שבועת הפקדון באנשים ובנשים. איידי דתני בשבועת העדות באנשים ולא בנשים תנא נמי הכא לכולהו:

בקרובים. שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו:

בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד. אם מפי עצמו נשבע שהוציא השבועה מפיו או שענה אמן אחר השבועה ואח"כ הודה חייב קרבן דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו:

ומפי אחרים. ולא ענה אמן כגון משביע אני עליך שתחזור לי פקדון ואמר אין לך בידי כלום אינו חייב עד שיכפור בב"ד משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב ומשבועות עדות גמרינן ליה וסובר ר"מ דון מינה ומינה והיינו בב"ד:

וחכמים אומרים כו'. סברי דון מינה ואוקי באתרה:

וחייב על זדון שבועה. דלא כתיב בה ונעלם זדון השבועה שזכר על הפקדון ויודע שנתחייב על כפירתו קרבן:

ועל שגגתו עם זדון הפקדון. ששגג בקרבן שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן אבל זכור הוא שהפקדון אצלו:

ואינו חייב על שגגתו גרידתא אם סבור לישבע באמת משום דאנוס הוא:

בכסף שקלים. הקנוי בשני סלעים דכתיב באשם מעילות בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם וילפינן שאר אשמות מיניה:

גמ' מפי עצמו כו'. דבשבועת העדות כתיב ושמעה קול אלה והיינו מפי אחרים ששמע השבועה מאחרים ובשבועת הפקדון כתיב ונשבע על שקר דמשמע מפי עצמו וילפינן מפי עצמו בעדות חייב מפקדון ומפי אחרים פקדון מעדות ומיבעיא ליה מפי עצמו בעדות מי חייב באלה דומיא דמפי אחרים בעדות דכתיב ושמעה קול אלה או דלמא כיון דמפקדון גמרינן דמפי עצמו חייב בעדות אמרינן דאינו חייב באלה דומיא דפקדון דהא לא כתיב אלה בעדות וכן מיבעיא ליה שבועת אחרים בפקדון דגמרינן מעדות מי חייב באלה דומיא דעדות דמינה ילפינן וכי היכי דעדות חייב באלה אף פקדון כן או אמרינן ילפינן מפי אחרים מפי עצמו דפקדון דאינו חייב באלה:

ה"ג מפי אחרים בשבועת הפקדון מהו להיות באלה אמר ר' יוסי מכיון כו':

מכיון דכתיב נפש נפש. לגז"ש כתיב בעדות ונפש כי תחטא וכתיב בפקדון נפש כי תחטא ילפינן אחרים בעדות מפקדון ומפי עצמו בפקדון מעדות הרי כאלו כל הכתוב בעדות כתוב בפקדון והכתוב בפקדון כאלו כתוב בעדות:

ה"ג אלה כב"ד כו'. וה"פ ר' מנא בא לפשוט האיבעיא ואמר כמו דפליגו ר"מ וחכמים במפי עצמו בשבועת העדות ומפי אחרים שלא בב"ד ובפקדון בב"ד אם חייב דר"מ סובר דן מינה ומינה ורבנן אמרי דון מינה ואוקי באתרה א"כ אף באלה פליגי ולר"מ בעדות מפי עצמו באלה פטור ובפקדון מפי אחרים באלה חייב ולרבנן בעדים מפי עצמו חייב בב"ד ובפקדון פטור:

לכשיצא ווידוי בשבועה. כלומר אלו הודה התביעה היה חייב לשלם ועכשיו שכיחש ונשבע פטור זו שחייב עליה קרבן כשהודה שנשבע לשקר אבל אם נשבע על דבר שאלו הודה היה פטור מלשלם אף כשנשבע והודה פטור מקרבן וגירסת הרמב"ן והרא"ש לכשיצא בדין בשבועה:

פרט למכחש באחד מן השותפין. שנים שהפקידו אצלו מנה ותבעו אחד מהן וכפר בו ונשבע והודה פטור שאלו הודה היה פטור לשלם עד שיבא חבירו ויתן לזה בפני זה דבכל אחד יש לספק שמא הכל שלו לבד נמצא הודאותו לא היה מחייבו ממון אף שבועתו אינו מחייבו קרבן:

פרט למכחש בעדים ובשטר. נשבע על ממון שיש למלוה עדים או שטר שחייב לו פטור מקרבן שבועה שאינו פוטרו דכבר נמצא בעולם דבר המחייבו ומכחש שבועתו:

הדא אמרה. זאת אומרת שנים שלוו מאחד בשטר אע"ג שאין מפורש בו שכל אחד ערב בעד חבירו ומקבל אחריות כל החוב אפ"ה ה"ל כאלו כתוב בו שהן אחראין וערבאין זה לזה וכל אחד חייב לשלם כל החוב אם אי אפשר להוציא מהשני מחצית החוב כי היכי דאמרינן שכל אחד יש לו חלק בכל פקדון ה"נ אמרינן בחוב:

ולא עבדין כן. קשיא ליה מברייתא מוכח סתמא כל אחד מהשותפין נתחייב בכל החוב וכדמסיק ובשטר מן השותפין כותבין בו כל אחד מקבל אחריות וערבות על כל החוב משמע דבסתם אמרינן שכל אחד אינו מקבל על עצמו אלא מחצית החוב א"נ ה"ק ולא עבדין כן אלא כותבין בשטר שכל אחד מקבל אחריות כל החוב לשופרא דשטרא:

שנים שהפקידו כו'. בברייתא תניא פרט למכחש באחד מן השותפין ש"מ שנים שהפקידו מנה אצל אחד ובא אחד ליטול חצי הפקדון אין שומעין לו דאי ס"ד שחייב ליתן לו מחצית זה שכופר לאחד מן השותפין אמאי פטור מקרבן הא אלו הודה היה חייב לשלם לזה חלקו ובשבועתו נפטר אלא ודאי שאין שומעין לו עד שיבואו שניהם שלכל אחד יש חלק בכל הממון:

אחד שהפקיד כו'. מברייתא נמי שמעינן אחד שהפקיד או הלוה לשנים כל אחד נעשה ערב על כל ההלואה ואם נשבע על הכל חייב קרבן:

ופריך הפקיד להם כו'. דודאי אם הפקיד להם שני פרוטות וכפר אחד מהם חייב קרבן דברי הכל דאף אם נאמר שכל אחד אינו משלם אלא מחצה הא פטור עצמו בשבועתו מפרוטה ומאי קמ"ל אלא הא קמ"ל הפקיד פרוטה כפר אחד מהן חייב וקשה אמאי הא באמת אינו חייב לשלם אלא חצי פרוטה דאע"ג שהוא ערב על הכל מ"מ חבירו צריך לשלם לו החצי:

ומה כא. ומה הכא בסתם חוב אם נשבע שלשה פעמים כל פעם על חצי פרוטה אין מצטרפין ופטור מקרבן דאין מביאין קרבן על חצי פרוטה א"כ בהפקיד לשלם נמי אין לחייב קרבן:

ה"ג שמא מביא קרבן על חצי פרוטה:

ומשני תמן. שותפין שלוו כיון שחייב לשלם למלוה כל החוב שבועתו חל על כל הפרוטה לכך חייב:

הכא. בנשבע שלשה פעמים על חצי פרוטה מעולם לא נשבע על פרוטה והתורה אמרה שאין קרבן אלא בשבועת פרוטה:

ה"ג ר' לא ר' יוחנן ור"ל כו'. וה"פ ר' לא אמר ר"י ור"ל. תרויהו אמרו הא דתני בברייתא פרט למכחש בעדים ובשטר סמי מכאן עדים דהוי מי שיצא ע"י שבועתו דהשתא מיהת אין העדים כאן:

למה. הא מיהת סוף שיבואו העדים א"כ אין כאן פטור ממון:

ומשני משום כו'. אע"ג שיכולים לבוא אחר כך מ"מ כיון שמצוי שימותו ולא יבואו כלל ה"ל כמי שיוצא בשבועה נמצא פטור לגמרי:

ופריך ושטר. אמאי פטור הא שטר עכשיו אינו כאן ומצוי הוא שיאבד טרם שיביאו לב"ד נמצא שפטור ע"י שבועתו:

הוי. הרי שאין הטעם משום שמצויין למות אלא משום שמצייין לשכוח עדותן ונפטר בשבועתו משא"כ בשטר:

תמן תנינן. לקמן בפ' בתרא:

הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. אפי' באו עדים אחר השבועה מביא אשם ש"מ כר"י שאין העדים פוטרים מקרבן ול"ל לר"י לאשמועינן הא ממתני' שמעינן:

ומשני מתניתא. ממתני' ליכא למשמע אלא בשלא נודעו העדים בשעת השבועה ואח"כ באו קמ"ל ר"י אפי' נודעו העדים בשעת שבועה אלא שאינן כאן אפ"ה חייב דה"ל פטור ממון ולא כפירת דברים שאפשר שישכחו העדים עדותן:

ומתניתא אמרה כן. מתני' דפ' שבועת העדות דייקא שהכופר ממון שיש עליו עדים חייב קרבן:

ה"ג ניחא שנייה מתחייבת ראשונה למה לאו כו'. וה"פ הא דתנן שנייה חייבת ניחא דהא אין כאן עדות אחרת להעד נמצא שהפסידו ממון לזה אלא ראשונה אמאי חייבת הא לא הפסידה לו ממון דהא איכא כת שנייה שיכולה להעיד לו אלא ש"מ כפירת ממון שיש עליו עדים הויא כפירת הפסד ממון שעדים מצויין לשכוח עדותן נמצא שנפטר לגמרי בשבועתו לכך חייב עליו קרבן:

וכחש בה ולא בו. ברייתא בת"כ ופליג בן עזאי וה"פ ת"ק אמר השביע חבירו שיגיד לו מי מצא את האבידה וכחש בה ונשבע והודה שיודע מי מצאה אבל אינו יודע של מי היא פטור:

שלש אבדות הן. שלשה מינים הן בשבועת עדות האבידה כיחש בה ונשבע ואחר כך הודה שראה אותה ביד אחר:

בה ולא במוצאיה. הודה שראה את האבידה מהלכת ברשות אחרת ואינו יודע ביד מי היא ובעד אחד איירי דאי בשני עדים בה ובמוצאה מי איכא מ"ד דפטור:

כולהו לפטור. על כולן פטור העד קסבר המשביע עד אחד וכפר ואמר שבועה שאיני יודע לך עדות פטור מקרבן שאין בהכחשתו כפירת ממון שגם בעדותו לא היה מחייב לזה ממון אלא שבועה אע"ג דאיכא למימר דלמא לא משתבע גורם לממון פטור והני נמי גורם לממון נינהו שהמודה בה ולא במוצאה אי הוי מסהיד ליה ראיתי שנמצאת בזוית פלוני ואיני יודע מי מצאה היה מחזיר באותה שכונה עד שיודיעוהו במוצאה ולא בה דאלו אמר לו מי הוא המוצאה היה חוקר בדבר אולי יתברר שאבידתו היא וכ"ש בה ובמוצאה שיש כאן עד אחד מאי קאמרת שמא היה משתבע מ"מ גורם לממון הוא דדלמא לא משתבע:

ליה כן. אלא כולן לחיוב דקסבר גורם לממון כממון:

ר' יוסי. פריך ויהא כן כולן לפטור דהא תני הפטור לא בה ולא במוצאה שזה ודאי פטור אלא הכי קאמר בן עזאי בכל הני שלשה פטור:

א"ר מנא ולית כן. אלא כולן לחיוב כדדייק הברייתא שלש אבידות כו' הרי בה ובמוצאה אנן קיימין דזו וודאי חייב דדוקא בשכפר החייב ואח"כ כפר העד אחד הוא דפטרי חכמים דה"ל גורם לממון דיש לומר מגו דחשיד אממון חשיד אשבועה אבל כאן חייב דלא מחזיקינן אינשא ברשיעא שיכפור בשאינו שלו וחייב לדברי הכל:

אלא. כלומר ודקשיא סיפא דברייתא ודאי שצריך להגיה הברייתא ותני שמכחש בה ובמוצאיה במוצאיה ולא בה ובה ולא במוצאיה:

כיני כו'. נראה דה"ג תניא אידך אמר בן עזאי ג' שבועות הן היכר בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה לא בה ולא במוצאה וכ"ה בבבלי. ועלה קאמר כן צריך להגיה סיפא מתניתא בה ובמוצאה:

מתני' אמר לו תן לי פקדוני. לאו דוקא אמר אלא אפי' מפי עצמו בלא טענת התובע כן הוא דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו אלא איידי דשבועת העדות דדוקא בטענת התובע הוא דחייב אבל מפי עצמו פטור נקט נמי הכי אמר לו כו':

משביעך אני. לא שהתורה חייבתו שבועה ולכך השביעו שלא מצינו שיתחייב השומר שבועה מן התורה אלא בשהודה שהוא שומר ורוצה לפטור עצמו מחיוב התשלומין אבל לא בכופר שהוא שומר אלא אם השביעו והלא נשבע קאמרינן:

ואמר אמן. לרבנן ה"ה אפי' אחרים חייב אלא נקט ואמר אמן איידי דשבועת העדות:

מפני שיכול לחזור ולהודות. אחר כפירה נמצא שבכל שבועה היא כופר ממון:

נפש כו'. הא דתנן במתני' דפליגי ר"מ ורבנן תרוייהו ילפי ג"ש נפש נפש נאמר בשבועת העדות ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה ונאמר בשבועת הפקדון נפש כי תחטא כו' אשר ישבע עליו מה כאן בפקדון מפי עצמו חייב דכתיב אשר ישבע עליו אף כאן בשבועת העדות מפי עצמו חייב ומה להלן בשבועת עדות מפי אחרים חייב דכתיב בה ושמעה קול אלה אף שבועת הפקדון מפי אחרים חייב כי פליגי ר"מ סובר דון מינה ומינה כי למדין דבר מחבירתה בגז"ש הרי היא כמיתה לכל דבר וכאלו נאמר בזו מה שנאמר בזו ומפי עצמו בפקדון הנלמד משבועת העדות הרי הוא כעדות מה עדות בב"ד שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאלו מגיד היה מתחייב זה ממון אף שבועת הפקדון מפי אחרים אינו חייב אלא בב"ד ורבנן סברי לא מהני ג"ש אלא ללמד מפי אחרים בפקדון חייב כבשבועת העדות אבל אין לשנות מהאמור בפקדון שאפי' שלא בב"ד חייב והיינו דון מינה ואוקי באתרה וה"ג ר"מ דרש ג"ש ממקום שבאתה מה מפי אחרים שנאמר להלן בב"ד אף מפי אחרים שנאמר כאן בב"ד ורבנן דרשי גז"ש כאמור בהמה מפי עצמו שנאמר כאן חוץ לב"ד אף מפי אחרים שנאמר להלן חוץ לב"ד:

ה"ג קרוב מפי אחרים כו'. לר"מ דאמר דון מינה ומינה מיבעיא ליה מי אמרינן מה שבועת העדות אינה בקרובים אף פקדון דמינה יליף מפי אחרים אינה בקרובים או דלמא הראוי להתחייב בשבועת העדות ילפינן מינה אבל שאינו ראוי לשבועת העדות מוקמינן באתריה וקרוב אפי' מפי אחרים נמי חייב:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

הואיל ולא למדו כו'. אמרינן דון מינה ומינה ופטורין:

קרובין שבכאן בפקדון למדין מרחוקים דשבועת העדות שמפי אחרים חייבין אף קרובין בפקדון מפי אחרים חייבין ופליג אסתמא דש"ס:

גמ' ה"ג השביע עליו חמשה פעמים מפי אחרים בב"ד כלום כו'. לר"מ דפוטר מפי אחרים חוץ לב"ד מיבעיא ליה אם השביעו מפי אחרים חמשה פעמים בב"ד מהו מי אמרינן כי היכי דבשבועת העדות אינו חייב אלא אחת אף בפקדון כן דמיניה קיליף או דלמא שאני הכא דיכול לחזור ולהודות משא"כ בשבועת העדות:

ה"ג וכאן הואיל ויכולין לחזור ולהודות חייבין על כל אחת ואחת. וה"פ וכאן בפקדון אפי' בב"ד יכול לחזור ולהודות הלכך חייב על כל אחת ואחת:

ה"ג ר"י בעי השביעו מפי אחרים מאחר דר"מ עביד מפי אחרים כב"ד מהו שיקבענו לקרבן בלא תביעה. וה"פ מפי אחרים בפקדון לר"מ דאינו מתייב מפי אחרים אלא בב"ד דקסבר דון מינה ומינה מי בעינן נמי שיתבענו תחלה דומיא דעדות או דלמא לפי דלפקדון מדמינן דאינו צריך תביעה תחלה:

ופשיט ייבא כהדא. אתיא כהא דתניא כלומר מהך ברייתא איכא למפשט בעיין:

ה"ג מה את בא אחרינו שבוע שאין אנו יודעין לך עדות יכול יהו חייבין ס"ל ושמעה קול אלה את ששומע קול יצאו אלו שאין שומעין קול מה שאין כן בשבועת הפקדון וכ"ה לעיל ובבבלי. והיינו מפי אחרים דילפינן מעדות קאמר מה שאין כן בפקדון ש"מ מפי אחרים בפקדון דאפי' בלא תביעה חייב והך ברייתא אתיא כר"מ דלרבנן פשיטא:

מפי אחרים בקרקעות מהו שיהא פטור. קסבר משביע עדי קרקע חייב ובפקדון פטור ומיבעיא ליה מפי אחרים בקרקע בפקדון ר"מ מהו מי אמרינן מעדות ילפי מפי אחרים בפקדון ומה בעדות קרקעות חייב בפקדון נמי חייב או דלמא לא עדיף מפי עצמו דפטור בקרקע בפקדון אף מפי אחרים נמי פטור:

מהו שיהא חייב באשם ובכסף שקלים. דומיא דשבועת הפקדון או דילמא לשבועת העדות מדמינן שהוא בעולה ויורד וה"ה דה"מ למיבעי אם מוסיף חומש או לא:

מתני' עד שיאמר שבועה באחרונה. אין לך בידי ולא לך ולא לך בשבועה דהשתא קיימא שבועה אכולהו:

ה"ג מה לפקדון שלא עשה בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג תאמר בעדות כו'. וה"פ ברייתא שנויה כך בת"כ ומביאה הבבלי פ' שבועת העדות (דף ל"ד) ור"ש היא דבעי למילף פקדון משבועת העדות במה מצינו וקאמר מה לפקדון כו':

א"ר לעזר לית כאן. סמי מהכא מה לפקדון שלא עשה כו' אלא אף בשבועת הפקדון עשה בו מושבע כנשבע וכדאמרינן שם בבבלי מחכו עלה במערבא:

גמ' דברי ר' לעזר. הא דאמר ר"א עד שיאמר שבועה באחרונה לא דבשבועה אחרונה סגי אלא באחרונה נמי קאמר דת"ק לא קאמר אלא שבועה בתחלה וקאמר איהו צריך שיאמר שבועה גם באחרונה:

ה"ג תחלה וסוף הזכיר שבועה תחלה כו':

על דעתין דרבנן כו'. דחכמים לאו דוקא שהזכיר שבועה תחלה קאמרו אלא בין שהזכיר שבועה תחלה לחוד או בסוף לחוד חייב על כל אחת:

מביא שני קרבנות על כל אחת. דה"ל כאלו נשבע שני פעמים:

מביא קרבן אחד על הכל. כלומר קרבן אחד על כל אחד אבל לא שני קרבנות על כל אחד:

מהו שתחול שבועה על האמצעים. מיבעיא ליה נמי פליג ר"א על האחרונה אבל על האמצעים חייב או דלמא פליג ר"א אף באמצעים א"נ מיבעיא ליה כשהשבועה על הראשון היא אמת שאינו חייב לו מאי שתחל על השני:

ופשיט איתא חמי. בוא וראה אם הזכיר שבועה תחלה וסוף מי לא מודה ר"א שחייב על האמצעים הלכך בשלא נשבע אלא בראשונה חייב גם על האמצעים:

כמו שהזכיר שבועה תחלה וסוף דמיא. ומה שאמר תחלה שבועה ובסוף אין לך בידי ה"ל שני שבועות או דלמא מאחר שאין השבועה חלה עד שיאמר שני הדברים אינן אלא שבועה אחת לר"א כדאית ליה ולרבנן כדאית להו:

אין לך בידי חטין כו'. ותו מיבעיא ליה אם אמר תחלה אין לך בידי כו' ובסוף שבועה מי הוה כשבועה תחילה וסוף או מאחר דשניהם צריכין לשבועה ה"ל שבועה אחת:

אין בשבועת ביטוי כן. מיבעיא ליה אם גם בשבועת ביטוי פליגי ר"א ורבנן וכדמסיק:

שבועה שלא אוכל שלא אוכל שבועה. דאמר שבועה תחילה וסוף לרבנן חייב שתים ולר"א אינו חייב אלא אחת דאמר שבועה שבסוף לא קאי על מה שהזכיר בתחלה ולא קאי על ככר שנשבע עליו בתחלה:

ופשיט בביטוי אף ר"א מודה דחייב שתים שאין כונתו אלא לזרז עצמו מן האיסור לכך נשבע עליו שני פעמים:

לא אתיא. כי פליגי אלא בשנשבע לשעבר שבועה שלא אכלתי כו' דאין כאן זירוז בהא ודאי לר"א אינו חייב אלא אחת ולרבנן שתים:

אומר שבועה חיטין וחטין אין לך בידי מהו. מי הוי כשני דברים וחייב על כל אחת ואחת או דלמא כיון דשניהן צריכין זה לזה ה"ל כאומר שבועה שאין לך בידי חיטין ואינו חייב אלא אחת:

נישמעינה מן הדא. תא שמע מברייתא:

לא ממקום כו'. שבועה שאין לך בידי חיטין לא ממקום פלוני כו' חייב שתים אע"ג דלא אמר אלא פעם אחת שבועה כיון דחלקם לשנים חייב שתים וה"ה האומר חיטין וחיטין חייב שתים:

אר"י. מכאן לא תפשוט דמקומות חלוקות עשאו כשתי מינין לכך חייב על כל אחת ואחת אבל חטין וחטין אינו חייב אלא אחת. אילו תני בברייתא האומר שבועה שאין לך בידי חטין לא מאותו מקום ולא מאותו מקום שפיר קאמרת דחייב באומר שבועה חיטין וחיטין כו' חייב שתים דהא בברייתא במין ומקום אחד אמר דחייב שתים אבל השתא דקאמר התם בשני מקומות ליכא למשפט מידי:

עשרה שבועות. אמר הריני נשבע עשרה שבועות שאין לך בידי כלום הוה כאילו נשבע עשרה פעמים וחייב עשר קרבנות או דלמא אינו אלא כשבועה אחת ואינו חייב אלא אחת:

שבועה שבועה כו' כלומר את"ל נשבע י' פעמים אינו חייב אלא אחת שלא אמר שבועה אלא פעם אחד הכא שאמר שבועה שני פעמים מהו:

נישמעינה מן הדא. תא שמע ממתני' דפ' שבועת שתים:

ה"ג מפני שהזכיר זו. דוקא התם אינו חייב אלא אחת הואיל ואמר ככר זו אבל לא אמר זו חייב שתים משום שבועת ביטוי ה"נ בשבועת פקדון חייב שתים:

אף בשבועת ביטוי כן. ר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד משום דכולהו כחד שבועה חשבינן להו א"כ אף בשבועת ביטוי אם כלל עמהן דבר איסור שאין השבועה חלה עליה פטור נמי על השאר:

דברי ר"ש. לשיטת ר"ש דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד האומר שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין אפילו נמצא שאין בידו חטים אפ"ה פטור ולא אמרינן תחול על אחד מהשאר דהא השתא לא חלה אלא על אחת א"נ ה"ק לר"ש אם נמצא שאין בידו חטין אפי' שבועה אחת אין כאן על שאר מינין דכל המינין נגררין בתר הראשון ופי' זה נראה:

ה"ג אף ר' יהודה מודה בה וכ"ה בנזיר. וה"פ ת"ק דמתני' דפליג אר"ש היינו ר' יהודה מודה נמי כשאין לו חטין פטור על השאר דטעמא דת"ק דחייב על כל אחת ואחת דה"ל כאומר שבועה שאין לך בידי חטים ושבועה שאין לך בידי שעורים וכן כולם וכיון דאין לו חטין פטור נמי על השאר:

ה"ג נמצא שאין בידו חטים כו' חברייא אמרי חלה ר"ז אמר לא חלה. וה"פ סתמא דש"ס קאמר נמצא שאין כו' איבעיא לן ופליגי בה חברייא ור' זירא כדמסיק:

מתניתא. ברייתא דתוספתא דנזיר מסייעא לחברייא:

הראשונה מותרת והשנייה אסורה. דהבעל מיגז גייז והשתא הוא דמבטל ליה:

מה אם. התם שהשנייה לא הוציאה נזירות מפיה אלא תלאה נזירותה בהראשונה וקבלת הראשונה שהיא העיקר כבר נתבטל אפ"ה השנייה אסורה כאן שעיקר שבועה לא נתבטלה דהא שבועה הוא אלא דעל החטים בקושטא אישתבע לא כ"ש שחלה על השנייה. ופריך ומאיזה דאר"י כו' פטור בשאר הא תני הכא דר"ש מחייב השנייה אם לא אמרה כמיתה וכיוצא בה וכ"ש דקשיא אר' בא:

ומשני במתפס באומר כו'. כלו' הא דאמר ר"י ופטור היינו בשאמר שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין יהו כחטין כו' דה"ל כאומרת כמותה וכיוצא בה דאר"ש אף השנייה מותרת:

פשיטא. לן דבר זה אשה שנדרה בנזיר ולא היפר לה בעלה ועברה על נדרה שלוקה מיהו הא מיבעי לן אם תפסה בה שנייה מהו מי אמרינן כיון שאם לא היפר הבעל לראשונה ה"ל נדר גמור ולוקה אף נדר השנייה שתפסה בנדר הראשונה נדר גמור הוא ולוקה אם עברה או דלמא כיון שאם רצה בעל הראשונה להפך אין כאן נדר לא הוי נדר גמור ללקות השנייה על נדרה:

מאחר שזו לוקה. הראשונה אם עברה על נדרה לוקה אף השנייה שתפסה בה אם עברה על נדרה שגם נדרה נדר גמור הוא:

ותני ב"ד הוא מדאורייתא לא הוי נדר גמור אלא רבנן הוא דגזרו בו דליהוי נדר דומיא דתופס בנדר חבירו הלכך אם עברה על נדרה אינו לוקה:

ופריך ותיעשה כו'. אמאי לא יהיה נדר שנייה נדר גמור אע"ג דהשתא בשעת הנדר איכא לספוקי אם יהיה הנדר הראשונה נדר גמור ליהוי נדר השנייה כאלו נדרה שיהא הנדר חל מהיות תוך ל' יום דהוה נדר אף נדר של השנייה לא יהא חל עד לאחר שנתקיים נדר הראשונה ולא היפר לה בעלה והרי הוא ככל הנדרים שתופסן בהן:

במגבה הדבר תלוי. אמתני' דריש פ' נערה שנתפתתה קאי דאר"ש אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה הרי דאר"ש במגבה הדבר תלוי אף כאן אזלי בתר הראשונה שהיה עיקר הנדר אבל לא אחר השנייה שאין נדרה חל עד אחר גמר נדר של הראשונה:

מתני' אפי' אמר חטה ושעורה וכוסמת. דסבר ר"מ הטוען את חבירו חטה מין חטה קאמר וכן שעורה וכן כוסמת דכתיב והחטה והכוסמת והוי כאלו טענו חטין ושעורין וכוסמין ורבנן סברי גרגיר א' של חטה ושל שעורין ושל כוסמין קאמר:

דברי ר"י. דתניא ר' יהודה אומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל א' וא' ות"ק דמתני' ר"י ואמ"ר יוחנן הא דאר"י חייב על כל א' וא' חייב שלש קאמר חדא אחטין וחדא אשעורין וחדא אכוסמין אבל אהא דאמר שבועה שאין לך בידי אין לחייבו ארביעית שכללם יחד אין לך בידי כלום וחזר ופרט לא חטין ולא שעורין ולא כוסמין אלא פרטא פירושה דשבועה שאין לך בידי הוא:

היך עבידא. היכי דמי ולאיזה דבר קאמר ר' יוחנן נפרטין בג' קרבנות:

ופשיט פרוטה חטין כו' נפרטין לג' קרבנות וכדפרישית דוקא ג' קאמר ולא ארבע:

ה"ג פרוטה שליש חטין פרוטה שליש שעורין כו' מהו שיצטרפו כולן. בנפרטין מיבעיא ליה לר' יוחנן דאמר אינו חייב אלא שלש ש"מ שלא כללן כלל:

איתא חמי. בוא וראה מאי מיבעיא לך אפי' היה בידו מינין הרבה בפרוטה אין הדבר תלוי אלא בכלל או בפרט ולאיזה דבר הם נחלקין אלא לענין חיוב קרבן אם כללן חייב קרבן ואם פרטן פטור דה"ל כל מין שבועה בפני עצמו ואין בכל שבועה פרוטה ופטור מקרבן שאין קרבן בא אלא על שבועה שיש בה פרוטה:

ליידה מילה. לאיזה דבר:

שני מינין בשני פרוטות אפי' כי נכללין ונפרטין יאמר כלל תן לי פקדון ותשומת יד כו' שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת אמר פרט שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד כו' חייב שנים על שני מינין שיש בהן פרוטה ופטור על שני מינים שאין בכל אחד מהן שוה פרוטה ואין מצטרפין אותן דהא חלקן ופרט כל אחד לעצמו:

ה"ג אר"י כו' ושואל אני בשלום פלוני. כתוב בסוף הגט קודם חתימת העד ושואל אני כו' לא אמרינן על השאילת שלום לחוד חתם עצמו ולא על הגט אלא כיון שכתב בוי"ו ושואל חזקה על כל הגט חתם דוי"ו מוסף על ענין הראשון ועל כל הכתוב למעלה חתם עצמו:

שואל אני כו'. בלא וי"ו פסול דאמרינן לא חתם עצמו אלא על שאילת שלום ולא על עיקר הגט:

ר"ל אמר שואל אני כו'. חזקה לכל חתם דמה לו לחתום על שאילת שלום לחוד ויותר נראה דה"ג אפי' אמר ושואל אני חזקה על האחרון חתם וכ"ה בבבלי גיטין שם:

איזהו כלל. אמתני' דגיטין בפ' המגרש קאי דתנן התם חמשה שכתבו כלל בתוך הגט כו' כולן כשרין וקאמר איזהו כללן ר"י דכולן כשרין:

איש פלוני מגרש פלונית ופלוני פלונית. וכתב זמן אחד לכולן אבל כתוב זמן לכל אחד הוי פרט וטופס לכל אחת ואת שהעדים ניקרין עמו כשר והשאר פסולין כדתנן התם בסיפא ואם כלל כל הנשים יחד כדאמר ר"ל בסמוך פשיטא דהוה כלל:

מגרשים נשינו. פלוני ופלונית ממקום פלוני והדר כתב פלוני גירש פלונית דאי לא הדר ופרטן אינו גט דכתיב וכתב לה ולא לה ולחברתה ואם לא כלל תחלה כל הנשים הוה לה פרט והאחרון לחוד כשר והשאר פסולין:

שאם הזכיר גירושין לכל אחת ואחת. שכתב פלוני מגרש פלונית ופלוני מגרש פלונית דה"ל פרט וצריך טופס ועדים לכל אחת ואחת:

חייליה דר"י. כחו וראייתו דר"י מהא דתנן נדרים פ"ט:

ה"ג קונם שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן כו'. וה"פ דוקא כשהזכיר קרבן לכל אחד הוא דהוי פרט אבל לא הזכיר קרבן אלא פעם אחת ה"ל כלל וכשהותר אחד מהם הותרו כולן וה"נ אם אינו מזכיר גירושין אלא פעם אחת ה"ל כלל:

סליק מסכת שבועות