מתני' החליל. הרבה מיני זמר היו שם ועל שם שהחליל קולו נשמע יותר מהאחרים נקראו כולן על שמו:

חמשה וששה. פעמים ה' ימים פעמים ו' ימים חל יום טוב הראשון להיות בשבת ששה חל בשאר ימי השבת חמשה לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את היום טוב:

בית השואבה. כל שמחה זו על שאיבת המים של ניסוך כדמפרש בגמרא:

גמ' הא של קרבן דוחה. דמדקתני במתני' חליל של בית השואבה דמשמע חליל של קרבן שמכה לפני המזבח בשעת הקרבת קרבן מוסף בשעה שאומרים שירה והלל כדתנן בערכין דוחה את השבת:

תמן תנינן. בערכין פ"ב:

החליל מכה. שהיו נקובים בחליל ומכה באצבעו על הנקב להנעים את הקול:

בשחיטת הפסח הראשון. בארבעה עשר בניסן שהיו קורין הלל בעזרה בשעת שחיטה כדתנן בתמיד נשחט:

ופריך ויש שמנה בלא שבת. בתמיה שמע מינה דחליל של קרבן דוחה השבת:

ר' יוסי אמר. להך תירוצא דבסמוך סתמא ולא אמרו משמיה דר' יוחנן ור"י בר' בון אמרו משמיה דר"י דמתני' דערכין אתיא כריב"י דאמר שיר של קרבן דוחה שבת:

על דעתהון וכו'. מאי טעמייהו דרבנן דפליגי אריב"י:

משום שאינו מחוור. שלא נתברר להם שהשיר של קרבן הוא מדאורייתא בכלי אלא סברי עיקר שירה בפה שהיו הלוים אומרים הלכך אינו דוחה את השבת:

ופריך והכתיב והעם מחללים בחלילים. וקס"ד שהיו מחללים בחלילים על הדוכן וכיון דזרים כשירים בהן ש"מ דעיקר שירה בפה א"נ קס"ד בחלילים של קדש היו מחללים בחוץ ש"מ דמדאורייתא לא בעי כלי ואינן כלי שרת וקשיא לריב"י:

בשמחת שלמה הכתוב מדבר. לאו במקדש היו מחללים אלא בחוץ היו מחללים לשמחת שלמה אבל חליל של קרבן אינו כשר אלא בלוים:

ושמחת לבב כהולך בחליל. רישא דקרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב וכו' ושיר זה היינו הלל דליל התקדש חג היינו פסח ודריש הכי אימתי השיר זה נוהג כשיש שמחת לבב שהולך בחליל:

למה קורין וכו'. ובפסח אין קורין אלא בי"ט הראשון בלבד:

ולמה וכו'. ולמה תקנו חכמים שיהא החליל מכה דוקא בימים אלו שקורין הלל דהא דיליף מקרא השיר יהיה לכם וגו' אינו אלא אסמכתא בעלמא וגם בשעת שמחת השואבה למה החליל מכה:

שזה לקיצים. פי' לפרקים ידועים:

וזה חביב. הלל הוא חביב וכן חליל חביב תקנו שזה יהיה ביום שיהיה זה:

אית תניי תני. בתחלה היו מחלקין החמץ ואח"כ המצה ואיכא דתני בהיפך מצה תחלה ואח"כ חמץ:

שהוא חביב. שהמצה חביב ומקדימין לחביב:

שהוא תדיר. חמץ אוכל בכל יום משא"כ מצה שאין אוכלין אלא בפסח והכהנים במקדש:

שמשם שואבים רוח הקדש. כדמייתי בסמוך מעובדא דיונה בן אמיתי על שם ושאבתם מים בששון וכו'. דמתרגמי' ותקבלון אולפן חדת בחדוה מבחורי צדיקייא:

דלמא. כמו מעשה שהיה:

נסבין וכו'. היו מקבלין שני סלעים בכל שבת לדרוש להקהל קודם שיבא ר"י לבית המדרש שלא ילכו להם א"נ מפני כבוד הציבור:

מצמתא. לשון סגירה ועיכוב הוא כמו צומת הגידין מבעד לצמתך:

ואת יושבי צידון. אלמא צידון מגבול אשר הוא:

לך צרפתה אשר לצידון. ויונה בן צרפית היה כדאיתא בפרקי ר"א שמעינן דיונה מצידון היה והיינו מאשר:

עאל ר"י. אח"כ בכנס ר' יוחנן לבית המדרש ודרש שיונה מזבולן היה:

בשובתא חורייתא. לשבת אחרת שהיה שבת של יודא בר נחמן לדרוש א"ל ר' לוי שיקח הוא השני סלעים רק מחול לו לדרוש גם היום קודם שיבא ר' יוחנן:

ה"ג ואיעול מצמתא קהלא וכו':

