מתני' המוצא תפילין. בשדה במקום שנאבדין:

מכניסן. לעיר ולבית:

זוג זוג. אחד בראש וא' בזרוע והיינו זוג כדרך שלובשין בחול וחוזר תמיד ומכניס זוג אחר זוג עד שיכלו:

שנים שנים. מפרש בגמרא:

בישנות. שניכר הקשר העשוי כמין שדי דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן בבזיון:

אבל בחדשות פטור. מלהכניסן דדלמא קמיע הן ואין בהן קדושה אלא בעשויין כהלכתן לשמן:

צבתים. קשורים כל זוג וזוג לעצמו:

כרוכים. הרבה ביחד:

מחשיך עליהן. ממתין ומשמרם עד שתחשך ואז יכניסם ביחד:

ובסכנה. שגזרו שלא להניח תפילין מכסן והולך לו ודוקא מפני סכנת השמד אבל מפני סכנת לסטים מוליכם פחות פחות מד' אמות:

גמ' דרך מלבוש. כדרך שלובשן בחול אחד ולא שנים משום בל תוסיף:

שנים בראש ושנים בזרוע. דקסבר שבת לאו זמן תפילין והיינו טעמא דשרו ליה רבנן בהצלה משום דתכשיט הוא הלכך מכניסן אפי' שנים שנים דמקום יש בראש ובזרוע להניח שני תפילין וכל כמה דהוי תכשיט שרי:

ושמרת את החוקה. בפרשת קדש לי כתיב והיא אחת מארבע פרשיות הכתובות בתפילין:

יתיב וכו'. ישב ולמד בערב והיו תפילין עליו:

ומשני מצדדין היו. תפילין שבראש היו מונחין מן הצד:

כמין פיקרין היו בידו. ותפילין של יד היו מקושרין כעין צמר סרוקה שמניחין על המכה ולא היו עליו אלא כדי לשמרן:

אית דבעי מימר. איכא דאמרי לא אמר ר"א דעובר בעשה אלא המניח תפילין לכתחלה בלילה אבל אם היו עליו מבע"י ולא סילקן בלילה אינו עובר:

עד שתיכלה רגל מן השוק. והיינו חצי שעה לאחר שקיעת החמה:

אית דבעי נישמעינה מן הדא. דשבת לאו זמן תפילין:

מי שצריכין אות. אותן ימים שצריכין להן אות להראות שהן מחזיקין בתורתו של הקב"ה יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות. בין הקב"ה לישראל שנאמר כי אות היא ביני וביניכם:

ופריך ולא כבר כתיב מימים ימימה ודרשינן מיניה מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי"ע והיה לך לאות ל"ל:

ומשני לית לך. אין לך לתרץ אלא כי הא דאר"י כל דבר שאינו מבורר ומפורש עושין לו סמוכין ממקומות הרבה וכן דבר זה שלא להניח תפילין בשבתות וי"ע כל מה שנוכל למצוא לו סמך מקרא סומכין אותו:

נשים מניין. שהן פטורין מתפילין למ"ד שבת ולילה זמן תפילין פריך דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין נשים פטורין מדהוה מ"ע שזמן גרמא:

ולמדתם אותם את בניכם. ולעיל מיניה כתיב וקשרתם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם:

החייב בתורה. דרש מקרא אשר לפניו בהיקישא:

התיבון. כלו' איתיבי':

אשת יונה. בן אמיתי הנביא:

ולא מיחו בידם חכמים. שמעינן דנשים חייבות בתפילין דאי פטורות היו מוחים בידם דנראה כמוסיף על התורה א"נ כיון שתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר וחי לאו דמדאור' הוא היו מוחים בידם חכמים ועליית רגל היו מוחים דמיחזי כמביא חולין לעזרה א"נ משום ראיית פנים בעזרה שלא לצורך:

ה"ג אשתו של יונה הושבה. פי' החזירוה חכמים ולא הניחו אותה לעלות לרגל:

אין מחוור. לאו מדאורייתא שבת לאו זמן תפילין אלא מדרבנן ולרבן גמליאל מדאורייתא שבת לאו זמן תפילין ולפיכך מתיר להכניסן שנים שנים משום תכשיט וכדפרישית לעיל:

שיערו לומר וכו'. כלומר אף רבן גמליאל סובר שבת זמן תפילין מדאורייתא והא דמתיר להכניס שנים משום דסובר שמותר להניח תפילין עד מקום שהראש הולך ומשפע לצד מעלה:

וכמה מחזיק. הגובה ההוא:

שתים. שני תפילין:

ופריך מעתה אפילו בחול. יהא מותר להניח שני זוגות תפילין בבת אחת:

אין בעי מיהב יהבי. אם רוצה להניח בחול שני זוגות תפילין בבת אחת שרי:

רופף. רך ובלעז פונטינ"א:

תמן תנינן. בעדיות פ"ו:

על תרנגול וכו'. ר"י. בן בבא העיד על תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש שניקר מוחו של תינוק ואף על גב דכי יגח שור כתיב אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף במשמע דילפינן שור שור משבת:

ובלבד ע"י שנים. הא דקאר"ג שנים שנים היינו שצריך שיהיו שנים מכניסין שאחד יחשדוהו ויאמרו שלא מצאן אלא הניחן לכתחלה ורבן גמליאל מחמיר מתנא קמא לישנא אחרינא אמתני' דעדיות קאי דתנן התם העיד ר' יהודה בן בבא שמשיאין האשה על פי עד אחד ושנסקל תרנגול בירושלים וכו' ואמר רבי יוסי שהתרנגול נסקל ע"פ שנים עדים והא דתני על פי עד אחד לא קאי אלא אמשיאין אשה ולשון ראשון נראה עיקר:

ואפילו שנים שנים. ואזוגות תפילין קאי ור"ג מיקל מת"ק:

על דעתון דרבנן. היינו ר' יוסי דאמר דר"ג מחמיר מת"ק:

אינו מחוור. דמדאורייתא שבת לאו זמן תפילין הוא אלא מדרבנן לכך החמירו ת"ק ור"ג:

על דעתיה דר' אחא מחוור. ברור לר"ג דשבת לאו זמן תפילין מדאורייתא הלכך מיקל ואפי' שני זוגות שרי דתכשיט הן:

ופריך ויביאם בידו. לר"ג פריך כיון דשבת לאו זמן תפילין הוא ומשום הצלה קשרו רבנן אפילו בידו יהא מותר להביאם ומשני מוטב להביאם דרך מלבוש והן כתכשיט מלהביאם בידו דהן כמשאוי:

ופריך מוטב לדחות את השבת פעם אחת. דכשיביאם בידו יכול להביא כולם בבת אחת משא"כ כשמביאן שנים צריך לחלל שבת הרבה פעמים ל"א סיומא דפירוקא הוא מוטב לדחו' את השבת פעם אחת להביאם דרך מלבוש שאינו אלא איסור אחד דשבת לאו זמן תפילין הוא אבל כשמביאן בידו איכא תרי איסורא דשבת לאו זמן תפילין הוא ועוד משום משא והראשון נראה עיקר. אחד האיש ואחד האשה. מכניסין תפילין זוג זוג וקס"ד דרבנן קאמרי הכי:

