מתני' הקורא עומד ויושב. אם רצה עומד אם רצה יושב:

קראוהו שנים יחד. יצאו ולא אמרי' אין שני קולות נשמעי' כא':

לא יברך. אין צריך לברך:

בשני ובחמישי בשבת ובשבת במנחה. עזרא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי כדמפרש בגמ' והכא שמעינן דג' הן כהן לוי וישראל:

ואין מוסיפין עליהן. שלא יקשו לצבור מפני שהן ימי מלאכה ושבת במנחה סמוך לחשיכה הוא שהרי כל היום היו רגילין לדרוש:

ואין מפטירין. מהאי טעמא גופיה:

הפותח והחותם. מפרש בגמרא:

מתני' ואין מוסיפין עליהן. דבר"ח הנשים נוהגים שלא לעשות מלאכה וחוה"מ ליכא ביטול מלאכה דמלאכת דבר האבד מותר:

ואין מפטירין. משום האי טעמא גופיה:

גמ' מאי לשעבר. הא דקתני במתני' הקורא משמע. לשון דיעבד וכן יצא משמע נמי דיעבד הא לכתחלה לא יקרא מיושב:

ומשני כיני מתניתא. כן צריכין לגרוס במתני' מותר לקרותה עומד ומותר לקרותה יושב ואפי' לכתחלה דהא עומד ודאי לכתחלה אם כן אף יושב כן:

מה. פירושה דנותנה לאחר מברך עליה דתני בברייתא:

ומשני ה"ק זה קורא. ר"מ קרי ואחר בירך עליה ל"א מאי קמ"ל דנותנה לאחר ובירך עליהן פשיטא ומשני דקמ"ל דזה קורא וזה מברך מכאן שהשומע כקורא דהא אחר שבירך לא קרא ואפ"ה מברך לקרות במגילה ש"מ דשומע כקורא:

ה"ג דכתיב אשר קרא מלך יהודה. ואקרא דכתיב במלכים קאי וה"ק מקרא נמי מוכח דשומע כקורא:

ולא שפן קריי'. בתמיה הא שפן קרא דכתיב ויקרא בו שפן לפני המלך ולמה לא קאמר אשר קרא מלך יהודה:

מכאן שהשומע כקורא. וה"ה במגילה ואם אינו יודע לקרות ולא לענות אם שמע וכיון לבו לשמוע אע"פ שלא ענה יצא:

מהו לעמוד. מי מחייב ליקום מפניה או לא:

מפני בנה הוא עומד. מפני לומדיה הוא מחוייב לעמוד כדכתיב והדרת פני זקן זה שקנה חכמה זה שהוא עומד לקרות בתורה דודאי לכתחלה צריך לעמוד כדתניא בברייתא משא"כ בתורה כלומר. שאינה כמגילה דמותר לקרותה יושב אלא בתורה צריך לעמוד:

מפני מה הוא עומד. מיבעיא ליה מאיזה טעם הוא מחויב לעמוד בקריאת התורה:

מפני כבודה. מפני כבוד התורה:

אין תימר וכו'. ונ"מ בין שני הטעמים א"ת מפני כבודה אפי' בינו לבינה אפי' קורא בה ביחיד צריך לעמוד:

ה"ג א"ת מפני כבוד הרבים בינה לבין עצניו לא. אין צריך לעמוד. ומשני. לעולם מפני כבודה הוא עומד ואפילו הכי ביחיד אינו צריך לעמוד דאם אומר את כן לעמוד אף בינו לבין עצמו יש לחוש דלמא יתעצל ולא יקרא כלל:

ה"ג עאל לכנישתא חמא חד בר נש וכו'. נכנס לבה"כ וראה אחד עומד ומתרגם:

סמיך לעמוד'. והיה סומך עצמו על עמוד:

כשם שניתנה תורה באימה. שנא' ויחרד כל העם וירא העם וינועו:

כך וכו'. וכשקורא או מתרגם בסמיכה אין זה דרך אימה אלא גסות הרוח:

ה"ג הרי"ף חמא חזנא קאים ומתרגם ולא מיקם בר נש תחתיו ראה שחזן הוא המתרגם:

כשם שניתנה תורה ע"י סרסור וכו'. כך צריך שיהא א' קורא ואחד מתרגם:

ועבדה שאילה. אמרה בדרך שאלה ותשובה ופשטה לה מדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא שהקב"ה אמר למשה ומשה מתרגם ומפרש להם:

חמא חד סופר מושט תרגומא מגו סיפרא. ראה שהיה המתרגם קורא התרגום מתוך הספר:

כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית. הרי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ מכאן מוכח שהדברים שבע"פ הם חביבים:

ר' יוחנן ור"י בר"ש. אמרו שני דברים שווין ולא פליגי:

אם שמרת וכו'. דהכי קאמר קרא ע"פ היינו דברים שבע"פ הדברים האלה הוא תורה שבכתב כרתי אתך ברית ואם לאו אין כאן כריתות ברית:

ה"ג וחורנא אמר אם שמרת מה שבפה וקיימת מה שבכתב את נוטל שכר. וקאי אהאי קרא דפרשת עקב אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו' והוריש גוים וגו' ושמר תשמרון קאי על למוד התורה שבע"פ כדאיתא בספרי אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה קאי אתורה שבכתב ואחר כך והוריש גוים גדולים וגו' והיינו נטילת שכר:

עליהם וכו'. דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו' והמ"ל עליהם כל דברים וכתיב ועליהם ככל הדברים תלתא ריבויין:

לרבות מקרא משנה תלמוד ואגדה. אף שהם ד' מקרא מפשטיה דקרא משמע:

תלמיד וותיק עתיד להורות וכו'. כל הדברים נכונים שיתחדשו בתורה:

לפני רבו. ל"ג:

יש דבר שיאמר. זה חדש הוא ואפילו בדברים שהם למעלה מהשמש והם ד"ת היינו הוראות איסור והיתר:

וחבירו משיבו. אין זה חדש שע"כ לומר שכבר היה לעולמים ששמעי משה:

מפני ברכה. דלמה יברכו שני ברכות דהא בחדא סגי:

אית לך מימר מפני ברכה. בתמיה הא בתרגום ליכא ברכה:

אלא. הטעם דאין שנים קורין מפני שתרי קלא לא משתמעי:

ה"ג א"ר עולא קרויה בתורה אין קורין בנביא. וה"פ דקשיא ליה לרבי עולא השתא בתורה דנ"מ דינים והלכות אמרת שנים קוראין וכ"ש בנביא:

תני. כלומר אלא תני אחד קורא וכו':

ה"ג לא אחד קורא ושנים מתרגמין ולא שנים קוראין ואחד מתרגם:

ואחד קורא ושנים מתרגמין. שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ועמי הארץ שאין מכירין בלשון הקודש והתרגום הוא לעז הבבלים ובתרגום של תורה צריכין אלו לתרגם כדי שיבינו המצות על בוריים אבל של נביאים לא קפיד עלייהו כולי האי:

והתרגום מעכב. מיבעיא ליה אם אין שם מי שיקרא בתרגום אם הוא מעכב שלא לקרות בתורה או לא:

מן מה וכו'. ממה שאנו רואין שחכמים יוצאין בתענית ציבור וקורין בתורה ולא מתרגמין ש"מ דאין התרגום מעכב:

אף על גב דאין התרגום מעכב. אם טעה בתרגומו מחזירין אותו וצריך לחזור ולתרגם שנית:

חד מחזר מנא. היה מחזיר המתרגם שתירגם ושמת בטנא הכתוב גבי ביכורים ותשוי במנא ואמר ר' יונה או ר' ירמיה שטעה שמשמע מזה שכל כלי כשר להביא בתוכו בכורים ואינו כן לכן יתרגם ותשוי בסלי דנשמע מיניה דאין כשר אלא של עץ שנקרא ס"ל וכן תרגום אונקלוס ומיניה שמעינן שאם טעה המתרגם שחוזר אע"פ שאינו מעכב:

וחורנא מחזר פטירין עם ירקונין וכו'. והשני מהם או ר' יונה או ר' ירמיה החזיר למתרגם שתרגם ומצות על מרורים יאכלוהו פטירין עם ירקונין דשמע מיניה כל ירק מר כשר למרור והחזירו שצריך לתרגם פטירין עם מרורין רנשע מיניה שאין יוצאין אלא בירק דשמיה מרור ולית ליה שם לווי:

ולא ידעינן. מי החזיר שיאמר סל ומי החזיר שיאמר פטירין ומרורין:

מן מה דאמר ר' יונה וכו'. מהא דמיבעיא ליה לר' יונה מהו להביאן הביכורים בתמחוין של כסף ש"מ דס"ל ושמת בטנא פירושו בסל ומיבעיא ליה אע"ג דתמחוין לאו סל הן אלא קערות מ"מ כיון שהן של כסף עדיפא מסל ואשמועינן בקרא סל וכ"ש קערות או דלמא סל דוקא ואפי' כלי של כסף לא:

ואמר שתירגם סלא. הרי שהוא החזיר מנא הוי. הרי דהא וודאי ברירא ליה דשל עץ סל דווקא כדמפורש בקרא טנא דהיינו סל אלא דמיבעיא ליה בשל כסף:

ר' פנחס מחזר פטימין. עם תורין חד הוה מתרגם תורין ובני יונה פטימין ובני תורין כלומר תורין היינו שנתפטמו ובני תורין הם שלא נתפטמו והחזירו ר' פנחס ואמר שיתרגם תורין ובני תורין דתורין ובני יונה תרי מיני נינהו ותורין הגדולים שבמינן כשירים ובני יונה קטנים שבמינן כשירים דהיינו קטנים שצריכין לאמם מיהו בתרגום שלנו כתב שפנינין ובני יונה:

ה"ג ויקראו בספר תורת האלקים זה המקרא. לשון עברי של התורה. זה תרגום דמפרש ליה לקרא:

אלו הטעמים. שע"י הטעמים אדם מבין פי' ועניני המקרא:

זה המסורת. מה שנמסר במסורה:

אלו ההכריעים. לידע איכן הדבר נוטה כגון פסוקים או תיבות שאין להם הכרע אי קאי לענין של מעלה או למטה:

אלו ראשי פסוקין. איך נפסקין:

אפי' רגיל תורה כעזרא. שהוא היה סופר התורה כשעלו מן הגולה:

לא יהא. כותב בע"פ וקורא בו אלא מתוך ספר:

מפיו יקרא אלי וגו'. ול"ל להקרות מפיו דירמיה היה לו לירמיה להגיד לברוך והוא וכתוב מה ששמע אלא ודאי דאסור לכתוב שלא מתוך הכתב ופיו דירמיה לכתב דמי דהא בשעה שהתנבא א"ל וכל שכן הכותב ספר תורה שצריך שיכתוב מתוך הכתב:

ומשני אין למידין משעת הדחק. שלא היה להם מגילה אחרת:

וגנז את הראשונה. שנכתבה בפיסול שלא מתוך הכתב:

יכול אני לכתוב כל התורה. בעל פה שהוא בקי בכל החסרות ויתירות כלומר אלו חס ושלום נשתכחה תורה יכולין לכתוב על פיו:

בתרין מניי. בשני מאות זהובים של נחשת:

היך עבידא. כמו היכי דמי:

זבן. בשני מאות זהובים זרע פשתן וזרע אותו וקצר ליה ועושה ממנו חבלים וצד בהן צביים וכותב כל התורה על עורותיהן ונותן אותן למי שאין לו ספר ללמוד ולא תשתכח תורה מישראל:

שאתם בתוכו. דתרווייהו עבדין דלא לישתכח תורה:

זכיי טבחא. כך שמו:

עד כדון. תינח בסוף מברך כן אלא בתחלה מאי מברך. ומשני הרי היא ככל מצות שבתורה שמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצוה פלונית אף על גב דמגילה דרבנן מברך וצונו דכתיב לא תסור:

מה כתוב בה. בתורה דשמעינן מיניה שטעונה ברכה לפניה:

כי שם ה' אקרא וגו'. כשבא משה לפתוח בשירת האזינו אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ה' אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלקינו באמן:

שם שם לגזרה שוה. כאמר כאן כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו דמיותר דהל"ל הבו לו גודל ובבה"מ כתיב וברכת את ה' אלקיך על הארץ וגו' דמיותר דהל"ל את ה' על הארץ אלא לגז"ש:

ופריך עד כדון כר"ע. הניחא לר"ע דאמר לשונות כפולין לדרשא אתיין אלא לר"י דאמר לשונות כפולים הן דברה תורה כלשון בני אדם ולא אייתר לן דבר לגזירה שוה מנ"ל ברכה לפניה בבה"מ ברכה לאחריה בתורה:

כי הוא יברך הזבח וגו'. לימדך שטעון ברכה לפני אכילה ואומר על הזבח אקב"ו לאכול את הזבח והיכן ציונו והבשר תאכל:

כשהוא שבע. מצוה לברך ולהודות על שבעו:

כשהוא רעב. ובא להפיק רעבונו על ידי מה שברא הקב"ה לא כ"ש שצריך לברך ולהודות לה':

עד כדון מזון. למדת מק"ו שמברך לפניו תורה לאחריה מנ"ל:

אילין שלשה קרויות. היינו שלשה שקורין בתורה למאי אתה מדמה אותן דכיון דמדמינן לר"א ברכת התורה לברכת המזון מי הוו כג' שאכלו כאחת ואחד מברך ומוציא האחרים או דלמא כשלשה שאכלו כ"א בפני עצמו דהא לאו בבת אחת קורין שלשתן וכ"א מברך לעצמו:

והאמצעי אינו מברך כל עיקר. דבברכה הראשונה כבר הוציאו הראשון ובברכה אחרונה האחרון מוציאו:

ה"ג לא למדו ברכת התורה מבה"מ אלא לרבים וכן הוא בברכות וה"פ כיון דלא דלא למדו אלא לרבים א"כ אחד מוציא את האחרים. ופריך אם לרבים למדו א"כ כשלומד בינו לבין עצמו לא יברך כלל:

עשאוהו כשאר כל מצות שבתורה. שצריכין ברכה לפניהן ולאחריהן אלא דלמדו מבה"מ אע"פ שבירך לבדו צריך לברך ברבים כי היכא דאיתא בבה"מ ברכה לעצמה כשאכלו ברבים:

הוה עבר. לפני בית הכנסת. שמע קולן של הקוראים בתורה שאינן מברכין:

קרחות קרחות. שנראין דברי תורה כאלו הן קרוחין בלא ברכה:

קרחות. מלשון בקרחתו או בגבחתו:

שנאמר וידבר משה וגו'. קרא יתירא הוא דהא לעיל מיניה כתיב המועדות כולן:

שיהו קורין בתורה בב' וה'. שלא יהיו ג' ימים בלא תורה:

ובשבת במנחה. משום יושבי חניות שעוסקין בסחורה כל ימות השבוע תיקן בשבילם קריאה יתירה:

הוא התקין טבילה לבעלי קריין. שלא יקראו בתורה עד שיטבלו:

שיהו ב"ד יושבין בעיירות בב' וה'. דשכיחי התם דאתי למיקרי בסיפרא:

הרוכלין. מוכרי בשמים לנשים להתקשט בהם מפני כבודן שלבנות ישראל שיהו תכשיטי נשים מצויין להן ולא יתגנו על בעליהן:

מפני כבוד השבת. שיהו בגדיהם לבנים לשבת:

שהוא מכניס אהבה. מתוך שמשמח הלב ומוציא תאוה להזדקק לאשתו ומצות עונה בלילי שבת:

בבית הכסא. משום יחוד שלא ילך אדם לשם ואם לא ישמע שם קול אדם אחר ילך ויתיחד שם ותנן לא יתיחד אדם עם שתי נשים ובבה"כ שבשדה קמיירי שכן היה דרך ב"כ שלהם להיות בשדה חוץ לעיר והכל ניפנין לשם:

בסינר. דוגמת מכנסים קטנים:

קוף אפ"א בלע"ז:

חופפת וסורקת. שתחוף ראשה בנתר ובמסרק:

חופף. כמו מגרד:

קודם טהרתה שלשה ימים. כלומר בתוך ג' ימים לטהרתה תחוף עצמה ולא ירחיקה יותר מדאי והעושות סמוך לטבילתן הרי אלו משובחין:

כדי לשבת וכו'. שלפעמים ב' י"ט של גליות לפני שבת וחפיפתה צריכה להיות בערב יום טוב:

והוא שהגיע זמנה לטבול בינתיים. בלילי יום טוב או בליל שבת אבל אם זמן טבילתן בליל מוצאי שבת תחוף בלילה שאם תחוף בעי"ט תהיה חפיפתה רחוק מטבילתה יותר מג' ימים:

ואפילו הגיע זמנה לטבול בסוף. דהיינו בליל מוצאי שבת מוטב להרחיק חפיפה מטבילה שלשה ימים משתחוף בלילה:

והוה ר"ז מסתכל ביה. מה איסורא איכא כשתחוף בלילה:

אני אומר שמא מעיינה רחוק. בית הטבילה רחוק מן העיר:

והיא מתעצלת. לחפוף כראוי שהיא מהומה לביתה ואינה טהורה לפיכך הצריכו לחפוף מעי"ט כי היכא דחייבו חכמים לחפוף ביום ולטבול בלילה אע"ג דטפי עדיף למיסמך חפיפה לטביל' אלא מתוך שמהומ' לביתה אימר לא חייפי שפיר ה"נ כן:

גמ' ג' קרויות שבתורה. אלו ג' שקורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה לא יפחתו מי' פסוקים:

כנגד עשרת הדברות. הם הני י' פסוקים:

והא לית בהון. בהני תרי פרשיות יותר משמנה פסוקים וג' קוראין בהן כדתנן במתני' איתפלגון. פליגי בה רב כהנא ורב אסי:

חוזר. השני חוזר ומתחיל הפסוק שגמר בו שלפניו:

וחורנה. ואידך אומר:

חותך. פוסק א' לשנים והראשון קורא חציו והשני חציו:

חוזר ב' פסוקים. כי היכי דליהוי י' פסוקים:

ויהי ערב ויהי בקר. שבפרשה בראשית ושבפ' ויהי רקיע חותך בפסוק בפ"ע כיון שגם ביום הג' כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי לפסוק בפ"ע הלכך חותך גם את זה אבל שאר פסוקים אסור לפסקן:

אפי' חותך. ויהי ערב ויהי בקר שבפרשה ויקוו המים אין בו אלא ט' פסוקים:

והרי פ' עמלק. פ' ויבא עמלק שקורין בפורים שאין בו אלא ט' פסוקים:

א"ל שאני התם. שמסיים שם סידורו של יום ואינו בדין שיקראו במה שאינו סידורו של יום כדי להשלים י' פסוקים:

מתני' בי"ט חמשה. דכל דטפי מידי מחבריה טפי ליה גברא הלכך בר"ח ובמועד דאיכא קרבן מוסף קורין ד' י"ט דאיכא ביטול מלאכה ה' יה"כ דענוש כרת ששה שבת דחיוב סקילה שבעה:

גמ' מפני התפילה. דבלאו הכי מאריכין בתפילה אין להטריח הצבור בגברא יתירא:

ממהרים לבא. בבה"כ שכבר תיקנו הכל מע"ש וטוב למהר ביאתן כדי לקרות שמע כותיקין:

ממהרין לצאת. מפני עונג שבת:

בי"ט מאחרין לבא. לטרוח בסעודת י"ט:

ביה"כ ממהרין לבא. לקרות שמע כותיקין ומאחרין לצאת דהא אסור באכילה הלכך מוסיפין גם גברא יתירא דכל מה שמאחרין לצאת טוב הוא שלא יעסקו בדברים בטלים:

הלעוזות. ישראלים שאינן יודעים לדבר בלשון הקדש אלא החזן בלבד:

לא נהגו כן. שיהו העולים שבעה:

אלא אחד. הוא היודע לקרות קורא כל הפרשה כולה ל"א הלעוזות שאינן יודעין כלל לשון הקדש אין קורין ז' אלא אחד קורא כולה וכ"נ עיקר:

קורא את כולה. וחולקה לשבעה כדלקמן:

שבעה יודעין ג' פסוקים. כל א' יודע ג' פסוקים א"נ כולן יודעין שלשה פסוקים ומה שיודע זה יודע חבירו:

כולהון קראיי. כולן עולין וכ"א קורא שלשה פסוקים:

אחד יודע ג' פסוקים. ואין שם יודע לקרות אלא הוא ויש שם עשרה דפחות מעשרה אין קורין בתורה:

קרי וחזר וקרי. עד שבעה פעמים:

העבד עולה למנין שבעה. דהא תניא אשה עולה למנין שבעה הוא הדין עבד:

וידבר. ה' אל משה לאמר עולה ממנין שלשה פסוקים אף על גב דאין למידין ממנו כלום:

אסור ללמד את עבדו תורה. ואיך קאמר שעולה למנין ז' הא אינו יודע לקרות:

שלמד מאיליו. ואין איסור אלא כשרבו מלמדו:

או שלימדו רבו כטבי. כשהיה ר"ג מלמד עם החכמים ושמע טבי וגם כן הוי כלומד מעצמו:

לא יפחות מכ"א פסוקים. והיינו כנגד זה שקראו בתורה כל א' ג' פסוקים ואס"ד דכל ג' צריכין לקרות י' פסוקים א"כ בעינן לששי כ' פסוקים ולשביעי ג' פסוקים הרי כ"ג ואנן כ"א תנן וקשיא לרב הונא:

חוץ מן המפטיר. שאין המפטיר עולה ממנין שבעה דכיון דמשום כבוד תורה הוא צריך לקרות בתורה תחלה להראות שהיא עיקר אין ראוי שתעלה קריאתו למנין שבעה:

לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין. כנגד עשרים ואחד פסוקין שקראו שבעה עולין כל אחד שלשה פסוקים ואי סלקא דעתך דהמפטיר אינו עולה למנין ז' ארבעה ועשרים הויין ובבבלי משני. כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא צריך:

הוא אמרה. להך ברייתא והוא פירשה דדוקא בשאין שם מתורגמן הוא דצריך אחד ועשרים פסוקים:

אבל יש שם תורגמן. אינו צריך אלא כנגדו שלשה קוראים דהיינו עשרה פסוקים:

א"ר חלבו לפני ר' אבהו. והלא לפני ר"י לא קרא המפטיר אלא עשרה פסוקים כנגד ג' הקורין בתורה:

א"ל ולא יהא ר"י כתורגמן. בתמיה במקום שהיה ר"י ודאי פירש ותירגם הכל וכבר אמרנו במקום שיש תורגמן בתלתא סגי ויש לפרש הסוגיא בפנים אחרים אבל מה שפירשתי נראה עיקר מן הבבלי:

מתני' אין פורסין על שמע. עשרה שבאו לבה"כ אחר שקראו ציבור את שמע עומד אחד ואומר קדיש וברכה ראשונה שלפני ק"ש:

פורסין. ל' פרוסה כלומר חצי דבר מב' ברכות שלפני ק"ש אומר ברכה א':

ואין עוברין לפני התיבה. ש"צ א"נ אבני אדם שפורסין על שמע קאי לאחר שסיימו ברכה ראשונה דק"ש מתחיל לתפלה מעומד לפי שיש בה קדושה:

ואין נושאין כפיהם. לברך ברכת כהנים. ואין קורין בתורה. בצבור:

ואין עושין מעמד ומושב. למת ובגמרא מפרש:

ברכת אבילים. ברכת רחבה שהיו אומרים ברכה כנגד האבילים וברכה כנגד המנחמים. וחתנים. ז' ברכות שאומרים לחתן:

ואין מזמנין. כיון דבעי למימר נברך אלקינו בציר מעשרה לאו אורח ארעא:

ובקרקעות. של הקדש הבא לפדותן צריך עשרה ואחד מהן כהן:

ואדם כיוצא בהן. אם בא לפדות מיד הקדש:

גמ' ופריך מכיון דתנינן אין פורסין את שמע פחות מי'. לאיזה דבר תני תו אין עוברין וכו' ליתני חדא אין פורסין ואין עוברין והיינו ללישנא בתרא דפירשתי במתני' וללישנא קמא ה"פ שדרכן היה שלא עבר הש"ץ לפני התיבה עד תפלת י"ח וכבר אמרו ברכו וקשיא ליה א"כ לאיזה צורך תנן אין עוברין לפני התיבה פחות מי' הרי כבר היו עשרה משעת ברכו:

ומשני לכן צריכה. לא נצרכא אלא ללמוד ממנו הא דתני בברייתא דאם התחילו וכו':

גומר. פריסת שמע דהיינו קדיש וברכו אם נשתיירו רובן אבל לא יעבור לפני התיבה:

אין עוברים וכו' גומר. כל התפילה וקדיש של אחריו אבל אין נושאין כפיהם שהוא התחלת ענין אחר:

אין נושאין וכו' גומר. אבל אין קורין בתורה שהוא ענין אחר:

אין קוראין וכו' גומר. אבל אין מפטירין בנביא דה"א דהמפטיר בנביא וקריאת התורה חדא עניינא הוא קמ"ל דלא:

ועל כולן. אם יצאו באמצע המצוה:

הוא אומר ועוזבי ה' יכלו. ודוקא שלא נשתיירו עשרה אבל אם נשתיירו י' מותר לצאת לצורך:

אין עושין מעמד ומושב. פחות מי' משום דבעי למימר עמדו יקרים שבו יקרים ובציר מעשרה לאו אורח ארעא להטריח שליח לכך ולקרותן יקרים דא"כ מה הנחת למרובין:

שבעה פעמים. אומר עמדו יקרים שבו יקרים כשנושאין המת לקברו היו יושבין ז' פעמים לכבוד המת והרוצה לסופדו יספוד ואומרים על כל פרק של הספד עמדו יקרים וכו':

ה"ג תני אומרים ברכת חתנים כל שבעה וכ"ה בכתובות. וה"פ אומרים ברכת חתנים כל שבעה ימי המשתה:

ר"י סבר. למימר שמוציאין הכלה כל ז' לחופה ומברכין ז' ברכות:

אית לך מימר. ואפשר לך לומר שמוציאין המת כל שבעה בתמיה:

מאי כדון. ומעתה אימתי מברך כל שבעה:

מה כאן משמת עמו. כשהוא משמח עמו כל שבעה אומר ברכת תתנים אף כאן באבל בשעה שמנחמין אותו אומרים ברכת אבילים:

מה כאן מזכירין. שבחו של מת בשעת הניחום אף כאן בכלה מזכירין שבחה של כלה בשעת שמחה:

אין אבילים עולים מן המנין. שהרי הוא אומר ברכה למנחמים בפ"ע אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם הטוב בא"י משלם הגמול ולאבילים בפני עצמן אחינו בעל נחמות ינחם אתכם בא"י מנחם אבילים ואינו כוללן יחד:

א"ר אבינה. ולא פליגי:

באבילי אותו המת. הוא דאין מצטרפין כיון דאומר להן ברכה בפני עצמו כדפרישית:

באבילי מת אחר. מצטרפין דהם נכללין בכלל המנחמין:

ולא לנחם לאחרים. א"כ אף אבילי מת אחר ע"כ מתנחמין הן ואינן מן המניין וקשיא לר' אבינה:

נאמר כאן עדה. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו ושמעינן דבדברי קדושה בעינן עדה:

ונאמר להלן. במרגלים עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב נשתיירו עשרה:

נאמר כאן תוך. ונקדשתי בתוך בני ישראל:

מה תוך שנאמר להלן י'. דהא בני ישראל עשרה הויין:

אם מתוך את למד סגין אינון. דהא בתוך הבאים כתיב והבאים היו הרבה מלבד בני ישראל:

עשרה כהנים האמורין בפרשה. הקדשות ג' בערכין וג' בבהמה וד' בקרקעות וכיון דמשלמו בהו י' בעינן י' גברי:

ומשני ריבוי אחר ריבוי למעט. כלומר י' כהנים למעוטי אתי שלא יהיו כולם כהנים ובבבלי הגירסא מיעוט אחר מיעוט לרבות ולשון זה נראה עיקר:

ומשני אין הפרשה יוצאה בלא כהן. דודאי מוקמי' כהן אחד לגופיה:

עד כדון. תינח במקדיש שדה הוא דצריך י' כדתנן במתני' אלא אמר דמי שדה עלי מי צריך עשרה או לא:

נישמעינה מן הדא. כמו ת"ש:

וכי יש ערכין המטלטלין. הא אין ערכין אלא באדם ודמיו קצובין לפי שניו כמפורש בקרא:

ובא לסדרו מן הקרקע. כגון שאין לו מעות כפי ערכו שמשלם מן קרקעותיו שמין בי':

האומר ערכי עלי אינו כאומר דמי שדה זו עלי. בתמיה וכיון ששניהן שוין אף באומר דמי שדה זו עלי שמין בעשר':

שמין לו בג'. האי הוא קל מאומר ערכי או דמי שדה עלי ובזה חמיר האומר הרי עלי מאה מנה דלכשיעשיר נידון בהשג יד כלומר שצריך ליתן עד שישלים מאה מנה משא"כ בערכין ובאומר דמי שדה עלי אם היה עני בשעת נדר ולא נתן אלא סלע אינו צריך ליתן יותר אפילו העשיר אחר כך:

אכרזה. ולשון ביקורת שמבקרין אותה בני אדם ע"י הכרזה:

עבדים. לכך אין מכריזין אותן שכשישמעו שמכריזין אותן למכרן יברחו:

שלא יגנבו. כשנאספין לראותן כדי ללקחן:

לית הדא אמרה. וכי לא שמעינן מהכא שאין העבדים נפדין בג' דאי בי' ל"ל הכרזה הא בי' פירסומא מילתא היא אלא ודאי דעבדים בג' סגי:

ואדם כיוצא בהן. משמע עבד נמי י' בעי:

א"ל אדם. דתנן במתני' היינו בן חורין אבל עבד סגי בג':

אתא עובדא וכו'. קאי אהא דתנן בכתובות פ' אלמנה שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים אם כן מה כח בית דין יפה אבל אם עשו איגרת ביקורת אפי' מכרו שוה מנה במאתים וכו' מכרן קיים ואתא מעשה לפני רבי שמכרו הדיינים בפחות משתות ורצה לעשות כרבנן דמכרן בטל. ה"ג לא כך לימדתני בשם זקניך א"כ מה כח ב"ד יפה וכ"ה בבבלי בכתובות:

מתני' יותר מפסוק א'. שלא יטעה התורגמן שמתרגם על פה:

ובנביא ג'. אם ירצה דלא איכפת לן אם יטעה שאין הוראה יוצא ממנו:

ואם היו שלשתן ג' פרשיות. כגון כי כה אמר ה' חנם נמכרתם כי כה אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה ועתה מה לי פה נאם ה' הם ג' פרשיות בג' מקראות רצופין:

מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה ואפי' מענין לענין:

ואין מדלגין בתורה. שהשומע את הקופץ ממקום למקום אין לבו מיושב לשמוע:

עד שלא יפסוק התורגמן. שלא ידלוג ממקום שהוא קורא בו אלא כדי שיכול לגול את הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן תרגום המקרא שידלג זה משם שאין כבוד לציבור לעמוד שם בשתיקה:

גמ' יתחיל ממקום שהתחיל הראשון. ויברך תחלה:

אין תימר ממקום שהפסיק הראשון. יתחיל השני ולא יברך נמצאו פסוקים הראשונים שקראן הראשון:

נתברכו לפניהן. בברכת הראשון ולא נתברכו לאחריהן שהרי נשתתק והאחרונים אותן שקראן השני לא נתברכו לפניהן:

שתהא כולה תמימה. כמו שעושין לשאר פרשיות של תורה שמברכין לפניהן ולאחריהן כך צריך לעשות גם לפרשה זו ואיירי לאחר התקנה שתיקנו שכל א' מהקרואים יברך לפניה ולאחריה:

היתה הפרשה של ה' פסוקים. יחיד קורא כולה שאין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים:

אלא קרא ג'. ושייר שני פסוקים:

וג' מפרשה האחרת. שאין קורין בתחלת הפרשה פחות משלשה פסוקים:

לא עשה כן. השני אלא קרא שנים שבפרשה ראשונה ואחד מפרשה שנייה ובירך אחריו:

מהו שיעכב. ויהא צריך לקרות שנית:

סלקון. עלו לקבל פניו לאחיו של יהודה בר חמוזא קרובו של ריב"ח בבה"כ של עיר סויכניה והיה שם ר"י ועיכב שיחזור הקורא ויקרא עוד ב' פסוקים מפרשה ויברך שנית:

וכופין. לחזור ולקרות או מצוה מן המובחר הוא אבל אין חיוב בדבר:

א"ל והא רבך מעכב. ש"מ דכופין דאפילו בדיעבד לא יצא:

טעה בין תיבה לתיבה. שאמר תיבה אחרת שאינה כתובה לפניו מחזירין אותו:

ועבדין כן. שמלבינין אותו ברבים ומגיה אותו על שגגותיו:

א"ל ועדיין אתה צריך לזה. הלא גדולה מזו אמרו דאפילו טעה בין אם לו אם מחזירין אותו:

ספרא דטרבנת. סופה של עיר ששמה טרבנת:

אמרון ליה. בני עירו כשיקרא בתורה יפסיק בדיבורו ויאמר חצי פסוק ויתרגמו כדי שיקראו לפניהן בניהם הקטנים שאינן יכולין למהר ולקרות כמותו א"נ שיקראו הם לפני בניהם:

אין קטעין רישך. אם יחתכו ראשו לא ישמע להם:

ולא שמע. להם והעבירו מן ספרותו:

בתר יומין. לאחר זמן ירד לבבל ועמד עמו ר"ש בן יוסינה וא"ל מה עשית בעירך שהיית שם מתחלה:

ותני ליה עובדא. וסיפר לו המעשה מה שהיו רוצים ממנו:

א"ל ולינן וכו'. ולית אנן מפסיקין להן לבנים הקטנים כשלמידין עמהן דהא מפסיקין הפסוקים לתינוקות של בית רבן:

א"ל. הסופ' ולית אנן חוזרין וכוללין להן שיאמרו בפסוק אחד אבל לפסוק בקריאת הציבור אסו':

אר"ז. אילו היה המלמד הזה בימי הייתי ממנה אותו לחכם ולא למלמד תינוקות:

כגון הוי רב את יוצרו. הא דתנן במתני' אם היו שלשתן ג' פרשיות קורין א' אחד היינו כגון אלו ג' פסוקים הוי רב את יוצרו וגו' הוי אומר לאב וגו' כה אמר קדוש ישראל וגו' דג' פרשיות לאו דוקא אלא ג' ענינים:

אין מדלגין מנביא לנביא. שיש כאן טירוף יותר מדאי:

שאין גולין ס"ת ברבים. מפני כבוד הציבור שימתינו עד שיגלל:

הגע עצמך. אמור לנפשך:

שהיתה פרשה קטנה. שצריך לדלגה דאין שם שהיה בגלילה כלל ואפ"ה אסור דהא סתמא תנן אין מדלגין בתורה. אלא הטעם שאין גולין ס"ת בצבור כדי שישמעו התורה על הסדר וכשהן דולגין אין הלב השומע פנוי כל כך לכוין הדברים:

והא תנינן. שהכה"ג קורא אחרי מות ואך בעשור שבחומש הפקודים ואע"ג שהן רחוקים זה מזה וקשיא להני תרי טעמי דבסמוך:

ומשני שנייא היא. שאני התם שהוא סדר היום וכאלו הם פרשה אחת:

בכ"מ אינו קורא ע"פ. דקי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ והכא קורא ע"פ אלא ודאי כיון דשייכי אהדדי התירו לו לקרות ע"פ ה"ה נמי לענין דלוג התירו מפני שהוא סדורו של יום:

רבי יוסה. צוה לבר עולא שמש של בה"כ של בבלי כשאין להם אלא ספר אחד וצריכין לקרות בב' ענינים תהא גולל לפני פרכת ותקרא ואין אתה צריך להכניסה לתוך הארון ולהוציאה שנית:

כד אינון תרתי תי כמו תהא. כשיש לך ב' ספרים תהא מוליך א' לתוך הארון אח"כ תביא השניה ולא תוציא ב' ס"ת כאחד:

מתני' המפטיר בנביא. תקנו חכמים שיהא הוא פורס על שמע ברבים:

והוא עובר לפני התיבה. להוציא את רבים בקדושת השם ובתפילה:

ואם היה קטן. בגמרא מפרש:

אביו או רבו עוברין. לפני התיבה:

על ידו. בשבילו:

גמ' לא צורכה דילא וכו'. לא צריכא למתני במתניתין אלא הפורס על שמע הוא עובר וכו' דכדתנן במתני' המפטיר בנביא וכו' קשיא הא אין מפטירין בנביא אלא לאחר התפלה:

כדי לזרזו. לכך תקנו לו שיעבור לפני תיבה וישא את כפיו כדי לזרזו שיפרוס על שמע:

והא תנינן קטן לא יפרוש את שמע. ולמה תני אביו או רבו עוברין על ידו ולא תני פורסין את שמע על ידו א"כ לפי מאי דאוקי תנא מתני' הפורס את שמע נמצא שהקטן פורש על שמע קשיא והא תני סיפא קטן אינו פורש על שמע:

כשהביא שתי שערות. ועדיין לא הגיע י"ג שנה ויום אחד:

מתני' קטן אינו פורס על שמע. לפי שהוא בא להוציא הרבים ידי חובתן וכל שאינו חייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן:

ואינו נושא את כפיו. אם הוא כהן שאין כבוד ציבור שיהיו כפופין לברכתו:

פוחח. בגדיו קרועים וזרועותיו נראין מבחוץ ערום ויחף מתרגמינן ערטילאי ופחח:

פורס על שמע. שהרי הוא מחוייב בדבר:

אבל אינו קורא בתורה. מפני כבוד התורה וכן לפני התיבה וכן לנשיאת כפים מפני שגנאי הוא לציבור:

סומא פורס על שמע. שאע"פ שאינו רואה המאורות יש לו הנאה מהן שב"א רואין אותו ומצילין אותו מן המכשולים:

לא יפרוס. שלא היה לו הנאה מהם לעולם:

גמ' תמן תנינן. בפ"ב דמכות:

ה"ג רמ"א לרבות הסומא רי"א פרט לסומא וכ"ה במסכת מכות וה"פ רמ"א לרבות הסומא דהוה ליה בלא ראות ור"י סובר ואשר יבא את רעהו ביער משמע אפילו סומא ובלא ראות נמי לרבות הסומא הוא דכתיב ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט וממעטינן סומא:

הא אם ראה פורש. אע"ג דעכשיו הוא סומא וצריך לומר לר"י דהסומא חייב במצות:

מחלפה שיטתיה דר"י. קשיא דר"י אדר"י:

תמן. גבי גלות הוא אמר פרט שהסומא פטור מגלות וכיון שפטור מגלות פטור נמי מכל מצות שבתורה דכתיב ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה כל שישנו במכה וגואל הדם ישנו במשפטים וכל שאינו במכה וגואל הדם אינו במשפטים נמצא שכל שהוא סומא עכשיו אינו במכה וגואל הדם ופטור מכל המצות דומיא דרציחה ואיך יכול להוציא אחרים:

כך אנו אומרים. הא דתנן במתני' כל שלא ראה מאורות מימיו לאו בסומא איירי אלא במי שישב בבית אפל מיום שנולד ועד עכשיו:

ברם הכא. גבי גלות בלא ראות לרבות את הסומא וממעטינן אותו דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט אבל היושב בבית אפל ליכא למעוטי מבלא ראות:

מתני' לא ישא את כפיו. בגמרא מפרש טעמא:

אסטים. צבעו דומה לתכלת:

פואה. שרשים אדומים שצובעין בהם אדום:

גמ' ה"ג תני אם היה דש בעירו וה"פ אם היה מורגל בעירו מותר לישא כפיו:

כהדא. כהא דרבי נפתלי כהן היה והיה לו אצבע עקום ושאל לרבי מנא אם מותר לישא כפיו:

א"ל. מכיון שבני עירך מורגלים בך ויודעין שאצבעתך עקום מותר אתה לישא כפיך:

מעבר זלדקן. היה מעבר מלישא כפיו מי שהיה שערות זקנו מפוזרות אחת הנה ואחת הנה:

ריגלא הוות. רגליו היו קטנים והעבירו רב הונא כיון שאין שערות זקנו נראה שלא יאמרו ראינו קטן נושא את כפיו:

מתני' אף בלבנים לא יעבור. חיישינן שמא מינות נזרקה בו דעכו"ם מקפידין בכך:

העושה תפילין. שבראש עגולות כאגוז או כביצה:

סכנה. שלא תכנוס בראשו כשנופל ואין בה מצוה דתפילין מרובעות הלכה למשה מסיני כדמפרש בגמרא:

הרי זה דרך מינות. שבוזים דברי חכמים והולכים אחר משמעות המקרא ואומרים בין עיניך ממש על ידך ממש וחכמים למדו בגזרה שוה בין עיניך במקום שיער שבראש מקום שמוחו של תינוק רופס על ידך בגובה יד בקיבורת בראש הזרוע שתהא כנגד הלב:

ציפן זהב וכו'. הכתוב אומר למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך שיהא הכל ממין הטהורה ולא מזהב:

ונתנה על בית יד אונקלי. על בית היד המלבוש מבחוץ והכתוב אומר לך לאות ולא לאחרים לאות:

הרי זו דרך החיצונים. בני אדם ההולכים אחר דעתן חוץ מדעת החכמים:

מתני' ה"ז דרך מינות. בגמרא מפרש:

גמ' תפילין מרובעות. בתופרן ובאלכסונן דהיינו שיהא ריבוע מכוין ארכו כרחבו כדי שיהא להם אותו אלכסון שאחז"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא וצריך לרבע מקום מושבן וגם הבתים:

שחורות. ושיהיו הרצועות שחורות מבחוץ הלכה למשה מסיני:

על קן ציפור וכו'. בגמ' מפרש:

ועל טוב יזכר שמך. על טובתך נודה לך:

משתקין אותו. שאנו חייבים לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה:

מודים מודים. דמיחזי כשתי רשויות ומקבל עליו אלהות:

המכנה בעריות. בגמרא מפרש:

גמ' שתי רשויות. ובאותו זמן היו שם מאמינין שהן שתי רשויות אחד מטיב ואחד מריע והאומר יברכוך טובים כלומר אותם שאתה מטיב להם ה"ז דרך מינות שנראה מדבריו שאינו אלוה אלא להם:

כקורא תגר וכו'. לכך משתקין האומר על קן צפור יגיעו רחמיך מפני שנראה כאלו יש לו דברי ריבות על מידותיו של הקב"ה שהוא אומר שעליו אינו מגיעין רחמיו ומפרש למתני' דלא אמר יותר אלא על קן צפור:

כנותן קצבה וכו'. שעד כאן מגיעין רחמיו ולא יותר מזה דרבי יוסי גרס במתני' עד קן צפור:

לא עבדין טבאות וכו'. אמתני' קאי דלכך משתקין האומר על קן צפורי גיעו רחמיך שלא טוב הן עושין שהן עושין מידותיו ומצותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות:

אילין. אותן שמתרגמין פסוק ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד עמי בני ישראל כמו שאני רחמן בשמים כך תהיו רחמנים בארץ פרה או רחל אותה ואת בנה לא תשחטו שניהם ביום אחד לא יפה הן עושין שהן עושין מצותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות להודיע שאנחנו עבדיו שומרי מצותיו:

כי יסכר פי דוברי שקר. לכך משתקין שמצוה לסכור פיהם:

הדא דאת אמר. לא אמרן דמשתקין את האומר קן ציפור וכו' אלא בציבור:

תחנונים הן. ומותר לאמרן:

ודכוותה. האומר אמן אמן או שמע שמע ב' פעמים בציבור משתקין אותו וביחיד שרי:

אא"כ היה אביו או רבו. שאין מקפידין עליו כדאשכחן בדוד ייטיב ה' את שם שלמה משמך וכדאמרינן בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו:

מילין. דברים ששמע ר' פדת מן רבי לעזר אביו היה אומר כך אמר רבי בשם אבי ודברים שלא שמע הוא בעצמו מן אביו היה אומר שם אביו כך אמר ר' בשם ר' לעזר דרבי יסא תלמידו דר' לעזר הוה:

בר ישיטא. כך שמו והוא היה בנו של רבי חיננה:

ר' מנא. כשהיה מורה הוראות בחבורת חכמים דברים ששמע מן אביו בביתו. הכי גרסינן היה אומר כן אמר אבא מילין דשמע מן אבוי בבית ועדא וכו'. וה"פ דברים שלא שמעו אחרים אלא הוא לבדו היה אומר כך אמר אבי אבל דברים ששמע מאביו בבית המדרש היה אומר כן אמר ר' יונה כיון דלאו בשביל שהוא אביו הוא יודע דבר זה. רבי מנא בנו של ר' יונה היה:

בערייתא דאבוי וכו'. שאינו רוצה לתרגם בלשון נוכח שנראה לו כמבזה א' מהציבור או הקורא אלא מתרגם ערות אביו לשון נסתר וכן עריות כולן:

זה שהוא נושא ארמית. לאשה ומעמיד ממנה בנים זהו ודאי כמעמיד אויבים למקום דכיון דיצירתן בעבירה אף על פי שמגיירן אח"כ טבעם רע:

מתני' מעשה ראובן. וישכב את בלהה פילגש אביו נקרא:

בבה"ה ולא מיתרגם דחיישינן לגנותו:

מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם. ולא חיישינן ליקרי' דדוד והוא דלא כתיב אמנון בן דוד:

מעשה עגל הראשון נקרא ומיתרגם. ולא חיישינן ליקרא דישראל:

מעשה עגל השני. בגמ' מפרש איזהו:

ממעשה דוד ואמנון. כל אותן מקומות שכתוב שם אמנון בן דוד אבל אותן שנאמר בהן אמנון סתם הא אמרינן לעיל מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם:

גמ' אשר חכמים יגידו. אלו ראובן ויהודה מעשה ראובן בבלהה ומעשה יהודה בתמר:

מה שכר נטלו על כך. בעולם הזה:

להם לבדם ניתנה הארץ. יהודה זכה למלכות ראובן נטל תחלה חלק בארץ בעבר הירדן:

לא עבר זר בתוכם. בחלוקת הארץ דלעתיד הכתובה ביחזקאל ראובן ויהודה שכנים:

מתשובה וכו'. כלומר מן ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה וגו':

ומחא וגו'. פליג אריב"ל ורב וסובר דעד ויגף ה' את העם על העגל וגו' הוא מעשה עגל השני:

לא דומה וכו'. אמתני' קאי דלכך מעשה עגל הראשון נקרא ומיתרגם שהוא גנאי לכל הציבור אינו בזיון כל כך כיון דכולן שוין ביה אבל מעשה עגל השני מדבר באהרן לחוד וגנאי יחיד בצבור חמיר:

ואתיא כהיא דאר"ח וכו'. כלומר דמתני' הכי מתפרשא מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם וכן ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם:

כה תברכו. בברכת כהנים כתיב:

מתני' אין מפטירין במרכבה. דלמא אתי לשיולי ולעיוני בה:

אין מפטירין בהודע את ירושלים. משום יקרא דירושלים:

גמ' וידע. פי' ויבדוק ויודיע תועבת אמו:

ודא מזוזה. והך מזוזה באיזה מקום ממזוזות הבית היא ניתנה:

משלשו. מודד מלמטה למעלה שני שלישי הפתח וכשיכנוס לתחילת שליש העליון יתן שם המזוזה ודוקא לכתחילה אבל דיעבד משליש העליון ולמעלה כשר אע"פ שאינו בתחלתו דילפינן מתפילין דכתיב בין עיניך בגובה הראש אף נתינת המזוזה בגובה הפתח דהיינו בשליש העליון:

חוצה את הפתח. מחלק הפתח לשני חצאין ומחלק המחצה העליון לג' חלקים ומודד המחצה העליון מלמטה למעלה ומניח המזוזה בסוף שליש התחתון לצד שלמעלה:

מה ביניהון. מאי איכא בין ר"ז לר"ח הא מכל מקום בתחלת שליש העליון ניתנה:

ומשני מקום מזוזה. איכא בינייהו דלר"ז המזוזה עצמה ניתנה כולה בשליש העליון ולר"ח סופה בתחלת שליש העליון והיא עצמה ניתנה בסוף שליש האמצעי:

הגע עצמך שהיה שער גבוה. וכשתנתן בשליש העליון אין יכולין להסתכל בה מפני גבהה ועיקר מצותה לזכור מצות ה':

א"ל בשער גבוה נותנה. כגובה כתיפו של אדם בינוני ובית מדרשו דר"ח היה עשוי כן המזוזה כנגד כתפו:

כמין נגר. בשכיבה ולא בעמידה:

תלייה בדלת. ולא במזוזה:

סכנה. שאין הבית משתמר מן המזיקין עד שתהא מונחת כהלכתה א"נ סכנה דנוקף בה ראשו כשהוא יוצא ונכנס דרגילה להיות בולטת:

חקק בראש המקל. והניח בו מזוזה והעמידו בפתח במקום שאינו ראוי לו:

ואפי' לא סמרו. שלא קבעו במסמרות להמקל פסול ולא אמרינן דליהוי כגובתא דקניא שתולין בו המזוזה דכיון שחקק בראש מקל גדול ולא קבעה בפתח עצמה כהלכתה אינו נראה באלו תלאה שם לשם מזוזת הפתח:

והא תני והוא שסמרו. המקל הוא דפסולה אבל בלא"ה כשרה משום דהוה כגובתא דקניא:

והוא שיחדו לכן. שתהיה מונחת תמיד במקל זה הוא דהוה כגובתא דקניא ואז אם לא סמרו כשרה אבל אם לא יחד המקל לכך אפי' לא סמרו פסולה:

בית מליון. שם אדם:

ועושין כן בפולמסיות. בשעה שהלכו למלחמה היה להם מקל מיוחד שהמזוזה קבוע בו והיו מעמידין אותו אצל הפתחים במקום שחנו שם והכי איתא בתוספתא דמכילתין של בית מונבז המלך היו עושין כן בפונדקאות:

נתנה לפנים מטפח. רחוק מצד החיצון של המזוזה יותר מטפח פסולה דכתיב ביתך דרך ביאתך מיד א"נ שהעמיק חור בכותל עמוק מטפח ונתן בה המזוזה פסולה:

צריך שיהא שמע. של המזוזה לצד הפתח דהיינו סוף הגלילה לצד חוץ:

כיני מתני'. קושיא היא וכי כן היא מתני' דתני בה ציר שיש לו ב' פתחים שהציר קבוע באמצע ובה שני פתחי' אחד לצד חוץ ואחד לצד פנים ומספקא לן איזו היא דרך ימין הכניסה נותן המזוזה על איזה צד שירצה דמה שנקרא לזו כניסה היא לזו שכנגדה יציאה:

האיך שמע שלה רואה את הפתח. דמה שלצד זה פנים הוא לפתח שכנגדה חוץ:

נותן. בפתח שהוא רגיל לצאת ולכנוס בה:

נותן בחזית. בפתח שנראית יותר לעוברים ושבים:

לגג או לגינה הרי היא כפתוח לחול. וחייב במזווה אע"ג דהיכר ציר לגג או לגינה דהבית עיקר:

הרי הוא כפתוח לשוק. כאלו פתח הגינה פתוח לשוק דפטור ממזוזה דבית בעינן והכא אינו אלא אויר הגג או הגינה:

הדר בחוצה לארץ. השוכר בית בח"ל:

והדר בפונדקי בא"י. שאין ישיבתו קבועה:

שלשים יום. עד שלשים יום פטור:

בורגנין. אע"ג דאינו בית ממש כיון דדר ביה שלשים יום חייב במזוזה בורגנין צריף שעושין מן ערבה וקנים לשומרי פירות או לציידי עופות:

השוכר בית מישראל. לדור בו יותר משלשים יום:

וכשהוא יוצא. מבית העכו"ם נוטל המזוזה ויוצא שלא ינהגו בה מנהג בזיון:

ובשל בית ישראל אסור לעשות כן. אלא מניח המזוזה שם ואם מקפיד על מעותיה צריך השני לשלם לו:

מעשה בא' שנטל. המזוזה כשיצא מבית ישראל:

הדר בפונדקי. בא"י או בח"ל עד ל' יום אינו חייב במזוזה:

חולדת המולים. נקוקים וחורים שבתוך הגבעות:

חולדת. כמו חור שחררוהו חולדות הדרים בארץ:

המולים. הם גבעות כמו מליא בנצא בב"ב:

חלון שהוא ד' על ד'. אמות:

ומניפים לרבוניהם. שיושבים שם העבדים בימות החמה להניף רוח לאדוניהם בחדר המקרה:

לולין. בנין שמגדלין שם אווזים ותרנגולים:

אלו ע"ג אלו. ואין בחללן ד' על ד':

הן דו דרס וכו'. לפי שכולן סמוכין על האסקופה התחתונה מצרפין כאלו הן אחד וחייבין במזוזה:

דהוה עביד וכו'. שהיה נעשה על דעת דכל החכמים:

תפילין ומזוזה. והוא עני ואין לו אלא כדי לקנות אחת מהם איזה מהן קודם:

שכן היא נוהגת בשבתות וי"ט. כשיש לו בית אחר אסור לדור בבית שאין בו מזוזה בשבת:

שכן היא נוהגת במפרשי ימים וכו'. משא"כ מזוזה אינו חייב אלא מי שהוא דר בבית:

למה שמעלין בקודש ולא מורידין. ש"מ שקדושת תפילין חמורה מקדושת מזוזה והיינו כשמואל דמזוזה קודמת:

הדרן עלך פרק הקורא עומד וסליקא לה מסכת מגילה