Korban HaEdah on Jerusalem Talmud Sotah Chapter 9
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מתני' עגלה ערופה בלשון הקדש. מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכה את הדם הזה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל בלשון הקדש הוזקקו לאמרן:
שנאמר כי ימצא חלל. בגמרא מפרש היכא יליף מהכא:
היו יוצאין. ובאין שם ומודדין מן החלל לצד העיירות שסביבותיו לידע איזו קרובה:
אין ב"ד שקול. אין ב"ד עשוין שיהא אפשר לחלק שוה בשוה אלא שיהא הרוב לצד אחד לקיים אחרי רבים להטות:
גמ' לא מסתברא. דשמעינן שנאמר בלשון הקדש אלא מדכתיב וענו ואמרו וילפינן מוענו הלוים ואמרו מה להלן בלשון הקדש כדתנן לעיל פ"ז אף כאן בלשון הקדש:
בא להתחיל וכו'. כלומר והא דתנן במתניתין שנאמר כי ימצא וכו' אין כוונתו אלא להתחיל מתחילת הפרשה ומבאר איך הפרשה מתפרשת וה"ק וסדר עגלה הערופה כיצד כי ימצא וגו':
לא בשעה שהן מצוין. כגון משרבו הרצחנים כדתנן לקמן בפרקין משרבו הרצחנים בטלה עגלה הערופה:
לא שתהא חוזר ומצותת עליו. כלומר שלא יהא צריך לחקור אחריו והיינו פרט לטמון והוא מלשון מוצץ כמו למצות המדות:
ואין מציאה בכל מקום. לענין דין לדון ע"פ מציאה זו אלא בעדים כמו כי ימצא בקרבך באחד שעריך וכו' והדומים לו:
ופריך לא נודע מי הכהו. כתיב בפרשה ודרשינן דאפילו עבד ושפחה נאמנין ולא היו עורפין ש"מ דע"א נאמן:
וכא. והכא מריש פרשה שמעינן דבעינן מציאה בעדים ש"מ דבתחילת עדות בעינן דוקא שני עדים וקשיא מ"ש תחלת עדות מסוף עדות וראוי ללמוד זה מזה וכה"ג אמרינן לעיל בעדות סוטה בפ"ו:
ומשני כאן להורג כאן לנהרג. לא דמיין הני עדות להדדי דעדי מציאה מעידין על הנהרג ועדים שיודעין מי הכהו מעידין על ההורג ואין לדמותן לתחלה וסוף עדות:
והא דאת אמר וכו'. מלתא באנפי נפשה והיא ובא לפרש באיזה ענין נאמנין עבד ושפחה:
באותן שאמרו. כשאמרו העדים אם רואין אנו את הרוצח מכירין אנו אותו:
דכתיב. בב"ד ועינינו לא ראו הא אם ראו אע"פ שאינן מכירין אותו לא היו עורפין אבל איניש אחרינא שבא להעיד שראה את ההורג ואינו מכירו היו עורפין עד שיודע מי הכהו כדכתיב ולא נודע מי הכהו:
ה"ג דכתיב ועינינו לא ראו ב"ד שראו את ההורג אמרו אם רואין אנו אותו אין אנו מכירין אותו לא היו עורפין דכתיב ועינינו לא ראו והרי מכל מקום ראו וב"ד שראו את ההורג אית תניי וכו' וכ"ה בר"ה פ"ג. וה"פ אם ראו ב"ד את ההרוג וצריכין עדות כדאמרינן בסמוך כי ימצא אין מציאה אלא בעדים:
יעמדו שנים. מהם ויעידו לפני האחרים הנותרים מן הב"ד שראו:
ויעידו במקום אחר. לפני ב"ד אחר דכל אלו שראו את המעשה עדים הן ופסולין להיות דיינים דאין עד נעשה דיין:
כך הם חלוקין בעדות החדש. אם ראו בית דין את החדש אם ידונו הנותרים או שיעידו בפני אחרים שלא ראו והם ידונו:
ולא מפרכס. שאין זה נקרא חלל:
נעשו לו ניסים וחי'. ולא היו עורפין:
מודדין במקום שנמצא. ולא אמרינן מסתמא מת במקום הראשון וגררוהו לכאן אלא אמרינן כאן נמצא וכאן מת:
שהיא לכל השבטים. ולא נתחלקה:
ופריך וכר"י. דאמר כל מקום שנאמר ביאה במצוה כגון במלך ובערלה ודומיהן אינן נוהגין אלא לאחר ירושה וישיבה והיינו לאחר שבע שנים שעסקו בכיבוש הארץ ושבע שנים שעסקו בחילוק הארץ נמצא שלא נתחלק הארץ עד לאחר ארבע עשרה שנה ואין קורין בה לרשתה כי היכא דלא קרינן בירושלים לרשתה כיון דלא נתחלקה לשבטים אם נמצא הרוג באותן ארבע עשרה שנים כיצד היו עושין:
נאמר. לר"י כל אותן ארבע עשרה שנה היו קברי הנהרגים שנמצאו מצויינים ואח"כ היו מודדין ומביאין עגלה ערופה:
ה"ג בתוספתא כיצד היו עושין לו שלוחי ב"ד היו יוצאין ומלקטין סימניו וחופרין וקוברין אותו וכו' וה"פ אם נמצא הרוג כיצד עושין שלוחי בית דין יוצאין ונוטלין סימנים לידע מי הוא ההרוג כדי להתיר אשתו ואח"כ קוברין אותו במקומו דמת מצוה קונה מקומו:
ומציינין על קברו. שממחין סיד ושופכין על הקבר והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה ובקבר זה עשו עוד סימן שידעו להראות לבית דין הגדול מאיזה מקום ימדדו:
מניין רמז לציון קברות. מקרא:
כדי שתהא טומאה קוראה לך וכו'. עשה דברים שיהא נראה כאלו הטומאה קוראה לך פרוש והיינו ע"י ציון שהרואה פורש:
ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון. בנבואת יחזקאל כתיב שלעתיד יעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין בארץ ואף דפשטיה דקרא משמע שהציון הוא כדי שיטלוהו משם לקברו בני המון גוג מ"מ רמז איכא שבא הכתוב להזהיר לעשות ציון לפרוש מטומאה:
וראה עצם וכו'. כולא קרא קדריש על העצמות אף שנתעכל הבשר דאכתי מעמא באהל ואיירי שיש בו רובע הקב אע"פ שאינה לא רוב בנין ולא רוב מנין העצמות:
על השדרה ועל הגלגולת. אע"פ שאינן רוב העצמות ואין בהן רובע:
ע"ג אבן קבועה. על הקבר לאפוקי אבן תלושה המתגלגל דלשון ובנה משמע שהוא קבוע ומחובר בבנין:
אף היא הולכת ממקומה. ויאמרו שבמקום שנמצא האבן שם הטומאה ולא במקום הראשון ומטמאין טהרות ומטהרין טמאות שלא כדין:
אצלו במקום טהרה. מדלא כתיב ובנה עליו ציון משמע שאפילו על מקום טהרה שאצלה מציינין כדי שירגיש הטומאה טרם בואו אל מקומו ואם יבא פתאום לשם מיד כשיבא למקום הציון ירגיש בו ויפרוש:
ציון מכאן לציון. שעושין הסימן:
אע"פ שאין מקיימין כן. שהרי צריך להרחיק הציון מן הטומאה כל שהוא כדפרי' בסמוך וכשהטומאה תחת האבן אין כאן הרחקה שהרי כל האבן מטמא באהל ל"א אע"פ שאין מקיימין כן דאישן אחד עשוי להתגלגל משא"כ בבנוי עם שאר אבנים:
אני אומר מת קמצוץ היה נתון תחתיה. והיינו מת שנקבר שלא כדרכו מרגלותיו תחת ראשו ולא היה מחזיק מקומו יותר מן האבן הזה ואפילו האבן קטן:
קמציץ. שנקמץ ואינו מחזיק הרבה וחבירו בירושלמי פסחים פרק כיצד צולין:
היו שתים. שתי אבנים מצויינות וריוח ביניהן:
המאהיל עליהן טהור. שאני אומר שמפני הטומאה שביניהן ציין עלייהו:
ה"ג היה חרוש בנתיים וכ"ה במ"ק. וה"פ אם המקום שבין שני האבנים חרוש לזריעה ודאי הריוח שבינתיים טהור דאין חורשין מקום הטמא והאבנים דינייהו כאלו מצא עצם אחד דתניא בסמוך מצא אבן וכו' המאהיל עליה טמא:
שמא נתעכל הבשר. נמצא מטמא טהרות שלא כדין:
ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. כ"ז שלא נתעכל והוא לא ידע ויעבור ויפסיד טהרותיו או יאכלם בטומאה:
מוטב שיתקלקלו לשעה. עד שיתעכל:
ואל יתקלקלו בו לעולם. דכשיעשו ציון יסברו לעולם שטומאה שם וישרפו עליו קדשים שיעברו עליו בשוגג או בלילה ואיירי בשיש בו כזית בשר מצומצם דמיחסר חסר הכי מוקי לה בבבלי פ"ק דמ"ק:
תמן תנינן. סנהדרין פ"ק:
סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של צבור:
ה"ג מה טעמא דר' שמעון וסמכו זקני שנים. וכ"ה בבבלי ובת"כ וכ"מ בסמוך דלא דריש וסמכו דבעינן לגופי' דליהוי סמיכה ממש על גביו ולא בסמוך לו כ"מ בבבלי בסנהדרין ול"נ דקסבר רבי שמעון דאורחיה דקרא למכתב מה יעשו הזקנים:
דלא דריש ויצאו. דבעי' לגופיה:
ה"ג אין תימא נראין דברי ר"י בעגלה ערופה דדרש ויצאו וכו'. וה"פ אם נאמר דהא דקאמר רבי נראין דברי ר"י בעגלה ערופה היינו שראוי לדרוש בעגלה ערופה ויצאו שנים א"כ אשכחת לר"י שבע' דויצאו שנים וכו':
מה מקיימין רבנן. ת"ק דמתני' זה בית דין הגדול. דבעינן שיצאו כ"ג שהן סנהדרי קטנה ופליג אר"י ור"ש:
זה מלך וכהן גדול. מלך דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ כה"ג דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהי' וגו':
מתני' נמצא סמוך לספר. אצל גבול עכו"ם:
לא היו מודדים. דכתיב כי ימצא חלל פרט לממציא עצמו שסמוך לגבול עכו"ם או לעיר שרובה עכו"ם כאלו המציא עצמו למיתה כו':
לעיר שאין בה ב"ד לא היו מודדין אין מודדין אלא מעיר שיש בה ב"ד. ה"ק נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד אין מודדין לה אלא לעיר שיש בה ב"ד מודדין איזו נייר שיש בה ב"ד קרובה לו ואי לא הדר תניא ה"א אין מודדין כלל ת"ל ידינו לא שפכו את הדם הזה כן מפורש בגמרא:
מכוון. מצומצם שאין זו קרובה מזו אפי' מלא החוט:
ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה. אשר ה' נותן לך נחלה לרשתה פרט לירושלים שלא נתחלקה לשבטים:
גמ' חנוק ותלוי באילן לא היו עורפין. דכתיב חלל והיינו בכלי ברזל כעין חרב ולא חנוק ותלוי באילן לאו דוקא א"נ ה"ק אפילו תלוי באילן אם הוא חנוק הוא דלא היו עורפין אבל אם הוא חלל אפילו תלוי באילן עורפין וכ"מ בבבלי:
אצ"ל חנוק ותלוי באילן. דבחנוק לחוד לא היו עורפין:
ה"ג מנין אפי' מושלך והוא חנוק לא היו עורפין ת"ל חלל מה ת"ל נופל אלא אפי' הרוג וכו' וכ"מ בתוספתא פ"ט:
נמצא עומד על מטתו וכו' לא היו עורפין. חדא דנופל בעינן ועוד דכתיב באדמה ולא ע"ג מטתו:
ופריך הא תני רשב"י דעורפין:
ומשני דהדא דרשב"י. הא דתני משמיה דרשב"י דעומד על מטתו וסכין תקועה בלבו היו עורפין הוא מהנך שמועות שנאמרו משמיה הכי והכי ולאו דסמכא נינהו כלומר שלא נודע שם האומרן בשמו:
דאר"י כל אלו הדברים שנאמרו בשם רשב"י מהנך דלא גילו שמם מי האומרן דברי יחידים הן ותלאן באילן גדול ולא סמכינן עלייהו:
נמצא בעליל לעיר. במגולה ופשוט שאין עיר קרובה כזו:
ה"ג היו מודדין כדי לקיים וכו':
רב. ירד לבבל אמר אנא הוא הכא בבבל כבן עזאי בארץ ישראל כלומר מוכן להשיב דבר לשואל בעומק ובחריפות כבן עזאי שהיה חריף ודורש בשוקי טבריא:
אתא. זקן אחד ובעא מיניה:
שני הרוגים זה ע"ג זה. והאחד משוך להלן מחבירו מעט ואם תמדוד מזה יקרב לעיר אחת ואם תמדד מחבירו יקרב לעיר אחרת:
סבר שהן עורפין. הא פשיטא ליה שעורפין אלא קמיבעיא ליה מהיכן מודדין מן העליון או מן התחתון ל"א גם זה מן האיבעיא היה מה את סובר שעורפין בשבילם או לא:
א"ל אין עורפין. כלל וממילא איפשיטא בעייא דידיה דאם אין עריפה אין מדידה:
התחתון משום טמון. שהוא נטמן בתוך העליון וטמון אימעיט דכתיב באדמה:
והעליון משום צף. שאינו מוטל בשדה אלא צף על גבי התחתון:
כדסליק להכא. כשעלה האי סבא לארץ ישראל:
א"ל. שפיר לענין הדין אמר לך רב דכתיב כי ימצא ולא כי ימצאו שני חללין:
לא מסתברא. כדתנן במתניתין אלא הכי צריכין להגיה במתניתין באדמה לא צף ע"פ המים בשדה לא טמון בגל דאדמה משמע שיהא מונח בארץ ולא ע"ג המים ובשדה משמע גלוי:
ותניי בברייתא דבית רבי כן. כדהגיה דבאדמה לא צף וכו':
ופריך מחלפא וכו'. קשיא דרבנן אדרבנן:
ה"ג הכא אינון אמרין פרט לטמון ותמן אינון אמרין לרבות את הטמון. וה"פ הכא בעגלה ערופה ממעטינן מדכתיב בשדה פרט לטמון כדתני בברייתא והתם בשכחת השדה כתיב ושכחת עומר בשדה ודרשינן בשדה לרבות טמון דהוי שכחה דהא בתוך השדה הוא:
ומשני תמן. התם בשכחה כתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה דקצירך ושדך תרווייהו משמע בגלוי ולמעוטי טמון וה"ל מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבינן אפי' טמון:
ברם הכא. אבל כאן דלא כתיב אלא בשדה ודאי דאתי למעט טמון ואע"ג דכתיב נמי באדמה הא איצטרך באדמה למעט צף על המים:
נמצא סמוך לספר. דתנן במתניתין דלא היו עורפין משום דאמרינן עכו"ם הרגוהו:
סרקייות. גזלנים:
ה"ג או לעיר שיש בה עכו"ם אני אומר עכו"ם הרגוהו:
דכתיב ידינו לא שפכו את הדם הזה והיינו לא פטרנוהו בלא לויה משמע שהדבר ברור שיצא זה ההורג מעירם אלא שהם לא סיבבו מיתתו ש"מ מעיר שיש בה ב"ד מודדין:
מ"ט דרבנן. דפליגי עליה דר"א וסברי דאם נמצא מכוון בין שתי עיירות לא היו עורפין:
דכתיב והיתה העיר הקרובה ולא קרובות. דכתיב ומדדו את הערים. לשון רבים משמע לפעמים שני עיירות מביאין שתי עגלות וקרובה ואפילו קרובות:
ערי מקלט מה הן. מיבעיא ליה אם נמצא סמוך לערי מקלט מביאין עגלה או לא:
ופשיט אין תימר למחלוקת ניתנו וכו'. דפליגי ר' מאיר ורבי יוסי במסכת מכות חד אמר ערי מקלט השבטים נתנו מחלקיהם וחד אמר ערי מקלט לא נתחלקו לשבטים אלא ניתנו לבית דירה לכל השבטים וקאמר דלמ"ד דנחלקו לשבטים היו מביאין עגלה ערופה ולמ"ד לא נתחלקו לשבטים אין מביאין עגלה ערופה כמו ירושלים דלא קרינן בהו לרשתה:
גמ' ממקום שהולד נוצר. דמטיבורו נוצר ומשלח שרשיו אילך ואילך:
הכרת פניהם ענתה בם. העידה בם שניכר בו חרון אפם ועברתם כי קשתה אלמא עיקר הכרת האדם הוא בהיכר פנים והוא החוטם:
מאן דבעי וכו'. הרוצה שלא יכירו אותו יתן רטיה על החוטם והוא אינו ניכר:
כהדא. בימיו של המלך ארסקינס הוו אנשי צפורא נתבעין לפני המלך:
והוון. והיו נותנין רטיה על חוטמיהון ולא היו ניכרין:
ובסיפא. ולבסוף נאמר עליהם לשון הרע שכך עשו ונתפסו כולן בידו ל"א נתפסו כולן ועשה עמהן כל מה שהיה בידו וברצונו לעשות עמהן:
על צוארי חללי רשעים. הלכך ממנו מודדין דכתיב אל החלל:
מתני' רבי. אליעזר אומר מטיבורו. בגמרא מפרש:
מתני' נמצא ראשו במקום א' וכו'. בגמרא מפרש במאי פליגי:
גמ' לקבורה נחלקו. דאחד מעשרה תנאי' שהתנה יהושע הוא שיהא מת מצוה קונה מקומו ופליגי באיזה מקום קוברין אותו דליכא לפרושי דלענין מדידה פליגין דהא תני רישא מאין היו מודדין ור"א אומ' מטיבורו א"כ לאיזה צורך מוליכין הראש אצל הגוף:
מה פליגין. כי פליגי כגון שהי' מקום מדרון כשהי' הראש מלמעלן והגוף מלמטן כגון שהי' מקום מדרון דר"א סוב' גופי' בדוכת' נפל והראש נייד ממקומו ור"ע סבר ריש' היכ' דנפל נפל והגוף רהוט ואזל:
כל עמ' מודיי. הכל מודי' שמוליכין את הראש אצל הגוף שאין דרך הגוף להיות רהוט למעלה:
מנדרן מיכן ומיכן. כמו מדרון שהוא מקום משופע מכאן ומכאן והגוף מצד המדרון מזה והראש מצד המדרון השני מיבעיא לן אם נאמר שנהרג בראש ההר ונפל הראש מצד זה והגוף מצד השני או הראש הזה מאיש אחר ונאבד הגוף מראשו של זה והגוף מאיש אחר ונאבד הראש מגופו של זה ושני הרוגים הן:
היה. מקום שנמצא ההורג שוה מכל צדדיו ונמצא הגוף במקום אחד והראש במקום אחר חזינן:
כל מקום. שדרך הראש להתיז ואינו מונח ברחוק מהגוף אמרינן דשניהן מאיש אחד הן:
ואם לאו. אלא מונחים זה מזה בריחוק מקום אמרינן שני גופין הן וראשו של זה וגופו של זה נאבדו:
מתני' נפטרו זקני ירושלים. שאינן באין אלא למדוד כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו:
אע"פ שאינו איתן כשר. שלא נאמר איתן לעיכובא אלא למצוה:
בקופיץ. סכין גדול:
מאחריה. ממול ערפה:
ומותר לסרוק שם פשתן. עבודה שאינה בגופה של קרקע דכתיב אשר לא יעבד ולא יזרע מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל עבודה שהיא בגופה של קרקע:
ולנקר שם אבנים. לסתת שם אבנים:
גמ' אשר לא עבד בה. כתיב בעגלה ערופה:
לדעת. שנעשית העבודה ברצון הבעלים דכתיב עבד וקרינן עובד מה עבד דניחא לי' וברצונו נעשה אף עובד דניחא ליה:
אשר לא משכה בעול. מיותר אחרי שכבר נאמר אשר לא עבד בה שהוא כולל העול עם שאר העבודות אלא ללמד שהעול פוסל בין לדעת בין שלא לדעת:
רבי יונה פתר מתניתין. מפרש להך ברייתא:
והוא שימשוך. שאף לדעת בעינן משיכה אבל אם הניח עליה העול לדעת ולא משכה כשרה:
לדעת אפילו לא משך. דומיא דפרה אדומה שנפסלה בעבודה לדעת אפילו בעלייה לחוד:
שלא לדעת והוא שימשוך. דלכך כתיב אשר לא משכה בעול דמיותר:
נעקר מכללו וכו'. וה"נ עול בכלל אשר לא עבד בה ויצא מן הכלל שנכפל שניה במשיכה ונעקר עול מן הכלל דלא בעינן לדעת ולא ילפינן עול משאר עבודות אלא אף לדעת בעינן משיכה:
לפום כן. לפיכך הרי הוא בכללו והרי הוא בחידושו. שלא יצא מן כלל שאר עבודות לדעת דלא בעינן משיכה והרי הוא בחידושו דאפי' שלא לדעת פוסל אם משכה:
כמה ימשוך. בעול ותפסול העגלה:
כמלואו. כמלוא העול באורך:
כמלוא העול לרחבו. דהיינו טפח:
אין בכלל אלא מה שבפרט. עול אין מידי אחרינא לא:
א"ל אלו הוה כתיב אשר לא עובדה. דומי' דאשר לא משכה:
לית כתיב אלא אשר לא עבד בה. דהאי בה מיות' ללמד דלא דנין כאן כלל ופרט אלא דאתי לרבות כל העבודות וה"ה אשר לא משכה בעול לרבות שלא לדעת בעול דפסול:
עול עול לגז"ש. דנאמר בעגלה אשר לא משכה בעול ונאמר בפרה אשר לא עלה עליה עול:
עשה בה שאר כל העבודות כעול. דהא כתיב אשר לא עובד בה:
ומה עול האמור בעגלה וכו' בין לדעת בין שלא לדעת. כדילפינן בסמוך מיתורא דעול:
העול פוסל בה. שהפרה נפסל' בעול אפי' בדיעבד דכתיב חקה בפרשה:
ופריך אי מה עול וכו'. אחרי דילפינן גז"ש עול עול פרה מעגלה ניליף נמי עגלה מפרה שיהו המומין פוסלין בעגלה:
בה. מיעוטא הוא בה מומין פוסלין וכו':
ופריך ואמר אשר לא עובד בה וכו'. השתא דקאמרת דכל היכא דכתיב בה מיעוטא הוא ולא ילפינן בגזרה שוה נאמר נמי שאין שאר עבודו' פוסלת בפרה דכתיב בעגלה אשר לא עובד בה בעגלה פוסלת שאר עבודות אבל לא בפרה:
ה"ג הכא אשר לא עבד בה בה עבודה פוסלת ואין עבודה פוסלת בקדשים אית לך וכו' וכ"ה בבבלי. וה"פ דמשני שאני בה דכתיב בעגלה דנוכל לומר דאתי למעוטי קדשים דלא ניליף מק"ו מעגלה ומה עגלה שאין המום פוסל בה עבודה פוסלת בה קדשים שמום פוסל בהן אינו דין שעבודה פוסלת בהן לכך איצטרך בה בעגלה למעט קדשים ולא מוקמינן מיעוטא למעט פרה דאיכא גזרה שוה:
אית לך מימר וכו' אין המומין פוסלי' במוקדשי'. בתמי' דקדשים בהדיא כתיב בהו דמומין פוסלין בה וע"כ לומר דלמעט עגלה קאתי:
מהו שיפסלו בה. בעגלה:
ופשיט אפי' בקרבנות ב"נ אינם. מחוסרי אבר פוסל בהן כ"ש כאן בעגלה:
לא כן אר"י. וכי לא אר"י כן שפשט ר"ל לחברייא שמחוסר אבר פסול לקרבן ב"נ:
מכל החי מכל בשר. כתיב בנח שיקח אתו בתיבה בהמות ועופות שהן חיים ושלימין באיבריהן:
וצריך תמן יש מהן למזבח. דהא מיהת במזבח לשם ה' מתקרבין אבל כאן עגלה לאו במזבח מקריבין אותה וליכא למילף עגלה מקרבנות ב"נ:
כפרה כתיב בה כקדשים. דכתיב בעגלה כפר לעמך ישראל ה"ל כאלו יש מעגלה למזבח:
ה"ג מכיון דאת אמר יש מהן למזבח מחוסר אבר פוסלת בה בהאי פשיטא וכו'. וה"פ כיון דקאמרת הואיל וכפרה כתיב בה כקדשי' כמי שיש ממנה למזבח הוא ומחוסר אבר פוסל' בה כ"ש שטרפה פוסל' בה דטרפה גרועה ממחוסר אבר:
היתה רגלה קלוט' כשל חמור. שרגלי' עגולות:
מה את עביד לה. למאי מדמינן מום זה למחוסר אבר או לבעל מום:
ה"ג אין תעבדינה כמחוסרת אבר פסולה אין תעבדינה כבעלת מום כשרה. וה"פ. לעיל פשיט לן דמחוסר אבר פסול בעגלה וב"מ כשר והיינו דקמבעיא לן קלוטה בעגלה למאי מדמינן לה:
דמה מאי שיכשיר. דדם קדשים פשיטא לן שאינו מכשיר דכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר ושאינו נשפך כמים אינו מכשיר ומיבעיא לן בדם עגלה אם נאמר הואיל וכתיב בה כפרה כקדשים דמה אינו מכשיר או דלמא הא מיהת אין צורך בדמה למזבח מכשיר:
ופשיט מן מה דתני ר"ח דמה. של עגלה טמא כדם נבלה ש"מ דדמה נמי מכשיר דדם קדשים אינו מיתטמא ואינו מכשיר א"נ כיון דמשוי ליה לדם חללים מכשיר נמי:
עריפתה. מהו שתטהר טריפתה מטומאתה. דתנן פ"ז דזבחים מלק חטאת או עולת עוף ונמצא טרפה ר"מ אומר אינו מטמא בבית הבליעה דמליקתה מטהרתה כמו שחיטת בהמה דלכ"ע מטהרת טריפתה מטומאת נבלה כדתנן בחולין פ' בהמה המקשה וקמיבעיא לן לר"מ אם גם עגלה עריפתה מטהר טריפתה שאינה מטמאה משום נבלה או דלמא דוקא במליקת העוף הוא דקאר"מ זו היא שחיטתה כיון דליכא שחיטה אחרת בעופות בקדשים משא"כ עריפה בעגלה דליהוי כשחיטה היא משום דכתיב בה כפרה ובקדשים עצמן שחיטה דוקא ולא עריפה:
א"ל ולאו מתניתין היא. בחולין פ' או"ב:
השוחט ונמצא טרפה השוחט לע"ז והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל וע"ע ר"ש פוטר וחכמים מחייבי וחכמים מני ר"מ וכן מפורש בברייתא בבבלי פ' כיסוי הדם ולא אסיק עדיין הש"ס בפשיטות וכדפריש':
ה"ג א"ל מה אנן בעיין עריפה ואתון מייתן ליה שחיטה. דודאי שחיטתה היא כשחיטת כל הבהמות:
ה"ג דברי ר"מ אפילו עריפה חייב. וכ"ה לקמן בפרקין וה"פ כיון דר"מ מחייב משום אותו ואת בנו אם שחט האם ואח"כ ערף את בתה ש"מ דקסבר עריפתה זו היא שחיטתה דהא כתיב אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד א"כ מטהרת נמי טריפתה:
וא"ל ומן הדא דר"י אתם משיבין. לי בתמיה הא ר' שמעון בן לקישי פליג עלי' לקמן בפרקין וקסבר דלר"מ ערפה פטור ועוד דלא מיתניי' בי ר"ח ור"א ולא מותבינן מינה בבי מדרשא גם לרשב"ל עגלה ערופ' אינה משנה כמפורש בחולין דף פ"ב:
איתן כמשמעו קשה. מנ"ל דאיתן משמעו קשה דכתיב איתן מושבך ושים בסלע קנך וה"פ מושבך קשה לפי ששמת בסלע קנך:
ופריך ודכוותה נאמר אע"פ שאין נחל כשר. ולא נאמר אלא למצוה דהא גם בנחל לא כתיב עיכובא וכ"ש דאם אינו איתן דכשר:
ומשני תני רבי שמעון בן יוחי. דנחל נמי לאו דוקא דכתיב והורידו וה"מ למכתב הורידו אלא ללמד כל שהורד העגלה אפילו שלא בנחל כשרה:
ה"ג דהדא דרבי שמעון בן יוחי מן אילין דהכין הכין. וכ"ה לעיל בפרקין וה"פ דמזה ליכא למפשט דברייתות כאלו שלא נודע לן מי שנאן אלא שכך אמרו משמיה דרבי שמעון בן יוחי ליכא למסמך עלייהו ולעולם דבעינא נחל דוקא:
וצריך וכו' מיבעיא ליה אם צריך לערוף כל השני סימנים או דלמא ברובא סגי:
נשמעינה מן הדא. תא שמע:
כנגדו בעורף כשר למליקת העוף. דכל זה מיקרי מול עורף:
וכן הוא אומר. כאן בעגלה שעריפה היא ממול עורף במקום שכשר למליקה ש"מ דקסבר דילפינן עריפה עריפה מחטאת העוף א"כ ה"ה דבעינן שנים בעגלה כמו בחטאת העוף דכתיב ולא יבדיל:
תמן תנינן. מכות פ' בתרא:
יש חורש תלם אחד. בשור ובחמור יחדיו ונלקטים עליו איסורים הרבה עם אותו לאו בלבד:
וחייב עליו שמנה לאוין. החורש בשור ובחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ובשביעית וי"ט וכהן ונזיר בבית הטומאה:
הרי תשעה. לאוין ואזהרתיה מדכתיב לא יזרע ולא יעבד:
תיפתר לשעבר. לא אסר קרא אלא שלא יהיה כבר נעבד או זרוע קודם העריפה:
א"ל מה דאית לה לשעבר כ"ש לבא. אם מפרשינן לקרא לשעבר כ"ש להבא דאסור והא כתיב לא יזרע דמשמע להבא:
מקום גיסתה ותפיסתה. מקום שהיא גוססת לאחר העריפה ובמקום שהיא מונחת לאחר מיתה אסורין בזריעה ובעבודה:
אין בכלל אלא מה שבפרט. זריעה אין מידי אחרינא לא ומנ"ל לרבוייא שאר עבודות:
א"ל אלו הוה כתיב אשר לא יעבד ואשר לא יזרע. הוה משמע דאשר לא יזרע. הוא פירושא דאשר לא יעבד אבל השתא דכתיב אשר לא יעבד ולא יזרע לא דרשינן בכלל ופרט אלא אשר לא יזרע לרבות אתי אפילו להבא אסור דאשר לא יעבד משמע לשעבר ולא יזרע משמע להבא:
מתני' ופטרנוהו וכו'. מפרש בגמרא:
והכהנים אומרים. כדכתיב לעיל ונגשו הכהנים בני לוי ולא פירש על מה הם ניגשים:
מתני' תצא ותרע' בעדר. כשאר חולין:
כיפרה ספיקה. היא עשתה את שלה:
ואח"כ נמצא ההורג ה"ז יהרג. בגמרא מפרש מנ"ל:
גמ' רבנן דהכא. דארץ ישראל מפרשי לקרא ידינו וכו' דקאי אהורג:
ורבנן דתמן. דבבל:
ופטרנוהו ולא הרגנוהו. שלא עותו הדין שלא הרגו את הרוצח כשנתחייב מיתה על רציחה אחרת שע"י כן הרג זה:
ועמעמנו על דינו. כלומר נתעצלו וכיהו שלא הוציאו דינו לאורו:
ופטרנוהו בלא לויה. יחידי בלא חבורה:
והנחנוהו בלא פרנסה. ולא היה בו כח לעמוד נגד זה שהרגו:
ורוח הקדש אומרת וכו'. כלומר ונכפר דכתיב בקרא לאו אוענו ואמרו קאי שאף זה בכלל אמירה אלא מילתא באנפי נפשה היא שרה"ק בישרה את ישראל ע"י משה כשיעשו כן מתכפר להם הדם:
שלשה מקראות נאמרו. כאן יחד בענין אחד ונראין כאלו אחד אמרן ואינו כן אלא מי שאמר זה לא אמר זה. כיוצא בדבר אתה אומר ותאמר וכו'. מייתי ליה הכא שדומה להא דלעיל דהשלישי אמר רה"ק:
עד כאן אמר כלב. ברה"ק מדכתיב ויאמר דמיותר אלא שהאמירה היתה ברה"ק שלא נגזרה עליו הגזרה שימו' במדבר ואמר עלה נעלה שהוא יעלה לארץ אע"פ שהוא בן ארבעים שנה לא יהיה בכלל הגזרה והי"מ לא מצא טעם למה מייתי הכא קראי דכלב וסיסר':
אמרו כלותיה. דמה להם להזכי' רחם רחמתים אלא שאמרו כמתאוננות על בעליהן שבועלים נשים נכריות והי"מ פי' דשרותיה הן כלותיה מסתמא וא"נ והראשון נ"ל:
כדאי היא. מצוה זו שתכפר על כל מה שחטאו ממצרי' ועד הנה ודריש לה מדכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית דמשמע משנפדו ממצרים:
גמ' אפי' ערפה. לעגלה חייב עליה משום אותו ואת בנו דעריפתה זו היא שחיטתה:
ה"ג דברי ר"מ אם ערפה פטור. וה"פ אע"ג דפליג ר"מ בשחיטה ומחייב בשוחט עגלה ערופה משום אותו ואת בנו כדתנן פרק אותו ואת בנו מודה הוא דבעריפה פטור דכתיב אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד אשחיטה דוקא קפיד קרא:
והורידו. ולא כתיב הורידו אלא ללמד דמשעת הורדה לנחל איתן נאסרה בהנאה אפילו עד שלא נערפה:
לפוטרה משום אותו ואת בנו כר"ש. דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה הלכך אם שחט האם ואח"כ שחט העגלה לאחר שהורידה לנחל איתן פטור משום או"ב דשחיטה שאינה ראויה היא שהרי היא אסורה בהנאה מחיים:
תצא מקדושתה. ש"מ שהיתה קדישה כבר ואפ"ה תרעה בעדר ותצא לחולין דאדעתא דהכי שימצא ההורג לא אקדשה והדבר מצוי שימצא ההורג:
ה"ג א"ר מתניה ויאות וכו'. אמתניתין קאי דתנן נערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג יהרג וקאמר דשפיר שמעינן הכי מקרא:
מי כתיב ונכפר להם הדם. ותו לא אלא דכתיב בתריה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך ש"מ שאין עריפת העגלה מצלת את ההורג שלא יהרג:
מתני' עד אומר ראיתי את ההורג ועד אחד אומר לא ראיתי. אוקי חד להדי חד והרי הוא בספק ועורפין:
ושנים אומרים לא ראינו. נתבטלו דברי העד מפני השנים ועורפין:
גמ' ה"ג עדות אשה כאיש. וכ"ה ביבמות:
ה"ג וניתני מתניתין עד אומר ראיתה וכו' ועד אומר לא ראית תני דבי ר' כן תני ר' נחמיה וכו' וכ"ה לעיל פ"ו. וה"פ לרב פריך לדבריו ליתני במתניתין שהאשה מכחשת העד אפ"ה היו עורפין דה"ל רבותא טפי ומשני תני דבי רבי כן במתניתין עד אומר ראיתי את ההורג ואשה אומרת לא ראית היו עורפין:
תני בשם ר"נ הולכין אחר רוב דיעות. מפרש בסמוך:
היך עבידא. היכי דמי הולכין אחר רוב דיעות הא קיימא לן תרי כמאה:
עשו אותן כשני עדים ועד אחד. ואין דבריו של א' במקום שנים והולכין אחר דברי שני הנשים:
הדא דאת אמר. דהולכין אחר רוב דיעות דוקא באשה ונשים דכולן פסולי עדות נינהו בעדות אחרת:
כעד בעד אינון. כל הנשים נחשבים כעד אחד נגד איש אחד שהוא כשר בטלה עגלה ערופה. לפי שמכירין היו בהם מי רגיל להרוג א"נ מקרא קדריש כדאמרי' לעיל בר"פ:
גמ' בריה קטולה. בן ההורג בני אדם:
דכתיב כי הם וכו'. אמתני' קאי דתנן משרבו המנאפי' פסקו מי המרי' שנא' לא אפקוד וכו' וסיפ' דקרא כי הם עם הזונות יפרדו דמרישא דקרא לא שמעינן אלא עון אשת איש אבל עון דפנוי' לא ת"ש כי הם עם הזונות יפרדו וסתם זונות פנויות נינהו:
בזמן שעמה שלום וכו'. הלכך אפילו מהכשרים נתבטלה מי המרים כיון שרובן פרוצים:
ונקה האיש מעון וכו'. פירושא קמפרש מאי איכא שהבעלים מנאפי' שלא תשתה האש' וקאמר שאם אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין אותה:
מתני' בטלו האשכולות. איש שהכל בו כלומר אדם שכולל המעלו' והמדות והחכמו' ותורתו אמת ומעשיו ישרים מבלי דופי:
שנא' אין אשכול וכו'. לראי' שאשכול נאמר על אדם החשוב בעיני אלקים דסיפא דקרא אבד חסיד מן הארץ:
ולא עמד אשכול. לאחר שמתו יוסי בן יועזר ויוחנן איש ירושלים עד שעמד ר"ע שהוא היה אשכול:
ופריך וכל הזוגו'. המנויי' בריש מסכת אבות שהיו לאחר יוסי בן יועזר ויוחנן וכי לא היו אשכולות בתמיה:
ומשני אלא אילו שמשו פרנסות. זוגות אלו היו אב"ד ונשיאי' והדבר פשוט שהיו אשכולות אבל ר"ע לא היה אב"ד ולא נשיא קמ"ל דאפ"ה היה אשכול:
ה"ג אי אפשר ליתן בהן דופי עד שעמד ריב"ב אפשר ליתן בהן דופי. וה"פ הראשוני' שהיו עד יוסי בן יועזר היו שלמים בלי שום דופי אבל אותן שעמדו מאז עד ריב"ב לא היו שלמים בחסידות עד ריב"ב שהי' חסיד כדמפרש ואזיל:
אלא שגידל בהמה דקה. ואין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל משום ישוב א"י שמבעיר בשדות ישראל ואע"פ שקשרה לכרעי מטתו כדמסיק דליכא למיחש להכי מ"מ גם את זה אסרו חכמי' משום לא פלוג ולא התירו להשהותו אלא עד הרגל:
שהיה גונח. מרוב הליחות שהיה לו בריאה היה קוצר רוח והיה גונח בשאיבת הרוח:
והלסטי' עמו בבית. שרועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים:
שהיו דנין ד"מ באחד. ביחידי ואע"ג דמומחה לרבי' דן אפי' יחידי מ"מ מדרכי החסידות שלא לדון יחידי אפי' מומחה א"נ לדון תמיד ביחידי אסור אפילו למומח':
וכך היה מעשה. כלומר לא שהיו עוברי' על דברי חכמי' ממש אלא כך היה המעשה:
חורש אחד. יער אחד היה להן סמוך לעיר ושם רעו בהמות:
והיתה השדה. שלהן בין העיר ובין היער והיתה עוברת דרך עליה בכניסתה וביציאתה ואע"פ שהיתה השדה שלהן ולא היה בו גזל מ"מ מפני חשש הרואי' ראוי לאוסרו ונענשו ומייתי לה כאן דדמי' להא דריב"ב:
מתני' העביר הודיית מעשר. מפרש בגמרא:
את המעוררים ואת הנוקפין. בגמ' מפרש:
ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים. בחול המועד חרשי ברזל ונחשת היו מכין בפטיש לעשות מלאכת האבד שהיא מותרת במועד ועמד ובטלה משום דאוושא מלתא טובא ואיכא זלזול מועד:
ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. מפרש בגמרא:
גמ' מתני'. דתנן יוחנן העביר הודיות מעשר איירי משנחשדו להיות נותנין מעשר ראשון לכהנים ולא ללוים ואע"ג דעזרא קניס ללוים לפי שלא הלכו עמו כשעלה הוא מבבל לא קנס אלא שיהא מותר ליתן ממנו גם לכהנים אבל לא שיתנו כל המעשר הראשון לכהני' ובוידוי מעשר כתיב בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי וכו' וכיון שאין יכול להתודו' על מעשר ראשון דפתח בי' הכתוב תחלה אף על כולם אינו יכול להתודות:
הדא. הא דרשב"ל מסייעא לר"י בדין אחד ופליג על ר"י בחדא:
דתנינן תמן. ביבמות פרק תשיעי:
בת כהן מאורס' או מעוברת או שומר' יבם ללוי לא תאכל לא בתרומ' ולא במעשר. ופריך הניח' דלא תאכל בתרומה מפני הארוס או העובר אלא במעשר תאכל ממה נפשך שהרי גם הכהנים מותרין במעשר:
כמ"ד אין נותנין מעשר לכהונה. אלא ללוי' דוקא וכיון דכהנת היא אסורה במעשר:
הוי דו אמר. ומתני' דהכא לרשב"ל אומרת. דנותנין מעשר ראשון לכהן וקשיא סתמא אסתמא והיינו דפליג עלי' בחדא:
דו אמר. דר"י אמר כל מה ששנינו במתני' שעשה יוחנן לשבחו הוא והיינו דרשב"ל דהוא נמי סובר דכדין עשה שהעביר הודית מעשר ואע"ג שחלוקין בטעמא כדמסיק מ"מ בהא מיהא שוין שעשה כדין לאפוקי מדריב"ל בסמוך דאמר לגנאי:
ה"ג אמר להם הואיל ותרומה גדולה בעון מיתה ותרומת מעשר ומ"ש בעון טבל שהוא במיתה. וה"פ טבל שהוא בעון מיתה ילפינן חילול חילול מתרומ' גדולה וכשלא הפרישו אלא תרומה גדולה עודנו טבל למעשרות וחייבי' מיתה:
יהא אדם קורא וכו'. התקין להם שיהא כל אדם הלוקח פירות מע"ה מפריש כל מעשרותיו להוציא מידי טבל ויהא קור' שם לתרומ' ולתרומ' מעשר שמפריש ממעשר ראשון ונותן לכהן דמשום דאית ביה עון מיתה אחמור עלייהו שלא לעכבו אצלו עד שימכרנו לכהן כשם שהוא מעכב אצלו מעשר ראשון ומעשר עני ואומר המע"ה דלמא כי משהי להו גבי' אכיל לי' וזר חייב עליהן מיתה אבל שאר מעשרות אין בהן איסור לזרי':
ה"ג ומעשר ראשון ומעשר עני המע"ה. ולכך העביר הודית מעשר כיון שראה שאין מפרישין מעשרותיהן כראוי:
ופריך ויתודה. שהרי מיהת הפרישו מעשרותיהן כפי התקנ' שהתקין:
מי שהוא אומר עשיתי וכו'. שבוידוי מעשר הוא אומ' עשיתי ככל אשר צויתני והרי הוא לא עשה כמצותו שהרי לא נתן ללוי ולעני את המגיע לו:
ופריך מעתה מי שהוא מפריש יתודה. מיהת ולמה ביטל ההודי' מכל וכל בשלמא לרשב"ל ניחא לפי שהכל נתנו מעשר ראשון לכהנים כפי הקנס שלא ככתוב אלא לר"י קשיא הלא החברי' ודאי הפרישו מעשרותיהן כראוי והם יתודו:
ומשני כהדא דתני וכו'. כלומר באמת לא העביר הודית מעשר מכל וכל אלא שלא יהא מתודין בקול רם שלא לבייש את שאינן מפרישין כראוי והמפריש כראוי אמר בחשאי כל הוידוי ושאינו מפריש כראוי לא אמר כלום בחשאי רק התחיל מיד בקול רם השקיפה:
אותן. לוים שהיו אומרי' בכל יום על השיר של קרבן עורה למה תישן והיה נראה להם כאלו היו מדברים עם השם וצועקים אליו זה הפסוק וזה אינו ראוי לעשות ולומר כן כלפי מעלה ואמר להם הלא כתיב הנה לא ינום וגו':
ובהמרות' תלן עיני. כביכול כאלו עיניו בלינה בשעה שישראל חוטאים לפניו:
מכין על גבי העגל בקרניו. שלא יתחזק כל כך על גבי רגליו:
מאכילין את המזבח נבלות. לאו דוקא נבלות אלא טרפות שמא ניקב קרום של מוח:
ועמד ועשה להן טבעות. להכניס צואר בהמה לתוכו כדתנן במסכת מדות:
רחבות מלמטן וצרות מלמעלן. כמדת צואר בהמה:
עד ימיו. עד תחילת ימיו. שהוא תיקן שלא יהיה עוד וכדפרישי' במתני' שהעמיד זוגות. ת"ח שישגיחו ויעיינו שלא ימכרו ע"ה פירות אא"כ הפרישו תרומות ומעשרות כפי תקנתו דלעיל וכ"ה בערוך:
מילתי' דריב"ל. דברי ריב"ל בסמוך פליגי על ר"י:
בראשונה היה מעשר. עני מתחלק לג' חלקים שליש למכירי כהונה כהנים ולויים שהיה מכיריו ואוהביו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה:
ושליש לאוצר. לצדקה כדמפרש בסמוך:
מאן דהוה. עולה לירושלי' לדון עד זמן שנכתבו שלשה התראות לבעל דינו שיבוא היה מתפרנס משל עצמו ואם סירב הבעל דין ולא בא היה נותני' להתובע לפרנסתו מממון האוצר:
היו נוטלין. המעשר שבאוצר בזרוע והם לא היו עניים נמצא שלא ניתן מעשר עני כראוי ולכך העביר יוחנן הודית מעשר:
והיתה סיפוק ביד יוחנן למחות ולא מיחה וזה לו לגנאי כאלו על ידו נתבטל הודית מעשר:
עד תחילת ימיו. ואף זה לשבח כדפרישית במתני' לא מסתברא אלא עד סוף ימיו. ואף זה לגנאי שבתחלת ימיו לא הרגיש למחות:
דמי תיקן וכו'. כלומר לכך נקראו פירות ע"ה דמאי דא מאי הוא מתוקן כראוי או לו:
מתני' סנהד'. שם הדיינים ונקראים כן ששונאים הדרת פנים בדין:
גמ' זקנים משער שבתו וגו'. כלומר ממאי דמשבטלו סנהדרין כתיב ומייתי ראיה מדכתיב זקנים משער שבתו ובחורים מנגינתם שמעינן מזמן שבטלו הזקנים משער דכתיב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אז בטלו הבחורים מנגינתם:
דברי נבלה. ליצנות לפיכך נתבטל כל השירים מבית משתאות:
אלא מאותו האיש. המדבר נבלה היו הב"ד מענישים אותו:
עכשיו. שנתבטלו הסנהדרין ואין עונשין אותו בעה"ז כפרעין מלמעלה ממנו וממשפחתו כדכתיב ואם העלם יעלימו וכו' ונתתי פני באיש ההוא ובמשפחתו:
היו פוסקין שמחה כנגדה. כדתניא במגילת תענית:
משבטלה אלו ואלו. סנהדרין ושמחות על הצרות שעברו כדמפרש בסמוך טעמא:
וכי מה היתה סנהדרין גדולה מועלת. בא לפרש למה כשהיו סנהדרין נפרעין ממנו לבדו ולא ממשפחתו:
בכל מיתה שירצו. דאפילו ע"ה דאינם יודעין באיזו מיתה ימות מוטל עליהם להמיתו בכל מיתה שירצו:
משלו משל למה"ד. למה ביטלו השמחו' שקבעו כנגד הצרות שעברו לפי שהצרה הבאה קשה מאותה שעברה:
והיה קשה מבעל האגמון. ולא נתיסר בעונש זה ונמסר לבעל הזמורה והוא מקום תפיסה שנדחק שם בזמורות של העץ:
וסטרו. והכהו ברצועה:
מסרו לשלטון. להשר לדונו דיני נפשות:
והחזירו לקמין. מקום שיצא ממנו עשן הכירה והתנור ואם שוהא אדם שם שעה אחת מיד מת וכ"ה בערוך וכן בלעז קורין אותו קמי"ן:
מתני' משמתו נביאי' הראשונים וכו'. בגמרא מפרש:
אנשי אמנה. שמאמנים בהקב"ה וסומכין עליו לעשות טוב ואין דואגין לחסרון:
גמ' זה שמואל ודוד. הם נקראים נביאים הראשונים שאותן שהיו לפניהם נקראים הרואים כמפורש בקרא בשמואל:
זה גד ונתן. שנבאו בימי דוד ושלמה וכיון דאשכחן דהוו אורים ותומים בימיהם בימי דור לא פסקו כל ימיהם:
זה ירמיה וברוך. שכל זמן שהיה מקדש הראשון קיים היו אורים ותומים ונקראים ראשונים שהיו במקדש ראשון:
ויהי לדרוש אלקים. אלו אורים ותומים:
בימי זכריהו. הוא עוזיהו וג' שמות היה לו:
גוליקס. שם מלך שגזר גזירות על ישראל:
טלייא. ילדים:
דאגתו קרבא. העושים מלחמה במדינת אנטוכיא:
ה"ג בתוספתא וכתבו אותה שעה יאותו יום וכיוונו ואותה שעה היתה כשנצחו:
שמעון וישמעאל. ר"ש היה נשיא ור"י בן אלישע כה"ג שהרגתם מלכי יון:
לחרבא. שעתידין ליהרג בחרב:
ועקין סגיאין יהויין. וצרות רבות יהיו:
ובלשון ארמית אמרן. שלא ידעו ולא יבינו בו כל השומעים וימס לב העם:
אלא שנטרפה השעה. שאין מספידין הרוגי המלך מפני אימת המלך:
כלוחין של פנקס. כלוחות שבפנקס החנוני שהן טוחין בשעוה ושוין ומיושרין הרבה:
אבן שלמה מסע נבנה. בשלימות כמה שהסיעה מההר ולא סיתתוה שוב בכלי ברזל:
ומכניס מבפנים. מתוקן כמדת גזית ובפנים בבית המקדש לא נשמע גרזן בהבנותו:
ודברי רבי נחמיה באבני ביתו של שלמה. דשם כתיב כל אלה וכו' מגוררות היו אלא דרבי נחמיה סובר דגם על בה"מ קאי:
טני של אבר. קנה העופרת:
המבליג שוד על עז. בריה קלה כזה יבקע ההר קשה מלפניו:
דבש הבא בצפייה. ובסמוך מפרש:
סלת צפה ע"ג נפה. של גודל דקות וקלות הסולת אינו יורד תוך הנפה רק צפה ע"ג כאבק ולשון סולת זה בדבש וחמאה והוא מאכל טוב ונתבטל המאכל הזה לפי שאין סולת יפה כזה בנמצא ואין המאכל טוב כל כך עתה כמו מאז:
סיפסוף. סופי תאנים והם הגרועים סוגיא זו מפורשת לעיל פ"ק:
מפנקריסין. היינו קפריסין שומר לפירי ומין צלף הן:
דביומוי. שבימיו נשתנה העולם לגריעותא וניטל טעם הפירות:
סאה ארבלית. סאה חטים הגדילה במקום ששמו ארבלית הוציאה לאחר הטחינה:
קמח. הוא אבק דק. היוצא מן הנפה שהנפה מוציא' הקמח וקולטת הסולת:
סאה קיבר. קמח שאינו יפה ועושין ממנו פת קיבר:
סאה מורסין. סובין שיוצאין באחרונה בשעת הטחינה:
סאה סובין. כשלותתין החטין לעשות מהן סולת כותשין אותן במכתשת ומוציאה סובין:
וכדון וכו'. ועכשיו החטים גרועים כל כך שסאה חטים בין כולם סלת וקמח וסובין ומורסן אינן סאה לאחר הטחינה:
אנשי אמנה תורה. שאין תורתם אומנותם כדמייתי בסמוך:
כהדא. כהא חד נער קרא לאחיו בצור שיבא:
והוון וכו'. שהיו צועקים הקונים שיבא עם סחורתו למכור:
והוה אמר. והי' אומר אין אני מבטל השעה שקבעתי ללימוד התורה בשביל הרווחת ממון:
אין. אם ראוי שיבוא לי ריוח יבוא הוא מעצמו מהקב"ה אף לאחר שאגמור קביעה. וזהו הנקרא תורתו אומנותו שמבזה כל האומנות ובוטח בה' שיתן לו פרנסתו והן הנקראים אנשי אמנה:
מתני' הטהרה. שפסק מישראל בטלה טעם הפירות וריחם שבזמן שהיו ישראל טהורי' ועוסקים בטהרה אף הקב"ה היה מטהר את הפירות מטעם וריח רע:
המעשרות נטלו את שומן הדגן. דמעשר איקרי חלב דכתיב כל חלב תירוש ויצהר:
גמ' כתיב ואל זועם בכל יום. הלכך אין יום שאין בו קללה אבל בזמן שהיה בה"מ קיים היו הקרבנות מבטלין הזעם מישראל:
ראשונה ראשונה. צרות וקללות הראשונים עכשיו שאין בה"מ מתקיימות במקצת ל"א ראשונה ראשונה מתקיימות בתמיה וכי אפשר לעמוד בהן אלא נראה שהראשונות מתבטלות אח"כ:
מי מבטל. כלומר במה מתבטלת:
ברכת כהנים מבטל. שהכהנים בברכתן מבטלים הקללות הבאים בעולם:
פירות מועטין. ש"מ שהטללים גורמין קללה:
ניטל יותר. דקאמרת הפירות והדגן לקו מי מהן לקה ביותר:
נשמעינה מן הדא. תא שמע:
והיתה עשרים וחמשה אין כתיב כאן. שלפי החשבון שלקו החטים שהיו מעשרים עד עשר שהוא המחצה היה ראוי שיהיה ביקב של חמשים עשרים וחמשה ולא היו אלא עשרים ש"מ שהפירות נתמעטו בשומנן יותר מהדגן:
מתני' בפולמו' של אספסיינוס. חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים:
גזר על עטרות חתנים. בגמרא מפרש מאי היא:
ועל האירוס. עשוי כמין נפה שדפנותיה עגולות ושוטחים על פיה עור דק ומכין עליו במקל ומוציא קול וקורין לו טנבור"י בלע"ז. עטרות כלות. בגמרא מפרש:
ושלא ילמד אדם את בנו יונית. חכמת יונית והם רמזים וחידות שהיו ליונים ולא היו מובנים אלא להרגיל בהם:
בפולמוס האחרון. הוא חרבן הבית ושל טיטוס נמי הוה:
באפריון. כמין אהל של מעילין וטליתות מוזהבות:
ורבותינו. רבינו הקדוש:
התירו שתצא הכלה באפריון. תוך העיר משום צניעותא:
גמ' אלו הן עטרות חתנים. דנפלה עטרת ראשינו רמז לעטרות חתנים שגזרו עליהן:
זו זהורית המוזהבת. טלית צבועה שני ובו קבועין טסי זהב עד שמעמידין אותו כמין קיפה:
של מלח ושל גפרית. ענין עטרה עושין מאבן מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וצובעין אותו בציורין בגפרית כשם שעושין בכלי זהב וכסף:
ושל זית. מעלי זית:
דחילפי. אורטיג"א בלע"ז:
שיבשב. חתך זמורות ל"א עשה דרך שחוק ושיבוש:
נייח ליה וכו'. נוח היה לו שיורם ראשו מעליו ולא יעשה כן שעבר על דברי חכמים:
והוה כשגגה. ונתקיים קללתו שנדון בסייף:
וסהרוני. רבידים:
אפיפירות. כמין קיפה ממעגלי עץ ותולין בו צניפין ורדידי זהב:
רסיסא. מין כלי זמר כדפרישית במתניתין:
א"ל ר"ג וכי עשית כמו שעשתה אשת ר"ע לבעלה. שהיתה מוכרת שערות ראשה ונותנת לו מדמי השערות לאכול כדי שיעסוק בתורה:
ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה. כלומר שאסור שהרי הוא דבר שאינו שיהיה לא יום ולא לילה:
ופריך מעתה. שאומרת שאסור לעסוק בשום דבר חוץ מעסק התורה יהא אסור ללמד אומנות:
מפני המסורות. אסרו חכמת יוונית שלא יגלו מסתורין של ישראל בחכמה זו וכדאיתא מעשה בבבלי בפרקין:
מפני שהוא תכשיט לה. וע"י כן נושאת חן בעיני מטרוניתא והתירו להן חכמים כמו שהתירו לקרובים למלכות א"נ לא חיישינן שתהא אשה מסור':
בגין דר"א וכו'. בשביל שר"א רוצה ללמד את בנותיו חכמת יונית תולה ההיתר בר' יוחנן רבו ולא היא לא אר"י כן:
ה"ג שמע ר"א ואמר יבא עלי וכו'. וכ."ה במס' שבת וה"פ שמע ר"א דברי שמעון ואמר יבא עלי עונש כך וכך אם לא שמעתי מר"י שהתיר ולא מלבי אני אומר:
ופריך מי מתיר את הראשונות. עטרות כלות דתנן ברישא שגזרו עליהן ואמרינן לעיל דהיינו עיר של זהב ובסמוך אמרי' דר"ע עשה לאשתו עיר של זהב וקשיא מי התירן שהרי רבותינו לא התירו אלא שתצא באפריון בתוך העיר משום צניעות:
מי שהוא מתיר את אלו. שתצא באפריון מתיר נמי עטרות ואפריון דנקט לאו דוקא:
כהדא. אהא דתנן במתני' דגזרו על עטרות חתנים קאי דיש להם סמך מקרא לאסרם בזמן החרבן:
מהו דין דכתיב וכו' הסיר המצנפת והרים העטרה. דפשטא משמע דבחד גברא משתעי קרא:
הוסרה המצנפת. מראש כה"ג הורמתא העטרה מראש כל אדם:
ה"ג הוא חסד ומילוי חסד. וה"פ שמו חסדא ודבריו נאים וחסודים:
מתני' זיו החכמה. תאר החכמה כלומר שנשתנה תארה לפי שהוא היה מהדר בעלי החכמה וע"י כך היו נהדרים מכל אדם:
בטל כבוד תורה. שעד שמת הוא היה בריאות בעולם והיו לומדים תורה מעומד ומשמת באה תשות כח לעולם והתחילו ללמוד מיושב וזהו בטל כבוד תורה:
בטל זיו הכהונה. תאר והדר הכהונה שהוא היה חכם וכה"ג וכל מעשיו לש"ש היו וע"י כך היו הכהנים חשובים אצל כל אדם:
משמת רבי. רבינו הקדוש בטלה ענוה וכו'. תלמידיו של רבי הוסיפו וכתבו זה במשנה:
בטלו מושלי משלים. לתת אות אמתלא וטעם לחכמה לכנוס בה בשערי בינה כגון ממשלת שועלי' דאמרי' בבבלי בסנהדרין כי הוה דריש ר"מ בפרקא הוה דריש תלתאי שמעתתא ותלתא אגדתא ותלתא משלי:
פסקו הדרשני'. שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילי הלכות:
פסקו השקדנים. להיות מהיר ומשתדל ומתמיד בקריאה ובלימוד כמו שעשה בן עזאי שלא נשא אשה מרוב חשקו בתורה:
פסקו התלמידים. שהוא אף שהי' חכם גדול למד מכל אדם וכדתנן רפ"ד דאבות בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם וע"י כך לא היה שום אדם מתבייש מללמוד מכל אדם ומשמת הוא בטלו כמה תלמידים שלגובה דעתם אמרו שהם חשובים מרבם:
פסקה טובה מן העולם. שהי' בעל עצה. ובקי בתשובת האפיקורסים וע"י כך הי' חשוב אצל מלכות ושריו ועשה טובות רבות לישראל:
פסק העושר מן החכמים. שהוא הי' עשיר גדול מכל בני דורו:
שהי' תמציתן של חסידי'. ולפי שהי' בו שורש כל החסידים ושורש הדבר התחלתו קטן לכך כינה אותו קטנותא:
חברים. תלמידי חכמים:
ובני חורין. מיוחסים:
חפו ראשם. שגברה יד עזי פנים ממזרים שהם עשירים ואלו עניים:
ונדלדלו אנשי מעשה. אין חש להם:
ואין דורש. לישראל:
ואין מבקש. עליהם רחמים:
ואין שואל. בשלומם:
ר"א הגדול. הוא ר"א בן הורקנוס:
שרו חכימייא. התחילו החכמים:
ספריא. מלמדי תינוקות שהם קטנים מן החכמי':
כעמא דארעא. כעם הארץ:
בעקבות משיחא. בסוף הגלות לפני ביאת משיח:
והיוקר יאמיר. כלומר היוקר יגדל למעלה והוא מלשון בראש אמיר דישעי' ול"נ שהוא לשון שימוש שהיוקר ישמש בעולם ועי' בערוך ערך אמ' שפי' אמירון דומיסטיק"ו בלעז והוא לשון עבדות ובנין בית:
והיין ביוקר. שהכל עוסקין במשתאו':
והמלכות העכומ"ז. השולטת בעולם תהא נמשכת למינות:
ואין תוכחת. אין לך אדם שיכול להוכיח שכלם נכשלין בחטאים וכשמוכיחין א"ל אתה כמוני:
ביתו ועד. של חכמים יהיה לבית זנות שכלו החכמים ובית חרב ובעלי זימה מתגודדין שם בחרבות:
והגבלן. מקום ששמו כך כדכתיב ביהושע והארץ הגבלי:
ה"ג ואנשי הגבולים יסבבו מעיר לעיר וכו'. וה"פ אנשים שהיו אנשי השם וכל אחד מושל בגבול אחד עכשיו יסובבו מעיר לעיר ולא יחונן:
וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו. כלומר ימאסו במעלות השכליות ובמדות הטובות:
והאמת תהא נעדרת. כלומר אף שיהו אנשי' אמתיים מ"מ יהיו מוכרחים לעשות האמת בהעדר שלא יוודע להמון העם שיפרשו ממנו:
נערים פני זקנים ילבינו. שיחרפו ויביישו אותם:
בת קמה באמה. לשנאתה:
כפני הכלב. שהכלבים עזי פנים הם והם לא יתביישו זה מזה:
גמ' נגנז ספר החכמה. שהי' בעל הלכות הרבה מפי השמועה וסדורות בפיו כאלו כתוב בספר:
ריב"ז מי דמך וכו'. כשמת ריב"ז צוה ואמר פנו הכלים שבבית החצר שלא יטמאו באהל המת כשימות א"נ שהי' החצר מקורה:
והתקינו כסא לחזקיהו מלך יהודה. שבא לקבלו שגם ריב"ז הרביץ תורה בישראל כמו חזקיהו המלך כדאיתא בבבלי ספ"ק דב"ק:
מאן דחמא רבי' חמא. מי שראו רבו בעת פטירתו דהיינו חזקיהו המלך ראה גם הוא:
חד מן אילין וכו'. אחד מאותן של בית פזי היו רוצים ממנו שיתחתן עם משפחת הנשיא ולא הי' מקבל עליו שהיה בורח מן הכבוד:
אמר. שלכך אינו רוצה לקבל שלא יהי' מתביישין עבורו שאינו כדאי להתחתן במשפחת הנשיא:
מי דמך. כשמת זה של בית פזי:
שרץ אחר הכבוד. שנתחתן עם בית אחאב א"כ שרץ לכבד ת"ח כדאיתא בפ' אלו הן הלוקין את יראי ה' יכבד זה יהושפט מלך יהודה:
והלל הזקן אחד מהם. ולא נתגלה השני שלא לבייש האחרים דהשתא שלא נתפרש הא' מצי כל חד למימ' אנא הוא והלל נתפרש דהי' גדול משמואל:
והיו שמחין. שהסכימו דעתן לדעת המקום. שנתנו עיניהם בשמואל הקטן שהרי עכשיו נתברר להם בתחלה ששני' הן שראויי' וכו' שמואל הקטן הי' השני שראוי שתשרה עליו רוח הקדש:
הדרן עלך פרק עגלה ערופה וסליקא לה מסכת סוטה: