מתני' היה מעגל במעגילה. אבן חלקה עגולה שמעגלין אותה על גבי הסיד או על הטיט שבעלייה להשוות הסדקים:

היה משלשל בחבית. מלמעלה למטה:

היה יורד בסולם. נקט התנא תחלה מעגל וקאמר לא זו מעגל דה"ל לה זה חייב גלות אלא אף זו משלשל דודאי נזהר שלא לשבר חביתו אפ"ה חייב ולא זו משלשל אלא אף יורד בסולם דמיזדהר טפי שלא יפול הוא בעצמו נמי חייב גלות:

אבל אם היה מושך במעגילה. ממטה למעלה:

כל שבדרך ירידתו גולה. דכתיב ויפול עליו עד שיהא דרך נפילה והטעם שקרוב הדבר שבשגגה נעשה שטבע הכבד לירד למטה במהרה ודרך עלייה אין רגילות ליפול וקרוב הדבר שהוא מזיד לכך אינו גולה ואם ימצאנו גואל הדם רשאי להרגו וכל דנקט התנא לאתויי אפילו ירידה שהיא לצורך עלייה מיקרי ירידה:

גמ' עד שיפול כל החבל. אבל נפסק החבל ונפל החבית אנוס הוא ואינו גולה:

עד שיתיר את כל המחלצין. אבל אם נשמט מקצתו אנוס הוא:

מחלצין. הוא כמו המעגילה ועשוי הוא מברזל כמין כף רחבה ולה בית יד וחבירו במתני' סוף פ"ק דמ"ק:

ה"ג מאי דמר ר"י בפסיקת החבל מה דמר ר"ש בשמיטת המחלצין. וה"פ ר"י ור"ש לא פליגי אלא מר אמר מילתיה בחבל ומר אמר מילתיה במחלצין וטעם שניהם אחד הוא משום אונס וכדפירשתי:

והטיחה לו. ורצצה ראשו בדרך עלייתו דהיינו מאחוריו מי אמרינן כיון דדרך עלייה היא אינו גולה כדתנן בסיפא או דלמא כיון דעלייה זו צורך ירידה היא חייב:

היא עלייה היא ירידה. כלומר עלייה לצורך ירידה וירידה ממש אחת היא וגולה:

והושיט התינוק את ידו. לתחת ורצצה דרך עלייה מהו שיהא חייב או דלמא אנוס הוא וכי היכי דפטור מגלות פטור נמי מנזיקין:

אטרחת בה. אתה מטריחני בשאלתך כבר אמרתי לך עלייה לצורך ירידה הוי ירידה:

מתני' נשמט הברזל מקתו. מבית יד שהוא תקוע בו:

ר' אומר אינו גולה כו'. בגמרא מפרש טעמייהו:

מן העץ המתבקע. יצא קיסם וניתז למרחוק והרג:

גמ' ה"ג מ"ט דרבנן נאמר כאן נשילה ונאמר להלן כי ישל כו' מ"ט דר' נאמר כאן נשילה ונאמר להלן ונשל כו'. וה"פ רבנן ילפי ונשל הברזל מן העץ מכי ישל זיתך והאי כי ישל כי יישר הוא שיפיל הזיתים ממקום קביעותם ה"נ שיפיל הברזל ממקום קביעתו והיינו מקתו ורבי יליף מונשל את הגוים וגו' שהכוונה שיכה הגוים האלה ה"נ שהברזל יכה את העץ המתבקע וימצא חבירו וימיתנו אבל אם נשמט הברזל מן העץ אינו גולה:

מתני' זרק את האבן כו'. בגמ' מפרש:

ר' אליעור בן יעקב אומד כו'. בגמ מפרש:

גמ' ומצא. בהורג בשגגה כתיב ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ביער ודרש רבי אליעזר בן יעקב שיהא מצוי בשעה שהברזל נותז להרגו שאז עיקר גרמא דיליה פרט לזה בשעה שנתז הברזל לא היה מצוי במקום שראוי ליהרג וה"ל כמי שאינו נהרג על ידו:

ויש לו רשות כו'. את"ק פריך זורק לרה"ר אמאי גולה הא קרוב למזיד הוא שזורק למקום שאין לו רשות לזרוק:

