מתני' הבא ממדינת הים במועד. שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד:

והיוצא מבית האסורין ומנודה. מפרש בגמ' והנזיר. שהשלים נזירותו במועד:

ה"ג והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו. אם חל שביעי במועד מותר בתספורת דכתיב וביום הז' יגלח את כל שערו וגילוח דנתק לא קחשיב שאינו אלא דבר מועט שמגלח סביב הנתק:

מתני' ומי שנשאל לחכם. שנדר שלא לכבס בגדיו ונשאל לחכם במועד והתיר לו נדרו:

גמ' הא שאר כל בני אדם אסורין מ"ט. אע"ג דגילוח מלאכה הוא היה לנו להתירו לצורך המועד:

שלא יכנסו לרגל מנוולין. שיכוונו לגלח במועד שהם בטלים ממלאכה ויבואו י"ט ראשון של רגל כשהן מנוולין והיינו טעמא דאסרו כיבוס במועד:

תמן תנינן. בתענית פ"ב:

לשבתן. למשמרתן:

אסור לו לגלח. מפני שיצא שלא ברשות דאסור לילך מארץ לח"ל ואיירי ביוצא להרויח כגון אדם שיש לו נכסים הרבה:

אסור לפרש לים הגדול. שלשה ימים קודם לשבת אם הולך להרויח דלא הוה כמפרש לדבר מצוה כמי שהולך למזונות:

מעתה. בניחותא מהכא שמעינן דכהן שיצא לח"ל ובא ברגל אסור לו לגלח לכ"ע אפי' לרבנן:

מהו לצאת לצור. שהוא ח"ל:

לעשות דבר מצוה. דכהן אסור לצאת לח"ל דגזרו טומאה על ארץ העמים:

אחיו של זה. כלומר אחיו של כהן יצא לח"ל ומת שם בלא בנים:

ואת מבקש לעשות כיוצא בו. בתמיה הלא תענש ואע"ג דמצוה לחלוץ מ"מ תבא היא אצלו דזקני עירו כתיב ולא עירה:

אית וכו'. כמו איכא דאמרי:

הניח חיק אמו. והיא א"י:

וחיבק חיק נכריה. ח"ל:

כתוב לי. איגרת אחד שיכבדו אותי בכל מקום ואצא לפרנסתי לחוצה לארץ:

אני הולך אצל אבותיך. כלומר שימות ויאמרו לו בן אחד הנחמד שהיה לנו איך התרת לו שיצא לח"ל ומה אשיב לשואלי דבר לכן לא אהיה מתיר לך:

אבל אם היה חבוש אצל ישראל לא. שאינו אנוס שיניחוהו לגלח בבית האסורין והיה לו לגלח מעי"ט:

אתא מימר לך. כלומר הדר אמרו:

ואפי' חבוש אצל ישראל. נמי שרי שאין נוח לו לאדם לגלח בבית האסורין אע"פ שרשאי:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן. יגלח. קודם הרגל:

אל יגלח ברגל. דלאו אנוס הוא שהיה לו לפייס בעל דינו כדי שיתירו לו:

נזיפה. גערה:

ר' הוה מכבד לבר אלעשא. חתנו שהיה עשיר גדול ולא היה ת"ח:

א"ל בר קפרא לבר אלעשא הכל שואלין לר' ואתה שמכובד אתה בעיני ר' למה אין אתה שואל ממנו:

א"ל שאול. כמו שאל:

משמים נשקפה. נראה דעל נשמת אדם קאי שהיא משמים:

מפחדת כל בעלי כנפים. שכולן נתונין תחת ממשלת בני אדם:

ראוהו נערים ונחבאו. שאין עושין צרכי נשמתם:

הנס. מעבירות:

יאמר הו הו. לשון שמחה:

הפך ר'. עצמו וראה לבר קפרא שהוא מצחק על חידה זו:

א"ר לבר קפרא איני מכירך זקן. שלא יתמנה זקן מוסמך בימיו:

וידע. בר קפרא שלא יתמנה בימיו שבודאי יתקיימו דברי ר':

בקשו לנדות לר"מ. על שחלק על החכמים בדבר הלכה:

את מי מנדין. דקי"ל אין מנדין בפרהסיא לנשיא או אב"ד או חכם ור"מ חכם כדאיתא סוף הוריות:

ועל מה 'ז יו יוי ייי מנדין. אותו בפרהסיא דהיינו שעשה כירבעם בן נבט וחביריו שחטא והחטיא את הרבים:

ועל כמה דברים מנדין. דעל כ"ד דברים מנדין:

ביקשו לנדות את ר"ל. בן הורקנוס על שחלק עם רוב החכמים בדבר הלכה:

אמרו. מי ילך וידיענו שלא יענשנו:

אר"ע. אני אלך שהיה תלמידו וחביב עליו ביותר וידע שלא יענישנו ויקבל פיוסים ממנו:

נסתיה. לקחו ר' לעזר לר"ע ויצא עמו לחוץ וראו אילן חרוב עומד:

אמר ר"ל חרוב חרוב אם הלכה כדבריהם תיעקר ממקומך ולא נעקר החרוב חזר ואמר אם הלכה כדברי תיעקר ונעקר חזר ואמר אם הלכה כדבריהם תחזור למקומך ולא חזר ואם הלכה כדברי תחזור למקומך וחזר:

כל השבח הזה. והניסים האלה נעשו אפילו הכי אין הלכה כר' ליעזר:

אר"ח. לכך אין הלכה כר"ל דמשניתנה התורה לכך ניתנה שהלכה כאשר יסכימו רוב החכמים שבדור:

ופריך ולית ר"א ידע. האי קרא דכתיב אחרי רבים להטות ולמה חלק עליהם ועשה מעשה כדבריו עד שנידוהו:

ומשני לא הקפיד ר"א אלא ע"י שטהרותיו שטיהר שנגעו בתנו' שנחלקו בה כדמסיק שרפו בפניו וחשב ר"א שמעשיהם שלא לש"ש רק להכעיסו שהיה להם לחוש לכבודו שהוא זקן ולשרפו שלא בפניו לכך לא חשש למנינם:

תמן תנינן. כלים פ"ה:

חיתכו חוליות. תנור העשוי חוליות מצרפו בכבשן כדרך כלי חרש אם צירף החוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא:

ר"א מטהר. שאין זה כלי חרס אלא בניין כעין כלי גללים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה:

וחכמים מטמאין. דאזלי בתר חוליות ותנורים שלהם היו עשויין כעין קדרו' גדולו' ופיו למעלה וצרפו בכבשן כשאר קדרו' ומושיבין אותו על הארץ או על הדף ומדבק טפילת טיט סביב על כל התנור לעשותו עב שיקלוט ויחזיק חומו:

אר"י חכך גדול. כלומר לכך נקרא חכיניי מלשון חכך ופירושו מכה גדולה נעשה באותו היום:

ואפי' חטה אחת. שראה חצי' אותו המחצית נשדף וחצי השני לא נשדף:

והיו עמודי בית המדרש. מתרפים ונוטים ליפול מפני שנתן בהם ר"א עיניו א"נ לכבוד ר"א לפי שנעשה בו דבר גדול כזה:

אם חבירים. תלמידי חכמי' מתווכחים מה איכפת לכותלים בזה:

לא בשמים היא. כבר ניתנה התורה מן השמים ואין משגיחין בכל האותות לבטל דבר אחד מן התורה:

שונה אני כדבריו. מזכיר אני דבריו במשנה משמו ולא איכפת לי במה שנידו אותו:

אלא. דתנאים אחרים מחלפין שמו ואינן מזכירין אותו כ"כ בי"מ ול"נ דר' סובר לאחר שיצאה בת קול הלכתא בהא כר"א והיה סותם במשנתו כר"א אלא דתניא מחלפין בהיפך דברי חכמים לר' אליעזר ודברי ר"א לחכמי' לכך שנה אותו בלשון מחלוקת:

חד זמן וכו'. פעם אחת היה ר"א עובר בשוק וראה אשה אחת מכבדת ביתה וזרקה האשפה ונפל על ראשו:

אמר. כמדומה שהיום יקרבו אותי חבירי דכתיב מאשפות וגו' כלומר שהגיע להיות אשפה שזורקין עליו הזבל:

אילולא. שלא החרמתי אדם מעולם הייתי מחרים לאיש הזה:

אית סגין וכו'. יש הרבה מהן. מן כ"ד דברים שהן מפוזרין במשניות:

תמן תנינן. תענית פרק ג':

שלח לו שמעון בן שטח. לחוני המעגל שנשבע שאינו זז עד שירדו גשמים:

כשם שנגזרה בימי אליהו. שמפתח הגשמים ביד אליהו:

לידי חילול השם. שאליהו נשבע חי ה' אם יהיו השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי ואתה נשבעת שאין אתה זז עד שירדו גשמים:

תמן תנינן. ר"ה פ"ק:

לא נמצאת וכו'. כלומר ותני עלה לא נמצאת מעכב אתה את הרבים מלעשות מצוה אע"פ שאין צורך בהם מכל מקום הם מתכוונים לעשות מצוה ומעלין עליהן כאילו עשאו:

מקולסים. צלויים כשהן שלימים ותולין כרעיהם וקרסוליהם וקרביהם סביבותן בשפוד ועל שם כך קוראו מקולס שהוא לשון מזויין כדמתרגם וכובע נחושת על ראשו וקולסא דנחשא:

בלילי פסחים. זכר לפסח שצולהו שלם שנאמר ראשו על כרעיו ועל קרבו כלומר עם כרעיו ועם קרבו:

אילולי שאת תודוס לא היינו מנדין אותך. בתמיה שהרי קרוב הוא להאכיל ישראל קדשים בחוץ שהרואה סבר שהקדישו לשם פסח:

ומהו תודוס. ולמה חסו על כבודו ולא נידוהו:

דהוה. נותן לחכמים פרנס':

תמן תנינן. בעדיות פ"ה:

אלעזר בן חנוך שפקפק וזלזל בנטילת ידים:

תמן תנינן. בעדיות פ"ה:

דכמה השקוהו. שנידוהו לעקביא לפי שאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוהו מי המרים:

דכוותה. שהם היו בני גרים השקוהו לגיורת דכוותם ומנדין על כבוד הרב:

וסקלו ב"ד ארונו. הניחו אבן על ארונו. אפי' לאחר מיתה. שכבר מתו שמעיה ואבטליון:

הוון מרחקין ומקרבין. היו מנדין ומקרבין אותן מיד אם החזיר בו:

א"ל רבי אילא. וכי השתא מרחקין והשתא מקרבין הא קי"ל אין נידוי פחות מל' יום:

חזרו ונמנו. החכמים לכשיחזור המנודה שיהו מקרבין אותו מיד שלא להרבות מחלוקות בישראל ויפה עושין בזמנינו כתקנ' האחרונה והראב"ד פי' בענין אחר המנודה כרב שנידוהו לכבודו:

ואפי' חבר שנידה. מניין שנידוייו נידוי:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

חדא אמהא שפחה אחת של איש ששמשו בר פטא היתה עוברת לפני בית הכנסת ראתה מקרי דרדקי א' שהיה מכה לתינוק יותר מדאי:

א"ל. יהא האיש הזה מוחרם שמכה אדם מישראל ללא צורך:

א"ל צריך את. לחוש על עצמך ולנהוג נידוי ש"מ מי שחייב נידוי אפי' כל אדם יכול לנדותו:

רשב"ל הוה. שומר תאינים במקום א' ששמו ברברית:

אתון. גזלנים וגנבו מהנהו תאינים בלילה ובסוף הרגיש בהן רשב"ל מי הם הגנבים:

א"ל. ליהוו האנשים אלו בחרם:

אמרין ליה. יהא האי גברא בחרם שנידה אותן שלא כדין:

חש. רשב"ל על עצמו ונהג נידוי ואמר שהדין עמהם אם ממון חייבין לי לשלם מה שגנבו:

דלמא נפשין. בתמי' וכי נפשות חייבין לי דהיינו נידוי:

נפק. רשב"ל ורץ אחריהן א"ל התירו לי החרם שהחרמתם אותי:

אמרין ליה. התר אתה החרם שחרמת אותנו ומחול לנו על מה שלקחנו מאתך אף אנו נתיר לך:

מי מתיר. אם לא היה מוצא ר' שמעון בן לקיש אותם שנידו אותו מי היה מתיר לו נידויו:

ומשני לא כן תני וכו'. ואמר רבי יהושע בן לוי לא אמרן אלא שאין שם נשיא אבל יש שם נשיא הנשיא מתיר ה"נ היה יכול רשב"ל להתיר נידויו ע"י הנשיא:

ומשני וקמת. נוקים להא דאמר ר' בא דאיירי בשלא חזר בו המנדה מעבירה שנידוהו עליו לפיכך לא היה ביכולת הנשיא להתירו אבל אותן שנידוהו תחילה יכולים להתיר לו אפילו בשלא חזר בו שעל דעתם נתנדה:

זקן. שאירע בו דבר שראוי לנידוי:

הכבד. בלשון הזה אומרים לו עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך. ל"א התכבד כבודך שתשב בביתך:

נוהגין בו. כבוד כקדושת הארון שעשה משה ששברי הלוחות היו מונחים בו:

זקן שנידו לצורך עצמו. כדי שיפייס ממנו ויתן לו ממון או יעשה לו רצונו בדבר מה אפילו כהלכה שאח"כ פגע בכבודו אפ"ה אין נידויו נידוי:

ביומוי דרבי ירמיה. אתא צרה על טבריא והיו צריכין ממון לפייס האויבים:

שלח. ר"י ורצה מנורת כסף מר"י ברבי בון:

שלח. ר"י וא"ל לר' ירמיה עדיין לא שב מרעתו לתבוע ממון מן החכמים:

וביקש. רבי יעקב לנדות ר' ירמיה:

אא"כ עשה כירבעם בן נבט. ואיך אתה רוצה לנדות את רבי ירמיה על שתבע ממון ממך:

א"ל. רבי יעקב הא עקביה לא אמר אלא דוגמא השקוה ונידו אותו וכי עשה בזה כירבעם אלא שמעינן דכל העובר על דברי חכמים אפילו זקן מנדין אותו:

ונדון אילין לאילין. והיה רבי יעקב מנדה לרבי ירמיה ורבי ירמיה לרבי יעקב על שנידוהו שלא כדין:

וחשון וכו'. וחשו זה על חרם של זה:

וצרכון. והצריכו שיתירו זה את זה הנידוי:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

לא יגלח ברגל. שהרי היה יכול לגלח קודם הרגל כשאר כל אדם:

אל יגלח ברגל. דלאו אנוס הוא דהיה לו לשאול על נדרו קודם הרגל:

ולא מצאו החכמים פתח לנדרו אלא ברגל:

ואית דאמרין. ויש אומר ר' שמעון בן אלעזר היה אותו הזקן שבא מגליל:

והוה. נוטלו לר"ש בר' ממקום זה והושיבו במקום אחר והי' נושא ונותן עמו בענין הנדר וכן עשה כמה פעמים עד שהושיבו בתוך השמש והתחיל לפלא כליו מרוב חום השמש:

אמרון ליה. לרבי שמעון בר' אילו היית יודע שהזקן הזה יעשה לך כן היית נודר ואמר לא והתירו ליה:

וליה אמרין. ולזקן היו אומרים מניין לך דבר זה לעשות כן:

בברחו שנים. כלומר כשברח פעם שנית דשני פעמים ברח אחת מפני שהוציא אחות אשתו מקובה של זונות ושנית מפני אשתו שפיתה אותה א' מן התלמידים:

כל אלו שאמרו. במתני' שמגלחין במועד מותרין לגלח בתוך שלשים של אבל כגון שבא ממדינת הים ומצא אבילות בתוך ביתו מותר לגלח לאחר שנהג שבעה:

מ"ד מותר בשיש שם רגל. כגון שבא רגל בתוך שלשים של אבל ובא ממדינת הים וקמ"ל אף על גב דהוא אבל מותר לכבוד הרגל:

ה"ג מתני' מסייעא לדר' חסדא. הרי שתכפוהו אביליו. כגון שמת לו מת ובתוך ל' מת לו מת אחר:

מיקל. שערותיו בסכין ובמספרת והוא חתיכה אחת ממספרים:

אבל לא במספרים. שהיא נוטלת כל שערותיו:

ויעשה וכו'. כלו' ואס"ד דאונס מותר לגלח באבל ליהוי אבל השני לגבי הראשון כמו אונס דמדינת הים ויגלח אפי' במספרים:

הוי. הרי מוכח דלא התירוהו לאבל לגלח אפי' אם הי' אנוס אלא מפני כבוד הרגל:

ניחא בתוך ז'. כלומר מנ"ל לסייעא לדרבי חנניה דלמא ברייתא דתכפוהו אביליו איירי בתוך ז' מיקל והא דתנן דאונס מהני לגלח ממש איירי בתוך שלשים כמפורש בהך ברייתא:

התיב רבי חנניה וכו'. לסיועא לרב שמואל:

והא תני. לקמן בפרקין:

אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה. וקחשיב שאסור לספר וקשיא למה לי למתני איסור תספורת השתא בתוך שלשים אסור בתספורת בתוך שבעה לא כל שכן:

לא איתאמרה. תספורת בשבעה אלא ללמד שיש חילוק בין תספורת דז' לשלשים והיינו דתכפוהו אביליו בשבעה מיקל בסכין ובשלשים מותר במספרים:

ופריך הדא אמרה שהוא מותר. באונס דאל"כ ל"ל למתני תספורת וקשיא למאן דתני לעיל דאנוס אפי' בתוך שלשים אסור:

מאן דאמר אסור כדרכו במספרים. ומוקי לברייתא דתכפוהו אביליו בתוך שלשים והיינו דאיכא בין שבעה ושלשים ולעולם אפילו אנוס אסור כדרכו:

שפם. לגלח השערות שעל השפה והיינו מה שלמעלה מן הפה כנגד פתיחת כל הפה:

ונטילת צפרנים. איכא תנא דתני ברגל מותר ובאבל אסור:

ה"ג מ"ד באבל מותר בשיש שם רגל ובאבל אסור בשאין שם רגל מאן דאמר ברגל אסור בשיש שם הערמה וברגל מותר בשאין שם הערמה. וה"פ באבל מותר כשיש רגל דמפני כבוד הרגל התירו לו אפי' בימי אבלו:

בשיש שם הערמה. שהיה יכול לגלח קודם הרגל והמתין עד הרגל:

ובלבד בנוטות. שהשערות נוטות ויוצאות ומעכבות האכילה ושתיה:

זוג. ת"ח באו לפני רבי ושאלו ממנו אם מותר לגלח שפה וליטול צפרנים בימי אבילות:

מעמתן. היינו מחמתן:

מידד. שם מקום:

דמכת אחתיה. מתה אחותו:

והוה. יושב ונוטל צפרניו עלה לגבי ר' לעזר ולא כיסה אותן שלא הי' ירא ממנו שילמוד מזה לזלזל באבילות:

א"ל. לפני ר"ל לא כסית אותן ומלפני אתה מכסה אותן:

א"ל ומה. אתה סובר שאתה חביב עלי כר' לעזר בתמיה:

מטפחת הידים. שמנגבים בהן. הידים בשעת אכילה:

ומטפחות הספרי'. כסות שנותנים הספרי' למסתפר בין כתיפיו מפני השער וכשבא לגלח לאלו השנויי' ברישא שמותרין לגלח במועד וצריך לכבסם תמיד:

ומטפחות הספג. שמנגבין בהן כשיוצאין מבית המרחץ:

וכל העולין מטומאה לטהרה. במועד מותרים לכבס בגדיהם:

גמ' בלנרי נשים. סדינים שהנשים מתעטפים בהם:

היא בלנרי נשים. כלומר אחד בלנרי נשים וא' בלנרי אנשים שניהם מותרין לכבס:

ובלחוד תרי. והוא שיהא לו שני חלוקים שיהא לובש אחד ומכבס אחד:

בגדי קטנים מה הן. לכבסן במועד:

כמי שאין לו אלא חלוק אחד. כיון שדרכן לטנף בגדיהן:

תנינן. לקמן בפרקין:

אלא קרוביו של מת. מיהו קרוביו מברין:

הוות וכו'. היתה דירת האבל קטנה ואינה מחזקת כל הקרובים:

מהו. שישבו המחצה מבחוץ ומחצה מבפנים:

א"ל. יכנסו המחצה היום ומחציתן למחר:

הן דהוינון. הך שהיינו סוברים שהוא מיקל שהקיל בבגדי קטנים וכן היה דרכו של רבי יוסה להקל:

חמר. בזה החמיר שמחויבין כל הקרובים להברות ושיבריאו מחר:

מטפחת ספרים. של ספרי תורה וי"מ מטפחת של מגלחים ומפני הכבוד המסתפרים קאמר שנותנין אותן בפניהם ואין כבוד המסתפרים בכך:

מתני' קידושי אשה. כותב על השטר הרי את מקודשת לי ולפיכך מותר לכתוב במועד שמתיירא שמא יקדמנו אחר דה"ל דבר האבד:

ושוברין. שאם יאמר הלוה לא אפרע חובך אם אין לי שובר ממך שומעין לו וילך לדרכו ונמצא זה מפסיד מעותיו:

דייתיקי. מתנת שכיב מרע ופי' דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:

ומתנה. מתנת בריא ואי לא כתיב להו מפסיד המקבל שמא יחזור בו הנותן:

ופרוזבלין. שלא תשמט שביעית ויפסיד את מעותיו וכגון שרוצה המלוה וילך למדינת הים ולא ימצא בית דין אח"כ קודם שתצא שביעית:

איגרת. שום וכו'. כולא מפרש להון בגמרא:

גמ' ופריך ואינו מיצר. במה שמגרש אשתו ולמה קא שרית לכתוב גיטי נשים במועד והא קא מימנע משמחת יום טוב:

שום היתומים. שבית דין שמו נכסי היתומים לשלם לב"ח או לכתובת אשה כדתנן פ"ו דערכין:

מזונות אלמנה. שמכרו ב"ד את הקרקע למזונתה וכותבין מעשה ב"ד על זה:

תמן אמר. התם אמר דכתוב ביה הכי דאתת לפנינו וחלצה נעלו מעל רגלו ימינו וירקה לפניו רוק דמיתחזי על הארץ ואמרה ככה יעשה וגו':

לא רעיינא ליה וכו'. אין רצוני עליו ולא שוה לי ולא חפצתי להנשא לו:

קומפרמיסין. שמקבל על עצמו לקיים מה שיפסקו אילו בוררין וכן הוא בלע"ז:

גיזריי דינין. פסק דין שפסקו הדיינים:

זו שאילת שלום. בין אדם לחבירו ויש בהן שמחת י"ט נ"ל:

מתני' אין כותבין שט"ח במועד. הואיל ויכול לכתוב לאחר המועד:

ואם אינו מאמינו. ואינו רוצה להלוותו בלא שטר ולוה צריך למעות כותבין:

או שאין לו לסופר מה יאכל. ה"ז יכתוב ויטול שכרו דשכר פעולה למי שאין לו מה יאכל שרי:

ואפי' בספר העזרה. ס"ת שכה"ג קורא ביה"כ ואע"ג. דצריך לרבי':

גמ' השם שם כדרכו. המקבל דבר בשומא שם כדרכו דרך שומא בעלמא אבל לא במדה ובמשקל ובמניין דמיחזי כעובדין דחול:

אם אינו מאמינו ללוה וכו'. והיינו כדפרישית במתני' א"ל ר' יוסי. א"כ שאם אין ללבלר לאכול מותר לעשות מלאכתו אתה מתיר כל המלאכות בחול המועד שרוב אומנים עושים כדי פרנסתם:

למלוה שעברה. שכבר הלוה לו ואם לא יכתוב יפסיד וה"ל דבר האבד דשרי:

או שאין לו מה יאכל. ללוה הזה שרוצה ללות עתה:

חד בר נש. אדם א' נאבדו לו תפיליו במועד אתא לגבי ר"ח שהיה סופר שיכתוב לו תפילין:

הב ליה. לזה שנאבדו לו תפיליו תן תפילין שלך נמצא שלא יהיו לעצמו תפילין וכותב אדם תפילין לעצמו וזהו הערמה:

איזיל כתוב ליה. בלא הערמה דמותר לכתוב אפי' לחבירו:

פתר לה. למתני' בכותב להניח לאחר המועד אבל להניחם במועד אפי' לאחר שרי:

טוה ואפי' בפלך. שהוא כדרך שעושה בחול ואפ"ה שרי:

בטוה להניח לאחר המועד. אז דווקא לעצמו שרי ואסור לאחרים אבל לצורך המועד אפילו לאחרים שרי:

מתני' הקובר את מתו. שמת לו מת קודם הרגל ונהג אבלות קודם הרגל ג' ימים בטלה ממנו גזרת שבעה אבל לא גזירת שלשים ומונה לאחר הרגל שלשים יום עם שלשה ימים שכבר עברו קודם הרגל:

שמנה ימים קודם לרגל. הואיל ונכנס א' מימי השלשים קודם הרגל אתי הרגל ומבטל השאר:

שבת עולה. שבת שבימי אבלו עולה למנין ז:

ואינה מפסקת. שאינה מבטלת השאר אלא יושב ומתאבל לאחר שבת:

הכי גרסינן רגלים מפסיקין ואין עולין. אם נהג אבילות קודם הרגל מפסיק ומבטל גזירת שלשים ואם לא נהג אבילות קודם הרגל כגון שמת לו מת ברגל אין ימי הרגל עולים למנין שבעה אבל עולין למנין ל':

גמ' הכי גרסינן סנרת וסכות. והן סימני הלכות שהאבל אסור בהן כל שבעה והם סיכה נעילת הסנדל רחיצה תשמיש המטה ספר כיבוס תורה נ"ל:

איחוי. שלא יתפור קרעו כל שלשים יום:

וגיהוץ. שמעבירין חומרתא על המכבש שמכבשים אותו שם שע"י כן הוא מחזירן לחידושן שיש להם צורת כלים חדשים:

מגוהצין חדשים. שהגיהוץ מחזירן לחידושן בין לבנים בין צבועים:

מגוהצין לבנים. שאין מלאכת הגיהוץ מחזרת אותן לחידושן אלא בלבנים דוקא:

חל יום ח' שלו להיות בשבת. ערב הרגל מותר לגלח בע"ש:

ופריך היך אפשר. שיהיה יום ז' שלו בע"ש שהרי מתחיל למנות ז' משעת סתימת הגולל ואיך אפשר שנסתם הגולל בשבת:

ונתייאשו מלבקש. בשבת ואבילות מתחיל משעה שנתייאש לבקשו עוד:

ותני כן. ותניא נמי הכי מאימתי מונין לו שבעה ושלשים:

השדרה והגלגולת. הך כרובו:

א"ר אבון. לעולם בשנקבר בשבת ממש ואיירי שנסתם הגולל בע"ש עם חשיכה:

ופריך היך אפשר. שיסתום הגולל בשבת:

תיפתר. שסתמו עכו"ם בשבת:

אית וכו'. ויש דתירצו דאיירי שבאת לו שמועה קרובה בשבת דמתחיל למנות מיום השבת:

הוה ליה עובדא.. שאירע בו אבילות:

דתנינן תמן. פ"ג דנזיר:

הכי גרסינן אימא סיפא ואם גילח יום שלשים יצא. וה"פ מסיפא שמעינן דיום שלשים מקצתו ככולו:

ומשני תמן הוא לשעבר. התם אם גילח בדיעבד ביום שלשים יצא והכא איירי לכתחילה נוהג אבילות עד יום ל"א:

מן מתניתן. מברייתא דמייתי בסמוך:

הוא שמיני הוא שלשים. כי היכא דמקצת יום השמיני ככולו ומגלח ערב הרגל ה"ה מקצת יום שלשים ככולו:

שנייא היא תמן. שאני התם שמפני כבוד הרגל התירו אבל בשאר ימי אבילות לא אמרינן דמקצתו ככולו:

מעתה אפי' חל שלשים בשבת יהא מותר לגלח בע"ש. וזה ודאי אסור אלא ודאי שאני התם דמפני כבוד הרגל התירו:

ועוד מן הדא. סייעתא. דיום שלשים כולו אסור:

שולל. תפירות רחוקות:

ומאחה. תופר כדרכו:

וישלול יום שבעה ויאחה יום שלשים. אלא ודאי לא אמרינן מקצת היום ככולו לכך מצריך להמתין עד לאחר שבעה ושלשים:

די הוה וכו'. זו היא דעביד הכי עביד ודעביד הכי עביד כיון דר' אמי מצריך לגלח יום ל"א ור"י הורי לגלח יום ל':

זו דברי אבא שאול. דאמר יום שבעה ושלשים מקצתו ככולו:

ותני כן. ותניא נמי הכי בברייתא מפורש דהלכה כדבריו:

בין ימים בין גזירות בטלו. גזירת ל' היינו גיהוץ ותספורת וימים בטלו שאף אם לא גילח ערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל וכדמסיק רב הונא:

ה"ג אבל דברי חכמים גזירות בטלו ימים לא בטלו. דהימים עדיין תלויין ועומדין:

**ערב הרגל איכא בינייהו.**שאם לא גילח ערב הרגל לחכמים אל יגלח אחר הרגל:

ה"ג אבא שאול אומר אף על פי שלא גילח וכו' וכדפרישית:

ולא ידעין או כהדא דאבא שאול. כלומר דסובר דפליגי אבא שאול וחכמים גם בהא אי בטלי ימים או לא ופסיק כאבא שאול גם בהא או דלמא סובר דלא פליגי אבא שאול וחכמים אלא אי מקצת היום ככולו אבל ימים בטלו לכ"ע:

דרגל עולה למנין שלשים. למי שמת לו מת ברגל:

אשכחון. שנוהג שלשים קודם לשבעה דשבעה אינו נוהג אלא לאחר הרגל ול' נוהג אף ברגל:

הא שנים לא. אינו עולה אלא צריך להשלים ימי האבילות לאחר הרגל הדא דתאמר דנוהג ז' לאחר הרגל בינו לבין עצמו נוהג אבילות:

אין הרבים מתעסקין עמו. לנחמו אחר הרגל שכבר נחמוהו ברגל:

ה"ג ד' ימים הראשונים רבי' מתעסקין בו ג' ימים האחרונים וכו'. שלאחר הרגל מתעסקין עמו להשלים לג' ימים שנתעסקו עמו ברגל:

מהו להראות לו פנים. לבקר אותו כל ימי אבלו:

בטלו ממנו גזירת שנים. בסמוך מפרש מה היא:

פנים חדשות. שבאו לו מנחמים חדשים שלא היו אצלו משעת אבילות ועד עכשיו:

ופריך אם. גם ביום השני אסור להניח תפילין למאי צריך התנא למיתני מי שמתו מוטל לפניו פטור מתפילין הא אפי' גם ביום השני פטור:

ומשני אלא. ובשביל דאיצטריך למיתני מי שמתו מוטל לפניו דפטור מק"ש וזהו דוקא במוטל לפניו דאח"כ חייב בק"ש ובכל מצות האמורות בתורה חוץ מתפילין תנא נמי גבי תפילין מוטל לפניו:

בנתינה. שנותן ביום שני:

בחליצה. שאינו חולץ לפנים חדשות:

מהו שיעשה. לר' לעזר כר"י ואפי' ביום שני לא יחלוץ או דלמא כיון דלר"י אינו לובש כלל ביום שני חולץ ובברכות הגירסא מהו שיעשה כר"י וכו':

וכיני. וכן הוא שלא יחלוץ בשני:

אין כיני. כלומר דאל"כ אלא יחלוץ בשני כר"א נימא הלכה בשני כר"א ובשאר כל הימים כר"י מדקאמר בנתינה ובחליצה ש"מ דאף בשני הלכה כר"י שלא לחלוץ א"נ נימא הלכה כר"א בנתינה ובחליצה דהא בשני הלכתא כוותיה אפי' בחליצה:

הרי שאין לו מה לאכול ביום ראשון ושני. אפ"ה אסור בעשיית מלאכה:

אלא עד ג' ימים. ש"מ שאין חילוק בין ראשון לשלישי:

כל. ג' ימים הראשונים הנפש מרחפת על הגוף וסוברת לחזור לתוכו כיון שהיא רואה שנשתנה פרצוף פנים דידיה היא מניחתו והולכת לה:

ואומרת לו. כלומר כאלו אומרת כך:

ואפי' פרש חגיכם. יהיה על פניהם ומיתורא קדרי' דהמ"ל וזריתי פרש חגיכם על פניכם:

באותה שעה. שהפרש בא על פניו והיינו ביום ד':

אריסיו. מקבלי השדות לשליש ולרביע:

וחכיריו. שקיבל לסכום כך וכך כורין אני נותן לשנה אם יעשה מעט או הרבה:

וקבליו. שנותן לו מעות סכום ידוע:

איכריו. הם עובדי השדה לשכירת יום:

ספניו וגמליו אינן עושין. לפי שהשכר הוא שלו לבדו:

פרה מגמלת בעיר. כגון וולדות שמתו או שנשחטו אמותיהן והן צריכין עדיין לינק הן יונקים מפרתו של אבל ה"ז עושה ל"א גמלה הוא צמד בקר ויש לו פרה ולחבירו פרה והן מזווגין אותן ופי' זה נראה עיקר:

בהוא דחיי' ליה. ליתן פרתו מקודם האבילות אבל ליתן ליה לכתחילה בתוך ימי אבלו אסור:

אוכל אצל חבירו. משום דהוה כלועג לרש אם אוכל בפניו כלומר שמניח צרכי הקבורה ועוסק באכילה:

אין לו אבר. כגון שדר בין העכו"ם:

לא מיסב ואוכל. כדרך המסובים בחשיבות על צדו השמאלית ובמטה:

ואחרים שבירכו. המוציא אינו עונה אחריהם אמן כדי לצאת בברכתם הואיל והתרתה לו כל אלו אכילת בשר ושתיית יין שהן לצרכי עצמו כ"ש שיהא חייב בשאר מצות של תורה:

נמסר לרבים. שיתעסקו בצרכי המת וקבורתו:

לכתפים. המיוחדים להוציא המת לאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה:

אפשר לומר בשבת הראשונ'. כלומר וכי איצטריך לאשמועינן דבשבת הראשונה אינו יוצא דהרי רבים נכנסי' לביתו ומתעסקין בו לנחמו:

אלא. הא דנקט הראשונה היינו השנייה ולה קורא הראשונה בחשבון:

כדברי מי שהוא מוסיף ימים. היינו ר' יהודה ולא קאמר סתם הלכה כר"י דדוקא במה שמוסיף ימים הלכתא כוותיה ושלישית רביעית דין א' להם אבל במה שסובר שאינו יוצא בשנייה לית הילכתא כוותיה:

משלים עמהן. עם האבילים שבאותו המקום:

מונה לעצמו. שבעה שלימין:

בשאינו גדול המשפחה. זה שבא ממקום אלא שגדול המשפחה היה שם בשעת מיתה:

אבל אם היה הוא גדול המשפחה. והיינו שהבית סמוך עליו וגרירי כולהו אבתרי' ל"ש אח או בן קטן. מונה לעצמו. דלא חשיב אבילות דצעיר לאצטרופי גדול בהדיה:

בשלא הוראו לו רוב פנים. שלא נחמו אותו רוב בני העיר תוך שבעה ימי אבלו הנותרים מהראשונים:

נוטלו למרחץ. מותר לרחוץ מיד לאחר שכלו שבעה ימי אבילות שלהם:

בבית שריי. שם מקום:

מונין משיצא המת. שאז מתחיל אבילות שלהם שאין מוטל עליהם לקוברו וה"ל כסתימת הגולל:

דמכת אחתיה. מתה אחותו ועלה הלל אחיו עם המת לקוברו:

ה"ג א"ל ר' מנא מכיון שיש גדול הבית וכו' וכ"ה בתוס'. וה"פ כיון שאחיך גדול הבית בבית כשתבא אצלו חלוץ סנדלך ותהא משלים עמו:

הוה ליה עובדא. מיתרע ביה אבילות:

אתא ר"י לגביה. דר' חנניא ואמר ליה רבי חנניה שלחומרא הורו ליה רבי זעירא ורבי אליעזר:

הדא דתאמר. לא אמרן דנוהג אבילות מסתימת הגולל השני אלא שפינוהו תוך שבעה:

בשנתן דעתו לפנותו. ולא אמרן דאם פינהו תוך שבעה שמונין מסתימת הגולל השני אלא בשהיה דעתו מתחלה לפנותו:

גמליאל דיקונתי'. כך שמו:

קברוניה. אנשי כורסאי במקומו של ר' סימון לאחר ג' ימים נמלכו לחזור ולקברו במקומו:

אתון ושאלון לר"ס. מאימתי ינהגו האבילות:

דיריי. שם אדם:

אנא לא. שמעתי דבר זה מר' אבדימי ואם שמעת אתה צא והורי לרבי' משיסתום הגולל הראשון:

מניין לאבל מן התורה שבעה. ואף על גב דשבעה ימי אבילות דרבנן מכל מקום אי לאו דמצאו חכמים סמך מן המקרא לא היו מתקנים:

ופריך ולמדין דבר מקודם מתן תורה. בתמיה:

ושמרתם את משמרת ה'. שהם ישמרו כמו ששימר ה':

כשם ששימר הקב"ה. כביכול ז' ימי אבילות על עולמו קודם המבול:

ופריך ומתאבלין קודם שימות המת. בתמיה שנאמר ששבעה ימים שקודם המבול היו ימי אבילות:

אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח. שתלה להם הקב"ה אולי יעשו תשובה:

כי שמן משחת וגו'. רישא דקרא ומפתח אהל מועד לא תצאו ודריש הכי שלא יצאו מאהל מועד כמנין הימים שנתרבו בשמן המשחה:

ה"ג ומה ימי הסגר שבעה אף ימי המת ז':

הכא עביד לה להסגר. כאן קאמר דטומאת מרים לא היתה אלא הסגר:

והכא הוא עביד להחלט. כדקאמ' בסמוך דמדמי לה להחלט:

מה ימי המת אינן עולין. לנזיר דכתיב והימים הראשונים יפלו כך ימי טומאת החלט של מצורע אינן עולין לנזיר:

ויתמו ימי בכי וגו'. קרא יתירא הוא דהמ"ל ויבכו בני ישראל את משה ל' יום ויתמו אלא לדרשא:

בכי שנים. דבשלישי כבר כלו ימי האבילות:

או מה העצרת יום אחד אף אבל יום אחד. דהא חגיכם כתיב דהיינו שבועות ושמיני עצרת:

מכאן לשמועה רחוקה. שאינה נוהגת אלא יום אחד:

אית תניי תני שמועה קרובה. היינו ששמע תוך שלשים ורחוקה ששמע לאחר שלשים:

ולא הספיקו ימי הרגל. כלומר לאחר הרגל כבר עברו שלשים ונעשית רחוקה:

בשעה שאינו יכול להתאבל. דהיינו ברגל:

באת לו שמועה קרובה בשבת. ולמחר נעשית רחוקה:

קורע למחר ומתאבל. כיון דבשעת שמועה היתה קרובה:

ויש קריעה בלא איבול. בתמיה לר"ח פריך:

ומשני שכן על אביו ואמו אפילו לאחר כמה שנים קורע ולכ"ע לאחר י"ב חדש אינו מתאבל:

אפילו טפילה לטפילה. כגון בר בריה שמתאבל עם בנו הואיל והוא מתאבל עליו:

שמע. שמת בן בנו והלך וגילח:

אמרין ליה לא כן. למדתנו רבינו שאפילו בר בריה אסור בתגלחת:

א"ל. באותן שהיו אצל המת הן אסורין בתגלחת אבל בשאינו שם מותר:

האנק דום. גבי יחזקאל כתיב האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגליך ולא תעטה על שפה ולחם אנשים לא תאכלי וקדריש להך קרא:

מכאן שצריך לצווח. שכל מה שנאמר בפ' זו אסור לשחר אבילים לעשות ולצווח היינו שירום קולו בבכי ובמספד:

אלו התפילין. שהן לכבוד ולתפארת דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש:

זה הגיהוץ. שבגדים נאים הם לתפארת כדכתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת:

ופריך מאן דאמר אלו התפילין. ניליף נמי דאבילות אינו אלא שני ימים כי היכא דפטורא דתפילין אינו אלא שני ימים לר' יהושע לעיל:

מ"ד זה הגיהוץ. קשיא ניליף דאבילות נוהג ל' יום כמו הגיהוץ:

ה"ג ת"ל והפכתי חגיכם לאבל מה חג ז' אף אבילות שבעה:

ופריך ויכסינה מלרע. דהיינו עטיפת השפה ולא יכסה הפה:

דלא. יאמרו שפיו כאיב ליה ולא מחמת אבילות הוא עושה:

מכאן שהקטנים הולכים אצל הגדולים. להברותם כענין האנשים שילכו אצל יחזקאל רבן ולא תימא דוקא איש אל רעהו וחברו ילך:

אל תבא בית מרזח. היינו בית האבל ומדאזהר רחמנא לירמיה שלא ילך ש"מ שהיה דרכו לילך אצל כל המון ישראל הקטנים ממנו:

ה"ג שלח לר' בא בר כהן לגבי ר' אחא א"ל ולא כן אלפן ר' ר' אמי ה"ל עובדא ושאל לרשב"ל והורי כל ז' כר' נתן א"ל ולא כן אלפן ר' ר' אמי ה"ל עובדא ושאל לר"ח בר בא והורי כר' נתן א"ל ודלמא תרין עובדין אינון וכו' וכ"ה במקצת בברכות פ"ב וה"פ רבי אחא אמר שכן הורי רשב"ל לר' אמי כל ז' כר' כר' נתן ור' בא אמר שר"ח בר בא הורי כן לר' אמי וא"ל ר' אחא ששני מעשים היו ושניהם אמת. ועוד מן הדא ר' אחא קאמר לה מייתי סייעתא דאסור:

היידן רבנן. הי רבנן דאסרי רבנן דא"י או חכמים שבדרום:

רברבי' קומוי. שר' חמא היה בא"י והחכמים שבא"י גדולים מחכמים שבדרום ואיך הניח מלשאול לגדולים ושאל לקטנים א"נ על ר' אושעי' בנו קאמר שהיה גדול מחכמים שבדרום:

ה"ג אין תימר רבנן דהכא וכו'. כלומר ותו ע"כ לומר דלרבנן דהכא שאל דאי לרבנן שבדרו' קשיא הא הם נוהגי' היתר ברחיצ' כדמסיק ואיך נאמר שאסרו לאחרים:

ה"ג אינון שריין ואינון אסרין. עושה אותה כאכילה ושתיה שבלי ספק הם לנחת ואפ"ה מותר בהם כיון שאי אפשר בלאו הכי ה"ה רחיצה נמי מותר':

הדא דאתאמר. שרחיצה אסור:

חטטין. מין שחין מהו שירחץ:

אמר. להו ואם לא ירחוץ ימות א"כ אפילו בט"ב וביה"כ נמי מותר לרחוץ דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש:

ראו אותו טובל. בימי אבלו ולא ידעינן אם היה טמא לקריו מן קודם האבילות או להקר גופו רחץ וסובר שאין רחיצת צונן רחיצה האסורה לאבל:

ה"ג הורי ר' בא בר כהן כהן תנייא. וה"פ ר' בא הורי כהך תנא דמותר לרחוץ בצונן:

קיהות. עייפות:

הוה משבח. את ר"מ לפני אנשי ציפורי שהוא אדם גדול וקדוש וצנוע:

חד זמן. פעם אחד ראה אבילים בשבת ושאל בהן:

אמרין ליה. לר' יוסי זהו שאתה מספר שבחו בתמיה:

א"ל. רוצים אתם לידע כמה רב גובריה הוא בא ללמד אתכם שאין אבילות בשבת:

זו ברכת שבת. דכתיב והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך:

זו אבילות. שלא ינהוג בשבת:

**נעצב המלך על בנו.**ש"מ דלשון נעצב שייך גבי אבל:

פח"ז נת"ר. סימני הלכות הם כדמסיק:

פריעת ראש. שהאבל מגלה ראשו ואינו מתעטף בשבת:

חזירת קרע. לאחוריו שלא יהא נראה:

זקיפת המכוה. מכפייתה חובה בשבת:

נעילת הסנדל. רשות דלאו כולא עלמא מסיימו מסנייהו ולא מוכחי מילתא כל כך דמשום אבל הוא עושה:

**דלמא למעשה.**בתמיה וכי למעשה נאמרה הלכה זו דודאי למעשה מחמרינן לאסור תשמיש בשבת:

תרין וכו'. שני בניו של ר' יצאו בשבת בימי אבלם חד פרע ראשו וחלץ סנדליו וחד כיסה ראשו ולבוש סנדליו:

א"ל מה את סובר. שאגמור מינך לדינא דנעילת הסנדל רשות לא ילפינן למעשה מאיש שאינו חשוב כל כך:

ואפילו דבר של תורה. דמתאבל על בניו הוה ואבל אסור בדברי תורה ומיתורא דדבר קדריש:

כל גרמיה. המת עצמו אלו הוה תני לא היה מת שתורה מגנת כ"ש שתורה מגנת על האבל:

**מאי כדון.**מעתה רשב"ל האי קרא במאי מוקים ליה:

בשלא היו יודעין וכו'. אין דובר אליו שלא ידעו באיזה דבר לדבר אליו תנחומין אם בצער גופו וכו':

איבאש. חלה:

שלח ליה. ר"ח שני תלמידים שילמדו עמו דכל זמן שיעסקו בתורה אין רשות למלאך המות לשלוט בו:

איתעביד. המלאך לפניהם כמין נחש ונבעתו והפסיקו ומת:

כמין כוכבא דרהיט. כדי.שיבעתו ויפסקו. אין משום דשרי לא ידעינן. אם משום דסובר דאבל מותר בת"ת כדרשב"ל או משום שילמדו עמו במקום שאינו רגיל דמותר:

ופריך ור"י וכי לא היה רגיל בדברי תורה בתמיה:

אלא. כגון הנך דברי חכמים שאדם שואל בהן והן צריכין עיון ה"ל כאינו רגיל:

חמוי דריב"ל קדמייא. שהיו לו לריב"ל שתי נשים וזה היה חמיו הראשון:

ואין משום שהיה להוט וכו'. או משום שהיה ר' יוסי להוט אחר דברי תורה לכך התיר לו:

ותנון כן. ותניא נמי הכי:

ישראל מתאבל. על אותן מתים:

אחיו ואחותו. הבתולה מאמו שלא מאביו וקרא גבי טומאת כהן משמע מאביו דוקא ואחותו הנשוא' בין מאביו בין מאמו דבטומאת הכהן לא אשכחן אלא בתולה:

כל שמת אבלין עליו. כגון הבן על האב:

מתאבל עמו. אם מת אבי אביו וכן האב על בן בנו:

רב מתה אחותו וצוה לחייא בנו וא"ל כשתעלה אצלי חלוץ נעליך אבל שלא בפני אין אתה צריך לנהוג אבילות:

ר' מנא היו בני ר"ח אחיו מתים:

מהו שיהא ר' מנא חייב בכפיות המטה להתאבל עם אחיו:

נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע:

פורש למקום טהרה. כלומר מקום שאין שם מת כדי שלא יהא לועג לרש א"כ ה"נ כיון שאינו צריך לנהוג אבילות אלא בפניו ילך למקום אחר ויקרא ק"ש:

מאימתי כופין את המטות. כלומר מאימתי חל עליו אבילות וה"ה לנעילת הסנדל:

משיסתם הגולל. שהניחו המת בקבר וכסהו בעפר:

על פי זקן. רבי אליעזר:

בערב שבת. ממנחה קטנה הוא זוקף את המטה כדאמרי' לעיל שזקיפת המטה בשבת חובה שלא יהא ניכר אבילות בשבת וכל שאסור לעשות בשבת מן המנחה ולמעלה נמי אסור:

דרגש. מטה שעושים שרים לישא עמהן בדרך ונוקבין הארובות ותולין בו רצועות וגם בעור שפורשין עליו תלויין רצועות וכשרוצין לתקנו עונבין רצועות העור ברצועות של הארובות ואת"כ תוחבין הארובות בכרעים וכשרוצין לפרקן מתירין הקלמנטרין והן הרצועות והטור נופל מאליו:

נזקפת על צדה. והוא שוכב על מטה אחרת כפויה:

מטה שנקליטיה עולין ויורדין בו. שאינן מחוברין ויכול לשמטן מן המטה:

נקליטין. ב' עצים אח' ארוך תחוב בראש המטה ובראשו חריץ וכן למרגלות המטה ונותנין קנה עליהן ופורסין יריעה עליהן להאהיל על המטה מפני צניעות והחמה:

שומטן. לנקליטין ודיו דזהו כפייתה דכל שעושין בו מעשה שאינו ראוי להשתמש בו כבראשונה דיו:

כל שמסרגין על גופה. שאינו מכניס הרצועות בתוך חורי עצי המטה:

והא תנינן. פ"ו דכלים:

משישופם בעור הדג. כדי להסיר קסמים דקים שבנסרים שלא יסרט בבשרו אז הוא גמר מלאכתו וקודם ששפם אף על גב שכבר סורגו לא נגמר מלאכתו:

אם מסרגו על גופה. ואי סלקא דעתך דמטה היינו שמסרגין על גופה נמצא שהעצים מחופים בחבלים מיד הוא גמר מלאכתו שהרי אינו צריך לשופם שבלא"ה אינו יכול לסרט:

ם ב תיפתר. תפרש למשנתינו במטות שבקסרין שיש להם נקבים ותוחבין החבלים לתוך הנקבים וצריך לשוף העץ מקום שאין שם חבלים:

אלא דבר שהוא סמוך לארץ. דהיינו שלא ישבו על הארץ ממש אלא שקרבו עצמן לארץ:

איקונין א'. כי בצלם אלקים עשה את האדם. איקונין צלם:

וגרמתני לכפותה. כלומר להניחו לארץ בעוניך:

ואית וכו'. ויש שמסיימין בה בלשון הזה:

יכפה הסרסור. היינו המטה שהוא הסרסור לבריאת האדם ע"י הזיווג הנעשה בתוכו:

כדי שיהא ניעור. כלומר אם ניעור בלילה יזכור שהוא אבל שיראה עצמו מונח על מטה כפויה:

וחורנ'. ואידך:

הוא ניעור בלילה. שאינו יכול לישן כדרכו וע"י שהוא ניעור יזכור אבילותו:

הרי אני כופה את המטה. וישן על הספסל שומעין לו ש"מ שאין הטעם שיזכור האבילות במה שרואה כפיית המטה אלא כדי שלא יישן כדרכו הלכך לישן ע"ג ספסל נמי שרי אלא כפיית המטה בעינן כתקנת חכמים:

מתני'. בפ' דסנהדרין פליגא על ברייתא זו:

כשמברין אותו. את כהן הגדול:

בכ"ג. הוא דמותר לישב על הספסל בימי אבילותו הא כהן הדיוט אסור וכ"ש שאר כל האדם:

וברבים. דווקא הוא דמתירין לכה"ג שישב על הספסל אבל ביחיד אפי' כה"ג אסור ל"א וברבים הוא דאסור לישב על הספסל אבל ביחיד אפי' כל אדם שרי:

ולא עבדין כן. אין המנהג כן ואין יושבי' על הספסל אע"פ שיש להן מטות כפויות א"נ ולא עבדין כמתניתין אלא כברייתא ויושבי' על הספסל:

פעמים. כופה מטתו ששה ימים:

עם דמדומי חמה. סמוך לערב אז אין כופין דהא אפי' זוקפין כדלעיל מיהו נחשב ליום א' מימי האבילות:

הורי. א' מן קרוביו של הנשיא:

משהוא זוקפה. בע"ש שוב אינו כופה לאחר השבת:

כמה ימים הי' לו. לאבל קודם השבת שהורה לו שאינה זוקפה עוד:

אפי' יום א' נשתייר לו. לאחר השבת צריך לכפותה:

ואיתחמי לו. ונראה לו בחלום הפסוק הזה יען כי מריתה לפי שעבר והורה דלא כהנך חכמים דבסמוך:

חרש. מכשף:

אלא נוהג עמה. אבילות הא א' מכל הקרובים של אשתו אינו נוהג עמה אבילות:

בדר עמו. עם חמיו וחמותו או היא עם חמיה וחמותו הוא דצריכין לנהוג אבילות זה עם זה הא בלא"ה אפי' על חמיו וחמותו אינו נוהג אבילות ל"א ה"ק אפי' בדר עם אחד מהקרובי' שלה אפ"ה אינו נוהג אבילות:

א"ל אתה שמעת מאביך. דבר זה שאמרת משמי' דר"י:

אמר לון לא צריך. דחמיו וחמותו דוקא נוהג עמה אבילות אבל שאר קרובים לא:

מהו לקרות את שמע. בשעה שהן עסוקין במת:

שהוא מותר בתשמיש המטה. הא דתנן כרגלים ואינן עולין לפי שהוא מותר בתשמיש המטה לפיכך אינו עולה:

א"ל. הכי אמרו כל תלמידי ר"י דלא שמע אדם דבר זה מר"י דמותר בתשמיש המטה אלא אביך והוא דבר מתמיה:

א"ל ר' יעקב. אם אמרה ר"י לא אמר אלא כאלו דברים הנאמרי' הכי והכי כלומר כמסתפק:

ה"ג והלא אמרו אין אבל ברגל ברבים אלא שבצינעא נוהגין בו:

הרי הוא אסור בתשמיש המטה. ואפ"ה אינו עולה א"כ שבת נמי אף שהוא אסור בתשמיש המטה לא יעלה:

אבל אי אפשר לשבעה בלא שבת. וה"ל שמנה ימי אבילות ואנן ז' תנן:

מתני' משחרב בית המקדש. דאין לעצרת תשלומין כל ז' לקרבן בטלה ליה לתורת הרגל והוי כשבת שאינה מפסקת אבל בזמן המקדש שמי שלא חג ביום טוב ראשון של עצרת היה חוגג והולך כל שבעה כחג המצות היה עצרת כחג המצות אף לענין אבילות:

גמ' בעון קומי רבי יוסי מהו עצרת עולה שבעה אם הוא נחשב לז' כגון ג' ימים לפני העצרת והעצרת הרי עשרה או שעצרת מפסיד ז' ועולה ז':

ה"ג או שלשה לפני עצרת שבעה וכו' אר"י בריבי וכן הוא דוקא ג' ימים לפני עצרת מפסיק השבעה וכדתנן ברישא דמתני' אין מראה פנים. אין מבקרין את האבל לא בר"ה ולא ביה"כ:

ה"ג יוה"כ שחל להיות בשבת אין מראין בו פנים. דקס"ד דלא לחלק בינו לשאר שבתות השנה דמראין בו פנים:

כהדא. כהא ר"ח ה"ל אבילות ועלו רבנן אצלו להראות פנים ביה"כ שחל בשבת:

א"ל כלום אמרו וכו' אלא מפני התפילה. שיהא פנוי לבו כל היום לתפילה:

שנייא היא וכו'. מ"ש יה"כ שחל להיות בשבת ומ"ש חל בחול הא לעולם צריך להתפלל הלכך לעולם אין מראין בו פנים:

מתני' אלא קרוביו של מת. בגמרא מפרש:

ולא חולצין במועד. חליצת כתף שזרועותיהן וכתפותיהן מגולות:

ולא מברין. סעודה ראשונה שאבל אסור לאכול משלו ורגילין להברותו ברחובה של עיר ובמועד אין מברין אלא קרוביו בתוך ביתו:

ואין מברין. אפי' בתוך ביתו אלא על מטות זקופות ולא כפויות כמו שנוהגים בשאר ימות השנה שאוכלין עמו קרוביו ומי שלבו גס בו על מטות כפויות לארץ:

אין מוליכין. הסעודה לבית האבל וקמ"ל במועד וכ"ש בשאר ימות השנה:

לא בטבלא. דרך כבוד:

ולא באסקוטלא כמין שלחן קטן של כסף או של זהב או של זכוכית וי"מ קערה של כסף:

אלא בסלין. של ערבה קלופה שלא לבייש את מי שאין לו:

ופוטרין את הרבים. נותנין להם רשות לילך מיד:

גמ' שהן ראויין להתאבל. הן מברין אבל שאר כל אדם שאינן חייבין להתאבל עליהן אין קורעין עליהן במועד:

ה"ג חכם שמת הכל קרוביו. וה"פ לענין זה דיניהם כקרובים שחייבין לקרוע במועד אבל שאר כל אדם לא:

כהדא. כהא רבי אבון מת במועד ולא ספדו ר' מנא והיו אנשי ציפורי אומרים עד מיתתו שנאו שלא היו אוהבים ר' מנא ור' אבון זה לזה בתר מועד עשה ליה ר' מנא יקר והספידו כראוי ונכנס ואמר לפניהם הא דתני חכם שמת הכל קרוביו דוקא לאותן שהיו אצל מיתתו אבל אנן לא היינו אצלו הלכך אינו דוחה את המועד:

מן המלל. שהיה קרע בבגד וקיפלו ותפרו ואח"כ קרע בו:

מן השלל. תפירה רחבה:

מן הרדיד. שאגד בידו כל הקרע ראשו עם סופו ותוחב המחט ב' או ג' פעמים:

מן האיחוי. תפירה יפה:

כל שאין מקומו ניכר. שתפור היטב ונראה כאלו הוא שלם:

על אביו וכו'. כולהו מפרש להו:

אבי אבי. זה אביו ואמו:

רכב ישראל ופרשיו. זה רבו שלימדו תורה כדמתרגם ר"י רבי רבי דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין וכתיב ויחזק בבגדיו ויקרע' לשנים ל"ל לשנים אלא ללמדך שהיו קרועים לשנים לעולם:

ומאלישע אנו למידין תורה. בתמיה הא אליהו הוה חי:

עוד לא ראהו. והוה כמת:

כל ששונה הלכות. ועוד הוא בקי בתורה וי"ג כל ששונה הלכות בכל יום ועוד תורה:

כגון אנן דרבותינו שואלין אותנו ואנחנו משיבין להן:

**ואנן.**סתמא דש"ס קאמר ואנן אפי' החכמים הגדולים שבנו אין יודעין לבאר המשנה על בוריה:

כל שפתח לו תחלה. שהתחיל ללמוד עמו:

כל שרוב תלמודו ממנו. אם מקרא מקרא אם משנה אם גמרא:

כל שהאיר עיניו במשנתו. שהודיע לו טעם משנה אחת שלא יכול להבין:

ולמה לא אמר. סתם הלכה כר"י:

ומשני אית. תנאים שהיו מחליפין דברי ר' יהודה לר' יוסי:

חלץ קרע. קרע שאינו מתאחה כדין תלמיד על הרב שהאיר עיניו בדבר א' ממשנה:

בשני מפתחות וכו'. מתני' היא בתמיד כהנים הנכנסים שחרית לפתוח דלתות ההיכל מי שזכה בדישון מזבח הפנימי וכו' שני מפתחות בידו אחד מהן פותח פשפש הצפוני שאצל פתח ההיכל בקרן מזרחית צפונית של אולם והיכל כדתנן התם שני פשפשין והן פתחים קטנים כמין כיפות אורכו כעובי רוחב הכותל ודלת סובבת היה לו לשער הגדול אחד לצפון ההיכל ואולם ואחד לדרומו ואותו שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם כדמפרש התם ופשפש שבצפון הוא פתח שבזוית האולם שאצל ה' אמות של כותל ההיכל שבצפון פתח ההיכל ודלת סובבת בו ואותו מפתח של אותו הפתח יורד לאמת השחי הבא לפתוח שחרית פשפש שבזוית האולם עומד מבחוץ בתוך האולם ומכניס ידו בחור שבכותל עד בית שחיו ופותח:

**ואחד פותח כיון.**לאחר שנכנס בזה ובא לו לתא אשר על פני אחד עשר אמה של אולם וקצת מן ההיכל ובמפתח השני פותח כיון. כשאר פתחים דלת אחד שמן התא להיכל ונכנס להיכל לפתוח דלתות ההיכל:

כיון. מהר בלא טורח:

זה אב ב"ד. שהיה חכם:

אלקי כל בשר. אפילו עכו"ם בכלל ומכיון דנקרא אלקי הכל שהכל מודים לו וזה פורק עולו ומברכו יש לקרוע עליו:

על הכינוים. כגון צבאות חנון ורחום ודומיהן:

באיסטרטא. רחוב:

והוה מגדף. בכינוי דלא גמירי העכו"ם שם המיוחד:

חד מרתיקא. הכאה אחת על לבו:

א"ל רשע. וכי יש לאמך בגדים די סיפוקי לקרען בשבילך:

תלת ארבע פסוקין. וקרי להו דלתות שכל פסוק ופסוק של ספר קינות פרשה לעצמה וצריך שיתן ריוח בין זה לזה:

כי ה' הוגה וכו'. רישא דקרא היו צריה לראש וסבר יהויקים דעל עצמו קאמר:

ולא קרעו את בגדיהם. מכלל דבעי קריעה:

כל אותו היום. ששמעתי שמת תלמוד חכם:

כד שמע שמת בנו של רבי אליעזר אף על גב דאכל גבינה ושתה מים גמר אותו היום בתענית ולא אכל ושתה עוד:

נעמית'. בת היענה מתרגמינן נעמיתא:

צדה ר' בא וחנקה. ולקח התפילין ממנה:

והיינו באין לידי שריפת התורה. דקסבר אחד שריפת התורה ואחד שאר כתבי הקודש קורעין עליהן:

ועדיין את צריך. לדין זה שטעית בשנים:

אלא על ספר תורה. וכעין ששרפה מלך ישראל בחזקה שאי אפשר להציל מידו:

. 'י ראש חולה. כלומר הוא יתחיל במחול מלשון אז תשמח בתולה במחול:

עלמות. מפרש בג' לשונות הקרובים זה לזה לשון העלם והסתר שמרוב המהירות אינו ניכר הליכתי:

בזריזות. דעלם לשון חוזק:

כאילין עולימתא. כהנך נערים שהולכין בכח ובמרוצה ובהליכה נאה:

עקילס אתנא סירא. כך שמו וכ"ה במדרש עקילס בן אסתוירס:

הואיל ינהגינו בעה"ז וכו'. מפרש עלמות לשון רבים שתי עולמות העה"ז והעה"ב:

מוסיף על הקרע. אם אירעו אבל אחר מוסיף על הקרע הראשון:

ותוספתו ג' אצבעות. כשיעור הפחות שבבגדים:

מהו. שצריך להבדיל השפה שלפני הצואר או דלמא אפי' קורע תחתיה ומניח השפה שלימה יצא. מכאן שהוא צריך להבדיל וכו'. וה"ק שהיה נראה שקרע לשנים מפני שקרע מקמי שפה ומיני' ילפינן לכל הקריעות:

ה"ג מת לו אביו קורע קרע אחר:

על זה בפני עצמו וכו'. על אביו ואמו בפני עצמו ועל שאר קרובים בפני עצמו:

ופריך ולא דא היא קדמיתא. הא אף ת"ק מודה שאין אביו ואמו בתוספת ומאי בלבד דקאמר ר"י בן תימא:

אלא שלא יוסיף וכו'. כלומר שני קרעים שאמרתי היינו בב' מקומות לפי שאין אביו ואמו בתוספת וגם אין מוסיפין על קרע של אביו ואמו לפיכך צריך שיקרע בשני מקומות:

עד איכן. הוא מוסיף אפילו נתמנה לו בגד שלא היה לו חלוק לקרוע ונזדמן לו בגד בתוך שבעה חייב לקרוע:

אפילו לאחר כמה. שנים חייב לקרוע:

מרחיק ג' אצבעות בצד אותו קרע וקורע:

שלמו מלפניו. שנתמלא הבגד קרעים מלפניו:

נעשה כפוחח. איש ערום שאין לו בגד פטור מקריעה:

רבי חיננא בר פפא עלה לגבי רבי תנחום בר חייה שהיה אבל ויצא רבי תנחום לגביה בלבוש סנטיריה:

מאנין בגדים שאין בהן תפירה כלומר שלא היו קרועין ובבראשית רבה הגירסא מאנין דלא בזיעין:

חפיתין. מלשון חפת חלוקו:

א"ל. הא מנ"ל דאין צריך לקרוע אלא הבגדים שהיו עליו בשעת חימום ולא כל הבגדים שלובש אח"כ:

יסוג תורעתך. יוגד קו פרצתך יסוג מלשון סוגה בשושנים ותרועה לשון שבר ופרצה:

רופפת. עולה ויורדת:

כיון שנתרערעה. שנזדעזעה אחת מהן:

שנולד בן זכר. הוא משלים החסרון:

ה"ג כד דמך ר"י הורי ר' יסא:

לשלול למחר. על קרע של ת"ח:

ולא פליגין. ר' יסא ור"ח בר בא דשאני שלילה מנעילה:

קרע וחזרה בו נשמה ואח"כ מת:

אם על אתר. כלומר לאלתר מת:

כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו. דהיינו שלום עליכם:

ר"י. בעל בשר הוה והוצרך להשען על אדם אחר לפיכך הי' מיסתמיך על אדם אחר בהליכתו והוה ר"ל רואה אותו והחביא עצמו מלפניו:

וחדא. שעשה לי מכבר שאמר דבר הלכה ולא אמרה משמי:

א"ל ר"י בר אידי. כך המנהג אצל בני בבל שאין הקטן שואל בשלומו של גדול מפני כבודו של הגדול שהן מקיימין המקרא הזה יראוני נערים ונחבאו וגו':

מי מהלכין. כשהיו מהלכין ראו בית מדרש אחד:

א"ל. ר' יעקב הכא היה ר"מ יושב ודורש ואמר הלכה משמיה דר"י ולא אמרה משמיה דר"ע:

א"ל. רבי יוחנן כל העם יודעין דר"מ תלמיד ר"ע ולא היה צריך לומר משמו שהכל יודעין שתורתו של ר"ע הוא:

א"ל. ר' יעקב א"כ אין לך להקפיד על ר' לעזר שהכל יודעין שר' לעזר תלמידו דר' יוחנן הוא:

ומהו. ושאל לו ר' יעקב מהו למיעבר לפני צלם ששמו אדורי:

א"ל. ר' יוחנן ומה את חולק ליה כבוד שאין אתה רוצה לעבור לפניו בלא תשורה אלא עבור לפניו וסמי עיניו:

א"ל. ר' יעקב א"כ שפיר עבד רבי לעזר דלא עבר לפניך כיון שאתה אומר שזהו מדרך הכבוד שלא לעבור לפני גדול בחנם:

ור' יוחנן. שרצה שיאמרו הלכה משמו משום דאף דוד ביקש על כך:

שהוא חי לעולם. הרי אמר הודיעני ה' קיצי וגומר:

ה"ג ומה מהניא ליה:

רוחשות. נעות:

ידובב שפתי ישנים. רישיה דקרא וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים:

כומר. כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממין והיין נוח לצאת:

דובב. היין רוחש ונע ויוצא למעלה:

קונדיטין. כוס של דבש עם יין ופלפלין:

חמיר עתיק. יין ישן:

אע"ג. שכבר עבר זמן מה ששתה עדיין טעמו בפיו ובהא פליגי מ"ד כמאן דשתה קונדיטין בעינן נמי שעשה מעשים טובים בעה"ז כמו שיש בקונדיטין עוד בשמים טובים אבל אמירת הלכה לחוד לא מהני ומ"ד כמאן דשתה חמר עתיק לעולם מהניא ליה אמירת ההלכה שיהו שפתותיו דובבות בקבר:

אין דור שאין בו ליצנים. משום דבעי מימר שבדורו של דוד היו ליצנים והוא הי' שמח במיתתו לכך מייתי ליה הכא:

אימתי יבנה בית המקדש. משום דהקב"ה אמר לו רק אתה לא תבנה הבית נמצא חיי דור מעכבין בנין בית המקדש והיו אומרים מתי ימות ויבנה בית המקדש:

יבא עלי. לשון שבועה הוא יבא עליו כך וכך אם לא שכדבריו כן הוא:

שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. אע"ג שמיתתו תלויה בו כמו שמצינו במשה במלחמות מדין:

והיה כי ימלאו ימיך וגו'. קרא יתירא הוא דהמ"ל והיה כי תשכב או כי תלך אל אבותיך והיה כי ימלאו ימיך למה לי:

ימים שלמים אני מונה לך. אף על גב שעל ידי אריכות ימיו מתעכב בנין הבית אני ממלא לך שנותיך מיום ליום שמעשיו חביבין לפני הקב"ה מבנין בה"מ:

מתני' אין מניחין את המטה. של מת ברחוב במועד:

לעולם. אפילו בחול דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה:

מטפחות. מספקו' כף אל כף:

גמ' דוחה במטה. ממהר לקברו לפי שאין דרך להתאבל עליהן ולהספידם כל כך וכבוד להם שיקברו מהרה ולא יעמדו בלא הספד:

ואינו מרבה בעסקיו. של מת:

מרבה בעסקיו. להגדיל ההספד:

ה"ג באבל רבתי אפילו על אביו ואמו ממעט בעסקיו:

שכל המרבה בעסק. אדלעיל קאי:

אינו מבדיל קנה שפה שלו. שבראש הבגד אלא מניחו וקורע למטה באמצע הבגד:

ה"ז קרע של תפלות. שאינו יוצא בו ידי קריעה שאינו ניכר:

רבי יוחנן שמע דר"ח חלש. עלה ורצה לבקר בתוך הדרך שמע שמת ירד מן החמור והוציא בגדיו הטובים שלובש בשבת וקרען:

כי האי דתנינן תמן. בהוריות פ"ג:

כה"ג פורם. קורע על מתו למעלה מקנה שפה שקורע בית הצואר ממש:

למטה ממש. בשפת חלוקו:

כר' יהודה. דקרע שמקמי קנה שפה הוא קרע של תפלות:

ופריך אין כר"י. סובר לא יפרום כה"ג כלל שרי"א ובגדיו לא יפרום שאינו בפריעה ופרימה כלל כ"ה בהוריות א"נ הכי פריך הרי מה שקורע למטה מן השפה אינו כלום למה הוא פורם.:

מאי כדון. מעתה:

ומשני חומר הוא בכה"ג. הואיל דכתיב גביה ובגדיו לא יפרום חמירי שלא יפרום קמי שפה:

שולל. תפירה שלא כדרכו:

ומאחה. תפירה כדרכו:

הסולם. לתפרו כעין סולמות. והקפש. לקפל התפירה וי"ג והקפל:

אפיקרסין. י"מ בגד הסמוך לבשרו וי"א בגד שמכסין בו הראש:

האשה. שמתה אביה או אמה קורעת החלוק העליון משום צניעות:

איזהו גיהוץ. מפורש לעיל בפרקין:

ה"ג עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו. וה"פ שכבר גידל פרע יותר מדאי עד שחביריו גוערים מרוב שערותיו:

דמכת אימיה. מתה אמו ח' ימים קודם המועד דנתבטל ממנו גזירת שלשים קודם המועד ותוס' גורסין דמכת אימיה תלתין יומין קודם המועד:

מפני שבטלה ממנו מצות כיבוד. לפיכך יגלה לבו:

אסור לילך בסחורה. למקום רחוק ובשיירא:

אם היתה חבורת מצוה. כגון חבורת פסח וקדשים ומ"ש וכן כל דבר שצריך בעצמו אע"ג שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה:

הרי שהיה מחליף בגדים. כגון שלבש בגדי' אחרים שלא היו עליו בשעת חימום:

אלא יום ראשון. אותן בגדים שקרע ביום ראשון בשעת חימום:

פליגא אחרת ביניהון. כלומר ועוד איכא נפקותא בין ר"ח ובר קפרא:

אינו קורע. אלא בגד עליון:

מתנ' ואשה רעותה קינה. מדכתיב ולמדנה אלמא קינה אחת אומרת וחברתה עונה אבל לעתיד לבא אומר בלע המות לנצח. שיבלע הקב"ה את המות וכולן עונות שירה שאין מיתה ואין דמעה ונקיט להאי קרא הכא כדי לסיים בדבר טוב:

גמ' דמך. מת:

איברייא. סעודת הבראה:

סברין מימר. סברוה למימר שמדעת החכמים עשו ההבראה שפסקו כן ובדקו שלא מדעת החכמים נעשה:

אפילו לשעה. לזמן מועט אין מניחין המטה ברחוב במועד ולא של נשים:

ופריך ואנן. רואין חכמים שעונין בדיבור במועד אפי' לאחר מיתת המת:

חבירים. ת"ח זריזין הן אע"פ שעונין לא יבואו לידי הספד:

אבל מוליכין חלילין. במועד:

לבית המשתה. בית חתנות שהיה לו נישואין קודם המועד:

לבית השמחה. מקום שמשמחין שם שמחה של מצוה:

הדרן עלך פרק אלו מגלחין וסליקא לה מסכת מועד קטן וכולא סדרא דמועדא