מתני' הכל חייבין בראיה. בגמ' מפרש:

חוץ מחש"ו. דלאו בני דיעה נינהו ופטורין ממצות:

החיגר והסומא. כולה יליף מקראי בגמרא:

ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. מירושלים לעזרה ובגמ' מפרש לה:

איזו קטן וכו'. אבל מכאן ואילך אע"פ שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו לחנכו במצות:

שלש רגלים. הראוי לעלות ברגליו חייבו הכתוב וכיון דגדול פטור מן התורה קטן נמי לאו בר חינוך הוא:

גמ' מתני'. דתנן הכל חייבין בראייה חוץ מחש"ו וכו':

בראיית קרבן. להביא קרבן לעזרה הוא דפטורים כל הנך השנויים במשנתינו:

אבל בראיית פנים. לבוא אל העזרה להראות לפני המקום:

אפילו קטן חייב. דילפינן מהקהל כדמסיק:

ואין קטן גדול מטף. בתמיה וכיון דטף חייבין בהקהל כ"ש קטן וה"ה בראייה חייבין:

והקבילו. פני ר"י בבקיעין שהיה יום טוב וחייב האדם להקביל פני רבו כדי לכבדו:

הכל תלמידך. ואין לנו לדבר בפניך:

מי שבת שם. כלומר מי דרש היום:

הואיל והאנשים או ללמוד וכו' טף למה באו. הלא מבלבלים כוונת האנשים והנשים:

דתנינן תמן. בפ"ק דסוטה:

מיכן. מדתנן יש זכות תולה למים המרים מכאן אמר בן עזאי דחייב אדם ללמד את בתו תורה וראב"ע אמר דלא באו הנשים ללמוד אלא כדי לשמוע איך יקיימו המצות:

עד כדון. עד כאן לא שמעינן למעט מלמען ישמעון אלא המדבר ואינו שומע:

חרש שומע ואינו מדבר. מניין דפטור:

למען ילמדון. המ"ל וכתיב ולמען ילמדון וא"ו יתירא למעט שומע ואינו מדבר:

הדא אמרה. מהכא שמעינן דכללים דתני ר' במתני' לאו דוקא:

דתנינן תמן. בפ"ק דתרומות חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום וכו' חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר:

וסברין מימר. ואילו הכא בראייה אנו סוברין דמדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הוה חרש ואפ"ה תני במתני' חרש סתם:

ה"ג שומע ואינו מדבר חרש. וכ"ה בתרומות וביבמות:

ותנינן. סתמא דש"ס מייתי סייעתא לדר' יונה מהא דתנן בפ' מצות חליצה:

אר"י. לכך חליצת חרשים פסולה לפי שאינן יכולים לומר וכתיב ועמד ואמר וענתה ואמרה וש"מ דשומע ואינו מדבר נמי סתם חרש קרי ליה וקשיא מתני' דתרומות דתנן חרש שדיברו וכו' אלא ודאי כללי דר' לאו דוקא וכר' יונה:

שתי כתונות לכל א' וא'. דכתנות לשון רבים דמשמע וכדמסיק ושמעינן שיהו כפולין:

למאה בני אהרן תעשה כתנות. כלומר אכתונת דעלמא קאי ובהרבה כהנים משתעי קרא אבל לכהן א' אין עושין אלא כתונת אחד שאין חוטיו כפולים:

והכא. גבי הקהל כתיב תקרא וגו' וילפינן ראייה מהקהל:

אתה הראית לדעת. אין ראייה אלא לבר דעת:

וקטן שומע וקטן מדבר. בתמיה וכיון שאינו שומע ואינו מדבר אע"ג שיכול לרכוב על כתיפו של אביו יש לנו למעטו כמו דממעטינן חרש:

ופריך ויימר. או נאמר זכורך לרבות החרש והקטן:

ומשני למען ישמעון וגו'. כלומר הא כתיב למען ישמעון וגו' למעט חרש:

מאחר שכתוב אחד מרבה וכו'. כל זכורך ריבויי' הוא ולמען ישמעון מיעוטא הוא:

שהוא ראוי לבא לאחר זמן. לכשיגדל יחייב:

א"ל איתא חמי. בוא וראה:

יציבא בארעא וכו'. משל הוא בעה"ב למטה והגר למעלה למעלה וה"נ חרש גדול פטור חרש קטן לא כ"ש:

אר"י. אין זה ק"ו שבדין היה לפטור הקטן שהוא פטור מכל המצות כמו החרש אלא גזירת הכתוב הוא כל זכורך לרבות הקטן:

ה"ג הייתי אומר אפי' קטן חרש יהא חייב וכו'. וה"פ כיון דחידוש הוא אין לחלק בריבוי או דזכורך וראוי לחייב אפי' חרש קטן:

ומשני הוי צורכה וכו'. הרי דצריכין להא דאר"י לעיל דלכך מרבינן קטן ולא חרש כיון דקטן בא לכלל חיוב א"כ אין לרבות חרש קטן שאינו בא לכלל חיוב:

בטומטום שנקרע בי"ט ראשון ונמצא זכר. שהוא חייב בראייה דזכר מעליא הוא:

מה פליגין. כי פליגי:

בשאר הימים. שנקרע בשאר ימי החג:

ה"ג חזקיה אמר את שהוא חייב וכו' אינו חייב בשני וכן א"ר יוחנן כל ז' תשלומין לראשון. שהרי יום אחד עשה הכתוב עיקר דכתיב תחוגו אותו וימים שלאחריו יעשו תשלומין לו:

פסח שני תשלומין לראשון. ואם לא חזי בראשון ולא עשה את השני פטור:

כל ז' חובה. אין לך יום שאין חובתו תלויה בו בעצמו למי שלא נראה בימים שלפניו:

מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו:

גר שנתגייר בשאר ימי החג. ובראשון עכו"ם הוה:

ה"ג ע"ד דחזקיה ור"י פטור ע"ד דר"ה חייב:

אף בטמא כן. אף בטמא שנטהר בשאר ימות החג פליגי:

אמר ר"י. לא פליגי:

תמן. גבי טומטום ראוי היה אף ביום הראשון שהרי למפרע זכר היה אלא שחסר לו הקריעה ולא היתה המניעה אלא ברצונו:

ברם הכא. אבל כאן בטמא גברא הוא דלא חזי אף רב הושעי' מודה דאינו עושה בב':

תמן תנינן. בפר"א דמיל':

ה"ג ספק ואנדרוגינס מה אמר כא רבי יהודא. מה אר"י הכא לעניין מצות ראייה באנדרוגינוס כיון דשמעינן ליה דמחללין עליו את השבת א"כ מסתמא דלזכר ודאי משוית ליה מי מחייב במצות ראייה או לא:

נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע:

אף הסומא. אמתניתין דחגיגה קאי ואמר אף הסומא פטור מן הראייה:

ולית בר נש וכו'. ואין אדם אומר אף אלא א"כ דהוא מודה בדברי הראשון ש"מ דר"י מודה דאנדרוגינוס פטור מן הראייה:

ופריך מחלפה וכו'. קשיא דר"י אדר"י:

תמן הוא אמר פרט. גבי ראייה אמר זכורך למעט אנדרוגינוס:

הכא אמר. גבי מילה כל זכר לרבות אנדרוגינוס:

ומשני ר"י ורבנן וכו'. ורבנן דרשי ערל. דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' וקשיא זכר ל"ל לכתוב רחמנא ערל לחוד אלא ללמדך עד שיהא כולו זכר לאפוקי אנדרוגינוס ור"י דרש זכר לחוד משמע כולו זכר וערל ל"ל אלא ללמדך דאפי' מקצת ערל חייבין עליו כרת:

יראה כל זכורך. אל פני האדון ה':

דכתיב ושמחת. וחולה אע"פ שהוא יכול להלך מ"מ נפשו עגומה עליו:

דכתיב רגלים. וכיון שהוא זקן אינו יכול להלוך:

קורא אני עליו רגלים. ופטור:

כתוב אחד אומר כל זכורך. לחייב קטנים:

טול בינתים. קח הממוצע לריבוייא ואיזו קטן שהוא יכול לרכוב וכו':

ופריך ואפילו קטן. שבקטנים יכול לרכוב על כתיפו של אביו:

יצא. ל"ג:

אלא את שהוא רואה כתפו של אביו. והוא מפסע רגליו ורוכב על כתפו וזהו קטן שיש בו דעת קצת:

טול בנתיים את שהוא יכול לאחוז וכו'. דב"ה סברי זהו הממוצע אבל יודע לרכוב אינו בכלל רגלים כלל:

ולענין טהרות. כגון שהוא טמא ואין אנו יודעין אם נגע בטהרות או לא:

ספיקו כפיקח. דקטן ממש ספיקו טהור דה"ל כאין בו דעת לישאל אבל כשהוא גדול שהוא תופס ביד אביו ספיקו טמא:

ספיקו כחרש. וטהור דעדיין קטן הוא:

ברם הכא. אבל כאן בראייה לעולם חייב דכל זכורך משמע ריבוייא אפילו בכה"ג חייב:

איכן היה. חיוב ראיית פנים:

ואין טמא מת נכנס להר הבית. בתמיה הא טמא מת מותר ליכנס להר הבית אלא ודאי שהחיוב הוא לראות בעזרה:

מאיכן את מודד. הא דתנן במתני' מירושלים להר הבית מאיזה מקום מירושלים הוא מתחיל למדוד מחומות ירושלים או מן בתי ירושלים:

מן השילוח. שם נהר והוא היה באמצע ירושלים:

מהו לבריא. לשלח חגיגתו ע"י אחר:

ופולפסין הוא בעל פוליפס והוא חולי ריח הפה או החוטם:

ושאינו ראוי לבוא וכו'. והטמא אינו ראוי לבוא עם חביריו:

או חילוף. אברייתא פריך איפכא מסתברא:

דכתיב בבוא כל ישראל לראות. והיינו שריחן רע ומאוסין ואינן ראויין לעלות עם חבריהם:

חזר ר' שמי. ואמר דמלבד דמסתברא איפכא למידרש אלא דקשיא נמי לפי לשון הברייתא דמובאת שמה אין למעט מוכי שחין דהא עכ"פ יכולים לבא שמה לבדן הלכך אי אפשר למעט אותן אלא מבבא כל ישראל:

הראוי לבא. בעצמו מביא קרבן חגיגה בי"ט ויותר נראה דגרסינן הראוי ליראות:

אפי' לאחר מיתה. כגון שמת לאחר ל' יום שכבר הגיע זמן חיובו חייב לפדותו:

והכא נמי לא יראו וכו'. אפילו לאחר מיתה ופליג אר' אילא:

דתנינן תמן. פ"ג דקינין:

האשה. יולדת:

במופרשת. שהפרישתה מחיים ואשמעינן דקריבה לאחר מיתה אבל לא הפרישתה לא אשמעינן תנא לכוף את היורשין להקריבה שלא נתחייבו הנכסים:

אפילו אינה מופרשת. מחייבין היורשים להקריבה דקסבר שיעבודא דאורייתא:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם בשירשו קרקע. בהא אמר שמואל במופרשת דוקא בתמיה דודאי מודה שמואל דאפילו באינה מופרשת חייבין היורשין להביאה:

מה נפיק מן ביניהון. א"כ במאי פליגי. ומשני ירשו קרקע פליגי:

ה"ג ע"ד דשמואל לתבוע תובעין וכו'. אפי' ירשו קרקע סובר שמואל דתובעין מהן אבל אין ממשכנין אותו:

ירשו מטלטלין. ובירשו מטלטלין פליגי:

מתני' הראיה שתי כסף. גדולה בא להיראות צריך להביא עולה נאמר לא יראו פני ריקם ואינ' פחותה משתי מעו' כסף שהם משקל ל"ב גרעיני שעור' מן הכסף הצרוף:

וחגיגה. שלמי חגיגה שאמרה תורה וחגותם אותו חג לה' כלומר הביאו שלמי חגיגה אין פוחתין ממעה כסף:

גמ' ראייה עולות וכו'. כדפרישית במתני' מרבין בעולות. שכולן לגבוה:

וממעטין בשלמים. שיש מהן להדיוט:

מקרבנות העצרת. בפ' שור או כשב כתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים הרי שריבה הכתוב בעולה יותר מבשלמים:

מקרבנות נשיאים. בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות שהעולות היו ל"ו והשלמים ר"י:

קרבן יחיד. ראייה וחגיגה:

קרבן ציבור. כבשי עצרת:

שנוהג לדורות. קרבן ראייה וכבשי עצרת:

ומשני לשון חגיגה נוהגת לפני הדיבור. אותן שלמים שהקריבו הבכורות אע"פ שלא ברגל הקריבו נקראו חגיגה שבהן נתקיים ויחוגו לי במדבר שנאמר להם במצרים:

בין בדבר שהוא משל אחרים. שכל שיש לו בשר קיים מצות שמחה:

בין בדבר שדרכו לכן. שהוא ראוי לקרבן שמחה:

ולמה. לית אנן אמרן נמי שיש בשמחה מה שאין בשתיהן שהנשים חייבות בשמחה משא"כ בראייה וחגיגה:

אפילו ממקולין. ממקום שמוכרין שם בשר ואין צריך שישחוט שלמים והוה ליה למיחשב נמי הא:

נאמר כאן שמחה. ושמחת בחגיך:

ונאמר להלן שמחה. וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת:

ויש כן זו. שיהיה יכולת ביד חכמים לעשות שיעורין שאינן מן התורה:

א"ר יונה. והלא כל השיעורין חכמים הן שנתנו ולאו דאורייתא הן אלא שהתורה נתנה לחכמים רשות לעשות שיעורין:

כזית מן המת וכו'. שיטמאו ובפחות מהן אין מטמאין:

לא אתא מישאול. אלא כי קשיא ליה לר' יוחנן הא קשיא ליה:

כיי. כי האי:

וקשיא מן. היכא מצאו חכמים סמך מן התורה לתת שיעור זה דהראיה מעה כסף וכו' כיון דמה"ת בכל שהוא סגי. בשלמא בשיעורי טומאות מצאו סמך מקרא דכתיב ארץ זית וכו' כמפורש בבבלי בכמה מקומות:

ר"י כדעתיה. לשיטתו:

דו. כמו דהוא:

צריך. לרשום את השיעור שאכל שיכתוב כמה היה דשמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין ויצריכו כזית גדול ומדקאמר דהשיעורין משתנים כפי רצון הב"ד ש"מ דרבנן הן:

ועוד מן הדא. שמעינן דלא חזר ביה ר"י אלא ס"ל דמה"ת הן דהיינו הלכה למשה מסיני:

איתפלגון. פליגי:

אדם חולק חובתו. ב' כסף של חגיגה יכול לחלק בב' בהמות שכל אחת שוה מעה:

אלא צריך שתהא. בהמה אחת שויה שתי כסף והיינו משום דס"ל דמה"ת בעינן שתי כסף הלכך אין לחלקן:

אדם טופל בהמה לבהמה. אם יש לו אוכלין הרבה ואין להם סיפק בבהמה אחת מביא אחת לחגיגה מן החולין והשאר מן המעשר אף על פי שהבהמות כולן הבאות בי"ט ראשון שם חגיגה עליהן כבר יצא ידי חובה בראשונה ואע"ג דחולק חובתו הא ס"ל דחולק אדם חובתו לשתי בהמות:

ואין אדם טופל מעות למעה. לקנות בהמה גדולה:

רי"א אדם טופל וכו'. דמקרא שמעינן דמותר לטפול ומוקמינן קרא במעות אבל לטפול בהמה לבהמה לא דה"ל כחולק חובתו לשתי בהמות:

היך עבידא. כיצד יעשה אם היו לפניו וכו' מהו שידחה י"ט האחרון ויותר נ"ל דל"ג היך עבידא:

היו לפניו עשר בהמות. שהפריש לחגיגתו:

והמותר מהו שידחה וכו'. אע"ג דקי"ל נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט הואיל והללו תחילת הפרשתן לחגיגה היתה מקריבן בי"ט או דלמא כל שלא הקריבן בי"ט הראשון אינן כחגיגה ואין דוחין י"ט:

ולא ידעין. מי אמר דדוחה ומי אמר דאינו דוחה:

לפרש מיליהון דרבנן מן מיליהון. לפרש דברי ר"י ורשב"ל מדבריהן עצמן וממנו נדע מי אמר דוחה:

דר"י דהוא אמר טופל מעות למעה וכו'. שצריך שיהא מעורב בחגיגה מעות חגיגה דהיינו מעות חולין שהפריש לחגיגתו אם כן חל על כולן שם חגיגה הלכך דוחה י"ט:

רשב"ל. דהוא אמר אדם טופל בהמות לבהמה נמצא שאין בבהמה זו קדושת חגיגה אלא קדושת הפה בעלמא והוה ליה כנדרים ונדבות דאינן דוחין י"ט:

לעולם הוא מוסיף והולך. להקדיש בהמות לחגיגתו וכולן דוחין י"ט ואפילו י"ט האחרון:

עד שיאמר עוד אין בדעתי להוסיף. להקריבן היום אע"פ שיש שהות עוד היום להקריבן או שאין בדעתי להפרישן לחגיגתי אלא לשם קרבן בעלמא ושוב אינו דוחה י"ט א"נ כיון שאמר אין בדעתי להוסיף אע"פ שהוסיף אח"כ אין לו דין חגיגה:

מתני' עולות במועד באות מן החולין. חסורי מחסרא וה"ק עולות נדרים ונדבות במועד באות בי"ט אינן באות ועולת ראייה באה אפילו בי"ט אע"ג דיש לה תשלומין כל ז' עיקר מצותה בי"ט הראשון וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין דדבר שבחובה היא אפילו יש לה בשר הרבה חייב להקריבה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני:

י"ט הראשון של פסח. ה"ה לשאר רגלים אלא נקט פסח לאשמועינן דדוקא חגיג' ט"ו אינה באה אלא מן החולין אבל חגיגת י"ד באה מן המעשר:

גמ' אילו בחול שמא אינו. מותר לו להביא בהמות חולין או מעות חולין עם מעשר שני:

וטופל למעשר. מחבר המעשר לחולין:

וכא. והכא ביום טוב נמי מותר לטפול מעשר לחולין:

נאמר כאן. בעצרת כתיב ועשית חג שבועות לה' מסת נדבת ידך:

אף. מסת האמור כאן אף מן המעשר:

נאמר כאן ביום טוב ושמחת:

ונאמר להלן. במעשר שני ושמחתם לפני ה':

ופריך ויביא כולם מן המעשר. ולמה אמרו ב"ה דלא שריא אלא לטפול ולתרווייהו פריך בין לריב"ח בין לרבי לעזר:

אחת עיקר. אותה שקיבל עם שאר אחיו א"כ משאת בנימין היתה עיקר שבשבילו נתן לכולם ושאר אחיו היו טפלים לו:

ה"ג והלא שלמי חגיגה כשלמי נדבה הן וכו'. וה"פ כיון דאף שלמי חגיגה הן כשלמי נדבה למה חיבר הכתוב שלמי חגיגה להנך פסוקי קרבנות י"ט דמסת בעצרת כתיב אלא ללמדך ששלמי חגיגה דוחין י"ט אף ע"ג דאין שאר נדרים ונדבות קריבין בי"ט:

מתני' יוצאין ידי חובתן. של שלמי שמחה:

בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה. דכתיב ושמחת בחגיך לרבות כל מיני שמחות:

אבל לא בעופות ולא במנחות. דכתיב ושמחת בחגיך ממי שהחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן א"נ דכתיב זבח בהר עיבל:

גמ' שלמי חגיגה. שלמים שהקדישן ושחטן לשם חגיגה:

אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל. לא משום שמחה דבעינן זביחה בשעת שמחה:

ולא משום חגיגה. דהואיל והוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין סברא הוא שישחט נמי בשעה הראויה לחגיגה:

וחגיגת ארבעה עשר. ששוחטין בערב פסח עם הפסח וקס"ד בששחטה בי"ד קאמר:

ואין יוצאין בה משום שלמים. שלמי חגיגה:

תיפתר בששחטה ברגל. כגון שעיכב חגיגת י"ד דכיון דעבר זמנה שלמים היא ולמה קרי ליה חגיגת י"ד:

מאי כדון. מעתה מי יוצאין בהן משום שלמי חגיגה או לא:

עד דאנא תמן. בבבל דר"ז סלק מבבל לארץ ישראל ואמר כשהייתי בבבל שמעתי להא דרבי חייא בשם ר"ל ושמעינן דמברייתא דרש לה רבי לעזר שאין יוצאין בו משום חגיגה:

והיית אך שמח. קרא יתירא הוא דכתיב לעיל מיניה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגיך והדר כתיב שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח:

לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה. שלפניו לכוללו עם ז' ימים שיזבח שלמים בשביעי כדי לאכול ליל שמיני דהאי שמא מיותר כדפרישית אלא לרבות שמחת ליל שמיני וכיון דאיתרבו ליל שמיני שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ושאר הלילות לא צריכי ריבוייא דימים אפילו לילות במשמע וכי איצטריך ריבוייא ללילי יום טוב האחרון דאינו בכלל שבעה וע"כ לילה איתרבי שהיא סמוך לשבעת ימים דקרא:

אך חלק. כל אכין ורקין מיעוטין:

ושמחת בחגיך. בא לתרץ למה לא מרבינן לילי י"ט הראשון וממעטינן מאך לילי י"ט האחרון וקאמ' דכתיב ושמחת בחגיך משאתה מתחייב בחגיגה אתה מתחייב לשחוט שלמי שמחה וערב י"ט עדיין לא נתחייב בחגיגה:

הגע עצמך. אמור לנפשך מי לא עסקינן שחל י"ט הראשון בשבת א"כ אין שמחה שמונה וכשחל שבת בשאר ימות החג ל"ק ליה דמצוה לאכול שלמים ששחטן מע"ש דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד:

אימתי אמרו ההלל והשמחה שמונה. כשחל י"ט הראשון בחול א"כ ה"ל למתני במתני' השמחה שבעה ושמנה כדתנן בלולב וערבה:

בהכהנים. שאוכלים שעירי החטאת ובמוספי החג הוא שעיר החטאת וכל קרבן ציבור הקבוע דוחה שבת והכהנים אוכלין אותו חי דכתיב זבח. בהר עיבל כתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו' הרי שהשמחה בקרבנות הזבחים ולא עופות שנמלקים:

מתני' אוכלין מרובין. בני בית מרובין:

מביא שלמים מרובין. שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים שיש לו:

ועולות מועטות. עולת ראייה:

גמ' וידו רחבה. כלומר שהוא וותרן ונדיב:

וידו מיעוט'. שהוא כילי וקמצן:

קורא אני עליו כברכת ה' וגו'. וצריך להביא שלמים מרובים:

איש פרט לקטן. דסד"א הואיל וחייב בראייה ליחייב בשמחה לכך איצטרך איש:

יצא. ידי חגיגה או דלמא כבר נקבע חגיגתו בה' סלעים וכל שלא הביא בה' סלעים לא יצא:

ולמה לא. כלומר מאי סלקא אדעתיך דלא יצא:

שמא לא נקבע. וכי אין נדרו נדר ואפ"ה אינו מביא אלא אשם בב' סלעים שכך הדין באשם שהשאר דינו כמותר האשם שהיא נדבה:

וכא נקבע. וה"נ נקבע בחמש ואם הביא בב' יצא והשאר כמותר חגיגה שקרב שלמי' א"נ בהיפך שבשניהם נקבע ואם לא קרב בחמש לא יצא:

מתני' מי שלא חג. שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראייתו:

וי"ט האחרון. שמיני העצרת ואע"ג דרגל בפני עצמו הוא לשאר דברים מ"מ הוה תשלומין דראשון:

גמ' מה ט"ו שנאמר בפסח י"ט האחרון תשלומין לראשון. שהרי אינו חלוק מלפניו:

אלא צא שבת מהם הרי שבעה. מכאן שאין החגיגה דוחה שבת:

לא ממקום אחר. בתמיה הרי קרבן יחיד הוא ואיני דוחה שבת כשאר קרבנות יחיד:

והא תני אף בפסח כן. שחוגג בו שבעה ואם יצא שבת אינו אלא ששה ואנן שבעה יתכן:

הגע עצמך. כלומר ותו ואפילו בסוכה עצמו קשיא דכי נוציא שבת מהן לפעמים אינן אלא ששה אפילו עם שמיני כשחל י"ט הראשון בשבת דיש בשמנה ימי החג שתי שבתות:

שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת. ואיכא לאוקמי קרא שבעת ימים חוץ משבת דברוב שנים איירי קרא שאין יום טוב הראשון חל בשבת:

הכי גרסינן ומה תלמוד לומר תחוגו אותו. וה"פ מעתה דשבעת ימים אינו סותר להא דאמרינן דשמיני תשלומין דראשון איכא למידרש בחדש השביעי תחוגו אותו לרבות שמיני לתשלומין ושבעה דקרא חוץ משבת איירי:

אמר ר"י ותני כן. כלומר הא דבסמוך שמיני רגל בפני עצמו וכו' אמרו ר"י וגם תנינן כן בברייתא:

כולהם כתיב וביום. בקרבנות של חג בפרשת פנחס בכלהו כתיב וביום ובשמיני כתיב ביום לומר שהוא חלוק משלפניו:

מתניתא. דסוף פרק החליל אמרה כן מפורש:

בשמיני חזרו לפייס כרגלים. דבכל פרי החג לא היו מטילין פייס איזה משמר יקריב לפי שבסדר היו מקריבין אותן עד שכל ארבעה ועשרים משמרות שונות ומשלשות בהן חוץ משתים ופר דשמיני בתחילה מפייסין עליו:

אמר רבי אילא. זמן שצריך לברך שהחיינו:

פר אחד ואיל אחד. ואילו היה כסדר החג היו בו ששה פרים:

מתני' והוליד ממנה ממזר. שהביא פסולים בישראל והן לו לזכרון לפיכך אין עונו נמחק בתשובה לבדה:

יכול הוא שיחזור. דמי גניבתו וגזילתו לבעלים ויהא מתוקן מן החטא:

גמ' בשכר סופרים ומשנים. מלמדי תינוקות מקרא ומשנה:

למיעבר. בעיירות שבא"י לתקן להן מלמדי תינוקות למקרא ולמשנה:

עלון. נכנסו למקום אחד ולא מצאו לא מלמד מקרא ומשנה:

אמרין. להו הביאו לנו שומרי העיר:

סנטורי קרתא. הם העומדים על המשמר בשערי העיר:

אמרין. להו אלו הן שומרי העיר בתמיה אינן אלא מחריבי העיר:

א"ל ומאן. הן שומרי העיר:

אם ה' לא יבנה בית וגו'. אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר ובזכות התורה ה' משמר אותנו:

ועל מאסם בתורה לא ויתר. והיינו שלא הרגילו בניהם לתורה שזהו מפני שהיתה מאוסה בעיניהם דאל"כ כיון שאין הטורח מגיע לעצמם למה לא הרגילו אותם:

אותי עזבו אוותרה. על זה הייתי מוותר להם אם היו לומדים התורה ושמירה דכתיב כאן היינו הלימוד:

השאור שבה. פי' רמז לסודות החכמה מצאתי ול"נ דה"ג המאור שבה וכ"ה ברבה:

מתקלסין. משבחין לפניהם:

היה נותן עיניו בתלמידים. שיבטלו מלימודם להוצאת המת ולהכנסת כלה:

יזכה בטבריא. שילמוד תורה בטבריא:

אתון ואמרון ליה. באו ואמרון לו לר' אבהו שר"ח בנו עוסק בגמילות חסדים בטבריא:

שלח. לומר לו לר"ח בריה דרבי אבהו המבלי אין קברים בקסרין שהיית יכול לישב במקומך ולעסוק בג"ח למה שלחתיך לטבריא אם לא לעסוק בתורה:

בשיש שם מי שיעשה. ההוא הוא דפטור אבל אין מי שיעשה. ודאי המעשה קודם שלא יתבטל:

דלמא ר"ח וכו'. מעשה שר"ח ור"י ור"א נתאחרו לבוא אצל ר"א לבית המדרש:

א"ל. היכן הייתם אמרו ליה לגמול חסד:

אמר לון. ולא היה שם איניש אחרינא בהדיה שיעשה המעשה ולא תצטרכו לבטל מלימוד:

א"ל מגור היה. גר היה בארץ נכריה ולא היה לו קרובים שיתעסקו בו:

מתני' היתר נדרים פורחים באויר. מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר ואין לסמוך עליו אלא כך מסור לחכמים בתורה שבע"פ:

הלכות שבת. והלכות חגיגה והלכות מעילה יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז במקרא מועט כהר התלוי בשערות הראש:

והעבודות. הלכות הקרבנות:

הן הן גופי תורה. כלומר הן והן גופי תורה שכולן אמת:

גמ' יש להן. להיתר נדרים על מה שיסמוכו:

נשבעתי ואקיימה. מכלל דלפעמים אינו מקיים והיינו ע"י היתר:

נשבעתי באפי. מדקאמר באפי משמע שיכול לשאול עליו לפי שמחמת אפו היתה השבועה יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו לומר לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה שבא לי ע"י נדרי מתירין לו:

תמן תנינן. פ"ד דנדרים:

ופריך וכל הנדרים לא החכמים הן מתירין. בתמיה והלא הם המתירים כדמוכח קראי וכדמסיק ולא משני מידי אבל בנדרים משני דהני ד' אינן צריכין התרת חכם:

תלה הפרשה. פרשת נדרים בראשי המטות מה שלא מצינו כיוצא בו למאי הלכתא:

שלשה שיודעין. לפתוח פתח לנדר מתירין את הנדר כיחיד מומחה:

זקן. חכם:

סברין מימר. סברוהו למימר במקום שאין זקן הוא דמתירין ג' הדיוטות אבל במקום שיש זקן בעינן בעינן חכם דוקא:

אמרין. לפני ר' יסא אם רב הונא כראשי המטות הוא להתיר הנדר ביחיד או לא דרב הונא לא נטל רשות מהנשיא או מריש גלותא:

א"ל. אם אין ר"ה ראשי המטות ומי יהיה ראשי המטות אלא ר"ה ראש לראשי המטות הוא:

לדברים יחידים. כגון להתיר בכורות לחוד ולא לדין או בהיפך לדין לחוד ולא להתיר בכורות וכן שאר דברים מייחדים או דלמא כשממנים זקן ממנין אותו לכל דבר:

נשמעינה מן הדא. ת"ש:

ולראות כתמים. דם נדה:

מן דדמך. כשמת רבי ביקש רב מר"ש בנו של רבי שנעשה נשיא במקומו שיתן לו רשות להתיר מומי בכורות לו' שהוא מום קבוע ומותר לשחטו בחוץ:

כולא יהיב ליה. ר' לרב רשות אפילו על מומי בכורות חוץ ממומין שבסתר:

אע"ג דאת אמר וכו'. והוא שיהיה ראוי לכל הדברים של הוראה הוא דממנין אותו אבל אם אינו ראוי לכל הדברים אע"פ שהוא בקי בא' מהן אין ממנין אותו לדבר ההוא:

דהוה בכי בעיינוי. שהיה סומא באחד מעיניו ולא היה יכול למנותו לכולן שסומא פסול לחליצה:

וימניניה לדבר א'. לדון דיני ממונות אלא ש"מ דכל שאינו ראוי לכל הדברים אפילו לדבר אחד אין ממנין אותו:

לימים. לזמן מה ושיעברו אח"כ:

פייס לי. תבקש עבורי מר"י נשיאה שיכתוב לי איגרת אחד של כבוד לכבד אותי נגד העם שאצא לפרנסתי לחוצה לארץ:

שלוחינו. הוא והרי הוא כיוצא בנו שיהא לו רשות כאלו אני בעצמי שם:

עד שהוא מגיע אצלינו. הרשות שאני נותן לו יהיה עד שיחזור אצלינו ולא יותר ש"מ שממנין לימים:

הכין כתב ליה. ר"י נשיאה לר' לעזר:

מהו להתיר. נדרים בפלנים והוא מלבוש העשוי לכסות בו ראשו והוא גדול לפעמים ומיבעיא ליה כיון דקיי"ל שצריכין הדיינין להתעטף בטליתן בשעת הדין אם היתר נדרים סגי בפלנים או דלמא בעינן טלית דוקא:

במקום שאין טלית. הוא דמתירין בפלנים אבל במקום שיש טלית אין מתירין אלא כשהוא מעוטף בטלית:

לנדרים קלין. שניתרין בחרטה לבד מתירין אפי' בפלנים לפי שאינן צריכין עיון ואינן כדין והא דא"ר ירמיה דבעינן טלית היינו בנדרים חמורים שניתרין בפתח דצריכא עיונא:

ואת למד ממנו כמה הלכות. נמצא שאף טהרות מקרא מועט והלכות מרובות ולמה לא תני אותן בהדי הלכות שבת:

ואין את יודע מה טיבה. מהיכן למדו חכמים כן:

אל תפליגיניה לדבר אחר. אל תרחיקהו לומר שאינו כן או לדרוש דרשות דחוקות אלא אמור שהיא הלכה למשה מסיני שכך קבלו חכמים איש מפי איש עד משה:

משוקעות. נתונות:

ויאות. ושפיר קאמרת:

הרי שני מיני חיטים. דתנן בפ"ב דפאה אמר נחום הלבלר מקובל אני מר' מיאשא וכו' שקיבל הלכה למשה מסיני הזורע את שדהו שני מיני חיטים עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת שני גורנות נותן שני פיאות:

יודעין היינו. בתמיה וכי היינו יודעין דין זה מן השכל או מן המקרא אלא שכך הלכה למשה מסיני א"כ ה"ה שאר דינים השנוים במשנה הלכה למשה מסיני הם:

וכי רובה של תורה נכתבה. הלא תורה שבע"פ היא גדולה ויתירה מן התורה שבכתב:

אלא מרובין הדברים הנדרשין מן הכתב. כגון מגז"ש מהיקש ומשא י"ג מדות:

מן הדברים הנדרשים מן הפה. והן הלכה למשה מסיני:

ופריך וכיני. וכי כן הוא רוב דברים הנדרשים הן מן התורה שבע"פ. מן הדברים הסמוכין לכתב. שיש להן רמז מן המקרא והן מרובים מן אותן שאינן נסמכין אלא לתורה שבעל פה:

אלו התוכחות. ורבי מלשון רובה קשת וימררוהו ורובו מצאתי ל"א לשון ריב כן נ"ל:

אפילו כן. אע"פ שכתב להן לישראל התוכחות:

לא כמו זר נחשבו. בתמיה והיינו דאוכח להו נביא לישראל לאחר שכתבתי לכם התוכחות אעפ"כ כמו זר נחשבתם:

מה בינם לבין האומות. שאף האומות יהיו להן ספר תורה של ישראל וידרשו בה דברי דופי והיינו אלו מוציאין ספריהן א"נ שלא יהא ניכר בין ישראל לאומות שאף הן מוציאין ספרים גליונים שלהן:

ה"ג אלו מוציאין ספריהן ואלו מוציאין ספריהן דפתריהן. כמו דפתרא והוא עור דמליח ולא עפיץ:

כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. הרי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ מכאן מוכח שהדברים שבע"פ הם חביבים:

ר"י ור"י בר"ש. אמרו שני דברים שוין ולא פליגי:

אם שמרת וכו'. דה"פ דקרא ע"פ היינו דברים שבע"פ הדברים האלה הוא תורה שבכתב כרתי אתך ברית ואם לאו אין כריתות ברית:

ה"ג וחורנא אמר אם שמרת מה שבפה וקיימת מה שבכתב את נוטל שכר. וקאי אהאי קרא דפרשת עקב אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו' והוריש גוים וגו' ושמר תשמרון קאי על למוד התורה שבע"פ כדאיתא בספרי אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה קאי אתורה שבכתב ואח"כ והוריש גוים גדולים וגו' והיינו נטילת שכר:

עליהם וכו'. דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו' והמ"ל עליהם כל דברים וכתיב ועליהם ככל הדברים תלתא ריבויין לרבות מקרא משנה הלכות תלמוד ואגדה אף שהם ה' מקרא מפשטיה דקרא משמע ותלמוד היינו לימוד הלכות:

תלמיד וותיק עתיד להורות וכו'. כל דברים נכונים שיתחדשו בתורה. לפני רבו ל"ג:

יש דבר שיאמר. זה חדש הוא ואפילו בדברים שהם למעלה מהשמש והם ד"ת היינו הוראת איסור והיתר:

וחבירו משיבו. אין זה חדש שע"כ לומר שכבר היה לעולמים ששמעו משה:

לא מן ההלכות. הלכה למשה מסיני שאין למידין ממנה אפילו בדבר הדומה שאין לך בה אלא חידושה:

ולא מן התוספות. תוספות וברייתות:

התלמוד. גמ' היא שני מיני חיטין היא שני מיני שעורין. דדינם שוה אם עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת ב' גרנות נותן ב' פיאות ואף על גב דחיטים גופייהו הלכה למשה מסיני הם ואפ"ה מדמה להו רחב"ש שעורים לחיטים:

כך היתה הלכה. דאף שעורים כחטים אלא ששכחו והזכירם רחב"ש:

והא תנינן. בפ"ב דפיאה:

ומקיים יבשים לגורן. נותן פיאה לאלו לעצמן. דכשני מיני חיטים דמיין ולח ויבש שתי גרנות הן:

אית לך מימר. וכי אפשר לך לומר דאף זה היה בידם ושכחו שהרי הרבה חלוקי דינים נאמרו בה אלא ודאי דמדמין אפילו הלכה למשה מסיני וקשיא לר"ז דאמר אין למידין מן ההלכות:

מן ההורייה. הא דקאמר ר"ז אין למידין מן ההלכות לאו אהלכה למשה מסיני קאי אלא אההורייה שאם הורה החכם הלכה כפלוני אין למידין משם הלכה דשמא אם יבוא מעשה לידו ידקדק בדבר יותר ויראה טעם אחר:

שאין למידין מן המעשה. כגון שהורה רבו בדבר הלכה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו מעשה דהרבה טועין בדבר הלימוד כדאמרינן והא דרבי פלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא וטעה בסברא:

הדא דאת אמר. לא אמרן שאין למידין מן המעשה אלא בההוא דלא סבר שלא אמר טעמו של דבר למה פסק כך אבל אם אמר הטעם סמכינן עליו אדרבה מעשה רב ל"א בההוא דלא סבר שההורייה נגד הסברא אבל בשאינו נגד הסברא הלכה כמעשה מצאתי והראשון נ"ל:

בההוא דפליג. בדבר שיש בו פלוגתא ורבו עשה מעשה כאחד מהם ולא אמר בפירוש שהוא מטעם דפסק כאחד מהחולקים אין סומכין עליו דדילמא חזי עוד טעמא אחרינא לפסוק כן אבל בדבר דליכא פלוגתא סומכין על המעשה ולא חיישינן לשום דבר:

ופריך ולא מתני' היא. בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור:

ומשני מתני' בתרומה דחמירא. דהא אינה מתבטלת בפחות מק' לפיכך החמירו בה דאסור במזיד:

אתא. ר"א בשם ר"י לאשמועי' דאפילו בכל האיסורין הדין כן:

כשם שמצוה. להוכיח העם על דבר שהוא נעשה לאחר שיוכיחם:

שאינו נעשה. שלא יקבלו ממנו:

אם באת הלכה לידך. שאירע ספק טומאה בתרומה ואין אתה יודע אם שורפין על ספק כזה או תולין ולא אוכלין ולא שורפין:

לעולם הוי. אומר ששורפין שהיא חביבה:

מפרים הנשרפין וכו'. שטעונין הזיה על הפרוכת:

רבי יוסי פריך ולמידין וכו'. וכי ילפינן תרומה שאין מצותה אלא באכילה:

מדבר שמצותו. לכך מפרים הנשרפין שמצותן בשריפה הלכך ספק טומאה בתרומה תולין:

הדרן עלך פרק הכל חייבים