מתני' אלו נדרים. שהבעל מיפר וכן האב מיפר לבתו:

נדרים שיש בהם עינוי נפש. דכתיב כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו וה"ה נדרים שבינו לבינה מפר אלא נקט הכי לפי שאלו מפר בין לעצמו בין לאחרים אבל נדרים שבינו לבינה אינו מפר אלא לעצמו אבל לא לאחרים:

אמר רבי יוסה וכו'. בגמ' מפרש:

גמ' נדרים שבינו לבינה מניין. תלמוד לומר בין איש לאשתו:

באב מניין. שמיפר נדרי עינוי ננפש אפי' בדברי' שאינו בינו לבינה:

ה"ג באב מניין תלמוד לומר בין איש לאשתו בין אב לבתו. מקיש האב לבעל מה הבעל וכו':

איתפלגון. פליגי ר"י ורשב"ל:

חד בר נש. אדם אחד בא לפני ר"י להתיר נדרו והתעטף ר"י וישב לו כדרך הדיינים כדתני לעיל פ' נערה דהיתר נדרים בישיבה וצריך עטוף:

איפופי ישראל. עיקרן של ישראל כלומר באלהי ישראל אני משתבע דלא תכנוס לביתי:

א"ל ר' אסי באלהי ישראל נשבעת לכך לא תכנוס לביתך שאין נזקקין לאלהי ישראל:

אלו הן נדרי עינוי נפש. לר' יוסי:

אלא כל זמן שהיא עמו. אבל משגרשה חל הנדר:

ופריך והא רבנן וכו'. כיון דבין לרבנן בין לר"י שלא ארחץ וכו' מיפר לעולם מה ביניהון מאי איכא בין ר"י לרבנן לדינא:

ומשני כשאמרה קונם הנייתי עליך אם אצא מרשותך. דה"ל דברים שבינו לבינה:

ופריך ויפר לה. דהא לכ"ע מיפר דברים שבינו לבינה ואע"ג דלרבנן אינו מיפר לעולם מ"מ השתא מיהת דברים שבינו לבינה נינהו:

ה"ג אלא בשלא אמרה אלא קונם הניית גופי עליך לכשאצא מרשותך. דאז ממילא אסור בהנאת גופה רבנן סברי כיון דאסרה עליו תשמיש נדרי עינוי נפש הן ומיפר ור"י סובר נדרים שבינו לבינה הן וכיון שלא נדרה אלא לאחר שתצא מרשותו לא הוי נדרים שבינו לבינה ואינו מיפר:

ה"ג ר"י אומר נדרים שבינו לבינה הן:

שניהן אמרו דבר אחד. דנדרים שבינו לבינה מיפר לעולם:

דתנינן תמן. לקמן בפרקין:

ריב"ן אומר יפר. וקתני רישא קונם שאני עושה על פיך א"צ להפר דמשועבדת ליה ריב"נ אומר יפר שאם לא יפר יחול הנדר כשיגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ש"מ אע"ג דמעשה ידיה דברים שבינו לבינה הן מיפר לה לעולם וכדר' יוסי:

ה"ג אלו הן נדרי עינוי נפש דברי הכל אם אתקשט אם לא אתקשט ותני כן נדרי עינוי נפש אם אתקשט אם לא אתקשט אבל אם ארחץ אם לא ארחץ לא:

ופריך בין ע"ד דר"ז וכו' תרווייהו מודו דלר"י רחיצה לא הוי עינוי נפש אלא מדברים שבינו לבינה וקשיא דר"י אדר"י:

מעיין של בני העיר. היוצא בעיר ואינו מספיק לשתיית כולם שתייתן קודמת לאחרים דחייהן קודמין כדמסיק:

כביסתן. כביסת בגדיהם:

וחיי אחרים. שאין לאחרים כדי שתייתן כביסתן קודמת:

אין נותנין מהן. מן פירות שביעית לא למשרה לשרות ביין ובשמן או לכבס בהן בגדים דכתיב לאכלה:

מתיר בכביסה. משום חיי נפש והוי דומיא דאכילה וקס"ד השתא כביסה אר"י דיש בה צער כי ממנע מינה ודמיא לאכילה רחיצה דיש בה צער כל הגוף לא כ"ש:

תמן. במתני' דהכא אמר אפי' רחיצה אין בה עינוי נפש:

אדם מגלגל ברחיצה. יכול להיות בלא רחיצה אבל אין אדם יכול להיות בלא כביסה משום ערבוביא דבגדים דאית בהו סכנתא:

עביד וכו'. היה מטמר עצמו במערה ביחידות כדי לעיין ולעמוד על טעמא דמלתא מנ"ל שחיי העיר הזאת קודמת לחיי העיר אחרת:

תהיינה הערים האלה. עיר עיר ומגרשיה סביבותיה:

תהיינה עיר. תחלה:

א"ל מי גרם לך. שלא ידעת טעם הדבר הואיל ולא למדת עם חבירך שהיה ללמוד יחידי:

ופריך הניחא אם ארחץ. ה"ל נדר עינוי נפש אלא אם לא ארחץ למה יפר ותרחץ:

בשאמרה. תחלה קונם הנייתי עליך אם ארחץ והנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ היום א"כ היכי תעביד תרחץ מיתסר הנייתה עליו לא תרחץ מתסרה ברחיצה לעולם:

אם ארחץ ויפר לה. לר' יוסי פריך דודאי אם ארחץ נמי בכה"ג איירי אם ארחץ היום תאסר עלי רחיצה לעולם ואם לא ארחץ תאסר הנייתו עלי א"כ למה לא יפר הא הוה נדר עינוי נפש:

אלא קונם הניית גופי עליך שארחץ. לא יהנה מגופי וקס"ד מתשמיש קאמר:

ופריך ויכוף. אותה שתשמשנו:

כופה ומשמשתו. שאינה יכולה לאסור עצמה עליו אבל יכולה לאסרו עליה שתהא היא מודר ממנו ולא הוא כגון שאסרה הנאת תשמישו עליה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו:

שנייא היא. שאני תשמיש שהוא הנייתו והנייתה לפיכך א"צ להפר אבל בשאר הנאות שבגופה יכולה ליאסר:

אם ארחץ. היום לא ארחץ לעולם ואם אתקשט היום לא אתקשט לעולם וחדא קתני א"נ ה"ק וכן אם לא ארחץ היום או תוך י"ב חדש לא ארחץ לעולם וכן בקישוט:

אם ארחץ אם לא אתקשט. חדא קתני אם ארחץ לא אתקשט לעולם ואם אתקשט לא ארחץ לעולם:

מתני' אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו. שהוא מאמינו עד שירויח ויפרע לו:

דברי ר"י. ר' יוסי לטעמיה דסובר אין הבעל מפר אפי' נדרי עינוי נפש שהוא צער מועט או שהוא לזמן מועט:

גמ' בסידקי. באוצר טמון מן העין שאין כוונתה אלא על הנראין לכל העולם:

אכסנאין מוכרין. אורחים הבאים ממקום אחר למכור שם פירות:

קלוסקין. ככרות וי"מ מין נוף:

לא סוף דבר. לאו דוקא:

אפי' אין בו. באותה מדינה מאותו המין מיקרי עינוי נפש שאולי יביאו ממקום אחר:

מפני מה הוא מיפר. הלא אין זה נדר עינוי נפש שהרי יכולה היא לאכול מן היפה:

מפני נדרי עינוי נפש שלה. אולי לא תסגי לה ביפה נמצא מתענה:

מפני נדרי עינוי נפש שלו. שאינו יכול לאכול מן היפה כדי שיהיה לה לאכול ועינוי נפש שלו לאו דוקא אלא דה"ל דברים שבינו לבינה:

כל הנדרים. שהן נדרי עינוי נפש:

חוץ מהאומרת הנייתי על פלוני. דהא לא הוי לה עינוי נפש אבל הנאת פלוני עני מפר דכיון דאית לה עינוי נפש אע"פ שלא נדרה אלא מאחד יפר שמא תצטרך דבר מה ממנו:

אינו יכול להפר. ואסורין עליה ש"מ דאם נדרה מאדם אחד אינו יכול להפר:

ומשני פתר לה. תפרש למשנתינו דאתיא כר' יוסי דלא חייש לעינוי מועט ושמואל אמר לשמעתתיה כרבנן דחלוקים על ר"י:

דתנינן תמן. בסיפא דמתני' ה"ז יפר. דברי ר"י ש"מ דאף רישא ר"י היא א"נ ה"ק והא דתנינן בסיפא אם לא היתה וכו' ה"ז יפר א"ר יוסי דהיינו טעמא דר' יוסי דאמר יפר:

דו מקיף לה. שהחנוני מלוה ומאמין לה והוא יהב לה וה"ל נדר עינוי נפש:

דו יב לה מקמה טבא. היינו טעמא כיון שאינו נוטל אלא מחנוני זה הוא נותן לה תבואה טובה:

מתני' אינו יכול להפר. שהרי יכולה להתפרנס משל בעל דבעל לאו בכלל בריות הוא ואין זה נדר עינוי נפש:

ה"ג יכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה. בגמ' מפרש:

קונם כהנים ולוים נהנים לי. כי היכי בקונם שאיני נהנה לבריות מותרת במתנת עניים ה"נ המדיר כהנים ולויים מנכסיו מותרים במתנת כהונה ולוייה:

גמ' כיני מתניתא. כן היא מתני' ויכולה היא ליהנות וכו'. וה"ק ועוד טעמא אחרינא איכא בקונם שאיני נהנה לבריות שאינו יכול להפר שהרי יכולה היא ליהנות מלקט שכחה ופיאה שזה אינו נהנה מן הבריות דמתנת עניים נינהו והתורה זכתה בהן:

לית כאן מעשר עני. במתני' ל"ג מעשר עני א"נ סמי מן הברייתא מעשר עני:

מעשר עני ניתן בזכיה. שהבעלים נותנין אותו לעני שירצו דכתיב ביה נתינה ונתת ללוי לגר וכו' וה"ל נהנה מן הבריות אבל בלקט שכחה ופיאה לא כתיב נתינה אלא לעני ולגר תעזוב אותם ואין בהן טובת הנאה לבעלים:

אין אדם נותן וכו'. ואפ"ה אסור ליהנות במעשר עני כיון שיכול ליתנו לכל מי שירצה ה"ל כנהנה מן הבריות:

לו יהיה. למאי הא צריך ליתנם לכהן אלא לו יהיה לטובת הנאה:

לו יהיה ליתנם לכל מי שירצה. אם הרבה עניים עומדים לפניו יכול ליתן לכל מי שירצה אבל לא בטובת הנאה:

מתני' קשיא לריב"ח כו'. יטלו בע"כ. ואס"ד דאית ליה בהו טובת הנאה כהנים שנאסרו בהנאתן איך נוטלין תרומתו:

באומר. שאינו רוצה ליתן תרומות ומעשרות כלל א"כ אין לו בהן טובת הנאה ונוטלין בע"כ:

תדע. שהוא כן דטובת הנאה ממון:

יטלו אחרים. אבל המודרים לא ש"מ דטובת הנאה ממון:

אומר הוא. ישראל זה לישראל אחר:

ומשני פתר לה. בשכבר רצה ליתן המחצה לבן בתו הכהן הלכך מותר ליתן לו סלע שיתנהו כולו ולא מיחזי כנוטל שכר מקדשיו שהרי בלאו הכי היה דרכו ליתן לו מתנותיו:

ה"ג כהן לישראל אסור. סיפא דברייתא דבסמוך ושנויה בבכורות דס"ד דוקא לישראל מותר ליתן סלע שיתן לבן בתו כהן אבל כהן לא יתן לישראל סלע שיתן לו מעשרותיו או אפי' לכהן אחר:

מה אמר ר"י. איך יתרץ ברייתא זו דמשמע דאין לו בהן טובת הנאה:

הכין אגיבון. כך השיבום ר"ז על הא דפריך אר"י מרישא דברייתא דהשתא גם סיפא קשיא לרבי יוסי ב"ח כהן לישראל מ"ט אסור אלא ודאי כיון דחזיה לדידיה נראה ככהן המסייע בבית הגרנות:

אוף. אף רבי יוחנן דאמר אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה לאו מקרא יליף אלא משום מראית העין שנראה כמוכר קדשיו וברייתא דינא קאמר דישראל לישראל מותר וכהן לישראל מדינא אסור דכהן המסייע מקרא יליף דאסור דכתיב ואת קדשי בני ישראל לא תחללו וזהו חילול שנותן מעות עבור המתנות:

ועוד. מהא שמעינן דאסור לכהן ליתן לישראל סלע שיתן לו מתנותיו:

המסייעין לגרנות. לדוש ולזרות כדי שיתנו להן תרומות ומעשרות:

ה"ג ואם נתן חילל ועליהן הכתוב אומר ולא יחללו וכו':

ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו. כ"ה בתוספתא פ"ד דדמאי וקדריש יורו מלשון רוה:

ג' פורעניות. נגד ג' עבירות בשחד ישפטו במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו ג' פורעניות ציון שדה תחרש עיין תהיה ולבמות יער:

מתני'. סוף פ"ב דקידושין:

המקדש בתרומות וכו' ובמתנות. זרוע ולחיים וקיבה:

אע"פ ישראל. קס"ד אפי' ישראל שקידש באחת מאלו מקודשת אע"פ שאין לו בהן אלא טובת הנאה וגם היא לא זכתה בהו אלא טובת הנאה שהרי צריכה ליתנם לכהן וללוי ש"מ דטובת הנאה ממון בעלים הוא:

פתר לה. תפרש למשנתינו בישראל שנפלה לו תרומה מאבי אמו כהן ומעשרות מאבי אמו הלוי דשלו הן:

מתני' קונם שאני עושה ע"פ אבא. קרבן יהא כל מה שאני עושה מלבוא לפי אבא כלומר שלא יהנה אבא ממעשה ידי:

אינו יכול להפר. שאין זה דברים שבינו לבינה:

על פיך א"צ להפר. דמשעבדא ליה ולאו כל כמינה דמפקעא ליה לשעבודא:

יפר שמא תעדיף עליו וכו'. בגמרא מפרש:

גמ' תמן תנינן. כתובות פ' אע"פ:

ה"ז עושה ואוכלת. אין מעשה ידיה קדוש על פיו שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות ומתני' בשאינו מעלה לה מזונות א"נ מתוך שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אין הקדישו חל עליהן:

המותר. פליגי ר"י ורשב"ל בסמוך באיזה מותר איירי:

במותר ה' סלעים פליגין. ר"מ ור"י הסנדלר דתנן פ' אע"פ מה היא עושה לו משקל חמש סלעים ביהודה והיא עושה מותר מן ה' סלעים והקדיש הבעל המותר מחמש סלעים:

דו פתר לה. שהוא מפרש למשנתינו בשמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף דתנן התם בפ' אע"פ שנותן לה יתר על המזונות בכל שבת מעה כסף לצרכיה:

ותנינן. התם אם אינו נותן מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. קסבר רשב"ל דר"מ סובר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה הלכך במעלה לה מזונות מותר שלו ויכול להקדיש ומתני' אם אינו נותן וכו' אתיא כר"מ דמעה כסף תחת מעשה ידיה דהיינו ה' סלעים שהיא עושה ור"י הסנדלר סובר דמזונות ומעה כסף תקנו תחת ה' סלעים והמותר לעולם שלה ואינו יכול להקדיש:

במותר לאחר מיתה פליגין. דהוא מפרש למשנתינו בשאינו מעלה לה מזונות א"כ לכ"ע כל מעשה ידיה שלה ולא פליגי אלא במה שהותירה ממעשה ידיה לאחר מיתה ור"י סובר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דהואיל ואינו זוכה בהמותר אלא לאחר מיתה ה"ל דבר שלא בא לעולם:

אבל במעלה לה מזונות ד"ה קידש. דלכ"ע המותר תחת מזונות ומעה כסף תחת מעשה ידיה:

וכא אינו יכול להפר ל"ג:

ר' מאיר אומר א"צ להפר ר"י הסנדלר אומר שלה ר' עקיבא אומר שלה ר"י בן נורי אומר שלו. לרשב"ל ר"מ דאמר שלו כריב"ן דאמר יפר שמא יגרשנה וכו' אבל כל זמן שהיא אצלו א"צ להפר דהא משועבדת לו דמתני' איירי במעלה לה מזונות דאל"כ מ"ט דת"ק דאמר א"צ להפר הלכך אף המותר שלו ור"י הסנדלר דאמר שלה כרבי עקיבא דקסבר אפי' במעלה לה מזונות ומעה כסף המותר שלה הלכך צריך להפר שמא תעדיף וכו':

ה"ג רבי עקיבא אומר יפר מ"ט. לר"י דאמר במעלה לה מזונות ד"ה קידש פריך מה טעמא דרבי עקיבא דהא מתני' ודאי במעלה לה מזונות איירי אמר רבי בא מתני' בשאסרה מלעשות יותר מה' סלעים. וקאמר רבי עקיבא כיון דאינה יכול לכופה לעשות יותר מחמש סלעים אינה משועבדת לו הלכך יפר שמא תעדיף ותהנ' מן האיס':

לפום כן. לפיכך קאר"ע דיפר:

ריב"ן אמר יפר. שמא יגרשנה וכו' תיפוק לי' שמא תעדיף וכו':

א"ר הילא קסבר ריב"ן דליכא למיחש להכי שיכולה לעשות ה' סלעים מצומצמות:

ה"ג מצומצמות לפום כן אריב"ן יפר. וה"פ הואיל ולא חיישינן לפיכך אריב"ן יפר משום שמא יגרשנה ולא משום שמא תעדיף:

א"ר הילא. בא לפרושי לריב"ן לר"י כיון דעכשיו ליכא למיחש למידי ולרשב"ל עכשיו הכל שלו למה יפר הא לא הוי דבר שבינו לבינה עכשיו ולכשיגרשנה ה"ל כדבר שבינה לבין אחרים שאינו יכול להפר וקא"ר הילא דהיינו טעמו שאף עכשיו הוא צריך להפרה זו דה"ל כדבר שבינו לבינה דלפי שיודעת שאם מגרשה אסורה לו היא מקניטתו ואינו מגרשה לכך יפר ואינה מקניטתו:

ה"ג ואף מקניטתו ואינה מגרשה:

מתני' ה"ז יחזור ויפר. דהפרה בטעות לא הוי הפרה עד שיכוין לאשה שנדרה דכתיב ואם לא הניא אביה אותה עד שתהי' ההפרה לעצמה של הנודר וגם צריך שיכוין לנדר שנדרה דכתיב ושמע אביה את נדרה עד שידע איזה נדר נדרה:

גמ' אפי' שמע. שנדרה מתאני' ושתק ביום שמעו אפי' שמע וקיים בפירוש לתאנים ולא לענבים לעולם הוי הקמה אף לענבים:

קיים לתאנים כולו קיים. בגמרא מפרש:

יקימנו ממנו. דמשמע אפי' במקצתו קיים כאלו כולו קיים דה"ל כאלו כתיב יקים ממנו:

ויפירנו ממנו. אף על גב דלא משמע הכי מכל מקום הא אתקש הפרה להקמה:

יקימנו כולו יפירנו כולו. דמפרש לקרא הכי אם הקים מקצתו וקיים מקצתו והשאר בטל ואיתקש הפרה להקמה א"נ קסבר דמקשי' הקמה להפרה מה יפרנו משמע כולו אף יקימנו כולו:

יקימנו ממנו. דהכי משמע קרא אבל יפרנו דוקא כולו ואם הפר מקצתו לא הוי כאלו הפר כולו:

יקימנו כולו. דיקימנו הכי משמע מה שהקים ממנו קיים והשאר בטל ויפירנו ממנו אם הפר מקצתו ה"ל כאלו הפר כולו:

ועוד. לאחר שלשים יום ענבים:

תפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבה. אם יכול להפר או לקיים מקצת הנדר דשני נדרים הם או אם נדר אחד הם וקיים מקצתו כולו קיים תלי' בפלוגת' דרבי ישמעאל ורבי עקיבא לקמן בפרקין:

אחר הנדר. אחר חלות הנדר אזלינן ולא בתר אמירה אם כן אף כאן הוי ליה כשני נדרים:

אחר האיסר. הכל הולך אחר שעה שהוא נודר בו והכי נמי נדר אשניהם בבת אחת וה"ל כנדר אחד:

מתני' יודע אני שיש נדרים. שמה שנדרה אשתו נדר גמור הוא:

אבל איני יודע שיש מפירין. שיש לו רשות להפר:

יפר. ביום שנודע לו שיש לו רשות להפר שהוא עליו כיום שמעו:

איני יודע שזה נדר. וצריך הפרה:

לא יפר. דכיון שיודע שיש בידו להפר אע"פ שלא ידע שהוא נדר מ"מ ה"ל להפר:

גמ' עילה הוא רוצה. בתחלה היה מבקש עלילה כדי שתהי' רגילה בנדרים ויגרשנה בלא כתובה כדתנן פ' המדיר ואלו יוצאות שלא בכתובה הנודרת ואינה מקיימו ועכשיו מיהדר קהדר ביה:

ה"ג דל כן הי' לו להפר משעה ראשונה. וה"פ דאל"כ ה"ל להפר מיד דמה מפסיד אם מפירו אלא ודאי דהוה ניחא ליה מעיקרא שיהא הנדר קיים:

מתני' ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן. ותנאו קיים ולא קנה הבעל אע"ג שנהנה במתנה זו שמצילו מן הטורח שאשתו מזונותיה עליו ועכשיו ניזונית ממעות הללו אצולי טירחא לא חשיבא הנאה:

גמ' תני ולא ליך. שאמר ע"מ שאין לבעלך רשות בהן ולא ליך:

עביד יד העבד כיד רבו. וה"ה יד אשה כיד בעלה הלכך בעינן שיאמר נמי ולא ליך אבל אם לא אמר ולא ליך אע"פ שאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן לא מהני דמה שזכתה האשה זכה בעלה:

מתני' ונדר אלמנה וגרושה וכו'. לגופיה לא צריך קרא דכיון דאין לה בעל מי יפר אלא קרא איירי כשהיא אלמנה נדרה לזמן ולא הגיע הזמן עד שניסת:

אינו יכול להפר. אע"ג שהנדר חל כשהיא תחתיו שבשעת הנדר אלמנה היתה:

נדרה בו ביום גרשה בו ביום והחזירה בו ביום. ואח"כ שמע נדרה:

אינו יכול להפר. כיון שיצאה לרשות עצמה בין נדר להפרה ואין הבעל מיפר בקודמין:

גמ' אחר הנדר. היינו אחר חלות הנדר:

אחר האיסר. אחר שעת קבלו הנדר ומתני' ר"ע:

היה נדר ואסר כאחת. אף ר"י מודה דיפר:

היך עבידא. היכי דמי:

היינו נדר ואסר כאחת. ששניהם ברשות א' דהיינו ברשות בעלה ולכ"ע יפר ומעתה מצי לאוקמי מתני' כר"ע:

מתני' תשע נערות וכו'. נערות לאו דוקא:

והיא יתומה. שניסת ומת בעלה כשהיא נערה והיא יתומה בחיי אביה שמשניסת אין לאביה רשות בה:

ובגרה. ואח"כ נדרה קיים שאין האב יכול להפר שהרי היא בוגרת ועוד שהיא יתומה בחיי האב:

נערה ובגרה והיא יתומה. שניסת ומת בעלה וכשהיא נערה נדרה ואח"כ בגרה והיא יתומה בחיי האב:

נערה. בשעה שנדרה ועדיין לא בגרה והיא יתומה בחיי האב והנך תלתא יתומה בחיי האב כייל להו:

בוגרת ומת אביה. נדרה כשהיתה בוגרת ומת אביה דהיינו יתומה ממש והנך תלתא מת אביה כייל להו:

נערה שמת אביה וכו'. הנך תלתא בוגרת כייל להו:

רי"א וכו'. כיון שנכנסה לחופה יצאה מרשות אביה בהני נישואין:

גמ' שתים הן. דיתומה בחיי האב ויתומה ממש בחדא כייל להו ובוגרת הרי הן שנים:

וכר"י שלש. קטנה קחשיב לאחת בפני עצמה שאינה בכלל אלו:

מתני' ה"ז יפר. דכיון דנאסרה בהנאת אביה ואביו על ידי שהיא עושה לבעלה גנאי הוא לבעלה והוי דברים שבינו לבינה:

גמ' מפני עינוי נפש שלו. דגנאי הוא לו שתהא נאסרת על ידו שכופה אותו למלאכה:

מפני עינוי נפש שלה. שתהא אסורה לאביה או לחמיה וה"ל דברים שבינו לבינה:

מתני' האומר' טמאה אני לך. באשת כהן איירי שנאסרה על בעלה באונס ולא הפסידה כתובתה והאמינוה חכמים לאסור עצמה על בעלה דכיון דיוצא' בגט נוטלת כתובתה דמספר כתובתה נלמוד לכשתנשאי תטלי מה שכתוב ליכי:

השמים ביני לבינך. בגמרא מפרש:

נטולה אני מן היהודים. שאסרה תשמיש כל ישראל על עצמה:

חזרו לומר וכו'. נתקלקלו הדורות וחשו שהיא משקרת להפקיע עצמה מבעלה:

תביא ראיה לדבריה. ולא מהמנינן לה בלא ראיה:

יעשו דרך בקשה. בגמרא מפרש:

יפר חלקו ותהא משמשתו. דהוי דברים שבינו לבינה ומיפר לעצמו:

גמ' פשיטא שהיא מותרת לביתה. דסד"א אם אינ' מביאה ראיה לדבריה אבל. לביתה מיהת אסורה קמ"ל דאפי' לביתה מותרת דמדינא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהוא משועבדת לו אלא שאמרו אי לאו דקושטא קאמרה לא אמרה טמאה אני דכסיפא לה מילתא טובא והשתא אוקמוה אדינא ומותרת לביתה אם לא הביאה ראיה לדבריה:

לא מסתברא. בתמי' וכי לא מסתבר לומר שאם הי' בעלה חבר שיחמיר על עצמו אע"פ שלא הביאה ראי':

ואם הי'. בעלה כהן שאסורה לאכול בתרומה דשויא אנפשה חתיכא דאיסורא:

אתא. בא מעשה לפני ר"ח באשת כהן שאמרה טמאה אני והתירה לאכול בתרומה דכיון דבעלה חייב במזונותיה לאו כל כמינה לאסור עצמה בתרומה:

אבא ידע רישא וסיפא. אבי יודע המעשה איך נשאל ומה שהורה ר"ח:

איסטרטי'. חיילות:

והטיל ש"ז בין ברכי. ולא נבעלה לכך התירוה לאכול בתרומה אבל באומרת טמאה אסורה בתרומה:

הביאם שלי. רועה בהמות שלי פיתני לאיסורא:

אין הביאם אסור. בתמי' לפיכך אסרה בתרומ':

ופריך הכא. בעובדא דר"י את אמר ואסרה ובדר"ח את אמר ומתירה והיינו לפי מאי דאמר מעיקרא שאפי' אמרה נבעלתי התירוה:

ומשני תמן. התם בר"ח באתה לאסור עצמה על בעלה התירוה שאינה נאמנת הכא בדר"י כבר יצא עליה קלא דאיסורא אלא שהיא סברא שאין הביאם אוסר לכך אסרה:

והן. מתרגלין לבוא. לפיוס או לתשמיש ע"י הסעודה:

תני כלוי אני ממך פרוש אני ממך. שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אסור:

ר' ירמיה. הקשה למה לא תני בברייתא נטול אני ממך:

תניתה בסופא. כבר תני לה בסוף מכילתין והיינו משנתינו האומרת נטולה אני מן היהודים אוסרת עצמה על כל היהודים ש"מ דנטול לשון נדר הוא:

נתגרשה. האומרת נטולה אני מן היהודים אפי' למשנה האחרונה אסורה בישראל ותלך ותדבק בערביים שהן שטופי זמה שחשקה נפשה בהם שמסתמא נתנה עיניה באחר:

הוא נתן אצבעו בין שיניה. שקיים לה והשיכה:

ה"ג שכן אם רצה להפר מיפר. הלכך יתן כתובה אם אמר אי אפשי בנזירה:

ה"ג שכן אם רצה להקים מיקם. ואם אמר אי אפשי באשה נזירה תצא' שלא בכתובה שהיא גרמה לעצמה:

דל כן ל"ג:

ה"ג מה כן רבי מאיר ור' יהודה כמשנה הראשונה. דבנדרה היא שתהא נטולה מן היהודים אפילו הכא אם לא היפר לה יתן כתובה אבל לא כמשנה האחרונה דאמרינן שיפר חלקו ואם לא הפר תצא שלא בכתובה דאל"כ מה בין משנה הראשונה לאחרונה דודאי לכ"ע יכול להפר:

ומשני ואפי' כמשנה האחרונה. אתיא ר"מ ור"י:

מפני מה נדרה. בשלמא התם בנזירה סברה מצוה קעבדה אבל הכא מאי מצוה וס"ל למשנה האחרונה דהוה ליה כאלו היא נתנה אצבעה בין שיניה:

ופריך רבי יוסי ורבי שמעון כמשנה האחרונה. ודלא כמשנה הראשונה דכיון דסבירא ליה בנדרה איהי תצא בלא כתובה למה אמרו בנטולה אני מן היהודים יוציא ויתן כתובה:

ה"ג אפי' תימא כמשנה הראשונה מפני מה אינו מיפר לה. וה"פ בשלמא בנזירות י"ל לכך לא הפר לה משום מצוה וכשרואה שאינה יכולה לסבול הנזירות מתחרט ואינו יכול לסבול משא"כ באומרת נטולה אני מן היהודים שאין מצוה בנדרה ה"ל להפר ומדלא הפר מודו דהוא נתן אצבעו בין שיניה לפיכך יתן כתובה:

הדרן עלך פרק אלו נדרים וסליקא לה מסכת נדרים