וירכתו על צידון. רישא דקרא זבולן לחוף ימים ישכון ואיירי ביונה שירד לחוף הים ואח"כ לחוף האניות שהושלך לים וקאמר שירכתו של יונה היה אמו על צידון מאשר:

ופריך וכתיב וירד יפו לא הל"ל אלא וירד עכו. שהרי עכו בסוף גבול אשר הוה כך כתיב אשר לא הוריש יושבי עכו והיורד מיפו לים צריך לבא לעכו א"כ לא ה"ל לירד אלא מאשר לעכו וגבול זבולן סמוך לגבול אשר קשי' ליה נמי אס"ד דמזבולן היה הל"ל וירר עכו:

ונכנס לשמחת בית השואבה. ושרתה עליו רה"ק שילך לנינוה ומשם ברח לכך הלך ליפו ולעולם מאשר ומזבולן היה:

מ"ט. כלומר מנ"ל שהשכינה שורה מתוך שמחה:

כנגן במנגן אין כתיב כאן. דהוה משמע שניגן בכלי שיר המנגן אלא הכי קאמר והיה כנגן דבר הגורם המנגן והוא הלב המבין שכן נקראים המשוררים בדברי הימים מבינים ושרתה עליו רוח ה':

דיפלי איסטבא. פי' די שנים בלשון יון פלי לשון שרים איסטבא לישיבת שרי' של אלכסנדרי':

בסילקי. פלטירין גבוהים נקראי' בסילקאות:

איסטיו. כמו אסטבא:

ושבעים קתדראות. לע' סנהדרין שעשו להם:

ובימה. כעין אלמימר"א שלנו:

וחזן הכנסת. שמש הציבור:

על כל ברכה וברכה. שבירך העולה בתורה א"נ על ברכות הש"ץ קאי לפי שהן לא היו יכולין לשמוע קולו מפני ריחוק המקום ורוב ההמון שבו:

אע"פ כן. שהיו רוב עם בתוכו:

אלא כל אומנות בפני עצמן. כגון צורפי זהב בפני עצמן וכן כולם:

ומשם היתה פרנסתו יוצאה. שהיה נשכר להם למלאכתו:

תני רשב"י. מ"ט איענשו אנשי אלכסנדריא:

והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף לראותה עוד:

א' בימי סנחריב. שירדו למצרים לעזרה ובסיפא דקרא דאשר ראיתם כתיב ה' ילחם לכם על כן אין לסמוך על עזרת מצרים כי הבל וריק יעזורו אלא ה' ילחם לכם:

וא' בימי יוחנן בן קרח. דכתיב אם שום תשימון פניכם לבא מצרים והיתה החרב אשר וגו' הרי על שהלכו בדרך לשוב מצרים נענשו:

ה"ג ואחת בימי טרגיינוס. שנתקיים בהם והשיבך ה' באניות שע"י אניות נהרגו כדמסיק:

בוא וכבוש את היהודים שמרדו בך. דסברה שלכך התענו והתאבלו בט"ב שמצערים על שנולד לה בן ושמחו בחנוכה על שמתה בתו והיינו המרד:

תשב לבוא בספינה בעשרה ימים ובא בה' ימים ע"י רוח שאינה מצויה:

אמר. להו במה עסקתם בתורה אמרו לו כך וכך אמר להם האי גברא וכו' כלומר עליו נאמר המקרא הזה וגזרת מלך הוא:

מאי דעבדת בארעייא. באנשים המונחים בארץ יעשו בנשים העומדים על הארץ כלו' שיהרגם ובאיכה רבתי הגירסא מאי דעבדת בעילייא עביד בארעייא והיא נראית עיקר:

נגדעה. נחתכה קרן וכבוד ישראל שלא יהא כבוד לרוב עם מישראל ככבוד הזה עד עת בוא משיחנו בבי"א:

מתני' מתקנין תיקון גדול. מפרש בגמ' בראשיהן. בראש כל מנורה ומנורה:

גמ' מלקין אותו. שנשבע לשוא ומשעה שיצאת שבועה מפיו הרי הוא כנשבע על עמוד של שיש שהוא זהב שאף זה נשבע על דבר שאי אפשר ובשבועות תנן דהיינו שבועת שוא וחייבין על זדונה מכות וכגון שהתרו בו:

ומשני מתנמנמין היו. וה"ק לא טעמנו טעם שינה כדרך ב"א הישנים על מטתם:

כהאי דתנינן תמן. במדות פ"ב:

ה"ג וחלקה היתה בראשונה. פי' עזרת נשים היתה חלקה ולא היו זיזין יוצאין ל"א וחלקה היתה שהיתה פרוצה בלא מחיצה ומעקה סביב לה:

והקיפוה. גזוזטרא זיזין הבולטין מן הכותל סביב סביב ובחג היו מניחין עליהן נסרים ועליהן נשים עומדות ורואות בשמחת בית השואבה:

ממי למדו. לעשות גזוזטראו' דהא כתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית שהודיע הקב"ה ע"י גד החוזה ונתן הנביא:

ומשני מדבר תורה. כלומר קרא אשכחו ודרשו שצריך להבדיל אנשים מנשים ולעשות גדר שלא יבואו לידי קלקול:

משפחות משפחות לבד. משפחות בית דוד לבד ונשיהם לבד:

זה הספידו של משיח. ב"י שיהרג במלחמת גוג:

זה הספידו של יצה"ר. שיהרג ובוכין הצדיקים שנזכרים בצערן שהיה להם לכבוש אותו בחייהם והרשעים נזכרין בצערן על שלא כבשו אותו:

וגובהן. של מנורות שהיו שם היתה ק' אמה:

כל דתלי ק' אמין. כל שגבוה ק' אמה צריך בסיס ל"ג אמות ושליש שהן שליש גבהו וכן צריך מכל צד והסולמות לא היו יכולין לעמוד על הבסיס שהיה משופע אלא על הארץ ממש נמצא שהסולמות שהיו עומדים מכאן ומכאן למנורות היו אוכלין בעזר' ס"ו אמה על ס"ו אמה:

והתני. בפ"ה דמדות:

כל העזרה. לא היתה אלא קפ"ז על רוחב קל"ה. צא מהם ק' להיכל וי"א אמה אחורי בית הכפורת נשתיירו ע"ו אמות נמצא שלא נשתייר בכל העזרות אלא תשעה אמות אפי' לא היה שם אלא מנורה א' ואנן על כל מנורה ומנורה תנן ועוד העם היכן היו עומדים:

אשכח תני. מצא ברייתא דתני בה שמקום המנורות והסולמות היו מעשה ניסים ולא היו ממעטין בעזרה א"נ שעמדו בלא בסיס:

מה ביד כולהם וכו'. מיבעיא ליה פירושא דמתני' אם ביד ד' פרחי כהונה ביחד היו ק"ך לוג שמן או ביד כל אחד היו ק"ך לוג ולא איפשטא:

מתני' מבלאי מכנסי כהנים. ממכנסי כהנים הבלויות ומאבנטיהן הישנים:

מפקיעין. מפרש בגמ' שלא היתה מאירה. לפי שהמנורות גבוהות ק' אמה והר הבית גבוה והאורה זורחת בכל העיר:

גמ' מבלאי מכנסי כה"ג. שהן היו מפשתן יפה ונאה לכך היו מדליקין המנורה מהם:

את הנרות שבחוץ. הן המנורות שבשמחת בית השואבה ושאר הנרות שהיו דולקות בעזרות בלילה לצורך הכהנים:

כתיב להעלות וכו'. לכך לקחו פתילות של פשתן ולא של צמר גפן אע"ג שהוא נאה הימנו מפני שהפשתן מעלה להב יותר וכתיב להעלות נר תמיד שתהא השלהבת עולה מאיליה:

מפשילין. היו מוציאין פתילות ארוכות:

יכולה אשה וכו'. מותרת אשה לברור חטים מפסולת שבהן לאור המערכה:

לאור המערכה. שהמזבח היה גבוה י"א אמה וכותל המזרחי היתה נמוכה כדתנן בפ"ב דמדות:

ופריך ולא היו מועלות. וכי אין מעילה במה שנהנית באור המערכה:

ומשני לאו. אין בו מעילה וכדאריב"ל:

קול. של כלי שיר שהן הקדש:

וריח. הקטרת:

אין בהן מעילה. כיון דאין בהן ממש:

מיריחו היו שומעין קול שער הגדול. ומירושלים עד יריחו עשרה פרסאות:

המגריפה. קול מין כלי נגון ולקמן בפרקין מפרש לה:

בן קטון. שם אדם וכה"ג היה ועשה גלגל לכיור לשקעו בבור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה וכשהיו מעלים אותו מבור לקדש בו היה קול הגלגל נשמע עד ליריחו:

ה"ג גביני כרוז. כהן שהיה מכריז בכל בוקר עמדו כהנים לעבודתכם:

צלצל. צימבל"א בלע"ז:

קולו של כ"ג הידוע להם בשעה שהוא מזכיר את השם שאמר אנא השם חטאתי וכו' ונשמע קולו עד יריחו:

בהרי אכוור. שם המחוז:

מתני' באבוקו' של אור. בד' או בח' אבוקות וזורק את זו ומקבל את זו:

דברי תושבחו' מפרש בגמ' שעליהן הלוים עומדים. בכלי שיר בשמחת בית השואבה אבל הדוכן לשיר של קרבן אצל המזבח היה:

גמ' יש מהן אומרים. היינו תושבחת' דמתני' שמשבחין להקב"ה על כך:

ה"ג אלו חסידים ואנשי מעשה. שהיו חסידי' מנעוריהם:

שלא ביישה. שלא עברנו עבירה בילדותינו לבייש את זקנתינו:

כד הוה וכו'. כשהיה רואה אותן שעושין שמחת בית השואבה בקלות ראש אמר להם:

דאנן כאן מאן כאן. דלאפס נחשבו התושבחות לפני ה' אם אינן עושין ביראה ובאימה שאינו צריך לקילוסן של אלו שהרי כתיב אלף אלפין וגו' ישמשוניה ואין שימושן אלא לשורר ולשבח לפניו:

כד הוה וכו'. כשהיה רואה אותן בכשרות ושמחים בעבודת ה' וביראתו היה אומר אם אין אנחנו כאן להודות ולהלל לה' מי כאן שישבח במקומינו שחביב לפני ה' קילוסן של ישראל יותר מקילוסן של מלאכים:

ונעים זמירות ישראל. ברישא דקרא משיח אלקי יעקב וה"פ משיח של אלהי יעקב שנעי' לפניו זמירות ישראל ושניהם אהקב"ה קאי:

יושב תהלות ישראל. שכל שבח שישראל מקלסין משרה שכינתו עליהם ושמעינן מהכא שחביב לפניו קילוסן של ישראל משל מלאכים מדמוריד שכינה למטה:

היה משתבח בקפיצותיו. כשהיה מרקד בשמחת בית השואבה היו משבחים אותו שאין שם מי שיודע לרקד ולקפץ כמותו:

בשמונה אבוקות של זהב. היינו של אור והיו מבהיקים כזהב והיה זורק א' ונוטל אחת ואין אחת נוגעת בחברתה:

נועץ גודלו של שתי ידיו ונשען עליהם עד ששוחה ונושק את הרצפה לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה:

ונפסח. ואטלע לפי שכשזוקף גופו מאליו ואינו נשען על ידיו בחזקה לדחוף גופו למעלה נמצא כל אונס זקיפתו על מתניו:

כתיב וישב דוד וכו'. מייתי ליה הכא לאשמועינן דנכון לעשות כן לרקד לפני ה' שכן עשה דוד המלך לפני ארון האלהים:

ארכיסטים. ארכי שר סטים לסטים:

גדר לפנים מגדר היה. מדכתיב גדרות לשון רבים קדרש:

והוה חמי ליה. והיה דוד רואה את שאול שמשלשל הצניף שעליו מעט ומגלה לבושו מעט כנגד מה ששלשל מבגד העליון כדי שבהגלות לבושו לא יהא נראה פרועו:

ותחס עליך. שאתה חסת על עצמך ואע"ג דיהיב טעמא כי משיח ה' אי לאו צניעותא דחזי ביה לא הוה משגח בהאי דרודף הוה:

ועם האמהות. ולא קאמר לפני האמהות אלא עם האמהות שהוא להם כבן אצל אמו:

לעגלה אשתו. והיינו מיכל ש"מ שהיה לה בנים:

שגעת כעגלה ומתה. והלכך נקראת עגלה שמתה בלדתה ועד יום מותה לא הוה לה אבל ביום מותה הוה לה:

מתני' תקעו והריעו ותקעו. זהו סימן לילך ולמלאות מים לניסוך מן השילוח:

הגיעו לעזרה. לקרקע עזרת נשים:

והפכו פניהם למערב. לצד העזרה וההיכל כדי לומר דבר זה:

שונין. כופלין לומר אנו ליה משתחוים ומודים על מה שעבר וליה עינינו:

גמ' אכריז כרוזא. שהיה מכריז מי שדרכו להכריז בכל יום עמדו כהנים לעבודתכם וכו' כדאיתא בתמיד:

אמרין ליה. שהוא לשון עברי וגבר היינו תרנגול:

אמר להם. רב:

והא תנינן בשקלים בן גבר על נעילת שערים וכי איכא לפרושי בן תרנגול היה ממונה:

עשירית למעלה. עשירית מלמעלן קאמר דנחית עשרה ועמד על החמישית עדיין יש חמשה מעלות לירד עד עזרת נשים או דלמא עשירית מלמטן דנחית חמשה וקאי אעשרה:

משתחויתם. משמע שתי השתחוית:

שהיו משתחוים לחמה ומשתחוים להיכל. דרך כבוד כלפי מעלה שהיו פורעים ומתריזים עצמם שמתחל' הגביהו עצמן ואח"כ הניחו עצמן למטה כעין השתחויה ל"א משתחויתם מלה מורכבת ממשתחוים וממשחיתם ודריש השתחויה לחמה והשחתה להיכל וה"ג משתחוים לחמה ומשחיתים להיכל כ"כ הי"מ והראשון נ"ל:

הא וותרה לאלף. כלומר והלא יותר מאלף עשו והקב"ה וויתר להם בתמיה:

אלא. ה"ק שתי רעות אלו עשו בבת אחת:

מתני' שלשה לפתיחת שערי'. כשפותחין שערי העזרה תוקעים תר"ת וחשיב להו לג' תקיעות:

ותשע לתמיד של שחר. כשהיו מנסכים נסכי התמיד הלוים אומרים בשיר וג' פרקים היו מפסיקים בו ועל כל פרק היו הכהנים תוקעים תר"ת ומשתחוים העם הרי ט' תקיעות:

ובמוספין. ביום שיש בו מוסף מוסיפין עוד תשע לשיר של מוספין:

בין קדש לחול. כשקדש היום להודיע שחשכה ויש מעתה חיוב סקילה במלאכה:

ג' לפתיחת שערים. כמו בכל יום:

וג' לשער העליון. דאמרן לעיל עמדו שני כהנים בשאר העליון קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו:

וג' לשאר התחתון. דתנן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו ומאריכין בהן עד שהגיעו לשער התחתון והוא השער היוצא למזרח:

ג' למילוי המים. לאחר ששאבום ובאו להם לעזרה דרך שער המים תקעו והריעו ותקעו:

על גבי המזבח. כשזוקפין את הערבה כדתנן לעיל בפ' לולב וערבה וזוקפין את הערבה בצידי המזבח ותקעו והריעו ותקעו:

גמ' ההן תנייא. האי תנא דברייתא:

חדא. מצוה אחת הן ובחדא חשיב להו:

וההן תנייא. והאי תנא דמתני' שתמצא אומר. כשתדקדק בדבריהן:

ה"ג אחת על כל מטה ומטה רי"א אחת על כל דגל ודגל. וה"פ לכ"ע על כל דגל ודגל קודם נסיעתו היו תוקעין תר"ת כדדריש בספרי מן המקראות אלא דרבנן סברי על כל שבט בפני עצמו היו תוקעין דבכל דגל יש ג' שבטים היו תוקעין על הראשון תקיעה ונסע מיד ואח"כ על הב' תרועה ונסע ואח"כ על הג' תקיעה ור"י סובר דלא התחילו ליסע עד אחר תר"ת נמצא שכולן מצוה אחת הן:

ה"ג ותני שלש למעל' עשירית. וה"פ דפריך והאיכא נמי ג' ואיכא נ"א תקיעות בע"ש שבתוך החג:

ומשני הא חורי. האי פליגא ותנא אחרינא הוא דמאן דסובר שתוקעין למעלה עשירית סובר שלא היו תוקעין ע"ג המזבח:

זאת אומרת. ממתני' שמעינן שלא היו תוקעין אלא לניסוך המים דאס"ד למילוי המים היו תוקעין ה"ל נ"א תקיעות בע"ש שבתוך החג דהרי בע"ש היו ממלאין מים לצורך מחר כדתנן במתני' ס"פ לולב וערבה וניתוספו עוד שלש ולמילוי המים דתנן היינו בשעה שהיו מנסכין וממלאין הספל מים:

ופריך ואילין אינון וכו'. וכי לא היה יום שהיה בו מ"ח תקיעות אלא בע"ש שבתוך החג והא איכא אחרנייתא דהיינו ר"ה שחל להיות בשבת שיש בו מ"ח תקיעות כ"א שבכל יום וט' למוסף שבת וט' למוסף ר"ה וט' למוסף ר"ח הרי מ"ח:

אלא כמאן דאמר יתקעו. דכתיב ובני אהרן יתקעו בחצוצרות מה ת"ל יתקעו שכבר נאמר ותקעתם בחצוצרות והל"ל ובני אהרן בחצוצרות:

המוספין יתקעו. כלומר כשהמוספין לבדן כגון שחל ר"ח או ר"ה בחול תוקעין על כל א' בפני עצמו אבל כשחלו להיות יחד אין תוקעין אלא אחד על כולן ויותר נראה דה"ג אלא דלא כמ"ד יתקעו לפי מנין המוספין תוקעין וכ"ה בברייתא בבבלי בפירקין:

ה"ג ואפילו כמ"ד יתקעו לפי מנין המוספין יתקעו תקיעות היו מוסיפין לא היו מוסיפין תשע תקיעות. וה"פ בתלתא סגי דמיתקעו לא מרבינן אלא תר"ת א"נ ה"ג לא מוסיפין תרועות דמיתקעו לא מרבינן תרועות ובצרי להו:

הוא נבל הוא כינור. דדמיין להדדי בצורתן אלא דנימין יתירות היו בנבל מבכינור:

למה נקרא שמו נבל. דס"ד דלכך נקרא נבל שעשו כמו נבל יין אבל עכשיו דקאמר דצורתו כמו כינור פריך שפיר:

שהוא מלבין. ומבייש כמה מיני זמר שזמירתו ערב לשומעים ונבל בהיפוך אותיות לבן:

ע"י עור שאינו עבוד וכו'. ולכך נקרא נבל שנעשה מדבר פחות מלשון נבלות ופחיתות:

ארדבליס. זוג ועינבל שקורין אשקליט"א:

סורח. מערבב את הנעימה כשהיה קול זה מסיים:

חליל. היינו אביב:

צלצל. שני כלים מכין זה על זה וקולם דק וקורין צנב"ש:

מכתשת של מקדש. שבה היו כותשין סממני הקטרת והיתה קולה צלול מפטמת הבשמים יפה ונותנת ובהן ריח כדתניא שהקול יפה לבשמים:

שני כלים. צלצל ומכתשת:

ארוחה. כמו ארוכה פי' תרופה ורפואה למכתם:

ועליהן הוא אומר. על נחשת כיוצא בהן כתיב:

ה"ג נחשת מרוק נחשת ממורט. ושני מקראות הן בד"ה כתיב מרוק ובמלכים כתיב ממורט וענינם א' דמרוק קלל שהוא מלוטש ומצהיב וממורט נמי מלוטש כמו למען היות לה ברק מרוטה:

וכלי נחשת מוצהב וכו'. מקרא הוא בעזרא:

חד מיניהון כתריי דזהב. נחשת שלהם היה יפה מאוד שהיה שוה כפלים כשל זהב דשנים מיותר דסתם רבים שנים:

תריי מנהון כתרי דדהב. וה"ק וכלי נחשת מוצהב הרבה הביא עזרא הרבה אלא שנים מהן היו חמודות כזהב ואי לא כתיב שנים ה"א דכולן חמודות כזהב או דה"א שלא היו שם יותר משני כלים של נחשת כמיעוט רבים:

כאיסר. מקור המעיין שנובע משם רחב כאיסר:

מגריפה מין כלי ניגון וצורתו כעין מגריפת אש:

עשרה נקבים היו בה. ובכל נקב היה קנה אחד שהיו בו ק' נקבים וכל נקב שבקנה היה מוציא זמר בפני עצמו:

מאה נקבים היו בה. ובכל נקב קנה שהיו בו עשרה נקבים:

מדברי שניהם. כלומר בזה שניהם שוים:

מי קודם. מי אמרי' שבת קודם דתדיר הוא או דלמא ר"ח קודם כדי להודיע שהוא ר"ח:

חיילי' דר"י. כחו וראייתו של ר' ירמיה דסובר ר"ח קודם. מהא דתניא שירו של ר"ת קודם וה"נ קרבן מוסף ר"ח קודם:

כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ר"ח דפשיטא להו לב"ד שקידשוהו כהלכתו ור' ירמיה סובר דאף הקרבן מקדימין להודיע שהוא ר"ח:

מתני' י"ט הראשון של חג. כ"ד משמרות של כהונה היו במקדש וכולן עולות לרגל וזוכות בחובות הבאות מחמת הרגל וט"ז משמרות מקריבין ט"ז בהמות שהם י"ג פרים ואילים שנים ושעיר א' נשארו ח' משמרות לי"ד כבשים:

ששה משמרות. מן השמנה היו מקריבין ב' כבשים כל א' מהם הרי י"ב כבשים והשאר שהם ב' משמרות הנשארות מקריבין א' א':

בשני שנתמעט א' מהפרים ונשתיירו ט' משמרות לי"ד כבשים חמשה מהן היו מקריבין שנים שנים הרי י' והשאר שהם ד' משמרות הנותרות מקריבות א' א':

בשלישי שנתמעט עוד א' מן הפרים ונשארו י' משמרות לי"ד כבשים ד' משמרות מקריבין ב' ב' הוי להו ח' והשאר א' א' ששה כבשים לששה משמרות בשביעי כלן שוין המשמרות ומקריבות כבשים שוות שכל אחת מקרבת אחת שהרי אינו אלא ז' פרים ואילים ב' ושעיר אחד לי' משמרות נשארו י"ד כבשים לי"ד משמרות:

בח' חוזרים לפייס כברגלים. פר א' איל א' וז' כבשים שמקריבין בשמיני אין קרבנן כסדר קרבנות החג לפי סדר המשמרות אלא כל המשמרות באות ומפייסות עליהן כמו שמפייסות בשאר הרגלים וסדר הפייס מפורש ביומא פרק בראשונה:

אמרו משמר שהקריבו פרים היום לא היו מקריבין פרים למחר. שהמשמרות שהקריבו אתמול כבשים לא היו מניחין אותן אלא חוזרות חלילה:

גמ' מהו להתחיל מהן לרגל הבא. כגון בפסח יקריבו אילו שנים משמרות פרים בלא פייס:

מתניתא אמרה כן. ממתניתא איכא למיפשט דלא הקריבו בלא פייס:

בשמיני חזרו לפייס כברגלים. והשתא בשמיני הסמוך חזרו לפייס כ"ש בשאר רגלים דלא נטלו בלא פייס:

לא צורכה. כלומר לא קמיבעי' ליה אלא לרבי נתן:

ע"ד דר"נ. מיבעיא אם נטל המשמר הנשאר מימי החג בפסח פר ראשון בלא פייס כי היכי דמקריב א' מהן בשמיני בלא פייס או לא שהפסיד חלקו:

אר"י ותני כן. כלומר הא דבסמוך שמיני רגל בפני עצמו וכו' אמרו ר"י וגם תנינן כן בברייתא:

כולהם כתיב וביום. בקרבנות של חג בפ' פנחס בכלהו כתיב וביום ובשמיני כתיב ביום לומר שהוא חלקו:

ה"ג ברכה א"ר אילא זמן וה"פ שצריך לברך בו שהחיינו:

קרבן. בח' מקריבין פר א' ואיל אחד ואם היה כסדר פרי החג א"כ היו בו ו' פרים ואילים שנים:

מתני' באמורי הרגלים. מה שאמר ברגלים כלומר בקרבנות האמור' ברגל היו כל המשמרות שוים כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחוד ויחיד ועורות של עולות ראיה ושל מוספי ציבור ושל שעירי חטאת:

ובחלוק לחם הפנים. כשאירע שבת ברגל שבשבת מסלקין אותן ומסדרין אחר כדכתיב וביום השבת יערכנו:

ובעצרת. כשאירע בשבת ויש בו חלוק חמץ של ב' לחם וחלוק לחם הפנים שהיא מצה אומרי' לו לכל א' כשנותנין לו חלקו בלחם הפנים הילך מצה וכשנותנין לו חלקו בשתי לחם אומרי' לו הילך חמץ לפי שאין חולקין קרבן כנגד קרבן אלא מכל קרבן כל א' נוטל חלקו כדנפקא לן מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו לפיכך מודיעין אותו שנותנין חלקו בין בחמץ בין במצה:

משמר שזמנו קבוע. לשמש בשבת זו שחל הרגל להיות בתוכה:

מקריב תמידין. שהרי אינן בשביל הרגל:

נדרים ונדבות. שנדרו ונדבו בה כל השנה והביאום ברגל:

ושאר קרבנות ציבור. לאתויי פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז ששגגו ב"ד וטעו בהוראה ועשו רוב הקהל על פיהם ואם אירע כן ברגל משמר שזמנו קבוע מקריבין אותו:

מקריב את הכל. לאתויי קיץ המזבח כשהוא בטל שכלתה הקרבת התמיד ואין מביאין שם נדר או נדבה לוקחין ממעות הנותרות משירי הלשכה ומקריבין אותן והן נדבת ציבור ואף אלו אם קרבו ברגל משמר שזמנו קבוע מקריבין אותן:

בין מלפניה בין מלאחריה. אם חל י"ט לאחר שבת אע"ג דלא ה"ל שבת שבתוך החג אפ"ה הואיל וצריכין להקדים ביאתן מע"ש בשביל י"ט שהרי בשבת לא יוכלו לבא חולקים בלחם הפנים וכן אם חל ח' לפניהם בע"ש אע"פ שאין השבת בתוך החג חולקין הואיל ולא יכלו ללכת:

חל להיות יום אחד להפסיק בינתים. כגון שחל יום טוב ראשון בב' בשבת היו יכולין לבא באחד בשבת והן קדמו ובאו מערב שבת או שחל יום טוב האחרון בחמשה בשבת שהיו יכולין לילך בערב שבת ונתעכבו שם בשבת כל המשמר שנתעכבו שם אינו נועל אלא ב' חלות ומשמר הקבוע נוטל י' חלות וחולקין אותו בין משמר הנכנס למשמר היוצא כשאר שבתות השנה:

הנכנס נוטל שש. שהמשמרות מתחלפות בשבת זו עובדת שחרית וזו עובדת ערבית:

הנכנס נוטל ז'. ב' חלות יתירים בשכר הגפת דלתות שהם נועלין הדלתות שפתחו המשמר היוצא בשחרית:

הנכנסין חולקין ביניהן. לחם המגיע לחלקם בצפון כדי שיראה לכל שהן נכנסין שהצפון עיקר:

והיוצאין בדרום. כדי שיראו שהם יוצאין והולכין להן לפיכך שינו מקומם אצל רוח שאינו עיקר:

בלגה. שם המשמר:

לעולם חולקת בדרום. ואפילו כשהיא נכנסת קנסא הוא דקנסוה:

וטבעתה קבוע. כ"ד טבעות היו בעזרה במקום המטבחיים לכ"ד משמרות כהונה וטבעת של כל המשמרות פתוחות מצד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה למטה לתוך הרצפה וטבעת של בלגה קבוע ואינה נהפכת וצריכה להשתמש בשל אחרים וגנאי הוא לה:

וחלונה סתומה. חלונות היו בלשכות החליפות ששם גונזין את סכיניהן וחלונה של בלגה סתומה דקנסוה רבנן משום מעשה שהיה כדמפרש בגמרא:

גמ' כתיב חלק כחלק יאכלו. ללמד על חילוק לחם הפנים וב' הלחם שחולקין בשוה:

יכול אף בשאר ימות השנה כן. שיחולק כל קרבן לכ"ד משמרות:

תלמוד לומר לבד ממכריו על האבות. חוץ ממה שמכרו אבות לבנים כלומר שהתנו ביניהם שיהא כל אחד משמש בשבת הקבוע ויקח כל אחד קרבנותיו שיקריב בשבתו:

אית תניי תני. תחלה נותנו לו חמץ ואחר כך מצה:

מאן דאמר הילך מצה. תחלה היו נותנין לו מצה משום דמצה חביב לי' והקדימו לחביב:

מאן דאמר הילך חמץ. תחלה לפי שחמץ אוכל תדיר:

כל המשמרות. בשעת החג שכל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים היו חולקים כל המשמרות עם היוצאין בדרום:

מתני' אמרה כן חל להיות וכו'. אסיפא קאי דתנן הנכנסין חולקין בצפון והיוצאין בדרום והנך משמרות שאין זמנן כלל לא עדיפי ממשמר היוצא:

קרייא וכו'. קרא מסייע להאי תנא לר"י דסובר דהיוצאין נוטלין חמש:

ואחימלך מן המשמר היוצא היה. לכך אמר ליה דוד תנה לי לחם חמשה או הנמצא אם כבר אכלתם ממנו תנה לי מה שהותרת:

כדי לחלוק כבוד לנכנסין. שצפון חשוב שעבודת קדשי קדשים בצפון:

נכנסין דרך ימין. שפתח העזרה במזרח הבית היתה נמצא הנכנס צפון לימינו בבואו וצריך לילך לשם וחולקין מיד בבואם:

מרים בת בלגה. ממשמר בלגה היתה וכך שמה:

ובאה וטפחה ע"ג של מזבח. כשנכנסו יונים להיכל בימי יוחנן כה"ג עשתה כן:

לוקוס. זאב בלשון יוני:

שהגיע זמנה. של משמרות בלגה לעלות בשבתה ולא עלת ונראה שאין העבודה חביבה עליהם:

ונכנס ישבב. שסדר משמרות בלגה אחר ישבב וכשישבב יוצא בלגה נכנסת וכששהה משמרות בלגה לבא עיכב ישבב במשמרתו ולא יצא:

שימש בכהונה. ול"ג גדולה:

לפיכך. הואיל ועיכבוהו בביאתם איחרו חילוקם שיהא ביוצא:

ופריך ויעקרו אותה ממקומה. שתהא משמרה בסוף הכ"ד משמרות:

ומשני לית יכול. אי אפשר לעשות כן שקשה לפני המקום לעקור כבוד כל המשפחה אף על פי שעשו שלא כהוגן:

ופריך ויעשו אותן. לכ"ג משמרות ויהיה משמר בלגה נכלל במשמר שלפניה או שלאחריה ואין היחוס נעקר ממקומו:

ומשני לית יכיל. אי אפשר שיעשו כ"ג משמרות שאומנות גדולה היתה לשמואל ודוד להעמידן על כ"ד שבהיותן כ"ד אי אפשר לשום משמר שיגיע תחלת שנת היובל פעמיים במשמרה עד שיחזור חלילה על כל הכ"ד משמרות כגון שמשמר יהויריב בתחלת היובל הראשון יהיה משמר ידעיה בתחלת היובל השני וכן כולם או לסירוגין הא מיהת ודאי שאי אפשר למשמר יהויריב שיגיע אליהם תחלת היובל שנית עד אחר כ"ד שכבר הגיע לכולם נמצא שא"א לעשותן כ"ג דא"כ יתקלקל החשבון הזה וזהו ודאי אומנות גדולה מעשה חושב:

בשדה אחוזה. שהוקדש ולא נגאל ומכרו הגזבר כשיוצא ביובל ניתנת למשמר שפגע בו יובל:

ה"ג אמר רבי אבהו חישבתים. למשמרת כ"ד ולכ"ד יובלות זה אחר זה ומצאתי שאי אפשר למשמר ליטול ולשנות בשדה אחוזה עד שיטול חברו:

רחבות מלמעלן וכו'. כנגד ראש השור כשמהפכין הטבעת הוא כראש השור ממש:

שלא העמידו אותה על סכיניהן. כלומר שלא ישתמשו בהחלון ליתן בו סכיניהם:

כהא דתנינן תמן. פ"ד דמדות:

הדרן עלך פרק החליל וסליקא לה מסכת סוכה