תיפתר. תפרש למתני' כגון שהיה כותלו נוטה ליפול ויש לו רשות לפנותו לרה"ר ולאי בזורקו לרה"ר ממש הוא דמ"מ קרוב למזיד הוא שהיה לו ליזהר שדרך בני אדם להיות ברה"ר אלא במפנה לאשפה ברה"ר העשויה להפנות בה בלילה ואינה עשויה להפנות בה ביום אלא זימנין מיקרי ויתיב בה לכך גולה דלאו פושע הוא גם לאו אנוס גמור הוא:

מתני' אם יש רשות לניזק. שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס:

מת חטבת עצים רשות. דאין לך חטיבת חובה אם מצא חטוב אף העושה דבר רשות גולה יצא אב המכה את בנו להטותו לטוב והרב את תלמידו ושליח ב"ד המלקה את המחוייב מלקות דמצוה קעבדו ואם מת תחת ידן אינן גולה:

גמ' טבח שהיה מקצב. שדרכו להגביה ידו בקופיץ מלאחוריו ומחזירו לפניו כדי להכות על הבשר בכח והכה חבירו בין בהגבהתו למעלה בין בהשפלתו למטה גולה דכולן צורך ירידה הן:

ואתיא כי האי דאר"ה טבח שהיה מקצב והכה לפניו. בחזירתו בדרך ירידתו גולה שזו ודאי ירידה היא אבל אם הכה בהגבהתו לפניו אינו גולה שזו היא עלייה לאחריו בדרך עלייתו בחזרה גולה שעלייה זו צורך ירידה היא אבל אם הכה בירידה מאחריו אינו גולה:

אר"י כל. דבר ודבר לפי ענינו הוא נידון כיצד ישב על המיטה ביום והיה תינוק בתוכו והרגו בישיבתו גולה שזה שוגג הוא שלא היה לו לעיין בו שאין דרך ליתן תינוק לתוך המיטה ביום ישב ע"ג המיטה בלילה והרג התינוק כיון שדרך ליתן תינוק תוך המיטה בלילה ה"ל פושע ואינו גולה:

ישב לו ע"ג עריסה. שמניחין בה התיניק ביום והרגו בישיבתו אינו גולה שזה פושע הוא אבל ישב עליו בלילה כיון שאין דרך להניח בעריסה בלילה ה"ל שוגג וגולה:

חייב. בארבע דברים נזק צער ריפוי שבת אבל בושת לא דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין:

שאינו כיער. יער זה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס וזה לרשות חבירו נכנס:

ה"ג תני ר' חייא פטור. מארבע דברים אם הזיקו:

ה"ג ולא פליגין מה דמר ריב"ח בשראו אותו ומה דתני ר"ח בשלא ראו אותו וכ"ה בב"ק. וה"פ סתמא דש"ס קאמר ר' יוסי ור"ח לא פליגי אלא מה דאמר ר"י דחייב בשראהו וה"ל פושע לכך חייב ומה דתני ר"ח פטור היינו שלא ראהו ולא הוי פושע:

ופריך אם כשלא ראו אותו. אף דנאמר דאיירי בשלא ראו אותו אמאי פטר ר"ח כיון שרשאין פועלין לתבוע שכרן מבעל הבית ה"ל כמאן דאמר בעל הבית להפועל היכנס וה"ל נכנס ברשות וחייב בעל הבית בהיזיקו:

ומשני תני ר"ח. אף בזו פטור דקסבר כיון שא"ל היכנס צריך הניזק לשמור את עצמו דלא קיבל על עצמו שמירתו וס"ל כרבי דאמר לעולם אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור:

ואית דבעי מימר. איכא דאמרי דלא כר"ח אלא כיון שא"ל היכנס ה"ל כחצר השותפין וחייב אחד בנזקי חבירו וכדאמר ר' יוחנן:

קונין זה מזה. אפילו לא זיכה המוכר כליו להלוקח ולא משך הפירות קונה דכליו של לוקח קנין שהרי יש לו רשות להביא כליו בחצר:

וממחין זה ע"י זה. בכל תשמישין הקבועין בחצר כמו העמדת תנור וכיריים ודדמיין להו שממעטין אויר החצר:

וחייבין זה בנזקי זה. אם הזיק זה את זה או שורו של זה לשורו של זה משום דה"ל כשומרי שכר זה לזה:

ופריך לא כן אמר רב. אמתני' דהמניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו דקשיא אמאי פטור איבעי ליה לעיוני ומיזיל ואמר רב בממלא כל רה"ר חבית א"כ למה השותף חייב בנזקי חבירו איבעי ליה לעיוני וכי איירי שמילא כל החצר דוקא בתמיה:

ומשני אמרי כיון שדרכו של כל שותף לילך ככל החצר. ה"ל כממלא כל החצר שהוא הולך בכל החצר כבשלו ואין לאדם לעיין בשלו:

מתני' האב שהרג לבנו בשוגג גולה על ידו בשלא הכהו ללמדו תורה א מוסר או אומנות:

הכל גולים ע"י ישראל. אפילו עבד או כותי:

. חוץ מע"י גר ותושב. אם הרג ישראל בשוגג אינו גולה אלא נהרג על ידו:

וגר תושב אינו גולה אלא ע"י גר תושב. אבל על ידו גולה דכתיב ולבני ישראל ולגר תושב תהיינה שש הערים:

גמ' כלפי שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח. גואל הדם משמע כל שהוא קרובו של הנרצח ימית את הרוצח וכתיב הוא משמע מיעוטא הא כיצד הוא אתי למעוטי אב שהרג את בנו אין בנו השני נעשה גואל הדם להמית את אביו שאין גואל הדם קרוב מה אב וכתיב גואל הדם ללמד את נעשה גואל הדם לאחיו אע"פ שקורבת שניהם שוה:

בן השני. כלומר מדכתיב גואל הדם מרבינן בן בנו נעשה גואל הדם להמית את אבי אביו ומדכתיב הוא ממעטינן שאין האח נעשה גואל הדם להמית את אחיו וכ"ש שאינו נעשה גואל הדם להמית את אביו:

ומנין אפי' אמר. גואל הדם שאינו יכול לעמוד נגד הרוצח ולראותו מפני שנאתו שחובה הוא עליו להרגו:

ת"ל בפגעו בו הוא ימיתנו. דמיותר דהא כבר כתיב ימית את הרוצח אלא ללמד שחובה הוא על גואל הדם להמית הרוצח:

מתני' הסומא אינו גולה כו'. בגמרא מפרש טעמייהו:

השונא נהרג. כל שלא דבר עמו שלשה ימים מחמת איבה:

מפני שהוא כמועד. כמותרה עליו ועובר עליו דודאי לדעת הרגו ולא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד:

ויש שונא שאינו גולה. ואינו נהרג:

כל. הריגה שיכולין לומר עליה שלדעת היתה אינו גולה לפי שחשוד הוא על כך:

שלא לדעת הרג. בודאי ואין אדם יכול לומר עליה לדעת הרג אינו גולה:

גמ' דר"י פוטרו. לסומא מכל מצות האמורות בתורה שנאמר ואלה המצות והחקים והמשפטים כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחקים וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחקים וסומא אינו במשפטים דכתיב ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם כל שישנו במכה וגואל הדם ישנו במשפטים וכל שאינו במכה וגואל הדם אינו במשפטים וסומא אינו במכה דכתיב וקצותה את כפה לא תחוס עינך וכתיב בעדים זוממין לא תחוס עינך עליו לגז"ש מה עדים זוממים אי אפשר בסומין דאם לא ראה איך יעיד אף עונשים סומא לא ואינו בגואל הדם דאינו גולה כדמסיק:

ה"ג תנינן תמן. מגילה פרק הקורא עומד:

כל שלא ראה מאורות מימיו. ולא נהנה מהם לעולם:

הא ראה. מאורות מימיו פורס אע"ג דעכשיו הוא סומא ש"מ דסומא חייב בכל המצות דאל"כ איך יוציא אחרים ידי חובתו:

ושניהן. אמשנתינו קאי ומפרש לה ר"מ ור"י מקרא אחד דרשו:

בלא ראות. משמע שרואה במקום אחר וכאן לא ראה:

לרבות את הסומא. דכתיב בבלי דעת למעט את הסומא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:

פרט לסומא. ובלי דעת איצטרך פרט למתכוין להרוג את האדם כו':

ה"ג מחלפא שיטתיה דר"י. קשיא דר"י אדר"י התם בגלות אמר פרט לסומא שאינו גולה א"כ פטור נמי מכל מצות שבתורה שאינו במשפטים וכדפרישית בסמוך והכא אמר אם ראה מאורות מימיו פורס את שמע ש"מ שחייב במצות:

כך אנו אומרים. הא דתנן במתני' כל שלא ראה מאורות מימיו לאו בסומא איירי אלא במי שישב בבית אפל מיום שנולד ועד עכשיו:

ה"ג ברם הכא בלא ראות פרט לסומא. וה"פ אבל כאן גבי גלות ממעטינן סומא מבלא ראות שהרי גם במקום אחר אינו רואה והיושב בבית אפל גולה:

מה מקיימין רבנן בלא ראות. כלומר רבנן דלא דרשי מיעוט אחר מיעוט לרבות וס"ל כר"מ סומא אינו גולה בלא ראות ל"ל:

להביא את המכה בלילה. שרואה הוא כשהנר דלוק:

מתני' להיכן גולין לערי מקלט. וארבעים ושתים עיר של לוים נמי כולן קולטות שנאמר ועליהן תתנו ארבעים ושתים עיר אלא שאלו שש ערי מקלט בין נכנס שם רוצח לדעת שתקלטנו ובין נכנס שלא לדעת קולטות ושנים וארבעים עיר לדעת קולטות שלא לדעת אינן קולטות ואם הרגו גואל הדם לשם פטור:

לא היו שלש שכעבר הירדן קולטות. ומפני מה הבדילה משה אמר מצוה שבאה לידי אקיימנה:

מתני' ומכוונת להם דרכים מזו לזו. שהיו עושים הדרכים שיהו מכוונים לערי המקלט:

ומוסרין להן. כשמשיבין אותן מב"ד לערי המקלט:

וידברו אליו. מדברים לגואל הדם אל תנהג בו מנהג של שופכי דמים בשגגה בא מעשה זה לידו:

אף הוא מדבר ע"י עצמו. אין ת"ח נזקקין לדבר לגואל הדם עבורו אלא הוא טוען טענת עצמו:

מתני' בתחלה. כלומר תחלת משפט כל הרוצחים ואפילו מזידין בורחין לערי המקלט וכשהן שם אין גואל הדם רשאי ליגע בהן עד עמדם למשפט ויליף ליה מדכתיב וכי יהיה לאיש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת הוא ינוס אל אחת הערים האל משמע אם הורגו בכוונה ינוס וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו ביד גואל הדם ומת אלא ודאי כדאמרן:

מי שנתחייב מיתה הרגו. שנאמר ושלחו זקני עירו כו' ומת:

מי שלא נתחייב מיתה פטרוהו. שנאמר והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם:

אחד. כהן המשוח בשמן המשחה והם הכהנים גדולים שהיו עד יאשיה:

ואחד המרובה בגדים. והם הנהנים גדולים ששימשו לאחר שנגנזה צלוחית של שמן המשחה ולא נתחנכו לכהנים גדולים אלא שעובד בשמנה בגדים:

ואחד שעבר ממשיחתו. שאירע פסול לכה"ג ביה"כ ושימש אחר תחתיו וכשנתרפא כהן הגדול חוזר לעבודתו וזה עובר ממשיחותו במיתת כל אחד מאלו הוא חוזר אע"פ שהאחר חי דשלש פעמים כתיב כהן הגדול בפרשה:

משוח מלחמה. כהן המשוח לומר במלחמה צרכי המלחמה אל ירך לבבבם וכל האמור בעניין:

מחזיר את הרוצח. דכתיב קרא אחרינא לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ורבנן כיון דלא כתיב בהך קרא הכהן הגדול לא דרשי ליה אלא בחד מהנך:

מתני' נגמר דינו. לגלות ומת כה"ג ה"ז אינו גולה דכיון שכבר נתחייב גלות מיתת כה"ג מכפרת דמה מי שגלה כבר יוצא מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה אבל אם לא נאמר דינו אין המיתה מכפרת דאין כפרה למי שלא נתחייב עדיין:

חוזר במיתתו של שני. דכתיב וישב בה עד מות כה"ג אשר משח בימיו וכי הוא מושחו אלא זה שנמשח בעת שנתחייב גלות דה"ל לבקש רחמים שיצא דינו לזכות:

נגמר דינו בלא כה"ג. שלא היה כה"ג בעולם:

ההורג כה"ג וכה"ג שהרג. ולא היה שם כה"ג אחר הרי אלו גולין ואין יוצאין משם לעולם ואם יצא התיר עצמו למיתה:

לא לעדות מצוה. כגון לעדות החדש:

כיואב בן צרויה. שכל ישראל צריכים לתשועתו:

כך חתומה קולט. שנאמר ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו וגו' ומתרגמינן ית תחום קרית שיזבותיה:

מצוה ביד גואל הדם. דכתיב ורצח גואל הדם ולא כתיב ואם רצח:

רשות ביד גואל הדם. דמי כתיב ירצח:

וכל אדם. חוץ מגואל הדם שהרגו חוץ לעיר מקלטו אינו חייב עליו דכתיב אין לו דם וה"מ שיצא מזיד אבל יצא שוגג כל אדם שהרגו נהרג עליו:

הכל הולך אחר הנוף. כלומר אף אחר הנוף שאם היה עיקרו בתוך התחום של ערי המקלט ונופו נוטה חוץ לתחום כיון שנכנס תחת נופו נקלט הואיל ועיקרו בפנים ושדינן נופו בתר עיקרו ואי עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה בעיקרו נמי לא מצי קטיל ליה דשדינן עיקרו בתר נופו לחומרא ומשום דבעלמא שדינן נופו בתר עיקר איצטריך לאשמועינן דהכא לענין מקלט זימנין שדינן עיקר בתר נופו לחומרא:

הרג באותה העיר. רוצח שגלה לעיר מקלט וחזר והרג באותה העיר בשגגה גולה משכונה לשכונה באותה העיר כי מן העיר אינו רשאי לצאת מפני רציחה הראשונה:

וכן לוי. שהוא מיושבי העיר והרג בשגגה גולה מעיר לעיר שהוא רשאי לצאת מן העיר שלא גלה לשם:

כיוצא בו כו'. אשגרת לישנא דמתני' פ"י דשביעית נקט כיוצא בו דתנן התם ברישא המחזיר חוב בשביעית יאמר משמט אני א"ל אעפ"כ יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמיטה כיוצא בו רוצח כו':

שנאמר וזה דבר הרוצח. אפילו בדיבור בעלמא סגי:

גמ' עד שכיבשו וחילקו. דכתיב כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה' אלהיך נתן לך את ארצם וירישתם וישבת בעריהם ובבתיהם שלש ערים תבדיל לך ולאחר ירושה וישיבה היינו לאחר שכיבשו וחילקו:

נתחייבה הארץ בשמיטה וביובלות. דכתיב שדך שיהא מיוחד שדה של כל אחד ואחד ואז הפריש יהושע שלש ערי המקלט ואז קלטו גם שלש של משה:

ה"ג ואע"פ שהפרישו שכם בהר אפרים לא היתה קולטת הפרישו קרית יערים תחתיה עד שכיבשו שכם וכ"ה בתוספתא. וה"פ יהושע הבדיל שכם לעיר מקלט בשלש עיירות שבא"י אלא שעדיין לא נכבשה שכם ולא היו גם שאר עיירות קולטות דבעינן שיהו שש עיירות לכך הפרישו קרית יערים תחתיה עד שיכבשו שכם וכן בקדש ודבר זה מפי הקבלה:

שיהו משולשות. מתחלת גבול ארץ ישראל עד חברון שהוא הראשון כמראשון לשני שנחלקה ארץ ישראל לארבעת רבעים שוות ובאמצע היו ערי מקלט:

שיהו מכונות. עיר שבוחרין משאר שבטים צריך שתהיה משולש כמו הראשונה שנפלה ואז קולטת כראשונה:

הערים הללו. ערי מקלט:

לא כרבים גדולים. שהכל נקבצים שם תמיד ויהא רגל גואל הדם מצוי שם ויארוב לו:

אין בונין אותה אלא על השוק. במקום שיש שם שוק שיהא פרנסה מצוי להרוצחים:

אם אין שם מים. כשנפלו בגורל בימי יהושע ללוים הביאו להם אמות המים אחרי כן מן הנהרות הרחוקות:

נתמעטו דיוריהן. ובעינן שלא יהו ערים קטנים לכך מביאים אתרים תחת אלו שנתמעטו:

אוכלסין. כפרים וישובים סמוכים להם שלא יבואו גואלי הדם מרובים בחיל על העיר:

לא בית הבד ולא בית הבצירה. שלא להרגיל רגל גואל הדם:

וחכמים מתירין. שאין מרגילין בכך:

ה"ג בשביל שלא להרגיל כו':

שלח. לחכמים שבבבל שני דברים אתם אומרים בשם רב ואינן נכונים:

לא התירו בה. במלחמה לבוא עליה אלא בעילה הראשונה כדי לפייס יצרו אבל בעילה שנייה אסור עד לאחר כל המעשים:

ואני אומר. שאסור בעילה ראשונה וכל שכן בעילה שנייה עד לאחר כל המעשים שנאמר ואחר תבוא אליה ובעלתה היינו אחר שעשתה כל המעשים המפורשים בקרא ובכתה את אביה וגו':

ואתון. אומרים בשם רב הא דכתיב ויחזק יואב בקרנות המזבח טעה יואב בדרשא דמעם מזבחי תקחנו ולא מעל מזבחי וסבר קרנות המזבח נמי קולטין ואינו כן שאינו קולט אלא גגו שנאמר מעל מזבחי:

ה"ג של שילה קולט ושל בית העולמים קולט. וה"פ וטעה נמי בזה שתפש מזבח של שילה וסבר שהוא קולט ואינו קולט אלא של בית העולמים:

ואני אומר. שאין קרנות המזבח קולטין ולא גגו לא של שילה ולא של בית העולמים שאין לך דבר קולט אלא ששה ערי מקלט והא דכתיב מעל מזבחי לא קאי אלא אכהן ועבודה בידו שאין לוקחין משם עד לאחר שעבד:

ה"ג ולא של שילה קולט כו':

ופריך ואפשר יואב דכתיב ביה תחכמוני ראש השלישי. שהיה ראש סנהדרין השלישית שהיו יושבין בבמה בגבעון שהיו שם שלשה סנהדראות כמו שהיו במקדש כמפורש פרק הנחנקין איך היה טועה בזה בשלמא לרב ניחא שקיבל מרבו סתם מהך קרא שמעינן שהמזבח קולט ומצא מקום לטעות אבל לר"י קשה דלא ידע לפרושי קרא:

לסנהדרין ברח. לא להציל נפשו ברח למזבח אלא לסנהדרין שהיו יושבים אצל המזבח כדמסיק לקמן וכוונתו היתה להציל נכסיו שלא יקחם המלך:

כהדא דתניא הרוגי ב"ד כו':

כד. כששמע שלמה שברח להציל ממונו אמר וכי לממונו אני צריך אין לי חפץ בהם רק והסירותי דמים ששפך בחנם אבל ממונו ליורשיו:

וכי מדבר היה ביתו. דקאמרת בביתו במדבר:

נעשו ישראל כמדבר. הפקר כל הרוצה שולט שם:

אין תאמר. וכי תאמר שהפקיר את שלל שלו נגד ישראל והיה בונה להן משלו בנינים נאים ומרחצאות שבח הוא לו:

דימוסיות. בנין נאה במקום שהמים יפים ובני אדם מתענגים שם:

ואין תאמר. שהיה מוותר שללו לחכמים ותלמידיהם שבח שבחים הוא לו:

ולא תעלה כמעלות על מזבחי. וסמוך ליה ואלה המשפטים וגו' ללמד שיהו סנהדרין יושבין סמוך למזבח:

גמ' מקלט מקלט. היה כתוב בפרשת דרכים כשהיו שני דרכים מפוצלים אחד פונה לעיר מקלט ואחד פונה לעיר אחרת היה כתוב מקלט על עץ התקוע בדרך עיר מקלט:

כמין יד כו'. לא היה צריך לכתוב עליו מקלט אלא שהיה כמין יד תחוב בעץ התקוע וידעו שהדרך שהיד פונה לשם הוא הדרך למקלט:

למה הוא טוב. טוב וישר סתרן אהדדי טוב משמע שמטיב לכל אף למי שאינו ראוי להטבה וישר משמע שנותן שכר כל אדם כראוי לו והיינו דקשיא למה קאמר טוב כיון שהוא ישר וכן קשיא בהיפך:

ומשני על כן כו'. סיפא דקרא מפרש לרישא על כן יורה חטאים לדרך התשובה כדי להטיב להם אע"פ שעכשיו אינן ראויום לההטבה:

שאלו לחכמה. כיון דפשיט ליה מדברי שלמה קאמר שהשאלה היתה מן החכמה איך יכופר עון החוטא:

חטאים תרדף רעה. כפעל ישולם לו:

הנפש החוטאת תסוח. ימות בחטאו ותהא המיתה מכפרת או יקבל עונשו לעולם הבא וכיון שיחזקאל אמר להך קרא דייק להש"ס שהנבואה כך השיבה:

יורה לחטאים. באיזה דרך ילכו לעשות תשובה וכדאמרינן בעלמא בא לטהר פותחים לו:

גמ' ותימר אכן. ואתה אומר כן שהיו נותנין להם מזון שלא יתפללו על בניהן הא גם אם יתפללו אין תפלתם מתקבלת כדכתיב קללת חנם לא תבא:

ומשני תיפתר. תפרש טעמא במתניתין דחשו שמא עת ועונה הוא לקבלת התפלות אף על פי שאינה ראויה:

כיי. כי האי דאמר רבי יוסי בן חלפתא עתים הן לקבלת התפלה לפני המקום כדמוכח מדוד שביקש מהקב"ה שתהא תפלתו בעת רצון שמע מינה דעתים הן:

כל מקום שנאמר דיבור חידוש מקרא שם. קאי אהא דכתיב ביהושע וידבר ה' אל יהושע לאמר דבר אל בני ישראל לאמר תנו לכם את ערי המקלט אשר דברתי אליכם כו' וקשיא לו בכל אמירות שנאמרו ליהושע כתיב ויאמר וכאן כתיב וידבר מפני שיש בפרשה זו חידושי דינים שלא נאמרו בתורה כדמסיק מוישב עמם:

ופריך והכתיב וידבר אלהים וגו'. ואין שם חידוש:

גרש"ה. ר"ת גמרו בם הוא כלומר גמר סוגיא ופירוק קושיא זוו שם היה במקום אחר:

מהו וישב עמם. ביהושע כתיב ואספו אותו העירה אליהם ונתנו לו מקום וישב עמם וקשיא ליה אחרי שכבר כתיב ונתנו לו מקום:

מהו וישב עמם:

עושים לו בית וועד. כלומר עושים לו ישיבה:

ה"ג כי תשמור כל המצוה הזאת לעשותה ויספת לך מכאן אתה אומר שלש ערים הפרישו כו' שנאמר שלש על שלש הרי שש ועוד שלש הרי תשע אבא שאול אומר שלש על שלש הרי שש ועוד שלש הרי תשעה על השלש הרי שנים עשר ר' נהוראי אמר שלש על שלש הרי שש ועוד הרי תשעה על השלש הרי שנים עשר האלה הרי חמשה עשר כ"ה בספרי. וה"פ כתיב כי תשמור וגי' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה ודריש הת"ק אי לא כתיב ועוד אלא שלש על השלש שמעינן שיהו שש וכתיב עוד לרבות עוד שלש והיינו תשע ואבא שאול דורש כת"ק אלא קסבר ה' דעל השלש לרבות עוד שלשה קאתי ור' נהוראי מוסיף על אבא שאול ודורש נמי האלה דכתיב בסיפא דקרא אתי לרבויי עוד שלשה הרי ט"ו ואפשר לקיים הגירסא שלפנינו וה"פ ת"ק דריש שלש על שלש היינו שיהא שלש מדינות שיהו בכל אחת ואחת מהן שלשה ערים והיינו שיהיו שלשה בעבר הירדן ושלשה בארץ ישראל ושלשה בארץ הנוספת והיינו קני וקניזי וקדמוני אבא שאול דורש ועוד ור' נהוראי דורש ה' דהשלש:

שיהו ששתן קילטות כאחת. דוקא כשישנו כל השש הוא דקולטות ואם לאו אינן קולטות:

ותימר אכן. ואתה אומר כן כלומר ואיך תנן במתני' רוצח חוזר במיתת כה"ג המרובה בגדים וקס"ד שלא היה מרובה בגדים אלא בזמן יאשיהו שהוא גנז צלוחית של שמן המשחה ואז כבר היה עבר הירדן ביד זרים ולא היו אלא שלש ערי מקלט שבא"י:

ומשני ואתיא כי האי דאסר ר' שמואל בר אחא כו'. אתיא כר"ש שגם בבית שני לא היה שמן המשחה ואז היה גם עבר הירדן בידם:

דכתיב. בנבואת חגי עלו ההר והביאו עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבדה קרי והכתיב ואכבד חסר ה"א ללמד שהיו חסרים בו חמשה דברים:

אש. שלמעלה שהיה רבוץ כארי ע"ג המזבח במקדש הראשון:

ורוח הקדש. לא היה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך אבל שכינה היתה גם בבית שני שמעולם לא זזה מכותל מערבי:

גמ' ופריך היך. כיצד צריך לפרסם את עצמו אדרבא המסתיר חכמתו שלא ליהנות מכבוד התורה זכור לטוב:

ומשני בר נש כו'. אדם שבקי בחדא מסכתא והלך למקום אחר והם מכבדין אותו שסוברין שהוא בקי בשני מסכת צריך שיאמר להם חדא מסכתא אני יודע ומייתי ליה הכא דדמי למתני' שהרוצח צריך שיאמר רוצח אני:

רב הונא כו'. קאי אהא דתנן בשביעית המחזיר חוב בשביעית יאמר משמט אני אעפ"כ יקבל ממנו וקאמר ר"ה אומר משמט אני בשפה רפה שיבין הלוה שלבו בל עמו וימינו פשוטה לקבל חובו:

ה"ג מ"ט דר' יוסי. קאי אהא דאר"י הגלילי מצוה ביד גואל הדם ופריך מנ"ל שהוא מצוה וקאמר מדכתיב ורדף אחריו גואל הדם כי יחם לבבו ל"ל דמאי נ"מ אם רדיפתו מחמת חמימתו או לא אלא קמ"ל שמצותו להתאמץ להרגו:

וחוזר במיתתו של שלישי. קאי אהא דתנן ברישא דמתני' ההורג כה"ג כו' אינו יוצא לעולם לאו דוקא לעולם אלא במיתת כה"ג השני שממנין אחריו אינו יוצא אבל יוצא הוא במיתת כה"ג השלישי:

צרכו. הב"ד להורג בשגגה לדבר שולחין ומביאין אותו משם ומחזירין אותו לשם:

מתני' לא אמרה כן. מתני' קשיא לר' אבהו:

מתני' מעלים היו. הרוצחים שגלו לעיר מקלט ודרים שם היו מעלים מס וארנונא ללוים:

וחוזר לשררה שהיה בה. אם היה נשיא או ראש בית אב חוזר לגדולתו כשישוב לעירו במיתת כה"ג:

לא היה חוזר לשררה שהיה בה. שנאמר ברוצח ישוב אל ארץ אחוזתו לארץ אחוזתו הוא חוזר ואינו חוזר למה שהוחזקו אבותיו:

גמ' ה"ג תני רי"א למחלוקות ניתנו ר"מ אומר לבית דירה ניתנו. וה"פ ר' יוסי סובר לחלק הלוים ניתנו ור' מאיר סובר לא ניתנו להם אלא לדור בהם גם הם אבל לא להם לבד ניתנו אלא לכל ישראל שידורו בהם השוגגים:

ואתייא דר' יוסי כר' יהודה. דמתני' דאמר שהרוצחים צריכים להעלות שכר ללוים ור"מ לשיטתו דאמר שהערים לדירה ניתנו לכך אין צריכין להעלות להם שכר:

ה"ג דתנינן מעלות היו שכר ללוים דברי ר"י ר' מאיר אומר לא היו כו':

אין מקדרין אלא בחבל של חמשים אמה. קאי אהא דתנן בעירובין בזו א"ר דוסתאי בר' ינאי משום ר"מ שמעתי שמקדרין בהרים כלומר רואין כאלו נוקבין את ההרים ומודדין בחבל דרך הנקב למעט מדת מדרונו והתחתון מניח החבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ומתמעט מדרונו של כל חבל כמדת חצי קומת אדם:

לא בערי הלוים. אותן אלפיים אמה שניתנו ללוים למגרש עריהם ולשדות וכרמים לא היו מקדרין אלא מודדין גם המדרון:

ולא. מקדרין במדה שמודדין בעגלה ערופה לידע איזהו העיר הקרובה אל החלל שמביאה עגלה ערופה:

ואתייא. הא דר"ז כר"ע דפרק כשם דאמר הא דכתיב בערי הלוים ומדותם מקיר העיר וחוצה אלף אמה היינו למגרש והא דכתיב ומדותם אלפיים אמה היינו לתחום שבת הלכך אלף אמה דמגרש דמפורש בקרא אין מקדרין אלפיים דתחום שבת דאין מפורש בקרא מקדרין א"נ כיון דתרי מילי נינהו לא ילפי להו מהדדי:

ברם כמ"ד כו'. אבל לר"א בנו של ר"י הגלילי דפליג שם ואמר אלף למגרש ואלפיים לשדות וכרמים קשיין דברי ר"ז דכלום למדו תחום שבת שהוא אלפיים אלא מערי הלוים בגז"ש דמקום מקום א"כ איך נאמר שלעיקר דהיינו תחום ערי הלוים שהוא המלמד אין מקדרין ולתחום שבת שהוא הטפל שנלמד מערי הלוים מקדרין ומוסיפין במדתן:

ומנין שלא היו קוברין. את הלוים בעריהם ומגרשיהם:

לחיים ניתנו. בשעה שהם חיים ניתנו:

ולא לקברים ניתנו. אלא נותנין להם מקום לקבורה חוץ למגרשיהם:

הדרן עלך פרק אלו הן הגולין