אסור לטפח:

לרדותינו. לייסר אותנו בתוך ביתינו:

ואית דאמרי. ואיכא דאמרי דהכי אמר רבי מי הוא זה שבא לגעור בנו א"נ למנענו בתוך ביתינו מצאתי ול"נ לצנעינו שהוא לשון נידוי ומצינו כיוצא בזה בבבלי בקידושין דף כ"ה א"ל לר"ה זיל צנעינהו ופי' זה לשון נידוי לת"ח:

שמע ר"מ קלי'. דר' וברח:

נפקין. עבדי דר' ורצו אחריו רץ אחר רץ:

אפרח רוחא. הפריח הרוח הסודר מעל צווארו של ר"מ:

אודיק. השקיף ר' מן החלון וראה צווארו של ר"מ מאחריו:

אמר. ר' לא זכיתי לתורה להיות מחודד טפי משארי חכמים אלא בשביל שראיתי צווארו דר"מ מאחוריו:

אלא. בשביל שראינו אצבעו דר' יצא מן בית יד שלו:

ה"ג ארשב"י סבא מקושא דבי כנשתא חדתא הוה. פי' זקני היה חזן דבה"כ חדש והיה מקיש על הבית שיבואו לבה"כ כמנהג. וכ"כ המרדכי:

ר' ליל. שם חכם:

מקש על כסא. היה מכה על הכסא בשבת להשמעת קול:

רבי אילא. אתעכב בבית המדרש בליל שבת:

סלק לביתא. כשרצה לכנוס לביתו מצא שהיו ישנים רבץ עצמו על הסולם לפני ביתו בשביל שלא רצה להכות על פתחו בשבת:

ר"י היה. לומד עם בנו של ר' אימי:

אזל. ר' אימי ורצה לעורר בנו בצפרא דשבתא שילך ללמוד והתחיל להכות על פתחו:

א"ל. בנו אבא מי התיר לך לעשות כן:

מה מקשה וכו'. מהו להכות על הכרס בשבת:

וא"ל. רבי יסא בחול מי התיר לך להכות על הכרס דהא אסור משום הרהור דקיי"ל אסור להניח ידו למטה מטיבורו:

נהגין רבנן בחולה. באדם שהוא חולה מותר להכות על כרסו מן הטיבור ולמעלה:

בבגדיו. כשהוא לבוש בגדים מותר אפילו מן הטיבור ולמטה דהא אפי' באמה גופא אמרינן התם ואם היתה מטלית עבה מותר להתחכך בה כל שכן למטה מטיבורו:

והא מתני'. דסנהדרין פרק ד' פליגא על רבי אבהו:

ותני ר"ח כן. ואף ר"ח תני כן דמותר לדון דיני ממונות בערב שבת:

ומשני אמר כן להלכה. דברי ר"ח ודיוקא דמתני' היינו להלכה שאם דן דיני ממונות בערב שבת דינו דין:

וכאן. הא דאמר ר"ח בשם ר' אבהו שאין דנין:

לדבר תורה. אם בא אחד ושאל אין מורין לו היתירא לדון דיני ממונות בערב שבת:

שלא לעשות סעודת אירוסין. בע"ש:

הא לארס. בלא סעודה מותר אפי' בע"ש:

מושיב יחידים ביתה. מכאן שמ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת בת פלוני לפלוני:

במאזנים לעלות המה מהבל יחד. דרשו בויקרא רבה עד שהן עשוין הבל בתוך מעי אמן הם יחד שמעינן דמה' כבר יצאו הזיווגים:

וכא הוא אומר הכין. וכאן הוא אומר דאיכא למיחש שמא יקדמנו אחר ויקחנה:

אלא שמא יקדמנו אחר בתפילה. דתפילה משנה הגזירה:

אפילו כן לא קיימא. אם זכה בה ע"י תפילה אינה מתקיימת לו וימות הוא או היא:

איתפלגון. פליגי בה ר"י ורשב"ל:

מפרשין להון. פלוגתייהו דלא תקשי לרשב"ל למתני' דתנן בה מקדישין:

הולך לו. בע"פ שחל להיות בשבת הולך אצל מוכרי טלאים ולוקח מהם טלה לפסחו:

אצל מוכרי פסחים. שהקדישו כבר מעי"ט:

כמ"ד מקדישין תחלה בי"ט. וה"ה בשבת והלכך לוקח טלה והוא מקדישו בשבת:

יהא אסור משום מקדיש. למ"ד שהולך אצל מוכרי פסחים מאי תיקן הא הקדישן של מוכרי פסחים יוצא לחולין קודם קבלת המעות ואח"כ חוזר ומקדיש א"כ ה"ל כמקדיש בתחילה בי"ט:

ופריך והא תנינן במתני' אין מקדישין. בי"ט וקשיא למ"ד מקדישין:

במקדיש למחר. הא דאין מקדישין בי"ט היינו שלא יקדיש היום להקריב למחר אבל להקריב בי"ט מותר:

וחורנה. ואידך:

במקדיש לבדק הבית. הוא דאסור בשבת וי"ט אבל להקדיש למזבח שרי:

ה"ג ואפי' כמ"ד אין מקדישין במקדיש בעזרה. וה"פ ואפי' למ"ד אין מקדישין בי"ט מותר ליקח ממוכרי טלאים והא דמקדיש בשבת אין איסור דמקדישו בעזרה ואין שבות במקדש והא דאין מקדישין בשבת וי"ט אינו אלא שבות:

ופריך אילין אינין. אוכל נפש לחוד הוא דאיכא בין י"ט לשבת והא איכא אחרנייתא:

סקילה בשבת. לעושה מלאכה במזיד בעדים והתראה וכרת לעושה בלא עדים והתראה ואילו בי"ט אינו אלא בל"ת:

מכות בי"ט. העושה מלאכה בי"ט במזיד חייב מלקות ובשבת אינו חייב מכות דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו:

אין תימר. וא"ת באוכל נפש הוא דאיירי מתני' אבל בעונשין לא קמיירי דמ"מ בתרווייהו איסורא מיהא איכא עדיין תיקשי לן דאף באוכל נפש איכא בין י"ט ושבת:

משחילין פירות דרך ארובה בי"ט. דהתירו לו בי"ט לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג והן נופלין לארץ דליכא טירחא יתירא אבל לא בשבת הרי שמותר לכתחילה בי"ט ואסור בשבת:

ועוד. מהך ברייתא קשיא:

והוא שמל. דקודם המילה אסור לשחוק דאפשר דלא יצטרכו להם:

בחותמות שבקרקע. דלתי פתחי בורות ומערות הסגורות בקשרי חבלים:

שמפקפקים. מנענען:

ומפקיעין. החבל לסתור עבותו וגדילתו דבחותמות הקשורים אין בסתירתן איסור דאורייתא לפיכך מותר בי"ט:

בשבת. אבל בשבת מותר לפקפקן ואסור להפקיע וכו':

ובכלים. כגון תיבה הנעולה ע"י חבל אפי' בשבת מותר לפקפק ולהפקיע ולחתוך דאין סתירה בכלים:

ה"ג תני בשם ר"י אף מכשירי אוכל נפש התירו מה ביניהון וכ"ה במגילה. וה"פ מאי איכא בין תנא דמתני' לר"י:

לחדד ראשו של שפוד. שנתקלקל בי"ט איכא בינייהו לר"י מותר ולחכמים אסור דה"ל מלאכה מכשירי אוכל נפש:

להוציא אש מן האבנים. לבשל בי"ט איכא בינייהו:

הוא הדבר. בתמיה וכי זה הוא הדבר דאיפלגו בה ר"י ורבנן:

מה הדבר. על איזה מהאמוראי' הוא מתמיה:

ומשני לית לך. כלומר על שניהם הוא מתמיה דאף ר"י אין מתיר מלאכה גמורה ואין לך לומר דאיכא בינייהו אלא הך מתני' אבל משיאה ע"ג חברתה. דמשני מדרך חול:

דר"י היא. דמתיר מכשירי אוכל נפש בדבר שאינו מלאכה גמורה:

דאמר ר"י בשם שמואל ד"ה היא. מתני' איירי שאינו עושה אלא להעביר שמנוניתה מעליה ולא לחדדה דהוה לה כהדחה בעלמא וקא משמע לן ר"ח דמתני' במשיאה לחדדה דומיא דמשחיזין ואפילו הכי שרי דמתני' כר"י ל"א ה"ק לית לך דקשיא לר"י בר פזי אר"ח דאמר לחדד ראשו של שפוד ביניהון והרי ר"ח הוא דאמר מתני' כר"י ואס"ד דאף מלאכה גמורה מתיר ר"י במכשירין א"כ אף במשחזת נמי מותר ואיך קאמר דמתני' כר"י והיינו דקאמר הוא הדבר:

נר של אבטלה. נר שדולק שלא לצורך אלא לבטלה:

ביום השבת. מיותר אלא לדיוקא בשבת הוא דאסור ובי"ט מותר ול"ל קרא א"ת להתיר בי"ט הבערה שלצורך אוכל נפש והכתיב אך וגו':

אלא כי. איירי קרא בנר של אבטלה דשרי:

**ותניי תמן.**בפ"ק אין מוציאין את הקטן וכו' וב"ה מתירין וטעמייהו דב"ה דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי הוצאה שלא לצורך א"כ בהבערה נמי אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ש"מ דנר של אבטלה מותר להדליק בי"ט:

בעא קומי ר"י. מהו להדליק נר של אבטלה:

לא תאסור ולא תשרי. דסבר הא דאמרינן מתוך הלכה היא ואין מורין כן:

מתני' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. אין אדם יכול להוליכה בי"ט אלא במקום שהבעלים יכולים לילך:

ושאינן מיוחדין. לאחד מהן אלא לכולן:

הרי אלו כמקום שהולכין. למקום שכלן יכולין לילך מותר להוליך הכלים אבל אם עירב א' לסוף אלפים לצפון והשאר לא ערבו הוא מעכב על ידם מלהוליכה לדרום אפי' פסיעה אחת מפני חלקו והן מעכבין על ידו מלהוליכה לצפון אלא אלפים אמה שהן מותרין בהן:

גמ' מתני' בשמסרה. הבהמה לרועה בי"ט הוא דהויא כרגלי הבעלים אבל אם מסרה לו בעי"ט כרגלי הרועה:

בשיש שם רועה אחר. כלומר ולא אמרן דאם מסרה לו בי"ט כרגלי בעלים דוקא בשיש בעיר רועה אחר ולא ידעי' להי מינייהו הוה דעת בעלים הלכך כרגלי הבעלים אם לא היתה אצל הרועה מבעוד יום:

אבל אם אין שם רועה אחר. אלא כל בני העיר מעמידין בהמתן אצל זה ה"ל כרשותו וקנו כשביתתו:

כרגלי הבקר. פי' כרגלי שומר הבקר:

מתני' כרגלי השואל. שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה ואפי' לא בא ליד השואל אלא ביום טוב כיון דאסמכיה ברשותיה אוקמיה והשואל דתנן בדיבורא בעלמא ולא משך:

בי"ט. אם שאל בי"ט משחשיכה:

כרגלי המשאיל. שקנה שביתה אצל בעליו ואפי' רגיל להשאיל בכל י"ט:

תבלין. לקדירתו:

הרי אלו. הקדרה והעיסה כרגלי שתיהן ואין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולין לילך דכיון דבי"ט שאלו קנו התבלין והמים והמלח השביתה אצל בעליהן:

גמ' תחומין. דתנן במתניתין להוליך הכלים למקום שקנו שביתה:

עשו אותו כמידת הדין. דאע"פ שלא משך קני וכדר"י דאמר דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה כדי שלא יאמרו נשרפו וכו' הלכך גבי תחומין משאמר לו להשאיל ה"ל כרגלי השואל:

ה"ג תדע לך שכן ממתני'. וה"פ דתנן מעי"ט כרגלי השואל וקשיא פשיטא אלא ודאי בשלא משך וכדפרישית במתני' תמן. בבבל אומרים בשם ר"ח הא דמסיק בסמוך ואפי' עצים דינם כמים:

ולא ידעינן אם מן שמועה. ששמעו כך מר"ח א"נ ששמע ר"ח כך מרבותיו או ברייתא היא:

וסברנן מימר. סברוה למימר דטעמא דר"י בעצים מפני שאין ממש ניכר בהמאכל הסקה איירי:

ה"ג ר"י פוטר במים מפני שאין בהן ממש תני מפני שהן נבלעין בעיסה. כ"מ בבבלי בפ"ב דעירובין:

מה נפק מביניהון. מאי בינייהו בין הטעם שאין בהן ממש או שהן נבלעין בעיסה:

ה"ג המים שבתבשיל. איכא בינייהו וכדמסיק:

ה"ג הרי אין בהן ממש. שסובר המים אין בהן ממש היינו שאינן גושיים לאחזן בידו או לגללן שילכו אינן קונים שביתה:

הרי אינן נבלעים בתבשיל. אלא הציר והרוטב הן בעין וקנו שביתה:

מתני' ושלהב'. כגון שהדליק נר בשלהבת חבירו אינו מעכב איסור תחומין:

מועלין בה. הנהנה ממנה מביא אשם מעילות:

ושלהבת לא נהנין. לכתחילה מדרבנן ואם נהנה לא מועלין אינו מביא קרבן מעילה דלית בה מששא:

גמ' גחלת של עכו"ם אסורה. שנא' לא ידבק בידך מאומה מן החרם:

והשלהבת מותרת. אפי' מדרבנן דכיון דמאיס בדיל מינייהו ולא גזרו רבנן אטו גחלת והוא מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור משא"כ הקדש דאינו בדיל מיניה אלא מחמת איסורו גזרו בו רבנן:

ומברכין. במוצאי שבת:

לוחשות. בוערות נראות כמתנועעת ולוחשות זו לזו:

ובלבד בנקטפת. שיהא שלהבת ע"ג גחלים ואפי' נפסק וקופץ תמיד:

נקטפת. מלשון הקוטפים מלוח עלי שיח:

מתני' כרגלי יחיד. אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור:

כרגלי אנשי אותה העיר. אלפים לכל רוח חוץ לעיבוריה:

ושל עולי בבל. העשוים לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתותם בעלותם:

כרגלי הממלא. מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה ואם בא אחד ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגליו:

גמ' באר שבין שני תחומין. שבת ומקצתה בתוך התחום:

עושין לה מחיצה של ברזל. דלא ליעיילו בהו מיא:

אפילו מחיצה של קנים. דקל הוא שהקילו במים והתירו מחיצה תלויה:

ובלבד שלא יהיו מים נמשכין. דכל מידי דנייד לית ליה שביתה:

החמירו בדבריהן יותר מד"ת. דאל"כ ליבטל הני מיא שבאין מחוץ לתחום:

ולא מין במינו הוא. דבדאורייתא נמי לא בטיל:

הדא אמרה. מדקאמר ושל עולי בבל כרגלי הממלא שמעינן דהמוצא כלי בדרך הוא כרגלי הממלא דחפצי הפקר אינן קונין שביתה במקומן:

מתני' לא יביאו לו מפירותיו. הואיל והוא לא ערב לשם דפירותיו כמוהו:

גמ' ה"ג המפקיד פירותיו אצל חבירו רב ושמואל וכו' :

הם יביאו לו מפירותיו. דכרגלי הנפקד הם:

שהיה המפתח ביד הבעלים. הלכך ברשות המפקיד הן:

ה"ג או שמסרו להן רשותן מבע"י. וה"פ שהנפקד מסר רשותו להמפקיד מבעוד יום וכגון שיחד לו קרן זוית לפיכך הן ברשות המפקיד:

ויידא אמר דא. והיכן אמר דבר זה שמוכרח לתרץ שאם מסרו להן בעלים רשותן הן כרגלי המפקיד:

לא כרגלי מי שהיו מופקדין אצלו. בתמיה וקשיא לרב דהא תנן במתני' דהן כרגלי האורחים והן המפקידים לאחר שזיכה להם אלא ודאי דכיון שזיכה להם כאילו יחד להם קרן זוית דמי:

מתני' מי שזימן אצלו אורחים. מעיר אחרת ויבואו אצלו ע"י עירוב לא יוליכו לאחר הסעודה מנות בידם לביתם:

אא"כ. שמסרם בעל הבית זה לאדם אחר במשיכה מעי"ט ואמר לו זכה במנות אלו לפלוני ופלוני דזכין לאדם שלא בפניו:

גמ' שהן יוצאות בפסח. ורועות בשדה ונכנסות לישוב במרחשון:

הלנות בעיר. שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום:

הדא אמרה. מדמתירין לשחוט בי"ט בהמות שבאות מחוץ לתחום א"כ ה"ה כלי שבא משחשיכה מחוץ לתחום מותר לטלטלו. ל"א משחשיכה מוצאי י"ט מותר לטלטלו מיד וא"צ להמתין בכדי שיעשו והראשון נראה עיקר:

ובלבד בד"א. הוא דמותר לטלטלו אבל חוץ לד' אמות אסור לטלטלו:

גמלייל זוגא. כך שמו:

**אוקריה.**היה מכבד לו חד ישמעאל כמהין ופטריות בי"ט וידע שלא נלקטו בי"ט:

קבל. אותן ממנו בתוך בית מגורך ואכול אותן בתוך ד' אמות שאם יקבל אותן בחוץ יהא אסור לטלטלן ד' אמות ולהביאן לבית ולאו אורח ארעא לאכול ברשות הרבים:

הדרן עלך פרק משילין וסליקא לה כולא מסכת ביצה: