מתני' מצרפין שקלים לדרכונות. בני העיר שקבצו שקליהם יכולין להחליפן בדרכונות והוא מטבע של זהב להקל מעליהם משאוי הדרך:

שופרות. תיבות שפיהן צר למעלה ומרחיב והולך כעין שופר כדי שלא יוכלו ליטול מהן כלום והיו עומדין בעזרה וכל אחד מביא שקלו ונותן בו:

במדינה. בירושלים ולדברי הרמב"ם בשאר ערי ישראל:

ששילחו את שקליהן. ביד שליח להוליכם ללשכה:

אם נתרמה התרומה. שהיו רגילים לתרום מהקופות לצורך הקרבנות והיו תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות כדי שיהיה חלק הקרבנות אף לאותן שעדיין לא שקלו:

נשבעין. שלוחים לגזברים דהואיל ונתרמה התרומה על המעות הללו קודם שנאבדו הרי נעשו כאילו היו ברשות הגזברים משעה שנתרמה התרומה עליהן וכשנגנבו או אבדו ברשות הגזברים נגנבו או אבדו הלכך נשבעים השלוחים לגזברים ונפטרים ואע"ג דאין נשבעין על ההקדשות בגמרא מתרץ לה:

ואם לאו. שבשעה שאבדו עדיין לא נתרמה התרומה ברשות הבעלים אבדו הלכך נשבעין לאנשי העיר:

גמ' ופריך ויעשו אותן מרגליות. כלומר יקנו מרגליו' בעד השקלים ולא יצטרכו להוצאת הדרכים:

ומשני שמא תיזול המרגליות. ויפסיד ההקדש:

כהאי דתנינן תמן. בכורות פ"ח:

וכולן נפדין וכו'. כלומר וכל הנפדין כגון בכור אדם והקדשות נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים שהבא לשקול מחצית השקל צריך שיתן אותו כסף נקי מטבע מצוייר ולא שוה כסף ותני ושייר דאף מעשר שני והראיון אינן אלא בכסף ולא שוה כסף:

ואין פודין. מעשר שני בכלים:

מתניתין. דתנן שהיו שופרות במדינ' דוקא דתקלין חדתין לשקלים של שנה הבאה אבל לשקלים הישנים מי שלא שקל אשתקד לא היה שופרות במדינה אלא צריך להביאן למקדש:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

עתיקין במקדש. כדתנן לקמן פ"ו וגירסת הרמב"ם נראה ותני כן עתיקין במקדש ועתיקין במדינה ולשון קושיא היא וכי תנן הכי:

מתניתין. דתנן נגנבו או שאבדו נשבעין ופטורין מלשלם דוקא בשומר חנם איירי:

אבל בשומר שכר. אינו בדין זה אלא משלם בגניבה ואבידה ואינו נשבע:

ליסטים מזוין. גנב מזויין דאונס הוא ולשמירה זו לא קבלו עליהם:

ברם כמ"ד וכו'. אבל למ"ד אין תורמין על הגבוי אפילו נתרמה התרומה נשבעין לבני העיר והן שוקלין אחרים תחתיהם:

דר"ש היא. הא דתנן דהשומרים נשבעין אתיא כר"ש:

דאר"ש. במסכת שבועות קדשים שהמפקיד חייב באחריותן כדידיה דמיין ה"נ כיון דחייבין בני העיר לשקול תחתיהן לאו כהקדשות נינהו אבל לחכמים אין כאן שבועה דאין נשבעין על ההקדשות:

משום שבועת תקנה. מדאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתיקון לה שלא יזלזלו בשמירת ההקדשות:

ה"ג ע"ד דר"י ניחא נשבעין לגזברין ואם לאו נשבעין לבני העיר משום שבועת התקנה אלא לר"א נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן הדא היא דר"ש אלא נשבעין לגזברין גזברין מאי עבידתייהו. וה"פ לר"א כיון דאין הגזברין חייבין באחריות שקלים אלו א"כ הקדשות נינהו ואין נשבעין על ההקדשות כאלו לכ"ע:

ומשני נשבעים לבני העיר. ליטול שכרן במעמד הגזברין מפני שההפסד על ההקדש:

אע"פ שקיבלו וכו'. אדר' יוחנן קאי דקאמר דשבועה זו תקנת חכמים היא שאין הקדש יוצא בלא שבועה הלכך אפילו קיבלו אנשי העיר עליהן ואמרו הואיל ואנו משלמין אין רצונינו שישבע השליח שהוא נאמן לנו אין שומעין להן שאין הקדש יוצא בלא שבועה:

חייב באחריותו. אפילו לאחר שנתרמה התרומה עד שימסרנו לגזבר:

הקדש ברשות גבוה בכל מקום שהוא. ואפילו קודם שנתרמה פטור:

ובני העיר שוקלין תחתיהן. ואס"ד בי גזא דרחמנא הוא אף קודם שנתרמה יהיו בני העיר פטורין:

ומשני לא עוד היא משום שבועת התקנה. אף זו מן התקנה שלא יזלזלו בהקדשות וישלחו אותן ע"י שליח אלא כל אחד יביא שקלו בעצמו לשם דמצוה בו יותר מבשלוחו:

תני הראשונים וכו'. אנמצאו או שהחזירום הגנבים קאי דהשתא שניהם לפנינו:

אלו ששילחו בני העיר תחלה. הן הראשונים:

וחורנה אמר. ואידך אמר:

מתני' על ידו. בשבילו והלך השליח ושקלו בשביל עצמו:

אם נתרמה התרומה. קודם ששקל בשביל עצמו:

מעל. דמיד שנתרמה התרומה על העתיד לגבות היה זה השקל שנתן לו חבירו לשקול עליו ברשות הקדש וכשנתנו בשביל עצמו נהנה מן ההקדש ובגמ' מפרש מה נהנה:

השוקל שקלו מן ההקדש. שהיו בידו מעות שהקדישן לבדק הבית וכסבור שהן של חולין ושקל מהן שקלו ונתרמה התרומה וקנה בהמה באותה תרומה והקריבוה אז נתחייב השוקל קרבן מעילה אבל לא קודם לפי שאין מעילה אלא במוציא מן ההקדש לחולין אבל המוציא מהקדש להקדש אף על פי שנהנה אינו מועל אלא אחר שעשה מעשה בהקדש השני:

יאכל כנגדן. בגמרא מפרש לה:

גמ' אנן תנינן. ברישא דמתניתין אם נתרמה התרומה ותנאי דבי רבי תנו אף ברישא וקרבה הבהמה ולא פליגי דתנא דידן סמיך אסיפא שמפרש בה מעילת שניהם (והרא"פ הגיה ללא צורך):

ה"ג אר"א דלא כר"ש דר"ש אומר. לקמן ספ"ד:

מיד היה מקבל מעותיו. ר"ש פליג אהא דתנן התם המספק אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה ור"ש סובר דמיד היה מקבל את מעותיו ולא חיישינן שמא יארע בהן פסול ונמצא ההקדש נפסד מפני שהכהנים זריזין הן שאפילו לא קרבה הבהמה אלא שקנו אותה כבר יצאו המעות לחולין ומעל:

וקשיא. אמתניתין למה מעל אילו מי שגנב עולתו של חבירו ושחטה סתם ודאי לבעלים הראשונים מכפרת א"כ ה"נ גבי שקלים כשניתנו ללשכה אינו ניכר השקל של מי הוא והוא נתרם סתם לשם מי שהוא וחוזר השקל לבעלים הראשונים ולמה יהא חייב קרבן מעילה:

במסויים. שניכר וידוע שהוא של שני ואיירי שעשה כמו שעשו של בית רבן גמליאל כדתנן לקמן פ"ג שהיה מתכוין וזורקו לקופה:

ופריך וחש לומר וכו'. למה הוא מביא קרבן מעילה דלמא לא נקנה בהמה משקל זה אלא ניתותר בקופה הגדולה והן שירי הלשכה:

וכי יש מעילה בשירים. בתמיה:

אלא כר"מ וכו'. וכי נוקים סתמא דמתניתין כר"מ דסובר יש מעילה בשיריים ולית הלכתא כוותיה אלא כר"י דפליג עליה:

ומשני עוד היא במסויים וכו'. כלומר כבר אוקימנא לה במסויים וכבית ר"ג א"כ איכא למימר שידוע שמשקל זה קנו בהמה:

מה נהנה. ולמה תנן שמביא קרבן מעילה דמחי דנהנה דקעביד מצוה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו:

כמי שנהנה. שהציל עצמו בממון ההקדש ונהנה בשקל הזה:

כל שהוא קדש אין קדושה. אחרת חל עליו הילכך שקל זה ששקל מעות מעשר שני אינו קדוש כלל לשם קרבנות:

כיצד הוא עושה. אם שקל שקלו ממעשר שני או משביעית:

והשאר. מעות הראשונות שנתן לשם מחצית השקל נעשין שקלים שהרי כחולין הן עכשיו:

מתני' המכנס מעות. כינס מעט מעט פרוטה אחר פרוטה לשקלו ואמר כשהתחיל לכנס הרי אלו לשקלי וכשבא לחשוב מה שכנס מצא שהותירו על שקלו:

מותרן נדבה. יפלו לשופרות שבמקדש שעומדין להקריב בדמיהן עולת קיץ למזבח וב"ש לטעמייהו דסברי הקדש בטעות שמיה הקדש:

מותרן חולין. שלא נתכוין זה אלא עד כדי שקלו:

שוין שהמותר חולין. דהוי כאומר בפירוש אם אכניס יותר משקל אביא מהן שקל והמותר יהיה חולין:

אלו לחטאתי. אם כנס מעות ואמר הרי אלו לחטאתי מודו בית הלל שהמותר נדבה:

מה בין שקלים לחטאת. מאי שנא שקלים אם אמר על ידו מליאה מעות הרי אלו לשקלי שמותרן חולין ומ"ש חטאת דמותרן נדבה:

שקלים יש להן קצבה. דכתיב העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ובודאי לא היתה כוונתו אלא לשקל אבל חטאת אין קצבה אם ירצה יביא בדמים מרובים ונתפסו הדמים אפילו הן מרובין ומותרן נדבה:

דרכונות. מטבע של זהב ממדי ושויא סלע ומחצה שאז היו צריכין הרבה לעבודת הבית ושקלו הרבה:

חזרו לשקול סלעים. כמשמעו סלע שלם:

טבעין. חצי סלע:

דינרין. רביעית סלע:

ולא קבלו מהן. דרשאין להוסיף אשקל דאורייתא כפי הצורך ולא לפחות ממנו:

אעפ"כ יד כולם שוה. עני ועשיר שוקלין בשוה כפי אשר קבלו עליהן לשקול אבל חטאת לעולם אינו שוה שזה מביא בסלע וזה בשתים וזה בשלש:

גמ' מה פליגין. כי פליגי:

במכנס פרוטרוט. פרוטה פרוט' וכדפרישית במתני':

אבל. אם נטל ידו מליאה מעות ואמר אלו לשקלי ויש בו מותר ד"ה מודים שהמותר נדבה:

מה בין וכו'. וקס"ד דר"ש לכ"ע קאמר למלתיה:

מה אנן קיימין. רבי שמעון אהי קאי דקאמר מה בין וכו':

מה עביד וכו'. כלומר ור"י במאי מוקים מתניתין:

פתר לה. למתני' דר"ש אמכנס פרוטרוט אליבא דב"ה קאי מ"ט קאמר מותרן חולין:

ופריך והא תנינן. בסוף פרקין מותר שקלים חולין. וקס"ד דמתניתין אתיא ככולי עלמא:

נשמעינה מן הדא. כמו תא שמע:

ה"ג אותה השניה רועה. עד שיסתאב ויפלו דמיה לנדבה:

ה"נ אלו לנדבה. יפלו המותר מהן:

האיך אתה אומר אלו. סתמא דש"ס פריך איך קאמרת דהשני לנדבה לא יהא אלא כנוטל הרבה מעות ואמר הרי אלו לשקלי דתנן לב"ה מותרן חולין ולר' ביבי אפילו לב"ש מותרן חולין כ"ש הכא שאמר בטעות הרי אלו לשקלי שמותרן חולין:

כשמוען. כמשמען סלעים:

קרטין. רביעית סלע:

מן הדא. הא דאמרינן שבימי עזרא שקלו דרכון שלם שמעינן מהך קרא:

ג' פעמים בשנה. ודרכון הוא סלע וחצי שהן שלשה שקלים:

מכאן שאין מטריחין. נדבות על הציבור יותר מג' פעמים בשנה:

מכאן לג' סאין וכו'. דתנן בפ"ג בג' קופות של ג' סאין היו תורמין את הלשכה ג' פעמים בשנה ילפינן מדאמר עזרא לשלש השקל ג' פעמים בשנה:

לפי שחטאו. בעגל במחצית היום:

וחרנה אמר. ואידך אמר:

גרמסין. שם מטבע שהיתה בימי משה:

שעברו עלי' הדברות. כשחטאו בעגל:

בעשרים כסף. היינו דינרין דסלע ד' דינרין ופדיון בכור חמש סלעים:

טבע. הן שני דינרין חצי הסלע דבנימין לא היה עמהן:

מתני' מותר שקלים חולין. אם היתה ידו מלאה מעות ואמר אלו לשקלי מותרן חולין:

עשירית האיפה. מפרש בגמ':

מותר עולה עולה. אם הפריש מעות לקנות עולה ונתותרו יביא באותן המעות עולה אחרת:

מותר פסח שלמים. מפרש בגמרא:

מותר נזירים. אם גבו מעות לקרבנות נזירים ונתותרו ישמרום עד שיקחו מהם קרבנות לנזירים אחרים ואם נזיר אחד הפריש מעות לקרבנותיו ונתותרו המותר לנדבה לקיץ המזבח:

גמ' עד דאנא תמן. כשהייתי בבבל שמעתי ששאל ר"י לשמואל:

הפריש שקלו ומת. מה יעשה בו:

מותר עשירית האיפה שלו. של כהן הגדול שניתותרו מה יעשה בו:

יוליכם לים המלח. לא נהנין ולא מועלין בו:

מה עביד לה ר"י. איך מתרץ למתניתין:

של מנחת חוטא. שמקריב בדלי דלות מותרו לקיץ המזבח דבמקום חטאת הוא אבל עשירית האיפה של כהן הגדול לא מיקרי חטאת לענין זה שיהא מותרו נדבה:

על דא עליל אבא בר אבא. על הא דמייתי בסמוך הקשה לי אבוה דשמואל דאיהו אבא בר אבא:

דאינון אמרין. שבני בבל אומרים:

ואם מן הצאן קרבנו וכו'. לאו קרא יתירא קא דריש אלא משמעותא דקרא משמע ליה הכי ואם דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח שאינו בא אלא מן הצאן היה קרבנו הרי הוא לזבח שלמים ועל כרחך שלא בזמנו קאמר דאי בזמנו הא ילפינן לעיל דפסול א"נ מדכתב לעיל אם מן הבקר קרבנו מכלל דהכא בצאן מיירי וא"כ מן הצאן מיותר לדרשא:

התיבון הרי עולה מן הצאן. מנ"ל דקרב דוקא שלמים דלמא קרב נמי עול' א"נ דלמא האי לזבח שלמים למותר עולה דקרב שלמים קאתי וזה נראה יותר:

ומשני דבר שאינו בא אלא מן הצאן. מן הצאן קדריש:

התיבון הרי אשם. דלמא האי מן הצאן במותר אשם כתיב דאשם נמי איל תמים מן הצאן הוא ואינו בא מן הבקר:

דבר הבא מכל הצאן. בכבשים ובעזים כגון פסח לאפוקי אשם דאינו בא מן העזים אלא מן האילים בלבד:

בכל אתר וכו'. בכל מקום אתה אומר מן למעט כגון מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד והכא אתה אומר לרבות פסח שהוא דבר הבא מכל הצאן:

ה"נ. כי מוקמינן ליה בפסח מן להוציא הוא דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי נקבה ומיהו הצאן מכל מין צאן משמע בין כבשים בין עזים ומיעוטא דמן לנקבות אתא ואי לאו ה"א דהצאן הוה מוקמינן ליה לאשם והוה ממעטים ממן שאינו בא אלא מן האילים בלבד:

ואין משנין דבר שהוא לאכילה. כגון פסח בדבר שאינו לאכילה כגון עולה שהיא כולה כליל:

ואין משנין קדשים קלים. דהיינו פסח לעולה שהיא קדשי קדשים:

ה"ג אר"י על דא אמר רבי חנינא:

אלא אם כן. עקרו בשחיטה ששחטו לשם שלמים אבל אם שחטו לשם עולה פסול:

ואני אומר. דכל שלא לשמו בפסח כשר ואפילו שחטו לשם עולה:

לזבח שלמים. קרא יתירא הוא דהוה מצי למיכתב לשלמים:

כל שהוא זבח. כלומר לכל זבח שיזבחנו לשלמים יהיה:

הכי גרסינן משתנה למחשבת פסול או לא. אם שחטו לשם עולה מיבעיא ליה אם אותה המחשבה הפוסלת בעולה פוסלת גם בו או לא:

היאך עבידא. היכי דמי:

מ"מ פסול הוא. דאף אם שחט שלמים לזרוק דמו למחר פסול:

ה"ג שחטו ע"מ להקטיר מבשרו למחר אין תימר וכו'. וה"פ אם משתנה הוא למחשבת פסול אם חישב על העולה להקטיר בשרו למחר פגול ואם אינו משתנה ה"ל כחישב על בשר שלמים להקטיר מבשרו למחר דפסול הוא ולא פיגול:

לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה. מיבעיא ליה פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו כשר הוא או פסול:

מכיון שאין לו שם. דלפסח לאו זמניה הוא ולשלמים לא אקדשיה:

נעשה כשוחטו. בשתיקה דתרווייהו לא מהני ואם שחטו בסתם כשר:

אמר ליה וא"כ ואפילו שחטו. בשאר ימות השנה לשמו לזרוק דמו שלא לשמו יהא כשר דליהוי משעה ראשונה כשוחט לשמו ושלא לשמו דכשר:

מאן אמר בשתיקה כשר וכו'. מעיקרא דדינא קשיא מנ"ל למימר דשחט בשתיקה כשר או נאמר בעינן עקירה משום פסח לכך בשתיקה פסול:

והוא שקרבה וכו'. אמתניתין קאי הא דתנן מותר נזיר לנדבה דוקא שקרב החטאת לבסוף שהנזיר מביא ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים וכשקרב החטאת לבסוף ה"ל מותר חטאת שהוא לנדבה:

ה"ג אלו הן מעות סתומים כל שדמי חטאת. שמתו בעליהן היו מעורבות בהן ואפילו הפרישו הבעלים בחייהן דמי חטאת מתוכן אפ"ה ה"ל כמעות סתומין וכאלו עדיין הן מעורבין בתוכו וילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין והיינו כרבי זעירא:

ה"ג אלו לחטאת והשאר לשאר נזירות ומת דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלים והשאר רוצה להביא בהן עולה יביא שלמים יביא ומועלין בכולן ואין מועלין. כ"ה בתוספתא פ"ק דמעילה. וה"פ דאין מועלין במקצתן דלמא דמי שלמים נינהו ואין מועלין בשלמים:

ולא אמר אם מת יפלו לנדבה. כמותר חטאת והיינו כרב חסדא:

שאין לך לחם וכו'. שלא מצינו שיהא לחם קרב בפני עצמו:

שאין לך נזירות באה בלא לחם. דמתחלה כשקיבל נזירות על עצמו נתחייב להביא לחם משל עצמו:

לפום כן. כמו לפיכך:

סברין מימר. סברוה בני הישיבה לומר היינו מותר לחמו היינו מותר נסכיו דשניהן ירקבו:

קדשי קדשים אינון. וקדשי קדשים מותרן נדבה:

אהן דאמרן. הא דאמרן דסובר ר"ח דמותר לחם דוקא הוא דירקב אבל מותר נסכים לא דקדשי קדשים הן:

א"ל יפלו לנדבה. דשקלים לקדשי קדשים באין:

ר"א אומר יפלו לנדבה. ועשירית האיפה קדשי קדשים היא דכתיב בה חטאת:

מתני' מותר שבויים. אם גבו צדקה לצורך פדיון שבויים וניתותר ישמרום עד שיפדו בהם שבויים אחרים אבל אם פירשו לשבוי זה זכה אותו שבוי במותר:

מותר עני. אם גבו מעות לקנות לו מלבוש וניתותר נותנין המותר לאותו עני:

מותר המתים. אם גבו מעות לצורך קבורת מת סתם המותר לקבורת מתים אחרים אבל למת זה המותר ליורשיו דאחולי אחיל המת זילותיה לגבי יורשיו:

יהא מונח עד שיבוא אליהו. מספקא ליה אי מחיל המת זילותיה לגבי יורשיו או לא הלכך יהא מונח:

בונין לו נפש על קברו. פשיטא ליה לר' נתן דלא מחיל הלכך בונים לו מצבה על קברו מאותו מותר שכבר זכה בו המת:

גמ' גבו לו. לצרכי המת שסברו שאין לו צרכי קבורה ונמצא שיש לו:

מותר המת ליורשיו. ואף זה למותר המת דמיא והרי הוא ליורשיו:

הגע עצמך. אמור לנפשיך דלא דמיין שהנותנין לא כיונו אלא לזכות להמת וכיון שיש לו לא זכה בו המת מעולם ואיך יזכו יורשיו בו הלכך מחזירין אותו להנותנים אם אפשר או מניחין לצורך מתים אחרים:

א"ל. ר' ירמיה בכעס על שהשיב על דבריו הלא אין אתה יודע אלא מה שאמרתי לך ודבר זה לא אמרתי לך ומנא לך להשיב:

אין פודין שבוי בשבוי. אם גבו מעות לצורך שבוי זה אסור לשנותו לצורך שבוי אחר ואפילו השני עדיף מהראשון:

ואין גובין טלית בטלית. אם גבו מעות לקנות בהם טלית זה אסור לשנותו לקנות בהן טלית אחר:

ואין ממחין ביד פרנסין. והן הגבאין לעשות כך לשנות הצדקות למה שצריכין אותן ביותר דמעיקרא אדעתא דהכי ניתנו שאם יצטרכו שישנו אותן הגבאין:

דבריהן. שאומרין דבר הלכה משמן זהו זכרונן:

ר"י הוה מסמיך. לפי שבעל בשר היה הוצרך להשען על אדם אחר בהליכתו:

ה"ג הוה מסמיך ואזיל על ר"ח בר אבא. והוה ר"א רואה ר' יוחנן עובר וטמן עצמו בפניו שלא יראנו:

תרתין מילין וכו'. שני דברים רעים עשה ר"א זה שעלה מבבל במאי דטמן עצמו חדא שנראה שאין זה כבודו שישאל בשלומי ועוד גדולה מזו נראה שאינני כדאי לדבר עמו לכך הוא מטמר עצמו:

כך. המנהג בבבל שהקטן אינו שואל בשלום הגדול מפני כבודו של הגדול שהן מקיימין הך קרא ראוני נערים ונחבאו וגו':

א"ל. ר' יעקב מהו למיעבר קמי צלם ששמו אדורא:

א"ל. ר"י מה אתה חולק ליה כבוד שאין אתה רוצה לעבור לפניו בלא תשורה אלא עבור לפניו וסמי עיניו:

א"ל. רבי יעקב א"כ שפיר עביד ר"א דלא עבר לפניך כיון דנהיגין דאין הקטן שואל בשלום הגדול דין הוא שיטמר מפניו:

ועוד עבד וכו'. א"ל רבי יוחנן לר' יעקב ועוד אחת עשה לי ר"א הבבלי הזה שאמר דבר הלכה ששמע ממני ולא אמרה משמי:

בנגר שיש בראשו גלוסטרא. שראשו עב וראוי לשחיקת התומים ולשאר תשמיש ונחלקו בו אם מותר להשתמש בו בשבת לנעול בו הדלת ר"א אוסר ורבי יוסי מתיר לפי שיש תורת כלי עליו ומותר לטלטלו:

ה"ג ור"י בן קסמא שמו אמר תמהני אם לא הוה בה"כ זה ע"ז. הרי דאין לכעוס על דברים הנעשים בבהמ"ד:

וחזר ר"י ואמר הכדין מחבריה. וכי מה אתם מדמין נדון שלפנינו להתם דהתם חברים היו ולא היה להם לכעוס אבל ר"א תלמידי הוא ומותר לי לכעוס עליו:

כן צוה יהושע. העיד עליו המקרא שכל מה שעשה מפי משה עשה אפילו מה שאמר סתם שהרי אי אפשר בכל דבר ודבר שאמר יהושע אמר כך אמר משה ואפילו הכי אסהיד קרא דמפי משה הוה אלא שהכל יודעין וכו':

מאי כולי האי. דקפיד על ר"א שלא אמר הלכה משמו:

ומשני דבעי וכו'. שרצה שיאמרו שמועה משמו אף לאחר מיתתו ואם בחייו לא יאמרו משמו כ"ש לאחר מותו:

שיהא חי וקיים לעולמים. בעה"ז הרי אמר הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה היא:

רוחשות. נעות:

דובב שפתי ישנים. רישיה דקרא וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים:

כומר. כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממין והיין נוח לצאת:

דובב. היין רוחש ונע ויוצא למעלה:

קונדיטין. כוס של דבש עם יין ופלפלין:

חמר עתיק. יין ישן:

אע"ג. שכבר עבר זמן מה ששתה עדיין טעמו בפיו ובהא פליגי מ"ד כמאן דשתה קונדיטון בעינן נמי שעשה מעשים טובים בעה"ז כמו שיש בקונדיטין עוד בשמים טובים אבל אמירת הלכה לחוד לא מהני ומ"ד כמאן דשתה חמר עתיק לעולם מהניא ליה אמירת ההלכה שיהו שפתותיו דובבות בקבר:

ה"ג רב גידל אמר האומר שמועה בשם אומרה וכו'. יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו שע"י כן יגיד הדבר על אופנו דעיקר הלימוד מרבו בראיית פנים דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך:

אך בצלם. שעומד לנגדו והיינו צלם של רבו יתנהג האיש האומר השמועה:

ה"ג כתיב רב אדם וכו' זה שאר כל אדם. וה"פ רוב בני אדם יקרא איש תורתו ואינו מקפיד לומר בשם האומרו. ל"א הרב שבאדם כלומר מי שהוא גדול בתורה יקרא כל איש ואיש תורת חסד שהיה על לשונו שיאמרו שמועות משמו מפי השמועה בלבד כן פירש ביפה מראה וראשון נראה לי:

זה ר"ז. שאינו אומר שמועה בשם אדם אלא א"כ נתאמת לו מי אמרה:

ה"ג דאמר ר"ז לית אנן צריכין חוששין לשמעתתיה דרב ששת. וכ"ה בפ"ק דשבת וה"פ אין אנו צריכין לחוש לשמועות שאמר רב ששת בשם הגדולים:

דהוא גברא מפתחא. שעיניו סתומות וכמו שקורין לסומא סגי נהור כך קורין אותו מפתחא לשון פתוח וכיון שאינו יכול לראות האנשים ששומע מפיהם ואפשר שמא איניש אחרינא והוא טועה בטביעת קלא כן פירש בי"מ ולי נראה כיון שאינו רואה אינו יכול לכוון הדברים שהרי אי אפשר לו לאמרה כאילו בעל השמועה עומד לנגדו שהרי לא ראה אותו מעולם הלכך אין סומכין עליו בזה:

ה"ג חכים ר' לבר פדה דאת אמר שמעתא משמיה. וה"פ וכי מכיר אתה לבר פדה שאתה אומר שמועה משמו שמא המגידים לך משמו משקרים. ל"א שמא בר פדה לא אמרה אלא איניש אחרינא אמרה:

א"ל ר"י אמרה משמיה. וחזקתו שאינו משקר:

אין דור שאין בו ליצנים. משום דבעי מימר שבדורו של דוד היו ליצנים והוא היה שמח במיתתו לכך מייתי ליה הכא:

אימת יבנה בה"מ. משום דהקב"ה אמר לו רק אתה לא תבנה הבית נמצא חיי דוד מעכבין בנין בה"מ והיו אומרים מתי ימות ויבנה ביהמ"ק:

יבא עלי. לשון שבועה הוא יבא עליו כך וכך אם לא שכדבריו כן הוא:

שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. אע"ג שמיתתו תלויה בו כמו שמצינו במשה במלחמת מדין:

והיה כי ימלאו ימיך וכו'. קרא יתירא הוא דה"מ למכתב והיה כי תשכב או כי תלך אל אבותיך והיה כי ימלאו ימיך ל"ל:

ימים שלימים אני מונה לך. אע"ג שע"י אריכת ימיו מתעכב בנין הבית אני ממלא לך שנותיך מיום ליום שמעשיו חביבין לפני הקב"ה מבנין בה"מ:

הדרן עלך מצרפין שקלים