מתני' ערב פסחים. כלומר ערב ששוחטין בו פסחים א"נ ע"פ ראשון ופ"ש:

סמוך למנחה. קודם למנחה מעט כמו חצי שעה בתחלת שעה עשירית דתמיד קרב בתשע ומחצה והוא זמן מנחה וקודם למנחה חצי שעה הוי בתחלת שעה עשירית:

לא יאכל אדם. כדי שיאכל מצה לתיאבון וכדמפרש בגמ' עד שיסב. במטה ועל השולחן כדרך בני חורין:

ולא יפחתו לו. גבאי צדקה המפרנסין העניים:

ואפי' הוא מתפרנס מן התמחוי. דהוא עני שבעניים דתנן בפיאה מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי:

ד' כוסות. כנגד ד' לשונות של גאולה האמורים בגלות מצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי:

גמ' מתניתא דר"י. דסובר דאסור לאכול בע"ש וי"ט סמוך למנחה ומתני' דתני ערב פסחים לאו דוקא א"נ קמ"ל דאפילו ערב פסח שני לא יאכל סמוך לחשיכה כדי שיכנס לשבת בתאוה. ותהי' קדוש וסעודת שבת חביב עליו:

עד שעה שהוא משלים. סעודתו ואין צריך להפסיק:

מפסיקין לשבת. אם התחיל סעודתו בהיתר קודם מנחה שאוכל והולך עד שתחשך אפילו לרבי יהודה מפסיק סעודתו מיד כשיחשיך ומברך בה"מ או עוקר השלחן ואח"כ מקדש היום:

וקדש עליהן. שהחשיך:

רצונך שנפסוק לשבת. ונחוש לדברי ר' יהודה שהיה. אומר מפסיקין לשבתות:

הגם לכבוש. כלומר בפני אתה מביישיני:

א"ל. רשב"ג:

פורס מפה. על הלחם ומקדש באמצע סעודתו:

מהו. לאכול בערב שבת וערב יום טוב סמוך למנחה מיני כיסנין והן מיני מתיקה:

תרגימא. פירות ובשר:

סחה וצחא. רחץ סמוך למנחה בערב פסח והוה צמא לשתות:

בגין דאתא צמא. בשביל שבא לו הצמא מהו שישתה:

לטעום כלום. משמע דאפי' שתייה אסורה:

כבא על ארוסתו בבית חמיו. שקרוב יום מועד הנישואין ולא כבש יצרו להמתין כך זה לא כבש ליצרו להמתין באכילת מצה עד הערב:

בין חמץ ובין מצה אסור. לאכול בע"פ כל היום חמץ משום דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ומכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית כדתנן פ"ק דזבחים ומצה אסור מדר' לוי שהוא כבא על ארוסתו בבית חמיו:

ופריך ור'. מי הוה תלמידו דר"י בן בתירא דנהג כוותיה אע"ג דלית הלכתא כוותיה הא תלמידו דר"י בן קודשיי הוה רבי:

אלא. היינו טעמא דלא אכל בע"פ בשביל שהיה ר' בכור ונהגו הבכורות להתענות בע"פ:

והוה אכיל. ש"מ דליתא להך טעמא:

לא מן הדא. לא מטעם זה שהיה בכור לא אכל אלא לפי שר' אסתניס הוה וכשאכל ביום לא היה יכול לאכול בלילה לכך לא אכל בע"פ:

ה"ג ולכך לא הוה אכיל ביממא כדי שיכנוס למצה לתיאבון:

וכאן. בלילי פסחים חובה לאכול בהיסיבה להודיע שיצאנו מעבדות לחירות:

אותו כזית. פסח ומצה:

אפילו עבד לפני רבו ואשה לפני בעלה מהו שיהו חייבים בהסיבה או לא:

ה"ג א"ל בריבי ע"כ שמעתי. כלומר אדם גדול ע"כ שמעתי מריב"ל וזה לא שמעתי ממנו:

לפי שאין וכו'. כלומר אע"פ שאין ערב לאדם אפילו לאכול מתוך קופה שאינה שלו אפ"ה כאן משום פרסומי ניסא צריך לאכול אפי' מן התמחוי שאינו שלו:

מסנים. מנעלין כדתנן בכתובות שעושה לה מנעלים ממועד למועד:

וצלצולין. הם בגדים קטנים:

אמרין. אמרו שר"ט עשה כן לחלוק אגוזים וקליות כדי שלא ישנו:

כנגד ד' כוסות של פרעה. ונרמזה גאולת ישראל בהאי עניינא כדדריש בב"ר והנה גפן לפני אלו ישראל גפן ממצרים תסיע:

ד' כוסות של פרעה. שנאמרו בענין החלום ופתרונו:

כנגד ד' מלכיות. ששיעבדו בנו והם כשדיים ומדי ויון ואדום:

דיפלו פוטירין. כוסות כפולות אחר המרחץ שנכנס בכל הגוף כך הכוסות אלו יכנסו בגופות הרשעים לעתיד:

והדין כוס ישועות. והאי קרא כוס ישועות משמע תרי דה"ל למכתב כוס ישועה אלא חד לימות המשיח וחד לימות גוג:

תמן תנינן. בשבת פ' המוציא יין:

כמה הוא שיעורן של כוסות. כוס הנזכר במתניתין כמה שיעורו:

ישנן רביעית של יין האיטלקי. דלכל כוס סגי ברובע רביעית יין כדי שימזגנו ויעמיד על רביעית דכל חמרא דלא דרי על תלת מיא לאו חמרא ה"ה כוס דמתניתין בכוס של רובע רביעית איירי:

תמן תנינן. בפ' מפנין:

כמה הוא שיעורו של קופה. כמה מידות תהא מכילה הקופה:

דתנינן. בשקלים פרק ג':

של ג' סאין היו תורמין. ה"ה קופות דמפנין בקופות של ג' סאין איירי:

ר"י היא. הא דתני במתני' כדי מזיגת הכוס אתיא כר"י:

הכי גרסינן רבי יודה אומר כדי מזיגת הכוס הדא אמרה מזוג כדי מזיגת הכוס וכ"ה בשקלים. וה"פ שמע מינה כדרך שבני אדם למזוג:

מזוג בכמה. מי בעינן רביעית שלם או סגי בפחות מזה:

ר"י אומר כדי מזיגת הכוס. והיינו ג' חלקי רביעית:

כמה הוא שיעורן של כוסות. אנו שאין ידוע לנו שיעורו של רביעית האיטלקי במה נשער כוס של פסח:

טיטרטרן ורביע. מדה ששמה טיטרטון כולה ועוד רביעית המדה הזאת תוסיף עליה ותמצא רביעית של תור' שלם:

מהו לשתותן. כל הד' כוסות בכרך א' בזה אחר זה בלי הפסק בנתים:

בהלל. של לילי פסחים אם שמעה בבה"כ שכך היה מנהגם לומר הלל בלילי פסחים זכר למקדש שאמרו הלל בלילי עשיית הפסח וקאר"י אם כיון לבו לצאת בקריאה זו יצא וא"צ לאומרו עוד בביתו:

הדא אמרה. זאת אומרת שאם שתאן בבת אחת יצא שהרי אין דבר מפסיק בין שלישי לרביעי:

מהו לשתותן מפוסקין. פי' מהו שיהא מותר להפסיק בשתית כוס אחד כמה פעמים:

אם שותה הוא מפוסקין אינו משתכר. אבל אם ישתה בפעם אחת דוקא הוא משתכר דיין מגרונו שבע:

מהו לצאת ביין של שביעית. כיון דלא קרינן ביה לכם וקס"ד דד' כוסות בעינן לכם כמו מצה וכי היכא דאין יוצאין במצה כך אין יוצאין בד' כוסות או לא:

בקונדיטון. יין שיש בו בשמים:

מהו לצאת מזוגין. יותר מג' חלקים:

והוא שיהא בהן טעם יין. משמע דאפילו עד ששה חלקים מים יוצאין בו:

מבושל כדי תבל. צריך שיהא מבושל שיתן בו הבישול טעם כתבלין אבל מבושל יותר מדאי לא:

וחזיק רישיה. וכאיב ליה ראשו עד עצרת לכך הכשיר במבושל שאינו מזיק כל כך:

חמתיה וכו'. ראתה אותו אשה אחת משרי ארמיים שפניו מאירין:

חדא מן תלת וכו'. א' מג' דברים אלו בך:

או מלוה בריבית. שאין לו דאגת פרנסתו:

או מגדל חזירין. שמרויח הרבה:

אלא אולפני שכיח לי. תלמודי מצוי בידי ל"א שמצוי לו לחדש דברים בתורה והן מאירין פניו:

חמוני'. ראו אותו:

אשכח רבי אבהו. מציאה לכך פניו צהובין:

תוספתא עתיקתא. תוספתא ישנה שלא ראה אותה מימיו מצא וראה בה דברים חדשים ושמח בה:

לוג דאורייתא. לוג הכתוב בתורה:

תומנתא וכו'. מדה הישנ' שמודדין בה המורייס בציפורי:

חכים אנא לה. מכיר אני המדה הזאת ודבית רבי ינאי מודדין בה דבש:

חצי שמינית. מדת טבריה הישנה היא רביעית של תורה:

הדא דידן הוות. מדה שהיתה לנו מקדמית:

ולמה לא קרי לה עתיקא. שהרי בזמן ההוא לא היתה המדה ההיא וכבר עברה והל"ל הדא עתיקתא כדאמר ר"ח דאף ר"י היה במקומו של רבי חנינה:

ומשני בגין דהוות ביומוי. אף על גב דכבר עברה מכל מקום אין לקרותה ישנה כיון שהיתה בימיו:

אית דאמרין. בא לתרץ ולמה אמר ר"ח עתיקתא לכך קאמר דהוות זעירא וכו' כלומר שנפחתה מרביעית ואח"כ הוסיפו עליה ואוקמוה ארביעית ואח"כ פחתו אותה ולא פחתו אותה כבראשונה וזה היה בימי ר"י הלכך לא מצי למימר עתיקתא דס"ד אמדה הפחותה קאמר ואי הוי הפחת בפעם שני כמו בראשונה שפיר המ"ל עתיקתא דאין לטעות דאמדה שנפחתה קאמר דא"כ הל"ל הא דאית לן השתא היא מדת רביעית וע"כ היינו מפרשין דאמדה גדולה קאמר אבל השתא דקאמר דהשתא נפחתה מהמדה קטנה שהיתה בראשונה ודאי איכא למטעי דעלה קאמר עתיקתא לכך קאמר דהוות ביומוי קודם לזו עכשיו וממילא ליכא למטעי:

יבש בכזית. אם הוציא לרה"ר יין יבש שנקרש כזית חייב דמעיקרא הוי רביעית והא דבעינן רביעית שלם בקרוש ולא סגי ברובע רביעית משום דקרוש לאו בר מזיגה הוא:

אתיא דר"נ. דאמר אף ביין רביעית בעינן כר"ש דמתני' דאמר כולן ברביעית ולית ליה לר"י הא דאמרינן בסמוך דקרוש לאו בר מזיגה הוא:

מתני' מברך על היום. בתחלה קדוש היום ואח"כ בורא פ"ה:

מברך על היין. מתחלה וה"ה למקדש על הפת וטעמייהו מפרש בגמרא:

גמ' גורם ליין שיבא. קודם סעודה:

וכבר נתחייב בקדושת היום. ועוד טעם אחר נותנים לדבריהם דמיציאת הכוכבים קידש היום ועדיין לא בא היין על השלחן וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה:

שהיין גורם לקדושת היום שתיאמר. שאם אין לו יין או פת אינו מקדש והמקדש על הפת כמקדש על היין וברכת הפת קודם:

וקדושה אינה תדירה. ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם דכתיב במוספין מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד קרא יתירא הוא אלא ללמד דבשביל שהוא תדיר הקדימו הכתוב ומכאן אתה למד לכל התדירין:

מדברי שניהן. מדברי ב"ש וב"ה נלמוד דיין קודם להבדלה:

ה"ג וכאן הואיל והבדלה לא גרמה ליין שיבא היין קודם. וה"פ הואיל ואין הבדלה גורמת להביא היין שהרי אם אין לו אלא כוס אחד אותו כוס שמברך עליו ברכת המזון אומר עליו הבדלה א"כ אין הבדלה גורמת וגם אם אין לו יין צריך נמי להבדיל משא"כ בקידוש היום שאם אין לו יין או פת אין כאן קידוש כלל וכיון שאין הבדלה גורמת ליין א"כ יין קודם מפני שהוא תדיר:

וכאן הואיל והיין תדירה. שבכל יום הוא שותה יין:

הואיל ונתחייב בהבדלה עד שלא בא היין. דמשתחשך חייב בהבדלה ועדיין היין לא בא:

ה"ג וכאן הואיל והיין אינו גורס להבדלה שתיאמר הבדלה קודמת. וה"פ שמבדילין בלא כוס:

מדברי שניהן. מדברי ר' יוסי ור' מנא שמעינן דמבדילין בלא יין שהרי הם אומרים שאם אין לו יין נמי מבדיל:

היא דעתיה דרבי זעירא. כלומר ואף ר' זעירא גופא סבר הכי:

ואזלין מן אתר לאתר. הולכין ממקום למקום כדי לשמוע קידוש היום אם אין יין במקומו ל"א הולכין ממקום הסעודה למקום אחר לשמוע קידוש היום וחוזרין לבתיהן ואוכלין:

נהגין תמן. בבבלי:

ברכה אחת מעין שבע. מגן אבות:

מתני' הביאו לפניו ירקות. כדי שיכיר תינוק וישאל שאין דרך להביא ירקות קודם סעודה:

מטבל בחזרת. אם אין לו שאר ירקות ולשון מטבל אוכל שכל אכילתן ע"י טיבול היה:

עד שמגיע לפרפרת הפת. חזרת שהוא אוכל אחר מצה קרי הכי כיון שנאכלת בתוך הסעודה הרי היא כלפתן וי"מ מצה גופה קרי הכי לפי שהיא עשוייה רקיקים וה"ק עד שהוא מגיע לפרפר' דהיינו פת שהיא מצה:

הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת. אע"פ שאינו אוכל ממנו עד לאחר הגדה מביאין אותן כדי שישאלו התינוקות:

חרוסת. שעושין מתפוחים וכמה מיני פירות ודכין במדוכה ומערבין בחומץ ונותנין עליהן תבלין כעין פתילות דקות ארוכות זכר לקש:

שאין חרוסת מצוה. אלא לרפואה לבטל שרף החזרת שרע וקשה לגוף:

מצוה. זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב וזכר לטיט:

גמ' צריך לטבל בחזרת שני פעמים. דמצות צריכות כוונה ואולי לא כיוון בראשון לשם מרור כיון שלא בירך עליו אלא בורא פרי אדמה כשאר ירקות שהרי אין עדיין עליו מצות אכילת מרור עד לאחר אכילת מצה:

צריך לטבל פעם שנית. דסובר מצות אין צריכות כוונה וכל שטבל פעם א' סגי:

הלילה הזה שתי פעמים. הרי דבעינן שתי טבילות:

ומשני סבר רשב"ל דההיא משנת בר קפרא היא ולית הלכתא כוותיה:

מתניתא. ברייתא זו פליגי על בר קפרא:

וכאן אנו מטבילין בפ"ע. משמע דעיקר הפרש שבין לילה זו לכל הלילות אינו אלא שמטבילין בפ"ע בלא פת אבל לא שמטבילין ב' פעמים:

יוצאין במצה בין שכיוון וכו'. קס"ד ה"ה למרור א"צ כוונה:

ומשני הכא כיון שהיסב שהרי אינו אוכל מצה עד שהיסב הלכך חזקה שכיוון לאכול אלא שעכשיו בשעת אכילה נשכח ממנו אבל בירק שאוכלו בלא הסיבה קודם אכילה איכא למיחש שמא לא כיוון:

אע"פ שאין חרוסת מצוה. שמעינן אבל חזרת מצוה אע"פ שכבר אכל חזרת בראשונה וקשיא לרשב"ל:

א"ל מצוה לטבל. כדי שיראו התנוקו' אבל אין מצוה לטבל דוקא בחזרת שהרי רב מטבל בתרדין ש"מ דבשאר ירקות נמי מטבילין בהו פעם ראשונה ולעולם מצות אין צריכות כוונה:

תבלי מצוה. דסברי אף חרוסת מצוה חרוסת נעשה בתבלין כדפרישית במתני' למה נקרא שמה רוב'. במקומו היו קורין לחרוסת רובה:

שהיה רבה עמו. שיש מחלוקת עמו דפליגי בה חכמים וראב"צ א"נ שהוא חד מרוב התבלין שבה:

צריכה שתהא עבה. צריך להטיל בה הרבה תבלין שתהא עבה:

מילתיה אמר. טעם לדבריו אמר דלכך צריכה שתהא עבה זכר לטיט:

צברי' שתהא רבה לכך קורין אותו רוב שצריך לצבור הרבה ויותר נר' דה"ג צריכה שתהא רכה וה"פ צריך שיהא החרוסת רך:

מילתיה אמר. טעמו אמר דלכך צריכה שתהא רכה זכר לדם שהיה שוקעין בטיט על הילדים הקטנים:

שני תבשילין. שני מיני בשר צלי זכר לפסח ומבושל זכר לחגיגה וי"מ ב' מיני בשר מבושלין ואע"ג דפסח וחגיגה צלוין היו אסור לעשות כן שלא יהא נראה כאוכל קדשים בחוץ:

מתני' וכאן הבן שואל. שעכשיו באין לעקור השלחן נותן הבן לב לשאול מה נשתנה:

כולו צלי. אתי' כמ"ד בפ' אלו דברים שאף החגיגה באה צלי:

מתחיל בגנות. מתחל' עובדי עכו"ם היו אבותינו ומסיים בשבח שקרבנו המקום לעבודתו וגאל את אבותינו ממצרים:

וכל שלא אמר. טעמן של ג' דברים אלו לא יצא ידי חובתו כראוי:

גמ' כנגד ד' בנים דברה תורה. ד' מיני תשובות כתובות בתורה דע"כ לומר שהן כנגד ד' מיני בני אדם:

בחוזק יד הוציאנו. כוללים אף השואל עמהם:

מה העבודה הזאת לכם. כאלו לא ניתנו המצות אלא ליגע בני אדם והרי זה רשע גמור שהן מצות ה' הנתונות לטובות בני אדם:

מכיון. שהוא רשע וגם הוציא עצמו מן הכלל:

אלו היה אותו האיש. כלומר הרשע הזה:

לא היה נגאל. שהרשעים מתו בימי אפילה:

מה זאת. על מצוה אחת הוא שואל והיא שרואה שאוכלים בשר הרבה עד כדי שבען מה שאין עושים כן בשאר ימות השנה:

שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. לכך אוכלי' הרבה מפסח:

שלא יהא עומד וכו'. אף זה למדוהו שאין אוכלין הפסח בב' מקומות:

את פתח לו. שנאמר והגדת לבנך אע"פ שאינו שואל:

מתניתא אמרה כן. אף ממתניתא שמעינן דשאינו יודע לשאול פותחין לו:

מתני' וחותם בגאולה. מסיים את האגדה בברכת גאולה ולא פי' ת"ק למילתי' איך מברכין אותה ואתו ר"ע ור"ט לפרושי למלתיה:

ואינו חותם. דסובר ר"ט דמטבע קצר הוא שפותח בברוך ואינו חותם ור"ע סובר שחותם בה לפי שמוסיף בה דברי ריצוי ובקשה כן יגיענו וכו':

גמ' צריך להתחיל וכו'. הא דתנן במתניתין מתחיל בגנות היינו שמתחיל בעבר הנהר וגו' ויעבדו אלהים אחרים שזהו גנות:

וארבה. איידי דמייתי להך קרא דריש ליה:

כמה ריבים עשיתי עמו. שנסהו בכמה נסיונות דכתיב וארב חסר:

אין חטא מיתן ליה. אם חטא מיסרו למשפט:

ואין זכה מיתן ליה. ואם זכה נותן לו ומדקדק לזכותו מיתן הראשון לשון מיעוך הוא והשני לשון נתינה והי"מ פי' שניהם לשון מיעוך וה"ק ואם זכה מביא עליו יסורין לזכותו:

וכי יצאו ישראל ממצרים קודם חצות דנימא גם בצאת ישראל ממצרים קודם אכילה אלא אומר עד בצאת ישראל ואוכל הפסח עד חצות ואח"כ אומר בצאת ישראל דסברי ב"ש דהגאולה והיציאה בחצות היתה:

עדיין לא הגיעו. ישראל לחצי גאולה שביום יצאו ישראל ממצרים כדמסיק:

אלא מכיון שהתחיל במצות סיפור הגאולה אומרים לו גמור:

מרק. גמור כמו בא אחר ומירק שחיטה על ידו:

לא כבר הזכיר על הכוס. לב"ש פריך שאומרים שלא יאמר הגאולה עד חצות הרי כבר הזכיר בקידוש היו' על הכוס גאולת מצרים:

זמן. ברכת שהחיינו:

מתניתא אמר' כן. בברייתא תניא נמי שאין אומרים זמן אלא בפסח וכו':

כל שכתוב בו מקרא קדש וכו'. בא להוסיף ר"ה ויה"כ שכתוב בהן מקרא קדש שאומרים בהן זמן:

ויאות. ושפיר קאמרת שאומרים אף בר"ה ובי"כ דהא אפי' אביכור תאנים צריך לברך זמן כ"ש אר"ה ויה"כ:

והרי ר"ה ויה"כ ביהודה נהגו כר"ע. בתקיעות של ר"ה ויה"כ של יובל נהגו ביהודה כר"ע ותוקעין למלכיות ובגליל נהגו כריב"ן שאין תוקעין למלכיות ואמאי איקרי כאן לא תתגודדו ומייתי ליה הכא דאף במתני' קשיא ליה איך עבדו דב"ש קראו עד אם הבנים שמחה. וב"ה עד חלמיש למעינו מים איקרי כאן לא תתגודדו:

ומשני עבר ועשה בגליל כיהודה יצא. א"כ ליכא משום לא תתגודדו וה"ה במתני' נמי אם עשה כב"ה אליבא דב"ש וכב"ש אליבא דב"ה יצא בדיעבד:

ופריך הרי פורים דאלו קורים בי"ד ואלו בט"ו אמאי איקרי כאן לא תתגודדו:

ומשני שנייא היא. שאני התם דכתיב משפחה וגו' דמשמע דמעיקרא כך תקנו שיהא חילוק בקריאה אלו לחוד ואלו לחוד:

מתני' ברכת השיר. אית דאמרי נשמת כל חי ואית דאמרי יהללוך ה' כל מעשיך:

בין שלישי לרביעי לא ישתה. שלא ישתכר ושוב לא יוכל לגמור את ההלל:

מפטירין. לשון הנפטר מחבירו כלומר כשנפטרין מן הסעודה אין מסיימין אותה באפיקומן ובגמרא מפרש:

גמ' כתיב בפרוע פרעות. משום דתנן כוס ד' גומר עליו את ההלל מייתי סמך מהכא שיש לומר שירה על הניסים:

התנדבו ראשי עם. כשעושה ה' נס לישראל ונוקם נקמתן יתנדבו עם לומר שירה והיינו דכתיב בתר הכי ברכו את ה':

ראשי עם. שהן יודעין לרצות ולשבח לקונם:

התיבון. הקשו הרי גאולת מצרים ולא אמרה שירה אלא על הים:

ומשני שנייא היא. שאני התם שהיא היתה תחילת גאולתן ולא היתה גמר הגאולה עד עברם הים:

ופריך הרי בגאולת מרדכי ואסתר. שלא אמרו שירה:

שהיו בח"ל. ואין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ לאחר שבאו לארץ:

לא נגאלו מן המלכות. ואין זו גאולה שלימה:

ופריך למה. לא ישתה בין שלישי לרביעי:

כדי שלא ישתכר. ותו לא מצי למימר הלל:

ופריך כבר משוכר הוא. שהרי כבר שתה כל צרכו בסעודה ואין חילוק בין ששותה בתוך הסעודה לשותה לאחר הסעודה:

ומשני יין שלאחר המזון משכר. לכך לא ישתה משא"כ יין שבתוך המזון אינו משכר וה"ה יין שלפני המזון אינו משכר:

מיני זמר. שהיו מזמרין לאחר אכילה ובלילי פסחים לא היו מזמרין מפני ההלל שמזמרין אחר האכילה:

מיני מתיקה. ולשון אפיקומן אפיקו המזון שעל השלחן והביאו מיני מתיקה:

ערדילי. כמהים ופטריות:

וגוזלייא. גוזלות שהיו רגילין לאכול אחר הסעודה:

מתני' ישנו מקצתן יאכלו. אותן שישנו לכשיקוצו:

כולם לא יאכלו. דנראה כאוכל בשני מקומות דמאחר שישנו הסיחו דעתם מלאכול עוד וחשיב ליה כאכילת שתי מקומות וכדמפרש בגמרא:

נתנמנמו יאכלו. ארישא קאי דאמר ת"ק ישנו מקצתן יאכלו ואתא רבי יוסי למימר דוקא נתנמנמו שלא נשתקעו בשינה אבל נרדמו מקצתן לא יאכלו אלו שנרדמו לכשיעורו משנתם:

הפסח אחר חצות מטמא את הידים. דהא נותר הוא מחצות ואילך ורבנן גזרו על הנותר שיטמא את הידי' כדי שלא יתעצלו באכילתו:

ברכת הפסח. אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול פסח:

ברכת הזבח. אקב"ו לאכול הזבח וזבח האמור כאן היינו חגיגת י"ד:

גמ' למה. הפסח אחר חצות מטמא את הידים משום היסח הדעת שכבר הסיח דעתו מלאכול או דלמא הטעם משום שעבר חצות וה"ל נותר:

ה"ג הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת. הרי לא הסיח דעתו הוי לית טעמא דא אלא מפני שעבר חצות:

לטמא את הידים. מדרבנן:

עד כדי עונשן. שנענש עליו אם אוכלו ושיעורו בכזית:

מהו שיפסלו בתרומה. אם נגעו פיגול ונותר מהו שיפסלו אותה:

ומשני ק"ו אם מטמאין. פגול ונותר את הידים שיהיו טמאין לטמא את התרומה דסתם ידים פוסלות התרומה כ"ש שהן עצמן מטמאין את התרומה:

ההן יוצא. האי פסול יוצא שאירע בבשר קדשים למאי אתה מדמי לי' מי הוה כפסול פגול ונותר ומטמא את הידים או לא:

אין תימר. כלומר ונ"מ א"ת דיוצא מטמא את הידים כפגול ונותר צריכין לומר דפגול ונותר אינן פוסלין תרומה וה"ה לקדשים:

ה"ג אין תימר פגול ונותר פוסלין את התרומה ההן היוצא וכו'. וה"פ ואם נאמר דפגול ונותר פוסלין את התרומה וה"ה לקדשים א"כ צריכין לומר דיוצא לא דמי לפגול ונותר:

דלא כן. דאל"כ אלא דיוצא נמי טמא ומטמא דא"כ קשיא ליטמא הך דיוצא לאותו מקצת שנשאר בפנים ויהיה הכל טמא:

א"ר אבין. לעולם פגול ונותר פוסלין בתרומה ויוצא נמי מטמא ודקשיא ליטמא פנימי את החיצון שאני הכא דטומאת בית הסתרים הוא שמגעו אינו ניכר וטומאת בית הסתרים אינו מטמא דבעינן נגיעה כעין ידים שהן בגלוי אלא דלר' מאיר קשיא לך דאמר טומאת בית הסתרים כה"ג מטמא לפי שהטומאה מחמת עצמו ומתני' כרבנן:

ה"ג דבר טמא מחמת מגע עצמו. ופריך לא כן אר"י כל הדברים שנטמאו ונקרעו כיון שנפרש רובם לא הוי חיבור:

כיון שחתך וכו'. כלומר ה"נ כיון שחותך הרוב השאר נמי כחתוך והוא הנוגע בו ולא מיקרי בית הסתרים:

במחתך כל שהוא. שמחתך מעט מעט וזורקי ולעולם אין הנחתך רוב מן הנשאר:

אית לך מימר וכו' עד אלא מפני הסיע דעת. ל"ג:

ופריך אמר ר' זעירא דלא. מסתברא כדתנן במתניתין אלא איפכא מסתברא:

שהפסח בכלל זבח. שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא:

ומשני אמר רבי מנא. שאני הכא כיון דהפסח עיקר והזבח טפל חובה היא לברך על העיקר ולפטור הטפילה כדתנן בברכות פרק כיצד מברכין:

הדרן עלך פרק ערבי פסחים וסליקא לה מסכת פסחים