מ"ד מחוור. דודאי סברי רבנן שבת לאו זמן תפילין הוא ואפילו הכי אסרי להכניס שנים דלאו תכשיט הוא יותר מזוג אחת דסברי אין מקום בראש להניח יותר מזוג אחד אם כן אין חילוק בין אשה לאיש:

מ"ד אינו מחוור. אלא למ"ד אינו מחוור ולכך אסרי רבנן דשבת זמן תפילין הוא ואם מניח שנים עובר על בל תוסיף קשיא הניחא באיש אסור דלדידיה זמן תפילין הוא אלא באשה הא ודאי גבה לאו זמן תפילין הוא למה לא תכניס שנים שנים:

מאן תנא אשה ר"ג. כלומר סובר בהא כר"ג דעבד חייב בתפילין וה"ה אשה וכדמסיק:

וכא מיחו בידו. בתמיה וכי הכא גבי אשה מיחו בידו הא עבד ואשה שוין לכל מצות שבתורה וכיון דאף אשה חייבת הלכך אסורה להכניס יותר מזוג אחד משום איסור דבל תוסיף:

אבל בחדשות מותר. להניחן בשדה:

למה. כלו' מ"ט ישנות חייב להביאן וחדשות פטור:

ישנות בדוקות. ודאי תפילין כשרות הם אבל חדשות איכא למימר פסולין הם א"נ קמיע הם ולא תפילין:

אינן צריכות בדיקה. לעולם ומייתי סייעתא מהלל הזקן:

ה"ג אילו מאבי אימא הן. ומאי קמ"ל אלא לומר דלא נבדקו מאז ועד עתה הואיל וחיפויין קיים והרי הן בחזקתן:

אחד חזקה לכולן. צבת אחד הוי בדיקה לצבתין כולן והשאר אינן צריכין בדיקה:

אין תימר וכו'. כלומר ואיכא בינייהו אם תאמר חזקה אחד לכולן בודק זוג מצבת ראשון ואחד מצבת השני ואחד מג' והוחזקו כל הצבתים כולן:

ה"ז מעטף בעור. לצאת בגשמים ובזה הוא מוציא העור לחוץ ומכסן בעור שהוציא:

הדא דתימא ברך. בעור שהיא רך וראויה לצאת ולהתעטף בה:

אבל בקשה. שנראה שאינה כנושאה אלא לכסות בה דבר אסור:

כשהיה המקום. שהתפילין מונחים:

מונדרן. כמו מדרון כלומר מקום מוצנע אבל אם היה באמצע הדרך אף לכסות אסור דמאי מהני הכיסוי הלא כל עובר רואה אותן:

מתני' נותנו לחבירו וחבירו לחבירו. דכל חד וחד לא ממטי להו ד"א:

לחצר החיצונ'. של עיר שהוא מקום המשתמר הראשון:

וכן בנו. שילדתו אמו שם בשדה בשבת:

אפי' חוץ לתחום. בחבית של הפקר איירי דאי יש לה בעלים הא קי"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וסבר ר' יהודה חפצי הפקר לא קנו שביתה:

אמרו לו. ריב"ן הוא דא"ל דשמעינן ליה דאמר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן:

לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. כלומר אלו היו לה בעלים ולא ערבו לא היתה מהלכת אלא אלפים אמה השתא נמי לא תלך אלא אלפים אמה ממקום שביתתה:

גמ' בתינוק של סכנה. איירי מתני' שהתינוק מסוכן אם יהיה בשדה הלכך התירו ליתנו לחבירו:

יביאו ביד. דאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש:

ביכול להביא דרך היתר. ובלי עיכוב אף בפיקוח נפש אין דוחין את השבת כיון שאפשר לעשות בהיתר:

לוי סוכיא. כך שמו:

במערה מכד לכד היא מתני'. דקס"ד דהא דמתיר ר"י במתני' אפי' בחבית היינו טעמא דסובר מים אין בהם ממש ואין קונין שביתה אלא דקשיא למה מתיר להוליך החבית לכך מוקי ליה במערה מכד לכד דחבית אינו יוצא חוץ לתחום אלא המים שבתוכו:

הכי גרסינן רבי יהודה כדעתיה דרבי יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש והיינו כדפרישית וכן משמע בבבלי:

מתני' הקורא בספר. כל ספרים שלהם היו נגללים כס"ת שלנו:

האסקיפה. כעין אצטבא שלפני פתח הבית:

גוללו אצלו. הואיל וראשו אחד בידו:

לי' טפחים. התחתונים הסמוכים לקרקע של רה"ר וכולה מפרש בגמ' הופכו על הכתב. האותיות כלפי הכותל שלא יהא מוטל כל כך בבזיון ומניחו שם עד שתחשך:

משום שבות. כגון זו שראשו אחד בידו וליכא כי אם שבות דרבנן אם גוללו אצלו דגזרו דלמא נפל כוליה מידו ואתי לאתויי דאיכא איסורא דאורייתא:

גמ' מתני' באסקופה מותרת. כלומר באסקופת רשות היחיד שהיא גבוה עשרה ורחבה ארבעה דמותר להוציא מרשות היחיד עליה:

אבל חוץ לאסקופה אסורה. דלפניה רשות הרבים וקשיא נגזור דלמא נפיל כוליה מידו ואתי לאתויי דאיכא חיוב חטאת:

ומשני תיפתר. תפרש למשנתינו באסקופת כרמלית שרחבה ארבעה ואינה גבוה עשרה וחוצה לה רשות הרבים ולפנים הימנה רשות היחיד ולא תיקשי לך איך הביאה מרשות היחיד לכרמלית דאיירי שהיה יושב וקורא בו מבעוד יום בפנים באסקופה ושכח ונפל מידו בערב:

אסור להשתמש באויר עשרה. של רשות הרבים דאויר רשות הרבים עד עשרה לרשות הרבים דמי:

שאין עליו מפה. להגין על הכתב שלא יעלה האבק על האותיות:

וכא אמר הכין. והכא אמר כן דאפי' בסמוך לארץ גוללו אצלו:

לית כאן ר' יהודה. לא גרסי' במתני' ר"י אלא ר"מ אומר אפי' אינו מסולק וכו':

דברי חכמים. רבנן דבני הישיב' אמרו דר"י אמר משמיה דר' יוחנן:

לא סוף דבר ספר. לאו דוקא ספר שלם גולל אצלו אלא אפי' פסוקים שנפלו מידו גוללן אצלו:

מתני' זוז. אבן או עץ הבולט מן הכותל על אויר רשות הרבים:

נותנין עליו. בני עליה דרה"י הוא:

גמ' לא אמר אלא אחת. שאין שם אלא חלון אחת אבל שתי חלונות של שני בני אדם אסורין להשתמש בזיז:

שאין שתי רשויות. של שני בני אדם משתמשות ברשות אחת ל"א לא אמר אלא זוז א' אבל ב' זיזין אחד למעלה ואחד למטה אסור שאין ב' רשויות של העליון ותחתון משתמשין ברשות אחת וכ"נ עיקר:

בשאין בהן רוחב ד'. כלומר לא אמרן דאסורין להשתמש בב' זיזין אלא דוקא בשאין בהן רוחב ד' דה"ל כרה"י ממש דבטיל לגבי כותל ואין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת:

אבל יש בהן רוחב ד'. ה"ל מקום פטור ומותרין להשתמ' בו אפי' הרבה רשויות:

ובלבד שלא יחליף. דרבנן הוא דאלו חיובא ליכא דבעינן עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד או בהיפך אבל כאן עקירה או הנחה במקום פטור:

מתני' עומד אדם ברשות היחיד. בבית או על הגג ושוחה ונוטל חפץ ברשות הרבים כאן ומניחו כאן ואם על פי שאין ראשו ורובו עומד ברשות הרבים במקום החפץ ולא גזרינן שמא יביאנו אצלו:

ובלבד שלא יוציאנו. מד' אמותיו שהיה מונח בו:

וישתין ברשות הרבים. דמפיק מרה"י לרה"ר:

מי שנתלש רוקו. והוא שנתעגל ונתהפך בפיו:

עד שירוק. דכיון דלמשדייא קאי משוי הוא:

גמ' לא סוף דבר עומד וכו'. אין גירסת משנתינו דעומד אדם ברה"י וכו' נכונה אלא צריכין להגיה לא יעמוד אדם וכו' כך קיבלו מרבם:

מתניתא אמרה כן. ממתני' דלקמן מוכח דגרסינן לא יעמוד וכו':

דברי ר"מ. ומדסיפא ר"מ רישא נמי ר"מ וגזרינן שמא יביא אצלו במקום שהוא:

בפיחה. הא דאר"י אף מי שנתלש רוקו וכו'. לאו ברוק דק איירי דרוק אין בו ממש אלא בפיחה איירי והיינו רוק עבה שיצא בכח:

דלא כן. דאם לא כן:

ר"י כדעתי'. לא הוה ר"י לשיטתו:

דאמר משקה טופח חיבור. וא"א שלא יהיה בפיו טופח א"כ אף מה שנתעגל ונהפך בפיו עדיין הוא מחובר לרוקו שבפיו ולמה לא ילך ד' אמות אלא ודאי בכיחה איירי:

והן מתגלגלין. פי' מימי רגליו מתגלגלין:

סילון. צינור גבוה עשרה ורחב ד' דה"ל רה"י:

מתני' וישתה ברה"ר. ויושיט צוארו לרה"ר וישתה גזירה שמא יכניס הכלי אצלו:

וכן בגת. מפרש בגמ' לענין מעשר:

קולט. תופס כלומר מקבל מן המים הנזחלים ושותה:

המזחילה. כמין בנין מדרון עשוי סמוך לכותל שזוחלין בו המים ולכך נקרא זוחלין שכל דבר המהלך ורוחש נקרא זוחל:

למטה מי' טפחים. קולט בכלי מן המים היורדים מן המזחילה שהיא למטה מי' טפחים ודוקא קולט אבל לצרף פיו או כלי למזחילה שהוא בפחות מג' סמוך לגג ואע"פ שהוא למטה מי' מ"מ הואיל ומוטלת לאורך הכותל אסור:

ומן הצנור מ"מ. בין קולט בין מצרף משום דצנור לעולם בולט הוא ויוצא לרה"ר ולפי הגירסא שלפנינו ה"פ מן הצנור ומ"מ שהוא מקלח קולט אבל צירוף אסור לעולם:

גמ' ניחא ברשות היחיד וכו'. הניחא דלא יעמוד ברה"י וישתה ברשות הרבים משום דרשות היחיד עולה עד לרקיע ופיו לרשות היחיד דמיא:

ברשות הרבים וישתה ברה"י. אלא דלא יעמוד ברשות הרבים וישתה ברה"י אמאי הא פיו למעל' מי' הוא עומד וכל למעלה מעשרה ברה"ר מקום פטור הוא:

ומשני שנייא היא. שאני הכא דלכך אסור שמתגלגל ויורד מה ששותה לתוך מעיו למטה מעשרה:

מלעיטין. שתוחבין לו המאכל בכח למקום שיכול להחזיר:

מבחוץ מלעיטין וכו'. אלא מבחוץ דמלעיטין אותו דוקא מבחוץ ואמאי הא פיו מסתמא למעלה מעשרה הוא וכל למעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא והכא ליכא לשנויי שמתגלגל ויורד שרגלי הגמל גבוהים למעלה מעשרה ולא משני מידי אהך קושיא:

מחלפא שמועתיה. היה מהדר תלמודיה וקשיא ליה אדברי ר' אחא בר יעקב ממתני' שכל ג' שהן סמוכין למחיצה כמחיצה. דקס"ד דוקא קולט אבל מצרף לא מ"ט אלא במזחילה פחות מג' סמוך לגג עסקינן וקשיא א"כ קולט נמי אסור דהא כגג דמי וכמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דמיא:

תיפתר. תפרש למשנתינו ביוצא המזחילה חוץ לשלשה מן הגג ואפ"ה לצרף אסור שנראה כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים:

שאין בו. בצינור ובמזחילה רוחב ארבעה דברוחב ארבעה אסור דגזרינן דלמא אתי לקלוט מהן כשהן למעלה מעשרה דמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים:

נעץ קנה. סתמיה אין רחב ד':

והקיפו מחיצה. כלומר במקום שמוקף מחיצה והיינו ברשות היחיד:

וזרק מרשות הרבים. ונח על הקנה:

במחלוקת. בא למחלוקת דר' ורבנן דתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהוא ר' מחייב דלא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה כל שהוא באויר רשות היחיד וחכמים פוטרים א"כ לר' חייב ולרבנן פטור:

והתנינן. בגיטין פ"ח:

כיון שהגיע לאויר הגג הרי זה מגורשת. לימא מתני' כר' ולא כרבנן דהא במתניתין משוי לאויר הגג כמקום ארבעה:

בגג שיש לו מעקה. והגיע לאויר מעקה שודאי סופו לנוח על מקום ארבעה וכן בשלשה הסמוכין לגג:

אמר רבי חייה וכן בגג לענין מעשר. ל"ג ליה הכא ואדלעיל קאי אהא דתנן וכן בגת ומפרש ר"ח דלענין מעשר איירי דתנן בפ"ד דמעשרות שותין על הגת בין מחמין בין מצונן דברי רבי מאיר וקמ"ל מתני' דלא יעמוד אדם ע"ג קרקע וישתה בגת בלא הפרשת מעשר אלא אם כן הכניס ראשו ורובו לגת:

דרבי מאיר היא. משום דקשיא ליה הא דתנן במתני' קולט מן המזחילה למטה מי"ט אבל למעלה מי"ט לא משום דהוה כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ואמאי הא לא נח לכך מוקי למתני' כרבי מאיר:

את רואה את הכותל כגמום. כלומר חוקקין להשלים ורואין כאלו חקוק מן הכותל עד שתהא המזחילה מקום ארבעה ואיירי בענין שבמזחילה נחים המים כגון שהמזחילה סתומה מצדדיה וכשנתמלאה המזחילה המים צפין ועוברין למעלה:

דברי הכל היא. כרבנן נמי אתיא ודקשיא הא לא נח:

במשתפע עשרה וכו'. דאיירי מתני' בשהגג אינו משתפע אלא בג' אמות השיפוע אינו אלא עשרה טפחים דלא ניחא לעלות בו וה"ל כאלו נח:

בעי. פריך:

ה"ג מה תמן וכו'. פי' ומה התם גבי גט שאינה צריך הנח' אלא כל שהוא ברשותה הרי זו מגורשת:

את אמר עד שינוח. אפ"ה אינה מגורשת עד שינוח הגט ולא מהני גג משופע:

כאן. גבי שבת דבעינן הנחה דומיא דמשכן כ"ש דלא מהני גג משופע דליהוי הנחה אלאי ודאי דמתני' דרבי מאיר היא:

מכל מקום לא נח. אף דנאמר חוקקין להשלים הא מ"מ לא נח:

מכיון שאין בו רוחב ארבעה וכו'. כלומר ודאי דבמזחילה הוי הנחה מעלייתא א"כ מה שהוא מונח על הגג הוי הנחה אלא כיון שהוא נוטלו מן המזחילה ואין בה ארבעה כדאמרינן לעיל הלכך הוה קשיא לן והא לא נח אבל לרבי מאיר דאמר חוקקין להשלים לא קשיא דמזחילה כאלו יש בה ארבעה היא דחוקקין מן הכותל עד שתהא מקום ד':

מתני' בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה י"ט. כלומר בור ברשות הרבים וחולייתו סביביו וסך הכל גבוה עשרה מקרקעית הבור רה"י ממלאין ממנה לחלון:

ושופכין לתוכה. לאשפה דאשפ רשות היחיד היא:

גמ' ופריך אין עמוק כגבוה. בתמיה וכי אין אתה רואה המחיצה שבתוך הבור להצטרף עם החוליא דליהוי עשרה נמצא דמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ל"א הכי פריך ל"ל חוליא גבוה עשרה הא בור גופיה רשות היחיד ואין רה"ר מפסקת ביניהם ומשני שאין בפיו ד' הלכך ה"ל הבור כרה"ר. אבל החוליא אע"ג שאין בפיה ד' כיון דגבוה י' למעלה מרה"ר מותר לבני רה"י לכתף עליו:

ומשני שאין בפיו. של הבור חלל רוחב ד' וה"ל מקום פטור דמקום גבוה י' ואינו רחב ד' ברה"ר מותר לזה ולזה הלכך מותר למלאות הימנו:

עד כדון בסתום. אם הבור סמוכה לחלון הוא דמותר למלאות:

היה מופלג. אם הבור רחוק מן החלון מאי תקנתיה:

נותן נסר. מן החלון עד הבור דה"ל כוליה אויר רה"י:

נועץ קנה. להכירא בעלמא דכיון דמטלטל באויר רה"ר למעלה מי' מדינא אינו צריך כלום אלא שלא יבא לטלטל למטה עביד היכירא:

למעלה מי' שבות. דלכתחלה אסור להשתמש באויר רה"ר למעלה מי':

הוי דין אמר נסר. הרי דשמואל הוא דאמר שיתן נסר:

היו שנים. שני חלונות משני בתים למעלה מן הבור והיא מופלגת:

תרין אמורין. פליגי בה תרי אמוראים:

חד אמר מחיצה עשרה. צריך לעשות כל א' מחלונו עד הבור:

וחורן אמר. ואחרינא אמר דבנסר ארבעה סגי:

לא נמצאו שתי רשויות. של שני בעלי בתים משתמשים ברשות אחד שמשפת הבור עד חלונותיהם ואע"ג דלמעלה מעשרה הוא מ"מ אסור לשני רשויות להשתמש ברשות אחד עד שיערבו:

א"ל רה"ר. שתחתיו מבטלת לרשויות וכל חד בדידיה קא ממלי דלמעלה מי' ברה"ר אפי' שתי רשויות משתמשות בו:

מתני' ה"ג שהוא מיסך על הארץ. פי' שנופו נוטה למט' מכל צדדיו סביב:

מטלטלין תחתיו. דאמרינן לבוד והרי יש כאן מחיצה י' דעיקרן במקום שמחוברין לאילן גבוהין מי':

שרשיו גבוהין. שאין הענפים נמוכין אלא בראשו וחוזרין ומתעקמין ומגביהין לצד חיבורן וי"מ שיוצאין שרשיו מן הקרקע ונראין כמו באילנות הזקנים:

לא ישב עליהן. שאסור להשתמש באילן גזרה שמא יתלוש ואי לא גביהי ג' הרי הן כקרקע ומותר לישב עליהן:

הדלת שבמוקצה. רחבה שאחורי הבתים והדלת שלה אינה קבועה בציר כשאר דלתות אלא זקופה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטילה לארץ:

וחדקין. קוצים שהתקינן כדי לסתום בהן הפרצה ופעמים פותחה וכן מחצל' של קנים שכל אלו אינן קשורין ואינן קבועין במקומן אלא כשבאין לפתוח מטילין אותן על הארץ:

אין נועלין בהן. דמיחזי כבנין:

אא"כ גבוהין מן הארץ. דאז לא מיחזי כבנין ונועלין בהן:

גמ' ובלבד שלא יהו בו בחלל שתחת האילן יותר מבית סאתיים אבל אם היה בהקיפו יותר מב"ס אין מטלטלין בו אלא בד' ואפי' נטעו מתחלה לכך דהוה מוקף לדירה משום דהוה דירה לשמור אויר שדות וכרמים ולא לדור ממש:

ה"ג ויהו מחיצות גבוהות י' ופרוץ כנגד פרוץ. שלא יהא פרוץ מב' צדדיו זה כנגד זה:

היא שרשי אילן וכו'. כלו' שרשי אילן וכרוב חד דינא אית להו ובשניהן מותר לישב עליהן ולא חיישי' דנתרי קינסי:

בגבוהין ג'. לא ישב עליהן כדפריש' במתני' בשאין להן צירין. שהן סובבין בו דאם פותחין הן נופלין וכשמחזירן ה"ל כבונה אבל בשיש להם ציר והן קבועין בפתח נועלין בהן כדתני':

הכי גרסינן דלת גוררת מחצלת גוררת קנקילין גורר. פי' שתלויות ונגררות לארץ כשנפתחו:

מחצלת הקשורה ותלויה. דהיינו שגבוהים מן הארץ אע"פ שאין להן ציר:

מתני' לא יעמוד ברה"י. ויטול מפתח המונח בר"ה ויפתח בו פתח החנות שברה"ר. ואע"פ שאין ממקום המפתח עד הפתח ד"א גזרה שמא יכניס המפתח אצלו:

אא"כ עשו לו מחיצה. ויעמוד בתוכה ויפתח וינעול:

א"ל והלא מעשה וכו'. שמעוה רבנן לר"מ דכי היכי דאמר לא יעמוד ברה"י ויפתח ברה"ר וכו' ה"נ קאמר לא יעמוד אדם בכרמלית ומשום הכי קא מותבי ליה משוק של פטמין שהיה בירושלים דככרמלית היא כיון שדלתותי' נעולות בלילה לא מיקרי רה"ר וכיון שאינן יכולין לערב את כולה ה"ל ככרמלית והחלון שמניחין בו המפתח היה רה"י והיו עומדין בכרמלית ופותחין ברה"י:

פטמין. טבחים שמפטמין הבהמות לשחוט:

של צמרים. מוכרי צמר:

גמ' אין הלכה כר' יהודה. היינו חכמים דמתני' דפליג' על ר"מ:

בעי למה עבד ר"מ את הכותל. מיבעיא ליה הא דסבר ר"מ חוקקין להשלים לענין מאי אמר חוקקין:

כגמום או כנקוב. פי' כגמום אם היה במקום אחד רחב ד' למטה או מן הצד רואין כאלו נחתך הכל בשוה אבל בחור שאין בו ד' בשום צד לא אמרינן חוקקין או דלמא כנקוב ואפי' חור כל שהוא רואין אותו כאלו הוא נקוב לצד פנים ויש בו ארבעה:

אין תימר כגמום וכו'. ונפקא מיניה דאם נאמר כגמום הוא א"כ מותר ליתן המפתח בתוך חור המנעול אפילו למעלה מעשרה דהא ליכא שום מקום רחב ארבעה אבל אי אמרינן כנקוב הוא א"כ ה"ל כנקוב עד הרשות היחיד ארבעה על ארבעה וה"ל חורי רשות היחיד ואסור ליתן לתוכו מפתח אפילו למטה מעשרה דה"ל כמכניס מרשות הרבים לרשות היחיד ל"א מיבעיא ליה אי הוה כגמום כאלו נחתכה הפתח מלמעלה עד מקום החור או כנקוב כאלו חקוק בו במקום המפתח מקום ד' על ד' וה"ג אי כגמום למטה מעשרה מותר ואי כנקוב אפי' למטה מעשרה אסור ולשון ראשון נראה עיקר:

פתח גנות. סתם מנעוליהן גבוהין עשרה ורחבן ד' ורשות היחיד הן:

בית שער. בית קטן ופתח הגינה פתוח בו ובשערי גינה הסמוכים לרשות הרבים עסקינן:

פותח ונוטל מבפנים. דבית שער רשה"י הוא וכן כשהוא מחוץ:

הכי גרסיכן לא מיכן ולא מיכן. דאסור מכאן ומכאן להכניס מכרמלית או מרה"ר לרה"י דהיינו המנעול הלכך נוטל המפתח מערב שבת ונתנו על גבי המנעול ועומד על גבי האסקופה ומטלטל המפתח ממנעול עצמו לפתוח בו ולא גזרינן שמא יביאנו אצלו לאסקופה שהוא כרמלית:

ומניחו במקומו. למנעול על גביו כגון מנעולין של עץ שעושין עניים לפתחיהן וראשיהן רחבין:

הכי גרסינן וחכמים אומרים אע"פ שהמנעול למעלה מעשרה טפחים מביא המפתח מערב שבת ופותח וכו'. וה"פ דאיירי במנעול שאין בו ארבעה וה"ל כרמלית כמו אסקופה ורבי מאיר סובר דחוקקין להשלים וה"ל מקום ד' וחכמים סבר י דאין חוקקין להשלים וה"ל מקום פטור:

שאין משתמשין מרשות לרשות. מאסקופה שהיא כרמלית לחלון שהוא רשות היחיד דרך המנעול שהוא מקום פטור לרבנן ובטל אצל כל רשויות:

הכי גרסינן הדא אמרה כגמום עביד רבי מאיר. וה"פ מדאוסר למעלה מעשרה ומתיר למטה מעשרה ש"מ דאיירי במנעול שבמקו' אחד רחב ד' אלא שבמקום המפתח אינו רחב ד' הלכך למעלה מי' דאמרי' חוקקין להשלים אסור אבל למטה מי' מותר דהא לא הוי חורי רה"י דהא אינו נקוב עד לפנים:

ניחא מבפנים וכו'. פריך הניחא שמבפנים צריך בית שער דגזר דלמא מפיק מאסקופה שהיא כרמלית לרה"י:

מבחוץ צריך בית שער. למה הא לא גזר ר"מ דלמא מפיק מכרמלית לר"ה דהא מתיר במנעול למעל' מי' ליתנו על המנעול ולפתוח בו ולא גזר שמא יביאנו אצלו לאסקופה שהיא כרמלית:

ומשני לא נמצא שתי רשויות משתמשות ברשות אחת. דהא מ"מ בני רה"ר ובני רה"י משתמשות באסקופה זו ואסור:

מתני' נגר. כעין בריח שתוחבי' בכתלים או באסקופה לנעול בו הדלת:

קלוסטרא. שראשו עבה וראוי לבוכנא לכתוש ולשחוק בו פלפלין ואע"ג דתורת כלי עליו אוסר ר' לעזר אא"כ קשור ותלוי בדלת:

ור"י מתיר. דתורת כלי עליו משום גלוסטרא ולא מיחזי כבונה:

נגר הנגרר. שקשור בדלת אבל אינו תלוי שהחבל ארוך ומתוך שנגרר אינו נראה כקשור וכשאין בראשו גלוסטרא קאמר:

נועלין בו במקדש. דשבות בעלמא הוא ואינו בונה ממש הואיל וקשור הוא אלא הואיל ונגרר מיחזי כבונה ואין שבות דרבנן במקדש דלא גזרו שם:

והמונח. שאינו קשור כלל הוי בנין ממש ור"י סבר לאו בנין ממש הוא אלא דומה לבנין ובמקדש לא גזרו שבות:

גמ' כדברי המתיר. דהיינו ר' יוסי:

עושה נגר טפל לקלוסטרא. כדפרישית במתני' איזהו נגר. הנגרר דתני במתני' אע"פ שאינו תלוי. למעלה מן הארץ אלא הוא נגרר על הארץ בראשו התחתון:

משכני חילפיי. משך אותי חכם ששמו חילפיי:

והראני. נגר של בית רבי:

אתי' דיחידאה דהכא. ר' יהודה דאמר הכא נגרר מותר במדינה:

כסתמא דתמן. כחכמים שבמתני' דפ' כל הכלים דאמרו בין כך ובין כך פוקקין בו:

ודיחידאה דתמן. ר' אליעזר דמתני' דהתם דאמר בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו אבל נגר אין פוקקין בו:

כסתמא. דהכא כת"ק דמתני' דאמר נגר הנגרר נועלין בו במקדש אבל לא במדינה:

היך עבדין עובדא. הלכתא מאי כיון דאיכא תרי סתמא דסתרי אהדדי:

ה"ג אתא ר' חונא בשם ר' שמואל הלכה כר' יהודה עד שיהא קשור בדלת. וה"פ עד שיהא קשור בדלת עצמה דמוכח שפיר דלנגר עביד ליה אבל אם קשור במזוזות הפתח לא מהני:

בדבר שהוא יכול להעמידו. שיהא החבל חזק כל כך שלא יפול מקשירתו:

ה"ג נגרייא דר"א הוה קטיר בגמי. פי' היו קשורים בדלת בגמי שאינו דבר חזק:

נשמט אסור. שנפסק החבל שהוא קשור בו והאגד בדלת והנגר מונח בקרן זוית כשהוא פותח את הדלת אסור:

נקמז. שהותר אגדו שאם ירצה לסתום בו לא יהא ניכר אגדו. ויש מפרשים נקמז שנכנס הנגר בחור האסקופה ונפחת אותו החור ויוצא הנגר לצד הקרקע ונועץ בקרקע ועד השתא איירי כשהאסקופה גבוה ואין החור ניקב עד לארץ:

מדדהו בראשי אצבעותיו. ללשון ראשון ה"פ מדדהו עם החבל הקשור בו שיהא ניכר שהיה קשור בו וללשון השני ה"פ מדדהו בראשי אצבעותיו שלא יהא ניכר כבונה:

מתני' מחזירין ציר התחתון. של דלת חלון של שידה תיבה ומגדל שפתחיהן מצידיהן דציר התתתון כל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו ואין כאן בניין:

אבל לא במדינה. גזרה שמא יתקע בגרזן או במקבת דהוי מלאכה:

והעליון כאן וכאן אסור. דכיון שיצא העליון כולו נופל ה"ל כבונה אע"ג דלאו בונה ממש הוא מ"מ שבות גדול הוא ואפי' במקדש לא התירו:

ה"ג רי"א העליון במקדש והתחת' במדינה. דס"ל אין בנין בכלים וליכא אלא שבות ולא גזרו על השבות במקדש:

מחזירין רטיה. כהן שלקה בידו ונתן עליה רטיה מבע"י והוצרך לעבוד עבודה בשבת ונטל רטיה מעל ידו שלא תהא חוצצת בינו ובין ידו לעבודה דחציצה פוסלת בהן דבעינן ולקח הכהן דכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן:

מחזירה לאחר העבודה. דאי לא שריית ליה להחזירה מימנע ולא עביד עבידה:

אבל לא במדינה. גזרה שמא ימרח הרטי' וחייב משום ממחק:

אם בתחלה. שלא היתה קשורה מבע"י או שכהן זה לא סלקה לצורך עבודה:

כאן וכאן אסור. והכא ליכא למימר אין שבות במקדש דהא ודאי האי שבות לאו צורך גבוה הוא אלא צורך עצמו:

גמ' לא כל שבות התירו במקדש. כלומר הא דאוסר הת"ק להחזיר ציר העליון אע"ג דאינו אלא שבות כיון דלא כל שבות התירו במקדש דהא סידור הקנים ונטלתן אינן דוחין את השבת ה"ה שבות זה דציר העליון לא התירו:

והממרח. שמחליק גומות שברטייה:

חייב חטאת. דממרח תולדה דממחק היא:

והתני. בניחותא:

הוחלק'. הרטיי':

מחזירה מלמעלן. דוחק לרטיי' שתחזור למעלה:

איספלני'. היינו רטיי':

שתפחה. באמצעית' ופירשה מע"ג המכה:

והוא שתפחה כנגד המכה. שעדיין הרטיי' מונחת כנגד המכה ולא פירשה ממקומה אלא שנתפחה:

והתני. בניחותא:

שאינה אלא כמשמרה. שלא תתקלקל ולא גזרו בו חכמים שאינו בהול כל כך שיבוא לידי שחיקת סממנים ומרוח:

חוץ מעלי גפנים. וה"ה שאר עלים שמרפאים אסורים:

הדא פואה וכו'. האי פואה שורש וסם טוב הוא כשיש בו ה' או ז' או ט' קשרים:

פואה. מין זרעונים:

ובלבד דלא יתן מויי. והוא שלא יצאו ממנו מים:

ע"ג מכה בשם. פסוק שיש בו שם משמות הקדושים שאינן נמחקין:

יברוחא. מין חולי וי"א יבריחי' הם הדודאים המוזכרים בראובן והעוקרן מסתכן ולכן אמר שאסור לקרות פסוקים עליו כדי לעקרן:

שהוא מתבעית. שהוא נבעת אף על גב שאין נראה שום דבר המבעתו:

כאן עד שלא נפגע. שאינו אלא להגן שרי:

כאן משנפגע. שניזק כבר וקורא להתרפאות בהן ואסור:

מה רבו צרי. דכתיב בי' ואתה ה' מגן בעדי וכו':

עד כי אתה ה' מחסי. דכתיב ביה מדבר הוות ומפחד לילה מחץ יעוף יומם דהיינו מזיק שטס כחץ וכן יפול מצדך אלף ורבבה מימינך:

מתני' קושרין נימא. נימת כנור של שיר הלוים לקרבן שנפסקה בשבת דקסבר מכשירי מצוה שלא יכול לעשותה מאתמול דהא היום נפסקה דוחה את השבת:

ואם בתחלה. דלא היתה שם מעולם דיכול לעשות מאתמול אסור:

יבלת. היא מום בקדשי' שנאמר או יבלת ובלע"ז וואר"ץ וחותכי' אותה במקדש ביד דאין בזה אלא משום שבות דכלאחר יד הוא אבל לא בכלי דמלאכה גמורה הוא שכך עושי' בחול וכשחותך מבעלי חיים ה"ל תולד' דגוזז את הצמר:

גמ' היא אינה משמעת את הקול. נמצא שחילל את השבת ולא קיים המצוה אלא משלשל מלמעלן ועונב מלמטן. שהרי יש יתדות מלמעלה ולמטה שראשי הנימין כרוכים בהן וכשהוא רוצה מתגלגל היתד והנימא נארכת כעין שעושין למיני כלי זמר (הרפ"א) שמאריך עד שמגיע ליתד שלמעלה ועונבה בו והרי הוא כבתחילה ומגלגלין היתד עד שמתפשטת כהלכתה ומשמעת קולה:

הכהנים. לעבודה:

והלוים. לדוכן:

וישראל. למעמדן שיהיו שלוחיהן של כל ישראל:

וכלי שיר. לשורר עליו:

תמן תנינן. פסחי' פ' אלו דברים:

והכא את אמר הכין. וקשיא סתמא אסתמא:

מפני קלקול הפייסות. דמתני' דהכא בקרבן תמיד איירי ואם יביאו קרבן אחר יהיו צריכין פייס אחר:

והן שהפיסו. והוא שהפיסו כבר אבל אם עדיין לא הפיסו אין חותכין היבלת במקדש ל"א קושיא היא וכי מפני שמביאין תמיד אחר צריכין לפייס אחר א"נ וכי בתמיד הפיסו והלא לא הפיסו אלא על הכהנים והראשון נראה:

לוי סיכייה. כך שמו:

ה"ג כאן בנפרכת כאן בשאינה נפרכת. וה"פ כשנפרכת מיד שרי ובשאינה נפרכת אסור לחתוך:

כאן בלחה. אסור:

כאן. בעירובין ביבשה מותר ואפ"ה בכלי אסור דשבות גדול הוא:

כאן ביד. שרי:

חוץ מן המבעיר. מדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת דמקלקל הוא ש"מ מקלק' בהבערה חייב:

והעושה חבורה. מדאיצטריך קרא למישרי מילה ש"מ דשאר חובל חייב:

אפילו אינו צריך. העושה חבורה לדם והמבעיר לאפר חייב הלכך מוקי לה ביבשה שאינו עושה חבורה:

והוא שיהא צריך לדם. היוצא מהחבלה לכלבו ואם מקלקל הוא אצל הנחבל מתקן הוא לכלבו הלכך מתיר ביד בכל ענין אפילו עושה חבורה:

כאן וכאן. בעירובין ובפסחים איירי ביבלת לחה והא דאוסר בפסחים איירי בצריך לדם ואיכא איסורא דאורייתא והכא בשאינו צריך לדם ושרי:

מתני' כורך עליה גמי. ואע"פ שהגמי מרפא את המכה הואיל והשתא מיהא צורך עבודה היא דלאו אורח ארעא שתהא מכתו נראית עם העבודה מכסה אותה בגמי:

אבל לא במדינה. דרפואה בשבת שבות היא ואסור:

ואם להוציא דם. שמהדקה בגמי להוציא דמה:

כאן וכאן אסור. דה"ל חובל ואב מלאכה לא אישתרי במקדש:

בוזקין מלח. כותתין ומפזרין על הכבש מפני שחלק הוא וכשהגשמים נופלין עליו מחליק:

אבל לא במדינה. דמתקן הוא:

וממלאין מבור הגדול וכו'. כך שמן ושניהם היו בלשכת העזרה:

בגלגל. העשוי להעלות בו הדלי ע"י חבלים:

ומבאר הקר. על שם שהיה באר מים חיים קורא לו באר הקר מלשון מקור:

בי"ט. אף במדינה משא"כ בשאר בארות הנובעות:

גמ' בניגיון. הוא אזור קטן נאה:

מפני יתור בגדים. ותניא בזבחים פ"ב לבש שני מכנסיים שני אבנטים חסר אחת או יותר אחת או שהיתה לו רטיה על בשרו תחת בגדיו ועבד עבודתו פסולה:

יתור בגדי' כחיסור בגדים. מה חיסור בגדים בכל מקום שהוא חסר פסול אף יתור בגדים כן:

בלבד שלא יחוץ בינו לבין בגד. הא אם יתור הבגד בשאר מקומות לא פסל העבודה:

וכרך עליה אבנט לר' חנינא מהו מי אמרינן כיון דאיכא שם תרי אבנטים ואסור א"ד כיון שלא במקומו מונח אין לו דין אבנט אלא מלבוש ושרי:

מעלין בדיובי. מעלין יין מחבית לחבית על ידי שני קנים החתוכים באלכסון ומניח ראשי המשופעים זה כנגד זה ונותן אח"כ הקנים בחבית ומוצץ בפיו בראש הקנה האחד מעט מן היין אליו ומסלק משם והיין יוצא כולו מאליו:

ומוסיפין בערק לחולה בשבת. והוא כלי שפיו צר ומנוקב בתחתיתו נקבים נקבים דקים וממלא מים וסותם פיו העליון וכל זמן שפיו סתום אין המים יוצאין בנקבים התחתונים וכשרוצה נוטל פקק העליון והמים יוצאין בנקבים טיף אחר טיף ונותן כלי מתכות וכופהו תחתיו וקולן נשמע לחולה ובבבלי הגירסא ומטיפין מיארק לחולה:

אית דבעי מימר עוררה. איכא דאמרי שקול זה אין בו נעימות ונחת דהא מקיצין בו אדם משנתו וקול נעים אינו מעיר אדרבה מרדימו והולך:

אית דבעי וכו'. וא"ד שזה הקול הוא נעים ועשוי כדי להביא שינה על האדם והוא כמין זמר שעושין על ידי קנים ונקרא קוקניתא:

ה"ז נוטל את האבן. המונח בנקב העשוי בחומה שירדו בו מי גשמים המנטפין בחצר:

בעדשה. הן מאזניי' גדולות לשקול צמר שעוה ונחושת והן של עץ כ"מ בערוך:

נביאים שביניהן. חגי זכריה ומלאכי:

היך מה דאת אמר תמן מה שהותר הותר וכא מה שהותר הותר. לא גרסינן ליה הכא ואגב שיטפא דפרק עושין פסין נדפס כאן:

מתני' שרץ. מת שנמצא במקדש:

כהן מוציאו בהמיינו. בשבת ולא חייש לטלטול דאין שבות במקדש:

בהמיינו. באבנטו ואף על גב דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש הכי עדיף שלא להשהות את הטומאה בעזרה מלחזור אחר צבת של עץ שהוא פשוטי כלי עץ שאינה מקבלת טומאה ובידיו לא נגע בו דלא ליטמי כהן גופיה הלכך בהמיינו אוחזו ושרץ אינו מטמא במשא והאבנט שמיטמא בשרץ אינו מטמא הכהן כשאוחזו דה"ל אבנט ראשון לכוומאה ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה בלבד:

שלא לרבות את הטומאה. לטמא האבנט ונוח לו להשהותה שם ולחזור אחר הצבת מלרבות הטומאה:

מהיכן מוציאין אותו. בשבת:

מן ההיכל ומן האולם. ואם נמצא בעזרה מכסהו בסיר ומניחו. עד שתחשך:

מקום שחייבין וכו'. דהיינו מכל העזרה שאם נכנס לה בטומאה חייבים על זדונו כרת משם מוציאין אותו:

רבי שמעון אומר וכו'. רבי שמעון פליג את"ק דלעיל וסובר שאין קושרין נימת כנור אלא עונבו שאי אפשר לבא לידי חיוב דאורייתא ואמר רבי שמעון הא דאני מחמיר כאן ומיקל בתחומין לעיל בפרק מי שהוציאוהו שאפילו חמש עשרה אמות יכנוס דמשלך נתנו לך בתחומין כדפירשתי לעיל שבאמת אלו חמש עשרה אמות חסרים מן ב' אלפים אמות אבל גבי קשירת נימא דבמדינה הוא חיוב דאורייתא ודאי אסור:

גמ' א"ל מוטב וכו'. ר' יהודה הוא שהשיב לריב"ב דמוטב לעבור על מצות לא תעשה של טומאה במקדש שלא באת לידך שלא עשית אתה שהרי מעצמו מת שם השרץ ולא היה בידך להזהר בו מה שא"כ כשנוטלו בהמיינו עובר עליו על לא תעשה בעצמו שהיה יכול להזהר ל"א ר' יוחנן בן ברוקה הוא דקא"ל לר"י מוטב שיעבור על מצות לא תעשה שלא באת לידו דהיינו מצות ריבוי טומאה מלעבור על שהיית הטומא' שהיא לפניו עתה והראשון נראה:

אתייא אילין וכו'. הני תנאי כהני תנאי:

דתנינן תמן. בפסחים פ' ואלו עוברין:

חלה בטומאה. שנטמא העיסה ביום טוב של פסח:

לא תקרא לה שם. חלה עד שתיאפה תחלה דאכתי כל חדא וחדא חזיא לישראל דמפריש מכל חדא פורתא:

תטיל. להחלה לצונן שלא תתחמץ:

ה"ג לצונין ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו על בל יראה ובל ימצא אלא מפרשתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה:

לא נמצאת כשורף קדשים בי"ט. ונראה הא דקאר"א לא תקרא לה שם עד שתיאפה היינו שיאפה כולו וזו שמפרישה לחלה מניחה בתוך התנור וע"ז קאמר ר"י שהרי זה כשורף קדשים בי"ט:

מאיליהן הן נשרפין. ואיהו לאו מידי קעביד:

ה"ג א"ל ר"א לא נמצאת עובר על בל יראה וכו':

מוטב לעבור על מצות ל"ת שלא בא לידך דהיינו בל יראה שממילא הוא משא"כ שריפת קדשים בי"ט ע"י הנחתו לתוך התנור נעשה:

תמן תנינן. בזבחים פ' כל הזבחים:

הניתנין במתנה אחת. כגון דם הבכור שנתערב בדם בכור אחר:

ינתנו במתנה אחת. ועולה אותה מתנה לזה ולזה:

מתן ארבע במתן ד'. דם חטאת זו נשפך לדם חטאת זו ינתנו ד' מתנות ועולה לזו ולזו:

ינתנו במתן ד'. דקסבר קום עשה מצוה עדיף. אע"ג דבהאי מצוה איכא צד עבירה דעבר אבכור אבל תוסיף אתי עשה דחטאת דכתיב ונתן על קרנות ודחי לבל תוסיף דבכור:

רי"א ינתנו מתן אחת. כיון דקי"ל כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנו במתנה אחת כיפר הכא דלא אפשר סמכינן עליה לכתחלה ולא עברינן אבל תוסיף ואי משום בל תגרע דחטאת כדקאמר טעמא מוטב שיעקר בל תגרע מאיליו שהוא ישב ואינו עוקר הלאו בידים מלעבור על בל תוסיף שהוא עוקרו בידים:

תמן תנינן. נגעים פי"ד:

הכניס ראשו. לפי שעזרת ישראל אין מחוסר כיפורים נכנס לה ודם האשם היה נפסל ביוצא אם יצא חוץ לעזרה לפיכך היה המצורע עומד בשער נקנור שהוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל ומכניס ראשו לתוך העזרה עד שנותנים המתנות על תנוך אזנו ומכניס ידו ורגלו עד שיתן על בהונותיו:

תנוך. זה גדר האמצעי של אזן:

ונתן על בהן. ידו ורגלו ר' יהודה אומר שלשתם היה מכניס כא':

ופריך מחלפא שיטתיה דר"י. כלומר קשיא דר"י אדר"י:

אסור להערים. פי' להשהות הטומאה במקדש הלכך אומר שמכניס שלשתן כאחת:

וכא אומר מותר. והכא אומר שמחזיר על צבת של עץ ומשהין את הטומאה:

ה"ג תמן דלא יסתאבי' תלתא זימנין ברם הכא טומאה ידועה מבפנים היא מחלפא שיטת דרבנן תמן אמרין מותר להערים וכא אמרין אסור להערים תמן שמא יכניס ראשו ורובו ברם הכא משום מכניס כלים טמאים במקדש אפשר לה לצאת בלא שהות בלא טומאה:

הוציא ממקום וכו'. וה"פ התם קאר"י דמכניס שלשתן כאחת שלא יטמא המקדש ג' פעמים בהכנסת אזן ויד ורגל ומוטב להכניסן בפעם אחת אבל הכא הטומאה כבר היא מבפנים ומוטב להשהות וכדמסיק ופריך קשיא דרבנן אדרבנן דהתם אמרו רבנן שמכניס כל אחת ש"מ שמותר להשהות והכא אמר ר"י בן ברוקה שמוציאו בהמיינו שלא לשהות הטומאה ומשני התם כשיכניס שלשתן בבת אחת חיישי' שמא יכניס ראשו ורובו וה"ל ביאה בכולו וחייב כרת אבל הכא כבר הטומאה מבפנים צריך שיראה להוציאה בלא שהות ואע"ג דמכניס הבגדים שהן נעשים טמאים ואסור להכניס בגדים טמאים במקדש מ"מ אינן טמאי' אב הטומאה אלא נעשית ראשון ואין בהן אפי' איסור מלקות:

ונפל למקום שאין חייבין עליו כרת. מהו:

כבר נראית לצאת. ומותר:

מצאת אחר בצידו. בשעה שנפלה זו במקום שאין חייבין עליה כרת מצא אצלה עוד שרץ אחרת מי מוציא את שניהם הואיל ומתחיל להוציא את זו או דלמא ההיא הוא דמותר להוציאה הואיל והתחיל בה בהיתר אבל שנייה אסורה ולא איפשיטא:

הוא היה אומר. בתוספתא דפרקין מפרש שר' יהושע היה אומר:

צבת בצבת עבד. הצבת אינה נעשית אלא בצבת אחרת:

צבת. היא מלקחיים דמתרגמינן צבתהא:

צבתא קדמייתא מה הוית. צבת הראשונה מי עשאה:

בירייה הוית. ברי' מששת ימי בראשית שהיא מדברים שנבראו בע"ש בין השמשות:

ומה את אמר לה. כלומר איך אתית דבר זה לדיני' שבמתני' ומשני מצבתא אחת וכו'. כשם שמצבתא אחת נעשו כמה צבתות כך משבו' אחד למדו כמה שביתות: