מתני' עכו"ם אין להם נזירות. עכו"ם שנדר בנזירות אין הנזירות חל עליו ומותר בגילוח ובשתיית יין ובטומאת מת ואף על גב דנודרין ונודבין כישראל אפילו הכי נזירות לא ובגמרא מפרש מנא לן:

שהוא כופף את עבדו. עבד שנדר בנזיר רבו כופהו לשתות ביין בע"כ אבל אשתו שנדרה בנזיר אינו יכול לכופה וכיון שנדרה ושמע ולא היפר לה שוב אינו יכול להפר:

מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו. שאם היפר נדר אשתו ואחר כך רוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו ואם כפה עבדו לעבור על נדרו ואח"כ רוצה בקיומו חייב העבד לקיימו:

ה"ג יצא לחירות משלים את נזירותו. לאו דוקא הפר אלא כפה עבדו לשתות יין ואחר כך יצא העבד לחירות חייב להשלים נזירותו אחר שיצא לחירות:

עבר מכנגד פניו. ברח מרבו אחר שנדר בנזיר:

רבי מאיר אומר לא ישתה כו'. בגמרא מפרש פלוגתייהו:

גמ' העכו"ם אין להם נזירות. מנלן דכתיב דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' דוקא בני ישראל נודרין בנזיר אבל לא עכו"ם:

ופריך כמה דאת אמר איש. דכתיב איש איש מבית ישראל ומי הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם ודרשינן איש הוה סגי מה תלמוד לומר איש איש לרבות את העכו"ם שמביאין נדרים ונדבות כישראל:

אמור אף הכא כן. שגם נזירות נדר הוא א"כ יחול עליהם נזירות ויביאו קרבנותיהם א"נ ה"נ נימא איש לרבות עכו"ם ובני ישראל למעוטי עכו"ם מקרבן:

ומשני שנייא היא. שאני הכא דכתיב בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ודרשינן את שיש לו כפרה מביא קרבן יצאו עכו"ם שאין להם כפרה שאינן מביאין חטאת אלא נדרים ונדבות:

תמן תנינן. ערכין פ"ק:

רבי מאיר אומר נערך. אם אמר ישראל ערכו עליו נותן ערכו כפי שניו של עכו"ם:

אבל לא מעריך. אם אמר העכו"ם ערכי עלי או ערך אחרים עלי לא אמר כלום:

רי"א מעריך. אם אמר על ישראל ערכו עלי נותן ערכו:

אבל לא נערך. אמר על עצמו ערכי עלי או שאמר ישראל ערך עכו"ם זה עלי אינו כלום:

זה וזה מודים שנודרים ונידרין. אם אמר דמי ישראל עלי או שאמר הישראל דמי עכו"ם פלוני עלי חייבין ליתן:

ר"י בעי. מי נימא מ"ד בערכין עכו"ם מעריך אע"ג דכתיב דבר אל בני ישראל איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' לא דריש בני ישראל למעוטי שאינו מעריך אלא שאינו נערך סובר נמי העכו"ם מזיר אחרים אבל לא ניזור דבנזיר נמי כתיב בני ישראל מ"ד נערך אף הכא ניזור אבל לא מזיר:

ופריך מזיר היך אפשר. שיהא מזיר אי בשאמר ישראל לעכו"ם שיהא נזיר קשיא וכי שמע העכו"ם לישראל בתמיה:

אלא שאמר הישראל הריני נזיר ושמע העכו"ם ואמר מה שאמר זה עלי. דעיקר נזירותו מאחרים:

אינו אלא כפורע חוב. שמקבל על עצמו לפרוע חוב נזירות של ישראל ואין זה נזיר:

ותו ניזור היך אפשר. בשאמר העכו"ם ישראל זה יהא נזיר קשיא ישראל לישראל חבירו אינו יכול להזיר ועכו"ם לישראל יזיר בתמיה:

ה"ג ועכו"ם מזיר את ישראל:

מה מיעטת בו. כלומר א"כ בני ישראל מאי ממעט דהא אף ישראל אינו מזיר חבירו בענין אחר אלא בכה"ג:

ומשני ישראל בבל יחל כו'. קרא אתי למעוטי שאם עבר העכו"ם על נזירותו אינו עובר על בל יחל:

א"ר יונה. עוד חילוק אחר איכא וקמ"ל קרא לחלק בין ישראל לעכו"ם ישראל הוא דאינו מוחל לעצמו אבל אחרים מוחלין לו ועכו"ם אפי' אחרים אין מוחלין לו:

א"ר יוסי. איכא למימר איפכא ישראל צריך היתר חכם אבל העכו"ם יכול להפר לו אדם אחר אפי' אינו חכם:

ה"ג דר' יוסי כדר' אבהו:

חדא נכרית אתת לגבי ר' אבהו. להתיר לה נדרה:

אמר לאבימי בר טובי. דלא הוה חכם צא ופתח לה בנולד והתר לה ש"מ דא"צ חכם ונראה דגרסי' בטי בר טובי דאמרינן בבבלי פרק בתרא דקידושין דעבדא הוה וברמות רוחיה לא שקיל גיטא דחירותא:

אחת שחילל את השבועה. שנשבע ליעקב אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ולר' יוסי אין ראיה משם דשמא התיר לו אדם אחר שבועתו אבל לר' יונה ניחא שאין התרה לנדר עכו"ם:

ופריך ויכוף את אשתו. שתעבור על נדרה בלא הפרה ואפי' לא ביטל הנדר בלבו וכי לא כן אר"ה שיכול לכופה:

הנייתי עליך. שאסרה לעצמה בנדר הנייתה על בעלה כופה ומשמש עמה בעל כרחה וא"צ הפרה:

הנייתך עלי. אינו יכול לכופה וצריכה הפרה וה"נ שאוסרת הנאתה לעצמה יכפנה:

ומשני שנייא היא. שאני תשמיש שהוא הנייתו והנאתה הלכך יכול לכופה משא"כ נזירות שאינה אלא הנאת עצמה:

ופריך ולא יכוף את עבדו. דהא הוקשו עבדים לנשים לכל מצות שבתורה א"נ כיון דיש להם נזירות מנ"ל דרבו יכול לכופו:

ומשני שנייא היא. שאני נזירות דכתיב ביה כי נזר אלהיו על ראשו את שאין לו אדון אתר אלא אלהיו כו':

היה יכול למחות על דבר רבו. שהעבד חזק ממנו ואינו יכול לכופו בעל כרחו אומרים לו כך הלכה שיכול למחות בך ואע"פ שאינו יכול לכופך שמע לדבריו:

כפפו רבו. שיעבור על נזירותו ואח"כ נטמא מהו שיביא קרבן טומאה:

ופשיט וכי נזיר הוא. הלא אתה הוא שגזרת עליו שישמע לדברי רבו ויעבור על נזירותו ואת אמר שיביא קרבן טומאה בתמיה וכי בכה"ג יביא קרבן טומאה ל"א אילו גזר עליו רבו שיטמא וכי תאמר שיביא קרבן טומאה ה"נ שכפאו רבו לעבור על נזירותו אף ע"פ שלא כפאו על הטומאה אינו מביא קרבן טומאה וכן יש לפרש בעיא דבסמוך לענין סתירה:

פשיטא דא מילתא. פשיטא דבר זה הא דתנן מתני' יצא לחירות משלים נזירותו היינו שנטמא ויצא לחירות הוא מביא קרבן טומאה:

ופריך מהו במאי קמיירי מתני' דבעבד שכפאו רבו שיעבור על נזירותו או בשלא כפאו ממ"נ קשיא:

אי בשכפאו רבו. בזה תאמר שיביא קרבן טומאה בתמיה הא את שגזרת עליו שיטמא עצמו:

אי בשלא כפאו רבו. איך תנן במתני' יצא לחירות משלים נזירותו הא אפי' כל זמן שהוא תחת רבו יכול להשלים נזירותו:

אמר רבי יוסי. לעולם בשכפאו רבו איירי מתני' ואי קשיא למה יביא קרבן טומאה באמת א"צ להביא קרבן טומאה אלא הא קמ"ל שלא תאמר כיון שנטמא ויצא לחירות תיבטל ממנו נזירותו דבשעה שיצא לחירות לא חל עליו נזירות שהרי טמא היה לפיכך צריך למיתני דאפ"ה צריך להשלים נזירותו:

כופו. רבו שיעבור על נזירותו ולא אמרינן לכפות לרבו שיוציאנו לחירות כדי שיקיים נזירותו:

עבד כופהו. רבו שיעבור על נזירותו אבל אינו יכול לכופו שיעבור על נדרו ושבועתו:

מה אנן קיימין. מאי קמיבעיא ליה:

אם כו'. הכי קמיבעיא אם נזירות שהעבד מקבל על עצמו הוא נזירות מן התורה והא דרבו יכול לכופו הוא הלכה לכך לוקה או דלמא מדאורייתא אין נזירות העבד כלום אלא מדרבנן והם אמרו רבו יכול לכופו הלכך לא ילקה על הטומאה:

א"ר מנא לוקין על הלכה. בתמיה ואפי' אם הכפייה הלכה למה ילקה אחרי שההלכה כך היא שיעבור:

ה"ג אלא אכן הוא אם בשנזירותו תורה ומדבריהן יש לכוף לוקה כו'. וה"פ אלא הכי קמיבעיא ליה אם מדאורייתא נזיר הוא אלא חכמים אמרו שכופו מפני תקנת העולם שאם יקניטנו רבו ילך וידור עצמו בנזירות ומתבטל ממלאכת רבו הלכך ראוי הוא למלקות ואם גם נזירותו דרבנן אינו לוקה ואפשר לקיים הגי' שלפנינו וה"ק מיבעיא ליה אם כך ההלכה שכופהו ולוקה והראשון נראה:

באנו למחלוקת ר"מ ור"י. לר"מ דסובר שלא בפניו לא ישתה ש"מ מיחה לדבר אחד לא הוי מחאה לשאר דברים לר"י דאמר מיחה סתם הוי מחאה אפי' שלא בפניו ה"ה מיחה לדבר אחד הוי מחאה לכל דבר:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אף ר"מ מודה. אפי' עבר מכנגד פניו ישתה שהרי פירש ואמר אפי' שלא בפניו ישתה:

אף ר"י מודה. דלא ישתה שהרי פירש שלא בפניו לא ישתה:

אלא. כי פליגי באומר סתם שתה ר"מ סובר דה"ל כאומר בפני שתה ושלא בפני אל תשתה ור"י סובר דה"ל כאומר בין בפני בין שלא בפני שתה:

מתני' נזיר שגילח. נזיר שהביא קרבנותיו וגילח עליהן את"כ נודע לו שנטמא בימי נזירותו:

אם טומאה ידועה. בשעה שעבר על הטומאה נודע לאדם שיש שם טומאה סותר וחוזר ומונה נזירות אחרת אע"פ שכבר גילח:

אם טומאת התהום. בגמ' מפרש איזה טומאת התהום:

אינו סותר. אע"פ שודאי טמא היה כיון שלא נודע אינו סותר דכך הלכה בנזיר:

אם עד שלא גילח. תגלחת טהרה אע"פ שכבר הביא קרבנותיו הואיל ונודע לו קודם הגילוח:

בין כך ובין כך. בין טומאה ידועה בין טומאת התהום סותר דכך גמירי טומאת התהום סותר אא"כ נודעה אחרי טהרתו כולה:

מתני' כיצד. דין טומאת התהום:

ירד לטבול במערה. שהיה טמא טומאת שרץ או טומאה אחרת כיוצא בה שאינה של מת וירד לטבול מטומאתו:

ונמצא. כזית מן המת צף על פני המים ספק נטמא בו או לא טמא ואם כודע לו טומאה זו אף אחר הגילוח טמא שזו היא טומאה ידועה שאפשר שיראוה אדם והא דנקט ירד לטבול רבותא קמ"ל אף ע"ג שהטובל מטומאתו נזהר מכל דבר המטמא אפ"ה לא אמרינן שאח"כ נפל או שהיה זהיר מליגע בה וטמא:

נמצא משוקע בקרקע המערה. במקום שטבל ובודאי נטמא אם נודע לו אחר שגלח טהור ואינו סותר דהיינו טומאת התהום שלא ידע בה אדם:

ירד להקר. ואפילו ירד להקר ולהצטנן ולא לטבול שעכשיו אינו זהיר מטומאה אפ"ה טהור אם לא היה טמא טומאת מת אבל אם ירד ליטהר מטומאת מת וטבל במערה שהיה המת משוקע שם והשלים נזירותו או טמא מת שטבל ואח"כ קיבל עליו נזירות והביא קרבנותיו וגילח ואח"כ נודע לו שהיה טמא בטבילה שטבל קודם הנזירות טמא וסותר שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור:

שרגלים לדבר. כלומר טעם ועיקר לדבר לומר דלא גמירי הלכתא לטומאת התהום שהיא טהורה בנזיר אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור ולא כשהיה בחזקת טמא:

גמ' מאן תנא. דמחלק בין קודם גילוח לאחר הגילוח:

ר"א היא. דאמר תגלחת מעכב הנזיר מלשתות ביין הלכך כל שלא גילח ה"ל כאלו הוא בתוך מלאת ואפילו טומאת התהום סותר:

ברם כרבנן. אבל לרבנן דאמרי אין התגלחת מעכב אלא משנזרק עליו אחד מן הדמים מותר ביין ה"נ אם נזרק עליו אחד מן הדמים ואח"כ נודע לו שנטמא בטומאת התהום אינו סותר דה"ל כלאחר מלאת:

וגילח הנזיר את ראש נזרו. מיתורא דהנזיר קדריש דהא ביה משתעי קרא אי נמי מיתורא דנזרו קדריש דהוה ליה למכתב וגלח את ראשו אלא לומר לך בגילוח תלה הנזירות כל זמן שלא גילח הרי זה נזיר ואסור ביין אי נמי הכי קאמר מדכתיב וגילח הנזיר את ראש נזרו ולקח את שער ראשו ונתן על האש שער דסיפא למה לי לומר לך דבשער נזרו תלוי ופי' זה נראה עיקר:

ה"ג השלים לנזירותו ולא הספיק להפריש קרבנותיו עד שנתוודע כו'. וה"פ פשיטא לן אם נתוודע לו טומאת התהום עד שלא הפריש קרבנותיו שסותר מיהו הא קמיבעיא לן אם נתוודע לי אחר שהפריש קרבנותיו קודם הגילוח מהו שיסתור:

אר"ז. לפני ר' מנא ולא מתני' מפורשת היא דקודם הגילוח סותר:

ולא הוא גילח כו'. ר' מנא השיב לו שאין לפשוט ממתני' דמתני' ר"א היא ולר"א ודאי יש לחלק בין קודם הגילוח ובין אחר הגילוח דסוב' גילוח מעכב והא דקמיבעיא לן לרבנן מי אמרי לחלק בטומאת התהום בין קודם שנזרק עליו אחד מן הדמים לאחר שנזרק או דלמא לגבי טומאת התהום מודו דבגילוח תליא מילתא שכך ההלכה א"נ סיומא דשינוייא דר' מנא הוא וה"ק ולא מתני' היא כי היכי לר"א יש חילוק בין קודם גילוח [לאחר גילוח] ה"נ לרבנן יש לחלק בין קודם שנזרק עליו א' מן הדמים לאחר שנזרק אבל הפרשה לאו כלום:

ה"ג מה דרך בגלוי אף כל כו' וכ"ה בבבלי. וה"פ כתיב טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם בעינן שתהיה הטומאה דומיא דדרך מה דרך בגלוי אף טומאה בגלוי לאפוקי טומאת התהום א"נ הכי קאמר כתיב בדרך רחוקה לכם משמע שיהא הדרך גלוי לכם דרשי' האי לכם נמי אטמא לנפש דכתיב ברישא דקרא ובעינן שתהא הטומאה גלוי לכם:

ה"ג ציבור שנטמא בספק כו' וכ"ה בפסחים:

ופשיט ק"ו. שירצה הציץ לציבור בטומאת התהום:

שהורעתה כחו בטומאה ידועה. שאם נטמא היחיד בטומאה ידועה נדחה לפסח שני שאין טומאה הותרה אלא בציבור:

ייפיתה כחו בספק קבר התהום. שיהא הציץ מרצה:

ציבור שייפיתה כחו בטומאה ידוע'. דציבור עושין בטומאה:

ופריך קל שאתה מיקל ביחיד כו'. בין בפסח בין בנזיר איכא חומרא וקולא כדמפרש ואזיל נמצא לאו יפוי כח הוא וליכא למילף ציבור בק"ו:

ה"ג קל שאתה מיקל ביחיד שאם נתוודע לו לפני זריקה ייעשה כמי שנטמא לאחר זריקה בשביל שלא ידחה לפסח שני את מחמיר עליו בציבור שאם נתוודע לו לפני זריקה ויעשה כמי שנתוודע לאחר זריקה בשביל שלא יאכל הבשר. וה"פ ביחיד אף שנתוודע לו לפני זריקה שהוא טמא הרי הוא כאלו נתוודע לו לאחר זריקה ופטור מפסח שני את מחמיר עליו בציבור שאם נטמא הציבור לפני זריקה אוכלין הבשר בטומאה כמפורש פרק כיצד צולין לרבנן ואם נאמר שהציץ מרצה עליהם ה"ל כאלו נתוודע להם לאחר זריקה ואסורים לאכול הבשר דלכולי עלמא אם נטמא הציבור לאחר הזריקה אל יאכלו הבשר בטומאה:

ה"ג קל שאתה מיקל בנזיר טהור שאם נתוודע לו לפני זריקה ייעשה כמי שנטמא לאחר זריקה שלא יביא קרבן טומאה את מחמיר בנזיר טמא כו' וכן הוא בפסחים. וה"פ נזיר טהור שנטמא לאחר זריקת קרבנותיו אינו כלום שכבר נסתלק ממנו תורת נזיר:

ה"ג את מחמיר בנזיר טמא שאם נתוודע לו לפני זריקה ייעשה כמי שנתוודע לו לאחר זריקה כו' וה"פ אם נתוודע לו לפני זריקת קרבנות טומאה שנטמא שנית אינו מביא אלא קרבן אחד על טומאות הרבה אם נתוודע לו לאחר זריקה צריך להביא קרבן על כל טומאה בפני עצמה. ויש לקיים הגירסא שלפנינו אלא שהש"ס קיצר בלשונו:

כהדא דתני. בברייתא שנזיר צריך להביא קרבן על כל טומאה והיינו בשנתוודע לו לאחר זריקה דלא תיקשי מתני' דכריתות דתנן ומביא קרבן אחד על טומאות הרבה:

עובד של פסח. כהן שנטמא בטומאת התהום והקריב הפסח ואחר כך נודע לו מי מרצה הציץ עליו כמו על הבעלים או לא:

ופשיט ק"ו. שהציץ מרצה על הכהן:

שהורעתה כחו בזקן ובחולה. שאין שוחטין את הפסח על זקן וחולה שאין יכולין לאכול ממנו כזית:

עובד שייפיתה כחו בזקן וחולה. דכהן זקן וחולה כשר לעבודה כדתני בבבלי ב"ק פ"ט:

ה"ג לא אם אמרת בבעלים שייפיתה כוחו בשאר כל הטומאות שבשנה וכן הוא בפסחים. שבכל השנה בעלים טמאים משלחין קרבנותיהם:

תאמר בעובד כו'. כהן טמא אסור בעבודה:

מאי כדון. הלכתא מאי:

ה"ג ר' נחמן בשם ר' מנא לכם בין לו בין לעובד שלו וכ"ה בפסחים וה"פ כתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם וקאי האי לכם גם אטומאה ומדכתיב ל' רבים שמעינן כל טומאה שאינה פוסלת בבעלים אף בעובד אינה פוסלת:

הוינן סברין מימר. סברוהו בני הישיבה למימר:

עליו. בנזיר כתיב כי ימות מת עליו משמע עליו לבדו חס רחמנא דהותרה לו טומאת התהום אבל לא על העובד א"כ חלוק הוא נזיר מעושי פסח:

מן מה דתני. בתר דשמעו הא דתניא הוא נזיר הוא עושי פסח כלומר חד דינא לשניהם:

הדא אמרה. זאת אומרת דין עובד דנזיר כדין העובד דפסח:

המת שנקבר בקש ובתבן ובעפר ובצרורות. שהטומא' כפי מה שמצאוהו עכשיו מכוסה מכל אדם ואיכא למימר שמא גל אבנים או עפר או צרורות נפל עליו ולא הכיר בו אדם מעולם:

אבל אם נקבר במים כו'. אע"פ שאין כל אדם יכול לראותה המציץ או ע"י אבוקה מיהת יכול לראותה ולא גמירי הלכתא אלא בטומאה שהיא בתהום ומכוסה מעיני כל:

ה"ג כללו של דבר כל שאי את יכול לפנותו עושה קבר התהום וכל שאת יכול לפנותו אינו עושה קבר התהום:

כל שאת יכול לפנותו. כלומר עומד לפנותו:

ופריך וקש ותבן. סתמא אינו עומד לפנותו לימא ברייתא זו דלא כר"י:

דרי"א תבן וביטלו בטל. באהילות תנן טומאה שיש לה אהל חלל טפח אינה בוקעת ועולה למעלה מגג האהל אבל טומאה רצוצה שאין בינה ובין הגג שעליה חלל טפח כנגדה עד לרקיע טמא שבוקעת ועולה כך היא הלכה למשה מסיני הלכך בית שיש בו מת או כזית מן המת ומילאוה תבן או קש וביטלו בטל הויא רצוצה ובוקעת לא ביטלו הוי כמאן דפנייה ויש להטומאה חלל טפח ואלו הכא תניא תבן או קש סתמא אין עתיד לפנותו:

דברי הכל היא. לעולם ברייתא כ"ע היא ואפי' כר' יוסי:

מה דאר"י בשבללו בעפר. שנתן עפר על התבן הלכך אמרי' מסתמא היתה כוונתו שייעשה זבל ודעתו לפנותו אבל תבן המונח בשדה בלא עפר סתמא בטל:

יש תבן שהיא כעפר כו'. סתמא דש"ס קאמר אין צורך לאוקמי דר"י בשבללו בעפר אלא איכא לאוקמי בתבן שעתיד לפנותו וקמ"ל מ"מ אם ביטלו מבוטל וברייתא בתבן שאין עתיד לפנותו ל"א הש"ס מקשה אדר"ח דקאמר ר"י איירי בשבללו בעפר הא אמר ר"י יש תבן כו' ש"מ אף בסתם תבן סובר דאינו בטל:

הרי הוא. כסתם עפר שאין אנו יודעין אם דעתו לפנותו דאמרי' מסתמא ביטלה:

הרי הוא. כסתם תבן שאין ידוע אם דעתו לפנותו דאמרי' מסתמא לא ביטל:

חיפהו מחצלות. ע"ג התבן אמרינן מסתמא אין דעתו לפנותו לכך ביטל התבן:

ה"ג איתא חמי מילאוהו מחצלות לא בטיל כו'. הש"ס מקשה אר' ינאי בוא וראה אם מילא כל הבית במחצלות לא ביטל דלא גרע מתבן דסתמא לא מבטל ליה וכשכיסה המחצלת על התבן נאמר דביטל המחצלת והתבן:

מילאוהו חריות. מילא בית או חריץ בחריות של דקל:

צריכה. מיבעיא לן אי הוה כסתום או לא דמספקא ליה אי לתבן דמי וסתמי' לא בטל או לעפר דמיא וסתמי' בטל:

חריות. ענפי':

אפילו רוק. אפילו מילאוהו ברוק הפה הוה סתימה לשעתו:

ה"ג וחש לומר שמא א' בסוף העולם יודע וחזקת החי בחיי'. וה"פ קשיא ליה וניחוש שמא אחד בסוף העולם יודע בטומאה זו שמונחת כאן וכ"ת אמרינן מי שידע בטומאה זו מסתמא כבר מת דאינו כן דמוקמי' החי בחזקתו שעדיין חי וכדתנן בגיטין:

תיפת' שמצאו קמצוץ. מרגלותיו מונחים אצל ראשו שאלו אדם קברו היה מונח כדרכו:

אין לך. שהותר קבר התהום אלא לטומאת המת בלבד:

ה"ג הא נבלה לא ק"ו מה אם המת שמטמא באהל עושה קבר התהום נבלה שאינה מטמאה באהל אינו דין שתעשה קבר התהום. וה"פ אינו דין שהותרה בה טומאת התהום כגון שהכניס ידו בעפר ונגע וא"כ לאיזה דבר אמרו שאינו עושה קבר התהום אלא למת בלבד:

להוציא משכב ומושב. לאפוקי טומאת זיבה שלא הותרה בה טומאת התהום דחמירא ממת שעושה משכב ומושב:

גמ' עד כדון. לא תנן במתני' וטומאה צף על פי המערה טמא אלא במערה שהיא מקורה דהויא כמכוסה וטמא משום אהל אבל המערה שאינה מקורה כיון שהטומאה צפה איכא למיבעיא טהור או טמא:

ה"ג סבר בר פיקה ספק טומאה כו'. וה"פ סובר בר פיקה הא דתני טומאה צפה טהור אפי' במת תני' הלכך צריכין לאוקמי מתניתין במקורה דטמא משום אהל אפילו צף:

ה"ג אבל במת כעומד. וה"פ אין חילוק בין צף לעומד:

כהא דתניא כל הנזרקין ספיקן טהור. כגון שספק אם נגע בהן אדם וכלים בשעת זריקתן או לא טהור דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי:

חוץ מכזית מן המת. שזרק ע"ג אדם או טהרות ספק נגע או לא נגע:

והמאהילין שהן מטמאין מלמטן למעלן. כגון זב וזבה שמטמאין באבן מסמא וכן עליונו של זב מלמעלה כמלמטה אין לטהר משום טומאה צפה:

ופריך לית הדא פליגא. וכי לא קשיא מתני' לר' יאשיה:

ה"ג דרי"א טומאה טמונה בקרקעו של בית אין הנזיר מגלח. וה"פ מדר"י משמע לעולם אין הנזיר מגלח עליה ואלו במתני' תנן ליטהר מטומאת מת טמא:

כאן מן הצד. ר"י איירי שהטומאה מונחת מן הצד מסתבר טפי לומר שלא נגע הלכך אינו מגלח עליה ומתני' בשמונחת כנגדן:

ואפי' תימר. מתני' ור"י תרווייהו איירי במן הצד או כנגדן אפ"ה לא קשיין אהדדי דטמא דתנן במתני' היינו שסותר אבל מיהו אינו מגלח על טומאה זו תגלחת הטומאה כמו שמגלח אשאר טומאות דאינה אלא מדרבנן:

מתני' המוצא מת בתחלה. שלא נודע לו שיש שם קבר ולשם קבורה ניתן שם ותני המוצא פרט למצוי ותני מת לאפוקי הרוג מושכב פרט ליושב:

כדרכו. בגמרא מפרש:

נוטלו ואת תבוסתו. מותר לפנותו משם ולקוברו במקום אחר וצריך שיטול מן העפר של קבר עמו כדי תפיסה:

מצא ג'. מתים מושכבים כדרכן אם יש מקבר ראשון עד שלישי אין פחות מארבע אמות ולא יותר משמנה:

ה"ז שכונת קברות. ונכר שלשם קבורה נתנום שם ואסור לפנותם ואפי' מת אחר אם נכר שלשם קבורה נתון שם אסור לפנותו אלא שבאחד או בשנים אנו תולין שלא נקברו שם אלא לפי שעה והיה דעתם לפנותם אבל בשלשה מוכח שזה מיוחד לקברות. ואורך המערה דרכה להיות ששה ורחבה ארבעה ואלכסונה עודף שני אמות דהיינו שמנה להכי תנן מארבעה עד שמנה דאפשר שבודק באלכסונה:

ובודק הימנו. ולהלן עשרים אמה. שהמערה ד' אמות על שש והחצר שהמערות פתוחין לו מכאן ומכאן שש על שש נמצא אורך שני מערות וחצר שביניהן י"ח אמות ולפי שפעמים בודק מערה אחת באלכסונה והאלכסון של מערה אחת עודף ב' אמות בקירוב נמצא כ' אמות שמנה דמערה ראשונה באלכסונה ושש דחצר בין שתי המערות ושש דמערה שנייה דחד אלכסון אמרי' תרי אלכסוני לא אמרי' והיינו דתנן עשרים ועוד צריך לבדוק מלמעלה ומלמטה ך' אמה דהיינו ארבעים אמה דשמא זו היה מערה שבמזרח החצר ועדיין יש אחרת כנגדה במערב החצר א"נ זו היא שבמערב החצר ויש עדיין אחרת במזרח החצר:

מצא אחד בסוף עשרים בודק הימנו ולהלן ך' אמה. דמי יימר דמבית הקברות הויא ההיא מערה שמא קבר אחר הוא וחצר אחרת מאדם אחר הוא וצריך לעשות גם לשם כל בדיקות דלעיל דכמו שיש שם קבר זה כמו כן יש אחרים:

שרגלים לדבר. ששדה זו עשויה לקברים והיו בה גם מערות אחרות ומשום רגלים לדבר תני כל הני משניות הכא:

גמ' ה"ג אבל אם מצאו קמצוץ אני אומר גל נפל עליו והרגו. וה"פ אפי' מצא שלשה לא מחזקינן ליה בשכונת קברות כיון דלאו לשם קבר נקברו שם ומותר לפנותן ואין להן תפוסה:

ראשיהם בצד מרגלותיהם. כלומר ראשו בין ברכיו וסברוהו למימר קמצוץ היינו ראשו בין מרגלותיו וקשיין אהדדי:

כגון כו'. ראשיהם בצד מרגלותיהם היינו כגון מחרוזות דגים ראשו של זה בצד זנבו של זה דליהוי שוין אבל קמצוץ היינו ראשו בין ברכיו ניכר שלא לשם קבורה ניתן לשם אלא אני אומר גל נפל עליו הלכך אין לו תפוסה:

ה"ג תמן את אמר מלקט עצם עצם כו'. וניכר שלשם קבורה ניתנו לשם אלא מדמונחים כך מוכח שדעתו לפנותם אח"כ וה"פ פט"ז דאהלות תנן המפנה קברו מתוך שדהו מלקט עצם עצם ואלו הכא תנן בקבר אחד נוטלו ואת תבוסתו:

א"ל אמור דבתרה. אימא סיפא דהך מתני' דתנן אם התקינו לקבר מתחלה יש לו תבוסה והכא כיון שמוצאו מושכב כדרכו אמרינן שהתקינו לקבר ולפי שעה נקבר שם לכך נוטלו ואת תבוסתו:

קולף ג' אצבעות. מן העפר שבקבר שכן מוהל המת יורד בקרקע עד ג' אצבעות:

הדא אמרה. זאת אומרת כלומר ממתני' שמעינן הקובר מת מצוה במקומו אע"פ שקונה מקומו מותר לפנותו דאי ס"ד אסור לפנותו יהא אסור לפנות אפי' מת אחד דשמא מת מצוה הוא:

תיפתר. תפרש מתני' לכך מותר לפנותו דתלינן שנקבר שם שלא ברשות או שהשאיל לו בעל השדה רשותו שיקבור שם מתו כדי לפנותו אח"כ:

ופריך וחש כו'. וניחוש לחומרא שמא מת מצוה הוא ואסור לפנותו:

ומשני סבר ר"ז שאין מת מצוה מצויין. ואי ס"ד דמת מצוה הוא ה"ל קלא א"נ תולין במצוי:

ג' מיני קברות הן. חלוקים בהלכותיהן:

קבר הנמצא. שאין אנו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דכיון שלא נודע מסתמא אמרינן שנקבר שלא ברשותו או ע"י שאלה:

פינהו מקומו טמא. שדה שסביבותיו היכא דאיכא למיחש לקברים:

קבר הידוע. שאין שם אלא הוא לבדו ונקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו:

פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה. כיון שידוע שאין שם קברים אחרים:

קבר שהוא מזיק את הרבים. כגון שהוא סמוך לדרך אפי' נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו מפני נזקן של רבים:

מקומו טמא. שדה שסביבותיו אי איכא למיחש לקברים:

ופריך מה ופליג. בתמיה וכי פליג ר' אבא אברייתא דתניא מקומו טמא:

ומשני כאן. ברייתא איירי שנעשה הקבר קודם שנבנה העיר ור' אבא איירי בשקדמה העיר את הקבר:

מג' רוחות. משלש צדדיו מפנין אותו שזה ודאי מזיק את הרבים:

אמר ר"ח. ולא פליגי:

בנתון תוך ע' אמה ושיריים. דחשוב כעיר עצמה הלכך מפנין:

כמין גם. כ"ף פשוטה והקבר נתון באמצע קו האורך כזה ך:

כמין הי"א. כזה ה והקבר נתון בסוף כמו הנקודה שבתוך ההי"א נמצא שאין העיר מקיפו כל כך:

כל הקברות מתפנין. אם התנה מתחלה לפנותן:

חוץ מקברי המלך ומקברי הנביא. מפני כבודן:

וקברי בני חולדה. הנביאה לא פינהו ש"מ אפי' שאר חברים אין מפנין:

מחילה היה שם. תחת הקברים ומפנין אותן דרך המחילה ולא נודע לבני אדם שפינהו:

תמן תנינן. בבא בתרא פרק המוכר פירות המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר כו' עושה חצר שש על שש כמלוא המטה וקובריה:

ופריך והכא הוא אמר הכין. ובמתני' תנן מארבע אמות עד שמנה הוי מלא המטה וקובריה:

ומשני תמן. במוכר צריך שתהא המטה עוברת דרך שם לקבר לכך בעינן שש על שש אבל הכא לא חיישינן אלא לחצר העשוי שתהא המטה חוזרת ממקום שנספד שם אינו צריך כל כך:

עד איכן. עד כמה נקראין קובריה:

תמן תנינן. כלאים פ"ה:

כרם שהוא נטוע על פחות מד' אמות. שאין בין שורה לשורה ד' אמות:

אינו כרם. ומרחיק ו' טפחים וזורע את השאר דכיון שאין יכול לחרוש בשוורים ביניהן דצריך לחרישת שוורים ד' אמות אין שם כרם עליו:

וחכ"א כרם. לפי שדרך בני אדם ליטע שורות רצופות יחד ואותן הראויות להתקיים ולהעשות מהן כרם ישארו כרם והשאר לעצים הלכך רואין האמצעיים כאלו הן עצים והחיצונים אם יש ביניהם ריוח כראוי מצטרפים להיות כרם:

כשם. שר"ש ורבנן חולקין כאן לעניין כרם אם רואים את האמצעיים כאלו אינן כך הן חלוקין לענין שכונת קברות דתנן במתני' מצא ג' אם יש ביניהן מד' ועד ח' ה"ז שכונת קברות אם יש קברות ביניהן פחות מד' ויש מהם שהם רחוקים ארבע לרבנן רואין את האמצעיים כאלו אינן וה"ל שכונת קברות ולר"ש מצטרפין האמצעיים:

ולא דמיא. דהתם גבי שכונת קברות [לא לפנותם] ניתנו לשם שאלו כן למה הניחום כ"כ סמוכים אלא ודאי שאין דעתו לפנותם אבל הכא בכרם לא שייך שכונת קברות אלא דאמרינן לשם עצים נטעם וכדפרישית טעמיייהו דרבנן:

תמן. בכרם דוקא בשהיו מתחלה נטועים מרווחין וחזר ונטעם מרוצפין הוא דפליגי דקסבר ר"ש כיון שרצפן מסתמא דעתו לבטל את הראשונות מלהיותן כרם:

רצופין וריווחן. היו נטועות רצופין וחזר וריווחן ועקר את האמצעיות אפי' ר"ש מודה דהוי כרם:

ברם הכא. אבל כאן בשכונת קברות כי פליגי בשמצאן מונחין רצופין ר"ש סובר אני אומר מתחלה לא ניתנו שם לשם קבורה אלא גל נפל עלייהו ורצפן ורבנן סברי מתחלה היו מרווחין וגל או הרוח הוא שרצפן הלכך הוי שכונת קברות אבל מרווחין ורצפן הוא אף רבנן מודו דלא הוי שכונת קברות דגילה דעתו דמעיקרא לאו לשכונת קברות הניחן:

עד כמה מטריחין עליו. אמתניתין קאי דתנן מצא אחד בסוף עשרים בודק הימנו ולהלן ך' אם מצא בסוף עשרים השניים אם מטריחין עליו לבדוק יותר או לא:

עד מ' אמה. אבל יותר אין מטריחין עליו כיון דלא מצא אלא אחד בסוף עשרים הראשונים:

ה"ג אית תניי תני בדק עד ך' ומצא בודק עד עשר כו'. וה"פ איכא תנא דתני הא דתנן בודק ממנו ולהלן עד ך' היינו שבודק עשרים למזרח ועשרים למערב ואם מצא בסוף ך' בודק ממנו ולהלן עשר וכן בצד השני דה"ל ך' אמה והיינו דתנן בסיפא מצא א' בסוף ך' בודק הימנו ולהלן כ' ואיכא דתני בדק עשר כו' כלומר הא דתנן ברישא בודק ממנו ולהלן כ' אמה היינו שבודק מכל צד עשר ואם מצא בסוף עשר בודק הימנו ולהלן עוד עשר מכל צד והיינו עשרים דתנן בסיפא:

מתני' כל ספק נגעים בתחלה טהור. כגון ב' שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע ובסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואין ידוע באיזה מהן פשה שניהם טהורין אע"ג דודאי אחד מהן טמא:

משנזקק לטומאה ספיקו טמא. כגון שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע ובסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד חזרו להיות כסלע אע"פ שהא' מהם ודאי טהור שכבר הלך הפסיון שניהן טמאים כיון שנזקקו לטומאה עד שיחזרו לכגריס:

מתני' בשבעה דרכים בודקין את הזב. ואם ראה מחמת אונס טהור ובגמ' מפרש:

עד שלא נזקק לטומאה. דהיינו כשרואה ראייה שניה שבה נעשה זב גמור לטמא משכב ומושב אבל ראיה ראשונה מטמא באונס טומאת ערב כדין בעל קרי ומצטרפת עם השניה אפי' היתה באונס:

במאכל. אם אכל דברים הבאים לידי זיבה כגון בשר שמן חלב וגבינה בצים ויין ישן:

ובמשתה. בריבוי שתיה:

במשא. כבד שנשא:

ובמראה. ראה אשה אע"פ שלא הרהר:

ובהרהור. בעניני תשמיש אע"פ שלא ראה אשה אם אירע לו אחד מאלו השבעה קודם שראה ראייה שנייה אינו נעשה זב והטפה אינה מטמאה במשא:

משנזקק לזיבה. שראה ראייה שניה שלא באונס אין בודקין אותו ואף אם ראה שלישית באונס נעשה זב לקרבן:

וספיקו. ספק זוב ספק קרי:

ושכבת זרעו. כגון אם ראה שכבת זרע תחילה טיפת זיבה הבאה אח"כ אינה מטמאה שהרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת ועד שלא נזקק לטומאה הקרי מטהר את הזיבה משום דהוי אונס ולאחר שנזקק לטומאה אין הקרי מטהר את הזיבה שאין תולין שמחמת הקרי באה הזיבה:

שרגלים לדבר. שאין אותה ראייה מחמת אונס כיון שכבר נעשה זב:

גמ' וטמא אותו. הכי תניא בת"כ וטימא אותו את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק כיצד ב' שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס כו' וטהרו את הודאי מטהר ואינו מטהר את הספק כיצד שנים כו'. סתמא דש"ס מייתי דרשת ת"כ לפרושי מתני' דתנן ספק נגעים להקל בתחלה וקשיא הא קיי"ל ספק דאורייתא לחומרא כל שכן כאן שאחד מהן ודאי טמא וליכא למימר אוקמא אחזקה אלא היכא דליכא טומאה ודאי וקאמר דגזירת הכתוב הוא דכתיב בשחין ואם פשה תפשה הצרעת בעור וטמא הכהן אותו וקרא מיותר הוא דהא כתיב נגע הוא ואותו ל"ל אלא ללמד את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק:

ה"ג לעולם הוא בטהרתו עד שידע שניטמא. ולא תאמר א"כ אף משנזקק לטומאה יהא טהור דהא גזירת הכתוב הוא לכך כתיב בסיפא ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה צרבת השחין היא וטהרו הכהן וה"ל למיכתב בהיפך וטהרו הכהן צרבת השחין היא כדכתיב בכל הנגעים אלא נלמד את הודאי הוא מטהר משנזקק לטומאה ולא את הספק:

ה"ג לעולם הוא בטומאתו עד שידע שטהר:

גמ' ופריך מעתה. שזב מטמא באונס אף ראייה ראשונה יטמא באונס:

לכשיעשה כנדה. משיהיה הזב כנדה שהיא טמאה טומאת שבעה אז מטמא באונס והיינו ראייה שלישית דהא בשנייה כבר נטמא הזב טומאת שבעה אבל קודם שנטמא לא:

אונסו ממש. דהיינו שיוכה על גביו או יפחד:

ופריך ושכבת זרעו בלא כך אינו מטמא. בתמיה הא אף בשלא נזקק לטומאה שכבת זרע מטמא במגע:

ומשני אלא שאין תולין בה מעת לעת. דעד שלא נזקק לטומאה אין הזב מטמא אחר קרי מעל"ע דתולין בקרי אבל משנזקק לטומאה אין תולין וכדפרישית במתני' ר"נ פוטר שרגלים לדבר. ס"ד ר"נ הוא דאמר רגלים לדבר שלא מחמת מכה מת כיון שהיקל ממה שהיה:

גמ' ה"ג כיני מתני' כו' וכ"ה בסנהדרין. וה"פ הא דתנן שרגלים לדבר רבנן הוא דקאמרי וה"ק שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו שהרי מתחלה אמדוהו למיתה אבל ר"נ קרא קדריש כדמסיק ולא שייך לומר שרגלים לדבר:

ה"ג שני אמודין רבים על אומד אחת. וה"פ רבנן סברי דכיון דאיכא האומד הראשון למיתה גם האומד האחרון שמחמת המכה מת הם רבים על האומד האמצעי שלא מחמת המכה מת כיון שהיקל הלכך חייב:

רבי נחמיה אומר האומד האמצעי עדיף שביטל הראשון והאומד האחרון לאו כלום דאמרינן דבר אחר גרם המיתה:

על משענתו. מתרגמינן על בורייה שנתרפא לגמרי ונשען על כחו:

וכי תעלה על דעתך. ל"ל למימר ונקה המכה ממיתה:

אלא. אפי' אמדוהו מתחלה למיתה והיקל ממה שהיה והכביד לאחר מכאן ומת בא הכתוב ללמדך אם יקום והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים ונקה המכה ואפי' מת לאחר מכאן שחזר והכביד:

מה טעמון דרבנן. כלומר איך מפרשים לקרא:

וכי אין אנו יודעין שאם אינו מת שהוא נופל למשכב. דהא הך ונפל למשכב נמי כוונתו שלא מנת א"כ היינו הך א"נ איפכא קשיא ליה כיון דכתיב ונפל למשכב ממילא ידעינן שלא מת:

ה"ג אלא בשלא אמדוהו למיתה אם בשלא אמדוהו למיתה הדא הוא דכתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה הא אם לא קם חייב אלא בשאמדוהו למיתה אם בשאמדוהו למיתה הדא הוא דכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא וכן הוא בירושלמי בסנהדרין. וה"פ אלא ולא ימות דקרא היינו שלא אמדוהו למיתה ונפל למשכב הוא דחייב בשבת אבל אמדוהו למיתה אף על פי שנתרפא אחר כך פטור משבת דכיון דאמדוהו למיתה כבר נפטר משבת דקים ליה בדרבה מיניה ופריך אם בשלא אמדוהו למיתה הדא הוא דכתיב אם יקום כו' כלומר אימא סיפא אם יקום כו' הוא דנקה המכה הא אם לא קם חייב מיתה אמאי הא מתחלה לא אמדוהו למיתה וכבר יצא מבית דין זכאי ושוב אין חיוב מיתה עליו ומשני אלא בשאמדוהו למיתה וה"ק אמדוהו למיתה ולא ימות שהיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ונפל למשכב אם יקום כו' ונקה המכה הא אם לא קם חייב מיתה אף על גב שהיקל בינתיים וכרבנן ופריך הדא הוא דכתיב רק שבתו יתן כו' א"כ דאיירי בשאמדוהו למיתה מאי האי דכתיב רק שבתו יתן הא אף שחזר לבריאותו אין לו ליתן שבת דאיפטר ליה משעה ראשונה שהיה עליו חיוב מיתה שהרי אמדוהו למיתה:

חידוש מקרא הוא שיתן. גזירת הכתוב הוא שיתן שבת אם לא מת אע"ג שאמדוהו תחלה למיתה:

אומד של טעות היתה. לכך חייב בשבת דלא מיפטר באומד הראשון דהא חזינן שהיה האומד בטעות:

מה נפיק מביניהון. הא מיהת לתרווייהו חייב בשבת:

ומשני אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה והכביד לאחר מכאן ומת:

ה"ג מ"ד חידוש כו' אם לא נתן צריך שיתן מ"ד אומד של טעות לא נתן אין אומרים לו שיתן נתן מהו שיטול מתני' מסייע לדין כו' וכ"ה בסנהדרין. וה"פ למ"ד חידוש מקרא הוא שיתן כל שנתחייב פעם א' חל עליו החוב אע"ג שנפטר בראשונה ובאחרונה ומ"ד אומד של טעות היה א"כ ה"נ אמרי' אומד האמצעי היה בטעות שהרי מת ואנו אומרים מחמת מכה מת והשתא מיבעיא ליה למ"ד אומד של טעות היה אם כבר נתן שבת משעה שאמדוהו לחיים או משעה שהיקל ואח"כ מת מהו שצריכין יורשי המת להחזיר או לא:

ה"ג מתני' מסייע לריב"ח אמדוהו לחיים ומת מאימת מונין לו משיכביד הדא אמרה אומד של טעות היה ואין תימר חידוש מקרא הוא שיתן משעה הראשונה מתני' מסייעא לרשב"ל אמדוהו למיתה וחי' מאימתי מונין לו משיכביד א"ר יוסי לית כאן משיכביד אלא משעה שיקל הדא אמרה חידוש מקרא הוא שיתן אין תימר אומד של טעות היה נותן עד שימות וכ"ה בסנהדרין. וה"פ הא דתניא אמדוהו לחיים ומת מונין משעה שיכביד ופטור משבת ש"מ דאמרינן אומד טעות היה דאס"ד חידוש מקרא הוא לעולם הוא חייב בשבת שכבר נתחייב משעה הראשונה וברייתא דתניא אמדוהו למיתה וחי מונין משעה שיקל אתיא כמ"ד חידוש מקרא הוא דאס"ד אומד של טעות היה אינו נותן משעה שיקל אא"כ חזר לבריאותו ממש דהא אם הכביד לאחר מכאן ומת פטור דאמרי' אומד האמצעי בטעות היה:

וצמתה. שנתכווצו הגידים ואינו יכול לפשטה לעשות בה מלאכה:

אמרין אסייא. ואמר הרופא אם חותכים הגידים שנתכווצו חוזרת היד לקדמותה ומתרפאת:

ה"ג מהו שיתן דמי היד וכ"ה בירושלמי בסנהדרין. וה"פ מי אמרינן כיון דסופה לחזור ע"י הרופא לא יהיב ליה דמי ידו או דלמא השתא מיהת אפחתיה:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

וכי ינצו וכי יריבון. בהכאה שאין בה מיתה שחייב בתשלומין כתיבי תרי קראי בשינוי הלשון וכי יריבון וכי ינצו וקשיא הא מצה ומריבה א' הן ולמה שינה קרא לשונו:

אלא ליתן כו'. דקרא דוכי יריבון איירי במתכוין וכי ינצו איירי באינו מתכוין אלא שכיון להרוג את זה והרג את זה ובפ' וכי יריבון כתיב ריפוי ושבת ובפ' וכי ינצו כתיב נזק וצער ושינה לשונו ליתן את הכתוב במתכוין דהיינו ריפוי ושבת על שאינו מתכוין ואת הכתוב באינו מתכוין והיינו נזק וצער על מתכוין לענין תשלומין וקשיא אם בשאינו מתכוין הוא חייב לא כ"ש במתכוין ותרי קראי ל"ל לא לכתוב אלא פ' ואם ינצו ולכתוב בה כל הד' דברים ול"ל פ' וכי יריבון:

אלא כיני. אלא כן הוא קרא יתירא אתי לאשמועינן בכה"ג שחוזרת המכה ומתרפאת הואיל ונתקלקלה פעם אחת חייב ליתן דמי היד:

מהו שיתן דמי היד. מספקא לן אם גזירת הכתוב הוא שכל שנתחייב בו פעם אחת אע"פ שמשתנה אח"כ חייב או לא:

כמה דאת אמר תמן חידוש מקרא הוא שיתן דמי שבתו וכא חידוש כו'. לכך כתיב קרא במתכוין דשמעינן מיניה דחידוש מקרא הוא כמה דאמרינן בסמוך בהיקל ומת שחייב בשבת דחידוש מקרא הוא כל שנתחייב פעם אחת חייב לשלם ה"נ כיון שנתחייב בדמי היד אף על גב שנתרפאת אחר כך חייב לשלם דמי היד:

מתני' נזיר היה שמואל. והאומר הריני כשמואל או כבן אלקנה או כמי ששסף אגג בגלגל הויא נזיר לדברי ר' נהוראי:

מה מורה האמורה בשמשון נזיר. דכתיב כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן:

אין מורא אלא של בשר ודם. שלא תהא מורא ואימת אדם עליו:

גמ' אמר ר"י כתיב כו'. מייתי ראיה מקרא לר' נהוראי שיש מורא שאינה של בשר ודם:

וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. והם שדות לבן לתבואה לא תבא שמה יראת שמיר ושית כי יתעסקו בו והשמיר והשית בורחים משם:

שמיר ושית. הן תולעים ועקרבי':

ה"ג מה הדין ביזרא דחיל מן הדין שמיר ושית אף הדין כו'. וה"פ כמה דקאמר קרא שהזרעים שבהרים לא יהיה להם יראת שמיר ושית שדרך הזרעים לירא מהם ה"נ השערות מתיראים מפני התער לכך נקרא התער מורא:

הדרן עלך פרק העכו"ם אין להם וסליקא לה מסכת נזיר.