מתני' בג' פרקים בשנה וכו'. ה"ק בג' פרקים שהם תעניות ומעמדות ויה"כ דמסיק בתר הכי כהנים נושאין את כפיהם בכל תפלה דהיינו שחרית ומנחה ונעילה ויש יום אחד באלו הפרקים שנושאין כפיהם ד' פעמים ביום והוא יה"כ שיש בו תפילת מוסף:

בתעניות ובמעמדות. ה"ק ואלו הן ג' פרקים תעניות ומעמדות ויה"כ:

ובמעמדות. אנשי מעמד היו מתענים ד' ימים בשבוע:

גמ' את ש"מ. ממתני' תלת:

שמתענין במעמדות. מדקאמר שנושאין כפיהם גם במנחה ש"מ שמתענין בהם:

שמתפללין ד'. שחרית מוסף מנחה ונעילה וסובר דמתני' בכל ג' פרקי' איירי שיש בהן ד"פ נשיאת כפים וגם בתעניו' ומעמדות יש בהם מוסף וכ"כ הרמב"ם:

ושאין נ"כ בלילה. דא"כ ה"ל למתני ה' פעמים ביום ערבית שחרית מוסף מנחה ונעילה:

ופריך וישא כפיו ואל יתפלל. כלומר מנ"ל למידק ממתני' שמתפללים ד' דלמא נושאין כפיהם בלא תפילה:

תני זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים שחרית ומוסף יש בהן נשיאת כפים מנחה ונעילה אין בהן נשיאת כפים:

בעירובין. דבעינן עירוב ובעינן שיתוף:

ובתענית ציבור. דאף במנחה ובנעילה יש בהן נשיאת כפים:

אף במגילת אסתר נהגו כר"מ. דאמר צריך לקרותה כולה:

לנשיאת כפים. כה תברכו את בני ישראל:

כך נשיאת כפים. כהן הנושא את כפיו אסור ביין:

איתפלגון. פליגי ביה:

חד יליף לה. כהן מברך מנזיר:

וחד יליף לה. כהן מברך משירות דהיינו עבוד' דכתיב לשרת ולברך בשמו. מקיש כהן מברך למשרת מה משרת מותר בחרצן דכתיב יין ושכר אל תשת הא בחרצן מות' אף כהן מברך כן:

אף נשיאות כפים אסור בב"מ. כהן הנושא כפיו אסור להיות ב"מ נמצא דבכל היקש איכא חומרא וקולא:

ופריך והא תני אם היה. הכהן מורגל בעירו מותר לישא את כפיו ואי מדאורייתא אסור מאי מהני שהוא דש בעירו ולא משני מידי ובבבלי משני אסמכתא בעלמא נינהו ותרווייהו לקולא ומותר בחרצן ולהיות בעל מום:

כהדא. כהא דרבי נפתלי כהן היה והיה לו אצבע עקום ושאל לרבי מנא אם מותר לישא כפיו:

א"ל מכיון. שבני עירך מורגלים בך וידעין שאצבעתך עקום מותר אתה לישא כפיך:

מעבר זלדקן. הי' מעבר מלישא כפיו מי שהי' שערות זקנו מפוזרות אחת הנה ואחת הנה:

ריגלא הוות. רגליו היו קטנים והעבירו רב הונא כיון שאין שערות זקנו נראה שלא יאמרו ראינו קטן נושא כפיו:

זאת אומרת. מדאוסר בעל מום בידיו ורגליו לנשיאת כפים ש"מ שאסור להסתכל בכהנים בשעת נשיאת כפים ואסרו ב"מ בידיו ורגליו שלא יסתכלו בו:

מפני הסיע דעת. שלא יסיח דעתו מברכת כהנים:

משה. לשון שבועה מצאתי ול"נ דר' חגיי אמר לר' יוסי גדול הדור כמשה:

דאנא מסתכלנא. בכהנים בשעת נשיאת כפים ואיני מסיח דעתי:

במוסף מנין. שנושאין כפיהם אע"פ שנשאו בשחרית:

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים:

המקרא הזה מסורס. שהל"ל תחלה וירד מעשות וגו' ואח"כ וישא אהרן את ידיו וגו' שהרי לעיל מיניה כתיב עשיית החטאת והעולה והשלמים:

אלא ללמד. שלא נשא כפיו עכשיו אלא בשביל שירד מעשות החטא' וכו' והן קרבנות מוסף וקמ"ל אעפ"י שנשא כפיו שחרית נושא שנית בשביל מוסף:

מה שירות בעמידה. דכתיב לעמוד ולשרת:

ויברכו את העם וישמע בקולם בדורו של חזקיה. הא דכתיב כאן וישמע בקולם היינו לפי שהיה הדור הגון נשמעה ברכת כהנים ואפי' אינן הגונים:

ויברכם. וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם:

ברכה סתומה. לא נתפרש איזו ברכה בירכם:

ומנין לנעילה. דשאר תפילות סמכו כנגד אבות או תמידין אבל נעילה קשיא ליה:

גם כי תרבו תפילה וכו'. היינו לאחר שנגזרה הגזרה וגרם עון שפיכ' דמים הוא דאינני שומע אבל קודם הגזרה מהני ריבוי התפילה לכך בתענית מתפללין תפילה יתירתא דהיינו נעילה:

בכל עצב. הכי מפרש לקרא בכל עסק מצוה ראוי להותיר ולהוסיף אבל דבר שפתים דהיינו תפילה אך למחסור ההוספה:

ע"י שריבתה בתפילה. נכשלת בדבריה וקיצרה שנותיו של שמואל:

וישב שם עד עולם. עד עולם של יובל או של בן לוי מצאתי ולי נראה דה"ק עד זמן שהוא ראוי לישב שם יהיה עולמו והיינו כשנותיו של בן לוי שהם חמישים שנה:

ופריך והלא אין עולם של לוי אלא חמישים שנה וכו' וחיי של שמואל נ"ב שנה הכי גרסינן והויין ליה חמשין ותרתיי:

ושתים שגמלתו. מלבד אותן שתי שנים שגמלתו יהיו חמשים שהרי לאחר הגמלו אמרה שישב שם עד עולם:

וכא הוא אומר הכין. סיומא דקושיא דר' לוי אדר' לוי הוא דכאן הוא אומר שכל המרבה בתפילה נענה:

ומשני כאן ביחיד. לא טוב ריבוי התפילו' אבל בציבור כל שמרבים בתפלה טובה היא:

מיכן שכל המרבה וכו'. ופליג אדר' לוי:

איתפלגון. פליגי בה רב ור"י:

בנעילת שערי שמים. דהיינו עם חשיכ':

בנעילת שערי ההיכל. דהיינו ביום לאחר הדלקת הנרות בפנים:

אית לך מימר נעילת שערי שמים ביום. בתמיה אלא ודאי בלילה והא אמרינן לעיל בר"פ דאין נשיאת כפים בלילה ועוד ביום תנן:

הוה צייר וכו'. היה משמר טליתו דרב ביה"כ:

א"ל רב כשתראה השמש בראש הדקלים תן לי טלית כדי להתפלל בו תפלת נעילה:

וכא הוא אמר בנעילת שערי היכל. מדצלי מבעוד יום דוקא:

ע"י. דרב מאריך הרבה בתפלתו היתה נמשכת עד נעילת שערי השמים:

נעילה. תפילת נעילה מהו שתפטור תפלת ערבית לרב מי אמרי' כיון דכבר התפלל בערב תו לא צריך:

ואיכן הוא מזכיר של הבדלה בתפילת נעילה דהא מצוה להבדיל בתפילה אע"פ שמבדיל על הכוס:

ואיך וכו'. אדרב פריך דקאמר תפילת נעילה פוטרת של ערבית איך יהא תפיל' ז' פוטרת של י"ח:

א"ל. ר' בא ולא כבר איתתב' דברי רב כאשר הקשתי לרב הונא ומה לך להקשות עוד:

א"ל ר' יונה וכי בשביל שאיתותב נתבטלו דברי רב אפשר שיהיה תירוץ על קושייתך:

מאי דקשי ר' בא. מאי דמקשי רבי בא שפיר קא מקשה ומאי דהקשה ר' יונה לא שפיר קא מקשה:

קל היקילו עליו. שימהר לאכול לאחר התענית לפיכך תקנו שתהא ז' פוטרת י"ח כי היכא דנפטר בשבת וי"ט בשבע מפני הטורח אבל ר' בא שפיר מקשה דבשביל למהר אכילתו אין לבטל הבדלה שבתפילה:

מריי. רבותיי מן כולכם שמעתי שאין הלכה כרב מדר' בא ור"י ורב הונא ורב אסי:

מזכיר של שבת בנעילה. ואומר ותתן לנו את יום המנוח ואת יה"כ הזה וחותם מקדש השבת ויה"כ ואע"פ שאין תפיל' נעילה בשבת יום הוא שחיוב בד' תפילות דהיינו שחרית ומוסף ומנחה ונעילה וכיון שחובת תפילה זו היום אינה פחותה משאר תפילות של יום:

מזכיר של חנוכה במוסף. ואומר על הניסים בהודאה:

אוספון עלה. הוסיפו עליו:

ר"ח ותענית היכן הוא מזכיר של ר"ח. בתפילת נעילה דתפילת נעילה אף בתעניו' אינה אלא שבע ברכות כתפילת נעילה דיה"כ ומזכיר אתה נותן וכו' באמצע לברכה אמצעית כמו שמזכיר הש"ץ בי"ה ונראה דמסיים העונה בעת צרה:

בהודייה. להראות שאינה באה בשביל ר"ח אע"ג דבשאר תפילות באה בעבודה:

בעבודה. ברצה כמו בשאר תפילות של י"ח:

ברכה רביעית. כמו בתפילת י"ט:

מה מצאנו בכל מקום. כשמתפלל ז' מזכיר של ר"ח ברביעית הוא הדין הכא נמי מזכירו ברביעית דאף בתפילת נעילה אינו מתפלל אלא שבע:

ונפק עובדא וכו'. ואסיקו הלכה למעשה כהא דאמר ר' בא שאף בנעילה בתעני' בראש חדש אומרן של ראש חדש ברביעית:

במה קורין בר"ח שחל בתענית. בגין מודעתין וכו' כדי להודיע שהיום תענית לפיכך נופלין על פניהן וכי לא ידעין בלאו הכי דהיום תענית ול"ל למינפל אאפייהו:

א"ל. ר' יוסי לכך נופלין כדי להודיע שקורין היום ברכות וקללות ולא בר"ח:

ה"ג קם ר"י עם ר"י בר פזי:

א"ל. ר' יוסי אתה שמעת מאביך דבר זה שקורין בר"ח אלא בעייני טב. ששם היו ב"ד יושבין לקדש החדש הלכך קורין שם בר"ח להודיע לכל שקידשו היום את החדש:

ושאר כל המקומות. מודה שקורין בר"ח ותענית בברכות וקללות:

ר"ח שחל להיות בשבת במה קורין. דמספק' לי' הא דתנן במתני' דמגיל' פ"ד לכל מפסיקין לר"ח וכו' אי קאי על הפרשיות דאם חל ר"ח בשבת אין קורין אלא בר"ח או דלמא לכל מפסיקין אהפטרות קאי אבל פרשיות של שבת אין נדחין ממקומן:

א"ל קורין בר"ח. שבעה:

ה"ג מתניתא אמרה כן לכל מפסיקין לראש חדש חנוכה ופורים ותענית ומעמדות ואי אהפטורות קאי הא תעניות ומעמדות בחול נינהו ולית בהו הפטרה אלא ודאי אפרשיות קאי וה"ה לר"ח שחל בשבת קורין שבעה בר"ח:

קורין ג' בר"ח וא' בחנוכה ר"ח תדיר ותדיר קודם וגם עושין אותו עיקר א"נ כיון שהתחיל בו קורא בו רובן של הקרואים כדאמרי' גבי נרות המנורה:

מטי בה וכו'. ואיכא דאמרו שמועה זו בשם ר' אבדימי:

אלא מחמת ר"ח. דאילו חל חנוכה בחול אין קורין אלא ג':

הגע עצמך. אמור לנפשך אם חל ר"ח טבת בשבת דאיכא שבעה קרואים ולא בא הרביעי מחמת ר"ח איך מודיעין שקורין בר"ח ד':

והדא שאילתי' דספק זו הוא שאלה שיש להסתפק בה הרבה:

ר' מפקד לאבדן אמוריה. ר' צוה לאבא יודן אמוריה שיכריז לפני הציבור מי שרוצה להתפלל ערבית של מוצאי שבת יכול להתפלל בעוד השמש זורח בשבת:

משכני. משך אותי ריב"י אצל פונדק א' והרחה לי שבמקום הזה התפלל ר' יוסי אביו של שבת בע"ש:

ר' יוחנן פליג וסובר דלא התפלל ר"י של שבת בע"ש דאסור לעשות כן:

ולא הוה וכו' סתמא דש"ס קאמר שלא היה צריך ר"י למפלג אדין זה דודאי מותר לעשות כן שהרי מוסיפין מחול על קדש:

ועוד. דאזלון מנהיגי חמורים מן עיר ששמה ערב היושבת בעמק לציפורי היושבת בהר ואמרו כשיצאנו כבר שבת ר' חנינא בן דוסא בטבריה הלכך אף שמקדימין ליכא איסורא שהרי ישנו מקומות שכבר חשיכה וי"מ שם דר"ח ב"ד נמי כר"ח ס"ל לפיכך הקדים לשבות והראשון נ"ל:

והיידא אמר. והיכן פליג ר' יוחנן:

של מ"ש בשבת. ועלה פליג ר"י דאין מקדימין לאפוקא שבתא:

ואפי' עלה. לא היה לו לר"י למפלג שאף ר' הכי ס"ל דמותר להתפלל של מ"ש בשבת:

עלון אדם למטתו. לישן ולא התפלל ערבית:

אין מטריחין עליו שירד. דרשות הוא:

כל זמן. שהיינו עושין כן שלא התפללתי ערבית מפני שכבר עליתי אל מטתי הייתי מתפחד כל הלילה:

לית לך. לעשות אם תרצה לישן בעוד יום אלא כר' להתפלל ערבית בעוד יום:

אראב"י. וכן תניא בברייתא ששאלו בבית המדרש תפלת ערבית מהו חובה או רשות:

אתיין. הנך תנאי כהני תנאי:

אין נעילה פוטרת של ערב. דהאיך יהו שבע פוטרות י"ח שהיא חובה דמשום טרחא לא מקילינן באיסורא:

מעשה בתלמיד אחד. והוא רבי שמעון בן יוחאי:

לבית הוועד. לבית המדרש שמתוועדים ומתאספים שם הת"ח:

התורגמן. שהיה עומד לפני ר"ג ומשמיע לרבים את הדרשה מפי ר"ג:

הפטר את העם. כלומר שישתוק מלתרגם עוד:

לר' זינון החזן אמור התחילו. שיתחילו לומר קדיש שלאחר הדרשה ובי"מ פי' שלא שמע רבי חוצפית ואמרו לרבי זינון שיאמר להעם שילכו להם והראשון נ"ל והוא עיקר:

א"ל. לר"ג וכי על מי לא עברה זילותך תמיד לבזות גדולי ישראל:

ונתמלא כל ראשו. שערות לבנות:

והיה ר"ע יושב ומצטער. שלא נתמנה הוא ואמר אולי מצאו בו דבר רע ח"ו או שאין תורתו חביבה לפני המקום והדר ואמר לא שהוא וכו'. שהוא דור עשירי לעזרא הכהן הסופר:

וכמה ספסלים. מתלמידים נתוספו שם באותו היום שר"ג לא הניח כל התלמידים לכנוס לבה"מ אא"כ היו בדוקים. כהאי דתנינן תמן בכמה משניות ביום שהשיבו את ראב"ע לישיבה לא היתה הלכה תלוי שכל התלמידים נכנסו לבית המדרש:

תמן תנינן. כתובות פ"ד:

א"ל מן אילין את חיי. כלו' מדבר קל כזה אתה מתפרנס:

א"ל. ר"י ועד עכשיו לא נודע לך שהתלמידים מתפרנסין בצער:

נעניתי לך. מחול לי כי דברתי לנגדך יותר מן הראוי:

חד קצר. כובס אחד:

מי שהוא כהן יזה מי חטאת. אפר מקלה. אפר הקלוי בתנור ובכירה כלו' סתם אפר:

מתני' אלו הן מעמדות לפי שנא' וכו'. בגמ' מפרש:

על כל משמר ומשמר היה מעמד. מקצת שבטי ישראל חלוקי' לכ"ד חלקים שלוחים מכל ישראל לעמוד על הקרבן עם הכהנים והלוים שבאותו משמר:

וישראל שבאותו משמר. שהיו רחוקים מירושלים ולא היו יכולים לעלות לעמוד על הקרבן במשמר שלהן מתכנסין בבתי כנסיות בעריהן ומתענים ומתפללים וקורין בתורה בכל יום במעשה בראשית להודיע שהעולם עומד על העבודה שעושים במקדש:

גמ' לא צורכא. לא היה לו לתנא לשנות אלא אלו הן מעמדות שמתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית אלא שבא להתחיל מתחילת הפרשה כלומר מתחילת הדבר למה תקנו מעמדות ואח"כ חוזר לתחלתו ומפרש מה הן המעמדות:

אילין תמידין. הני תמידין שמקריבין בכל יום קרבנותי' של כל ישראל הם א"כ היה ראוי שיהו כולן עומדין על קרבנותיהן והיכי ליעבד:

אם יהיו כל ישראל. בכל יום בירושלים בשעת הקרבת התמיד אי אפשר:

לית כתיב. הא לא כתיב אלא שלש פעמים בשנה וגו' ולא בכל יום:

אם יהיו כל ישראל יושבין ובטילין. בכל יום ממלאכה כדין מי שמקריב קרבן שאסור במלאכה בכל יום ההוא נמי אי אפשר לומר:

והכתיב ואספת דגנך. ואם כל ישראל ישבו בטלים מי יאסוף להם הדגן:

אלא. כלומר לפיכך התקינו הנביאים מעמדות שיעמדו על קרבן תמיד בשביל כל ישראל ובכל מעמד כהנים ולוים וישראלים וחלקוהו לכ"ד חלקים:

כ"ד משמרות מן הכהנים וכנגדן כ"ד מעמדות מן הכהנים ולוים וישראלים:

תני כ"ד אלף. היה מעמד מאנשי ירושלים:

וחצי עמוד. היו מאנשי יריחו ואף מיריחו היו יכולין להוציא מעמד שלם של כ"ד אלף אלא בשביל לחלק כבוד לירושלים לא הוציאו מיריחו אלא חצי מעמד:

הכהנים. שבכל מעמד היו לעבוד עבודה במקדש והם נקראי' אנשי משמר שהיו עובדין בכל שבת ההוא:

והלויים שבכל מעמד היו לשורר על הדוכן:

וישראלי'. מוכיחין על עצמן שעומדים שם על קרבנות הציבור בשביל כל ישראל:

כהנים ולוים וישראלים ושיר מעכבין את הקרבן. אם אין מעמד מכולן אין הקרבן לרצון דבעינן שיהיו הבעלים עומדין על קרבנן:

אלו הכהנים. שנאמר ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות:

לעבוד את עבודת וגו'. אלו הכהנים פי' בני ישראל הנאמר כאן על הכהנים נאמר שיעבדו הלוים עבודת הכהנים:

ולכפר על בני ישראל. היא עבודת הלוים והיינו השיר דאין להן עבודה אחרת:

אלו ישראל. שעובדין הלוים במקומם א"נ אלו ישראל העומדים על הקרבן:

מנין שהשיר מעכב. פי' מנין שמעכב כפרה ומעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר:

לכפר על בני ישראל זה השיר. ומה כפרה מעכבת אף השיר מעכב:

לראשי הגברים מבני איתמר. ויחלקו בני אלעזר ראשים לבית אבותם ששה עשר ולבני איתמר ראשים לבית אבותם שמנה ואומר בית אב אאד אחוז לאלעזר ואחד אחוז לאיתמר:

בית אב אחד. תפס אלעזר שניתוסף לו בית אב א' על כל א' וא':

אחוז. לשון תפיסה:

לחזיר י"ז. בחלוקת כ"ד בתי אבות כתיב בד"ה שיצא הגורל לחזיר י"ז ודריש מלת לחזיר שחזר המחזור לאלעזר שמתחלה היו ח' לאלעזר וח' לאיתמר הרי ט"ז ועכשיו הוסיפו ח' לאלעזר ובמשמר הי"ז חזר המחזור לח' משמרות הנוספות לאלעזר:

לעשותן כ"ג. משמרות בשעה שחטאה בלגה כדאיתא סוף סוכה:

לית יכיל. אי אפשר שיעשו כ"ג משמרות שאומנות גדולה היתה לשמואל ודוד להעמידן על כ"ד שבהיותן כ"ד אי איפשר לשום משמר שיגיע תחלת שנת היובל פעמיים במשמר' עד שיחזור חלילה על כל הכ"ד משמרות כגון שמשמר יהויריב בתחלת היובל הראשון יהיה משמר ידעי' בתחלת יובל השני וכן כלם או לסירוגין הא מיהת ודאי שאי אפשר למשמר יהויריב שיגיע אליהם תחילת היובל שניה עד אחר כ"ד שכבר הגיע לכלם נמצא שאי אפשר לעשותן כ"ג דא"כ יתקלקל החשבון הזה וזהו ודאי אומנות גדולה מעשה חושב:

בשדה אחוזה. שהוקדש ולא נגאל ומכרו הגזבר כשיוצא ביובל ניתנת למשמר שפגע בו יובל:

אר"א חישבתי'. למשמרות כ"ד ולכ"ד יובלות זה אחר זה ומצאתי שא"א למשמר ליטול ולשנות בשדה אחוזה עד שיטול חבירו:

עלו מן הגולה. בבית שני והשאר לא עלו שהרבה מישראל נשתיירו ולא רצו לעלות:

פשחור. כתב רש"י ומיבעיא לי דפשחור לא כתיב בכ"ד משמרות בד"ה:

ועשו כ"ד גורלות. כתב כינוי של כל אחד ואחד על קלף מיוחד ונתנם לתוך הקלפי:

בא ידעי'. בא אחד ממשמרה של ידעי' ונטל חלקו ועוד ה' גורלו' דה"ל שש ומי שהיה עולה בידו ראשון היה לשבת ראשונה שבסדר שהיו עולין מידו זו אחר זו כך היו עובדין בשבתותיהן:

שאפי' יהויריב. שהיה ראשון במקדש ראשון:

לא ידחה את המשמר שלפניו. דהיינו ידעי' לעולם ראשון ויהויריב נוטל אחד מן החמש שנטל ידעיה אבל הא ודאי שאין מוסיפין על כ"ד:

ויש מהן. מבתי אבות שקבעו עצמן לעולם. הכי גרסינן ויש מהן שהיו מגרילין כל משמר ומשמר:

כל שבוע. כל שמיטה:

תרין מינויין. לא היה ממנה אחד מן החכמים שיהא ראש לעולם אלא היה ממנה וחוזר וממנה כל שנה מי שהיה ראוי היה מתקיים ומי שאינו ראוי מסתלק:

מדדמך. סמוך למיתתו צוה לבנו ואמר אתה לא תעשה כן אלא תהא ממנה אחד לעולם לכל ימי חייו:

ומני וכו'. ועוד צוה ר' לבנו שיהא ממנה לרבי חמי בר חנינה שיהא ראש הישיבה:

ופריך ולמה לא. מנה רבי לרבי חמי בר חנינה לראש ישיבה:

בגין וכו'. בשביל שהיו צועקים אנשי ציפורי על ר"ח שהוא מציפורי ונתגדל אצלם אין ראוי שיתמנה עליהם:

ופריך ובגין צווחה עבדין. בתמיה. וכי בשביל שהם צועקים דברי הבאי ימנע ר' מלמנותו:

על שהושיבו. ר"ח לר' על דבריו ברבים לכך לא מינהו:

ר'. היה יושב ושונה הפסוק הזה וזכרו וגו':

א"ל. ר"ח הומות כתיב:

א"ל. ר' היכן למדת מקרא:

א"ל. ר"ח לפני ר"ה מבבל:

א"ל. ר' כשתרד להתם אמור לו שהוא ימנה אותך לחכם:

וידע. ר"ח שלא יתמנה אותו ר' כל ימי חייו:

מן דדמך. כשמת ר' רצה בנו למנות לר"ח ולא רצה לקבל עליו ההתמנות ואמר אין אני מקבל עלי ההתמנות עד שתתמנה ר' אפס מדרום תחלה:

והוה. שם זקן אחד ואמר אם ר"ח נתמנה ראשון אני מתמנה אחריו ואם ר' אפס ראשון אני מתמנה האחריו:

וקביל. ר"ח על עצמו שיהיה הוא שלישי להתמנות:

אר"ח. זכיתי להאריך ימים ולא ידעתי אם בשביל דבר זה שקבלתי להיות מתמנה אחרון:

אין. בשביל כשהייתי עולה מן טבריא לציפורי הייתי מעקם הדרך לכנוס לשאול בשלום דר"ש בן חלפתא:

בעין תינה. שם מקומו של ר"ש בן חלפתא:

לית אנא ידע. אין אני יודע אם הוא בשביל כך:

שמואל והנך של בית שילה היו שואלין בשלום הנשיא בכל יום והיו הנך דבית שילה נכנסין תחילה ויושבין תחילה:

פלגון וכו'. היו חולקין כבוד לשמואל שיהיה הוא תחילה:

עאל כו'. כשנכנס רב לארץ ישראל חלק ליה שמואל כבוד והושיבו תחלה:

אמרין אילין דבית שילה. אנן נהיו שניים ושמואל חלקו מחל ואנחנו לא נזוז ממקומינו:

וקבל. שמואל על עצמו שיהיה הוא שלישי:

ספר מעוני וכו' מפרש בסמוך:

וביטלו אחד. וכתבו בכולם מעוכה:

תשע היא. תשעה פעמים היא. דבכל התורה אף במקום דקרינן היא כתיב הוא חוץ מאחד עשר מקומות דכתיב היא וכן הוא במסורה:

הכי גרסינן בן יהוד מן ציפורין:

בזמן שהן שתי מיטות. רגילין היו לאכול בהסבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת:

הגדול שבהן מיסב. בתחלה על המטה הראשונה:

השני לו למטה ממנו. שאם הוצרך הגדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף:

והשני לו למעלה ממנו. ואם בא לספר מספר עם השלישי ואם בא לספר עם השני לו טובה הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני הקטן ממנו שיהא הוא למטה והקטן ממנו למעלה ממנו:

אבות. במערת המכפלה דרך הסב הן קבורין אברהם באמצע ויצחק למעלה ממנו ויעקב למטה ממנו:

אלא על הקרבנות. ואע"ג דקאמר בסמוך דאף על התורה ועל ג"ח העולם עומד כאן איירי בחוקות שמים וארץ ובסמוך איירי בעמידת שמים וארץ עצמם (ופי' הי"מ דחוק):

תמן תנינן. בפ"ק דאבות:

ושלשתן בפסוק א'. דממנו מוכח דעליהם עומדי' שמים וארץ דאמרינן תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין את התורה מוטב ואם לאו מחזירם לתוהו ובוהו וכיון דבשביל אלו ג' ישראל נקראים עם ה' כדמסיק א"כ עליהם העולם עומד (גם בזה פי' הי"מ דחוק):

זו תורה. שצריך להוציאן בפיו ושיהו שנונין בפיך:

זו ג"ח. דהיינו צדקה הניתנת ביד ודריש ידי כאילו כתיב ידו:

מה יקר חסדך. החסדים שעושה הקב"ה שבכל יום ג' שעות עוסק בתורה וג' שעות זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים וזהו ג"ח ואם בני אדם עושין שני מצות אלו בצל כנפיך יחסיון:

אלו הקרבנו'. שעל ידיהם. מתקיימים חוקות שמים וארץ:

ולאמר לציון עמי אתה. ע"י ג' אלו המצות ישראל הם עם ה':

אלא זה. שע"י מצות אלו הם מצויינים בעולם שאין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם:

ושלשתן. ברוב הפעמים הם דבר א':

נעשה הדין נעשה אמת. שהבריות מתייראין לעשות שקר שמא יתבענו בדין ויתברר שקרותו ויתבזה ואת רצונו לא הגיע:

נעשה אמת נעשה שלום. כי כשיתברר טענות כל אחר באמתתו לא יהיה עוד מחלוקת ביניהם כי יראה חבירו כשרותו:

אמת ומשפט וכו'. אין הפי' משפט של שלום דהיינו הביצוע אלא ה"ק משנעשה המשפט נעשה השלום:

מתני' פרשה גדולה. כגון פרשת בראשית שהיא ה' פסוקים קורין אותה בשנים ויהי רקיע באחד בשני הראשון קורא יהי רקיע ושנים קוראים יקוו המים וכן כולם:

בשחרית ובמוסף וכו'. הכא מיירי בכל שאר מעמדות שהיו חוץ לירושלים שהן היו קורין במעשה בראשית כמשפטן אפי' ביום שיש בו קרבן מוסף דהא אינהו לא טרידי אבל המעמדות שבירושלים ביום שיש בו קרבן מוסף לא היו קורין במוסף במעשה בראשית כדתנן לקמן קרבן מוסף אין בו במנחה והשתא קרבן מוסף מעמד דמנח' דלאו דידיה קא דחי מעמד דידי' לא מיבעיא:

בשחרית ובמוסף. הוא דמביאין ספר תורה וקורין פרשה גדולה בשנים וקטנה ביחיד אבל במנחה אין מביאין ספר תורה מפני טורח התענית אלא קורין על פה:

ערב שבת במנחה לא היו נככסים לבית הכנסת ולא היו קורין כלל. לפי שהיו טרודים לתקן צרכי שבת:

יום שיש בו הלל. כגון ימי חנוכה שיש בהם הלל ואין בהן מוסף אותן שבירושלים לא היו קורין שום פרשה בשחרית לפי שאין להם פנאי לעשות מעמדם שההלל דוחה אותו:

קרבן מוסף. ראש חדש שיש בו קרבן מוסף לא היו קורין שום פרשה בנעילה וכל שכן שלא היו קורין בפרשה במוסף עצמו ולא במנחה שהיא קודם נעילה שקרבן מוסף היה דוחה אותם:

קרבן עצים. יום שיש בו קרבן עצים אין בו מנחה אבל של בלילה אינו דוחה:

כך היה רבי יהושע שונה. קרבן עצים דוחה מעמד דנעילה וכל שכן שדוחה מעמד דמנחה דקרבן עצי כהנים קרב קודם תמיד של בין הערביים ואם דוחה מעמד של נעילה כל שכן שדוחה של מנחה הסמוך לו:

חזר רבי עקיבה להיות שונה כדברי בן עזאי. דקסבר קרבן מדברי תורה ודין היא שלא ידחה אלא מעמד דמנחה דליכא למיחש דלמא מדחי קרבן דדברי תורה אין צריכין חיזוק אבל קרבן עצים מדברי סופרים הוא ודין הוא דלדחי מעמד דמנחה ונעילה דבעי חיזוק כי היכא דלא לדחי לקרבן עצים:

גמ' שלשה קרויות שבתורה. אלו שלשה שקורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה לא יפתחו מי' פסוקים:

כנגד עשרת הדברות. הם הני עשרה פסוקים:

והא לית בהון. בהני תרי פרשיות יותר מח' פסוקים וג' קוראין בהן דתנן במתני' איתפלגין. פליגי בה רב כהנא ורב אסי:

חוזר. השני חוזר ומתחיל הפסוק שגמר בו שלפניו:

וחורנה. ואידך אמר חותך פוסק פסוק א' לשנים והראשון קורא חציו והשני חציו:

חוזר ב' פסוקים:

כי היכא דליהוי י' פסוקים:

ויהי ערב ויהי בקר שבפרשה בראשית ושבפ' ויהי רקיע חותך לפסוק בפני עצמו כיון שגם ביום הג' כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום ג' לפסוק בפ"ע הלכך חותך גם את זה אבל שאר פסוקים אסור לפסקן:

אפי' חותך. ויהי ערב ויהי בקר שבפ' יקוו המים אין בו אלא ט' פסוקים:

והרי פ' עמלק. פ' ויבא עמלק שקורין בפורים שאין בה אלא ט' פסוקים:

א"ל. שאני התם שמסיים שם סידורו של יום ואינו בדין שיקראו במה שאינו סידורו של יום כדי להשלים י' פסוקים:

לא יפחות מכ"א פסוקי'. והיינו כנגד ז' שקראו בתורה כל אחד ג' פסוקים ואס"ד דכל ג' צריכין לקרות י' פסוקים א"כ בעינן לששי כ' פסוקים ולשביעי ג' פסוקים הרי כ"ג ואנן כ"א תנן וקשיא לרב הונא:

יהי רקיע בתוך המים. וצריך לרצות על דבר מעניינו:

על יוצאי דרכים. שלא יזוקו בפחתים ובבורות:

יקוו המים וכו'. ותראה היבשה שתהיה ראויה להלוך בה:

מארת כתיב. לשון ארור:

ה"ג שלא יפילו. שרץ נפש חיה. ולא נפלים:

בע"ש. וכ"ש בשבת עצמו שאין מתענין:

ופריך וסנהדרין איך יכולים להתענות בכל יום בשנה כולה:

ומשני מחלקין היו. הסנהדרין עצמן על בתי אבות ובכל יום מתענה בית אב א' וחוזרין חלילה:

על זאת. על חדא משמע בעזרא כתיב:

על רזא דנא. מכלל דאיכא אחריתי ואפ"ה לא התפלל עליה:

מתריעיו עליהם. כא' כיון דשניהם על הצלחת תבואה קאתיין:

אע"ג. שיש בלבבינו צרות רבות אין לבקש עכשיו רק על דבר זה שהתענינו עליו:

מתניתא. דתני שהמעמד בכל תפילה אתיא כר"מ:

מתפללין וקורין מתפללין וקורין. כלומר כל פעם שמתפללין קורין בתורה אבל לרבנן אין קורין אלא בתפלה אחת:

הא במוסף יש בו. מעמד ביום שיש בו קרבן עצים וקשיא מ"מ מ"ש מוסף ממנחה:

ומשני מתני' דר"מ. דסובר מתפללין וקורין הלכך במוסף קורין דעדיין יש שהות לעשות קרבן עצים אחר מוסף אבל במנחה שוב אין זמן הלכך אין קורין בו שלא יעכבו עד אחר מנחה:

אית תניי. איכא דתני ומחליף קרבן עצים אין בו במוסף:

כמתניתין. תני קרבן עצים אין בו במנחה ודקשיא מ"ש מוסף ממנחה:

סוכרא דקיסא טרד. שהם טרודים במנחה להביא העצים לבית המקדש:

מפני סעודת ר"ח. שהיו טרודים במנחה הלכך קרבן מוסף אין בו במנחה:

קרייא מסייעא לר"י. דאמר בסמוך דשני ימים של ר"ח יש בהן קדושה:

אין תימר וכו'. אם תאמר ויהי ממחרת החדש השני היינו בחדש אחר קשיא סיפא דקרא דכתיב גם תמול גם היום ש"מ דבשני ימים זה אחר זה הוה המעשה:

מפקד. צוה לאנשי בית הכנסת דכופרא:

סכון וכו'. ראו שתכנסו לבה"כ ביום שלשים של החדש בעוד שהוא יום ותוכלו לומר הלל ויעלה ויבא בתפילה בזמנו ביום שלשים:

ועיבורו. הוא יום שלשים ואחד ובר"ה דף י' הגירסא בענין אחר ושם פירשתי:

מתני' זמן עצי כהני' והעם. מפרש בגמרא וביום שמביאים עצים מביאים קרבן נדבה ועושין אותו היום י"ט:

וכל מי שטעה בשבטו. ולא היה יודע עם מי לילך היה הולך עם בני זתוא:

ובני גונבי עלי. מפרש בגמרא:

שבו בני פרעוש שניי'. לאחר שסיימו מטילי פייסו' איזהו באחרונה כדכתיב והגורלות הפלנו על קרבן העצים:

שהיה בו הלל. לפי שא' בטבת חל בחנוכה לעולם ובחנוכה גומרים את ההלל אבל הלל דר"ח אינו אלא מנהג בעלמא לא דחי מעמד ומהאי טעמא לא חשיב ר"ח ניסן דאית ביה נמי הלל ומוסף וקרבן עצים:

גמ' מה ראו וכו'. להימנות הא אפי' כל יחיד יכול לנדב עצים כדתנן שקלים פ"ו:

אלא בשעה וכו'. וקמ"ל שהעצים שלהן קודמין לכל שאר עצים שבלשכה:

הנביאים שביניהן. שהיו באותו הדור כגון חגי זכריה ומלאכי ועזרא ונחמיה:

אלא משלהן. מעצים שהתנדבו הן:

דר"י היא. הא דאמרי' שעצים לקרבנות ציביר באים משל יחיד אתיא כר' יוסי דמתני' דברי הכל היא. ואפילו כרבנן דע"כ לא פליגי רבנן ור"י אלא בגופו של קרבן:

אבל במכשירי קרבן. כגון עצים לקרבנות הכל מודים דמשתנה מיחיד לציבור:

כתונת לבנה. הכהן לשרת בו בקדש:

צריכה למסור לציבור. מיהו אם מסרה מותר לעבוד בו במכשירי קרבן:

כגון כתונת. ה"ג מתני' מסייעא לר' יוסי. וה"פ מהך ברייתא דמגילת תענית מוכח כדא"ר יוסי בשם ר' אילא דד"ה היא:

בשעת קרבן. בזמן שבה"מ קיים:

רי"א אין נוהגין אלא בשעת הקרבן. ש"מ דרבנן דפליגי עליה דר"י סוברים דנוהג אפילו שלא בשעת הקרבן ופשיטא שמודים שהיו זמנים להבאת העצים וכמתני' דתענית:

והיינו מתענין ולא משלימין. מפני שי"ט שלהן היא שבני סנאה בן בנימין הקריבו עצים בעשרה באב כדתנן בתענית פ"ד וזה היה ודאי אחר החרבן דבזמן הבית אין צום בט"ב ואס"ד דלא היו העצים אלו אלא לצורך קרבנות יחיד ודינו כקרבן יחיד למה יהיה להן י"ט אף שלא בשעת קרבן בשלמא בשעת קרבן ניחא דאף יחיד שמביא קרבן ה"ל כי"ע כדאמרינן בר"פ מקום שנהגו אלא לאחר החרבן מאי טעמא אלא ודאי דאף לקרבנות ציבור התנדבו אלו ונשאר הי"ט לדורו' ומסתמא לא פליגי רבנן דמתני' עליה דראב"צ וקי"ל מעשה רב:

פרסדאות. שומרים כמו ששומרים הפרדסות:

קציעות. תאנים יבשים שכותשין אותן ועושין מהן עגולין:

עלי. הוא עץ גדול עשוי כעין בוכנא שבו כותשין את הקציעות:

סלמיי הנתוצתי. כלומר נוצתים הסולמות:

מתני' בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות. בגמ' מפרש:

ובטל התמיד. שלא היו שם כבשים להקריב שבאה העיר במצור:

והעמיד צלם בהיכל. פליגי בה אמוראי בגמרא:

גמ' שביעי שהוא לאחר הדברו'. דסובר בששי בסיון נתנה התורה ובז' דהיינו יום שלאחר מתן תורה הוא היה התחלת מ' יום הראשונים שנכנס משה למחנה שכינה להיות שם עם ה' לקבל הלוחות:

מ' יומין. אני עומד בהר והיינו מ' יום שלימין יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו שהרי בז' בסיון עלה נמצא מ' יום כלין בי"ז בתמוז דהיינו כ"ד דסיון וט"ז דתמוז כיון שהגיע יום מ' ולא בא שהעם סברו דמקצת היום ככולו ואותו היום שעלה מן המנין נמצא שכלו מ' יום בט"ז בתמוז:

אינו יודע להבחין. כי משה להיותו אב בחכמה הכיר בניגוני הקולות ואמר קול ענות אנכי שומע ויהושע לא הבין להבחין:

אמר רבי יסא. מאי קול ענות קול שמקלסין לעכו"ם אנכי שומע:

אין כל דור ודור. כלומר כל פורענות מצטרפין לענשו חטא של עגל א"נ שלכל דור משתלם מעט מעונש העגל ול"נ דיליף מדכתיב ונחלו לעולם וסמיך ליה וינחם ה' על הרעה וגו' דה"ק ונחלו לעולם עון העגל לפיכך וינחם ה':

אונקי. משקל קטן בל"א קורין אותו אונט"ץ:

שלא יהא אדם דן אומדות. דאף על גב כשבא אל יהושע אמר קול עכו"ם אנכי שומע אפ"ה לא שיבר הלוחות עד שבא אל המחנה:

כל ערל לא יאכל בו. והיינו ערל שמתו אחיו מחמת מילה ואינו אלא מעוכב מצוה אחת ואפ"ה לא יאכל בו:

התורה. עשרת הדברות שכל המצות כלולי' בהן וישראל מומרים לא כ"ש שאינן כדאי להן:

יפה עשית ששיברת. מיתורא דאשר קדריש לשון יישר א"כ מדלא א"ל בכעס:

ביקש הקב"ה לחוטפן. שאינן ראויין לכך שגלוי לפניו שלא יעשו תשובה נכונה על אותו מעשה ודריש מדכתיב ואתפוש בשני הלחות ל"ל להתפיסן שהרי כבר היו בידו דכתיב לעיל מיניה ושני לחות הברית על שתי ידי אלא שהיה תופסן בכח:

ולכל היד החזקה. ל"ל דהרי כבר נאמר לכל האותות והמופתים אלא לכל היד החזקה היינו מה שעשה בכח ידו:

ייא שלמא וכו'. הקב"ה משבחו ואמר יהא שלמא ליד דגברה יותר ממני (והי"מ הגיה ודחק בפי' ואין צורך):

הלוחות היו מבקשין לפרוח. כדרך כל הנבראים שחשקן וחפצן לחזור אל מקורם כטבע האש והלוחות מקורן מלמעלה לפיכך רצו לחזור לשם:

והיה משה תופסן. להראות לישראל עד כמה גרם החטא:

הכתב עצמו פרח. אף ע"ג שהיו חקוקים מ"מ היו בדיו שחור ע"ג החקיקה:

והכתב היה סובלן. כנפש הסובל הגוף:

כיון שפרח הכתב. ע"י שחרה אף משה ונסתלקה השכינה ממנו ולא היה כח בידו לעכב הכתב עוד והלך לו:

כבדו על ידיו של משה. לשאת משא ארבעים סאה:

היו משלשלים להם. אותן שבפנים מורידין מעל החומה שתי קופות של זהב מתרומת הלשכה לאותן שבחוץ לקנות שני תמידין:

שני גדיי'. שאינו ראויין לתמידין:

העיד ר"י בן בבא. בעדיות פ"ו:

ה"ג והיו מעלין להן שני כבשים ובסוף שלשלו להם ב' קופות של זהב והעלו להם שני חזירים:

עד שנעץ החזיר. צפרניו בחומה שכן דרכו כשגוררין אותו:

וקפץ. החזיר מא"י מ' פרסה א"נ ממדינת א"י קפץ מ' פרסה שנטבע בים שכן דרך שנופלות המדינות בזועות:

ופריך כתיב בט' לחדש וגו' ואת אמר הכין שהיה בי"ז:

קלקול חשבונות יש כאן. מרוב הצרות טעו בחשבונות ולא רצה. המקרא לשנות ממה שסמכו הם לומר כביכול אנכי עמו בצרה:

ה"ג מהו באחד. עדיין לא נשרף. ועל מה שמחו הא עדיין לא נשרף וא"ל דעל הבקעת העיר שמחו דהא כתיב שאמרה צור אמלאה החרבה ש"מ דלאחר החרבן שמחה:

ביום ולילה. אחד יוצא רץ מירושלים לצור א"כ מסתמא ביום החרבן ידעו ושמחו ומהו בא' אלא שטעו בחשבונות:

אמר יעשה. יום זה שנשבה בנו ראש לחשבנותיו וה"נ עשה יום ט"ב ראש לחשבון ובאמת ביום החרבן נשמע בצור ואותו היום קורא יתזקאל באחד לחדש:

ונתקדש. ונזדמן להריגה א"נ לשון נקי' קאמר ור"ל ונטמא (וי"מ מגיה ונתחלש ואין צורך):

ופריך ניחא נתקלקלו לשעבר ישראל שגלו מרוב הצרות טעו ביום הבקיעה:

להבא. וכי אדם טועה בשביל צרה שתבא בתמיה ואיך טעה יחזקאל בתחילת כתיבתו הלא לא נודע לו החרבן עד לאחר הכתיבה כמפורש בקרא:

בין כמ"ד בט' לחדש. היתה הבקיעה ובא' לחדש היה החרבן:

בין כמ"ד בי"ז היתה הבקיעה ובתשעה באב היה החורבן:

מה ביניהון. כמה ימים היה בין הבקיעה לחורבן:

כ"א יום. מ"ט:

משהוא מוציא את ניצו. משעה שמתחיל להניץ:

צום הרביעי זה י"ז בתמוז. וקרי ליה רביעי שהוא רביעי לחדשים וכן כולם סדר חדשים הוא מונה:

יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. ששקולה מיתת צדיקים כחרבן בית אלקינו:

סמך מלך בבל. התחיל לצור עליה:

שמועה לגולה. לגלות יכניה שגלו לבבל י"א שנה לפני החרבן:

שביהודה מתענין על המעשה. אותן שהיו בשעת החרבן בירושלים ובא"י מתענין בט"ב:

ראשון אחרון. ראשון שבפסוק הוא אחרון לפורענות:

ועל אחרון שבמקרא ראשון לפורענות שהרי תחלה סמך ואח"כ הובקעה:

ואני דורש ראשון ראשון. שבסדר המקרא והפורענות:

ואני רואה דברי מדברי ר"ע. אע"ג שהוא מונה לסדר החדשים מ"מ סדר פורעניות עיקר:

במעברתא. בגשר:

טרלוסה. שם מקום:

מ"ד הועמד. צלם בהיכל תנן במתני' קאי אצלמו של מנשה דמשמע שהועמד כבר קודם אפוסטמוס והוא הסמל הקנאה:

מ"ד העמיד. משמע אותו ששרף התורה הוא העמיד הצלם בהיכל ועל אפוסטמוס קאי:

וה"ג מפני מה לא קבעו אותו תענית. אי"ז בתמוז קאי למה לא קבעו אותו לצום בלילה וביום ושיהא קבוע לעולם ואפי' יש שלום כמו ט"ב:

שלא קיבלו רוב ציבור עליהם. בזמן הגלות הראשון:

כל מה שנעשה בזה חזר. דבט"ב צרה אחת דהיינו החרבן חזר לבו ביום בשני משא"כ בי"ז בתמוז לא נעשית צרה אחת פעמים:

ואין מאור עיניו של אדם חוזר אלא לאחר מ' יום. ותענית ממעט מאור עיניו של אדם דהא חולי הרעבון הוא אחיזת בולמס כדתנן פ"ח דיומא מאכילין אותו עד שיאורו עיניו הלכך לא קבעו שיצומו יום ולילה תוך מ' יום שני פעמים דהיינו י"ז בתמוז וט"ב:

הה"ד ויהי בשנה השנית וכו'. אמתני' קאי דתנן בט"ב נגזר על אבותינו שלא יכנסו וקאמר דמקראי מוכח דבט"ב הוה דבכ' באייר נעלה הענן הרי י' מאייר שהן ג' ימים שנסעו מהר ה' וז' דהסגר' מרים וחדש סיון אכלו בשר תאוה נמצא שבראש חדש תמוז דהיינו ביום שלשים דסיון נשתלחו המרגלים וכלו הארבעים יום בתשעה באב:

לאילן טלייא וכו'. לאותן התינוקות שבורחין מבית הספר ויוצאין לכפרים כך ברחו מהר ה' לכך כתיב ויסעו מהר ה' ולא כתיב להיכן נסעו אלא ויסעו מפני הר ה':

בו ביום נתאוו תאוה. היינו יום ג':

אתון וכו'. באו המרגלים ומצאו ישראל עוסקין בפ' חלה וערלה וגמרא גמיר להו דהוו עסקי בפ' אלו:

ואתם עסוקין בהלכת חלה וערלה. שהן מצות התלויות בארץ:

בכיי' של תפלות. שאין לה טעם כמו תפל בלי מלח:

על שש עריות. והן אחותו מאביו אחותו מאמו ואחות האב ואחות האם ונדה ואשת אח שהן עריות שאין בית דין ממיתין עליהן ואין בן נח מוזהר עליהן אבל שאר עריות אף בני נח היו אסורין בהן דכתיב על כן יעזב איש וגו':

א"ל. משה:

אפי' כן. כדבריכם מה ראיתם הטובה היא אם רעה:

כל עיר שהיינו נכנסים בה היינו רואין אותן טרודין בעסקי מתים:

הוה טב קרתא. היה מת החשוב שבעיר בעוד שבני העיר עסקו בקבורתו היו תרי' את העיר ויוצאין ואין שום אדם היה מרגיש בהן:

ולא עוד וכו'. אף זה מדברי הקב"ה שאמר למרגלים הוא:

ידעין הויתון. ומניין ידעת' איך הייתם בעיניהם אלא שרצונכם להוציא דבה על הארץ ולכך נענשו גם ישראל עמהם שהיה להם ללמוד בדבריהם שכוונתם להוציא דבה:

ממנו. כלפי השכינה כביכול:

ורעו דליותיו. הם הענפים וקאמר דעל ידי המולה גדולה רעו בניהם במדבר ארבעים שנה:

מוצאי שבת. א' בשבת:

ומוצאי שמיטה. שנה שמינית:

וישב עליהם את אונם וגו'. אף על גב דזהו שירה של יום ד' ואותו היום מ"ש הוה קינה בעלמא נפל בפומייהו:

מה את ש"מ. איך שמעינן מינה דאומרים שירה בלא נסכים:

מאחר שאלו נסכים היה. כלומר אף שאלו נסכים היו מיום ד' אין זה זמנו של שיר אלא היה להס לומר שיר של יום אלא ודאי שלא הקריבו נסכים אלא שלא אמרו שיר ביום ד' ואמרו אותו ביום א':

שירו של יום. אמרו דהיינו שיר של יום ד':

שירו של אתמול. הם שטעו וכדפרישי' לעיל:

יהוריב. כך היה שמם של ג' משמרות יהויריב מירון מסרביי וקדרי' להו על הקינ' השם ריב גבר מן רון שבעיר והיינו מהשיר שאמרו ממנו נחרב העיר ונמסר הבית ביד השונאים:

ידעי' עמוק ציפורים. אף זה שם ג' משמרות ודרשות:

כ"ד עובדין. כ"ד מאורעות קשות הזכיר ר' שהיו בשעת החרבן ונרמזים בפסוק בלע ה' ולא חמל:

ופריך ור"י יתיר על ר'. בתמיה והלא ר' היה קרוב לחרבן בה"מ יותר מר"י ובקי טפי במאורעות ההם:

הוה תמן. היו. שם זקנים שהיו זוכרין החרבן וכשהיה ר' דורש מחרבנו היו בוכים ומצטערים ולא היה ר' יכול לגמור כל המאורעות הנרמזים בפסוק:

ברוך ר' רבו בריך וי"ג בדוך ר' היה וכו':

ידיו של עשו בביתר. אע"ג דגדולה היא מה שעשאו בחרבן בה"מ מ"מ בחרבן ביתר לא היה שם אלא בני אדום:

יעלו עשבים בלחייך. כלומר זמן רב אחר מיתתך:

תוקעי קרנות. ראשי גייסות שמקבצים חיילותיה' ע"י קרנות:

מטיפי אצבע. קטועי אצבע שהיו נבדקים ע"י כך אם הם אבירי לב שיחתכו אצבע בשניהם:

רוכב על סוסו. ובעודו רץ שולח ידו בענפי ארז הגבוהים ועוקרו:

באיסרטיה. בצבא שלך:

לא תסעוד. לא תעזרינו:

ולא תכסוף. ולא תשחית אותנו אלא תניח הכל אל הטבע:

עאל ליה. נכנס דרך הביב לעיר שלא היה יכול לכנוס דרך שער העיר שלא יראו אותו שומרי השער:

עבד נפשיה. עשה עצמו כאלו לוחש ליה לר"א דבר מה בתוך האוזן:

חמוניה. ראו אותו בני העיר לאותו הכותי והביאו אותו אל בן כוזיבא וא"ל ראינו לזקן זה שדיבר עם דודך ר' לעזר:

א"ל אנא וכו'. א"ל הכותי לבן כוזיבא אם אני אומר לך מלך אדריינוס הורג אותי ואם לא אומר לך אתה הורג אותי מוטב שמלך יהרוג אותי ולא אתה וא"ל ר' לעזר אמר לי שהוא רוצה להשלים המקום לאנדריינוס:

יהיב ליה. בן כוזיבא לר' לעזר בעיטה חדא ברגלו והרגו:

זרוען של כל ישראל. שהיה מעמידן בתפלתו ועין ימינם כי באור תורתו היה רואים אור:

א"ל חמי לי פטומיה. הראו לי גופו וי"מ גידו והראשון נ"ל:

אשכח. נחש כרוך וראו שנחש הרגו:

של קצוצי תפילין. בתים שהטוטפות נתונים בהן חוץ מן הרצועות:

במכתובים הללו. הם העצים או האבנים שכותבין בהן על האבנים או על השעוה:

עיני עוללה לנפשי. ואין איש אתו שהוא לבדו נשתייר:

מלא קומה. שהיו עומדים בקומתן א"נ שהיו צבורים מלא קומה:

נקבעה הטוב והמטיב. היא ברכה רביעית שבברכת המזון וקבעוהו בבה"מ לפי שבה"מ טעונה כוס והיה ראוי לברך על היין אחר בונה ירושלים והם היו סביב הכרם לכך קבעו הברכה אחר בונה ירושלים:

שהדליקה וכו'. ששמחו על חרבן בה"מ:

בולווטי. יועצים ושרים:

וכדו וכו'. וכשהיו רואין איש עולה לירושלים היו אומרים לו בשביל ששמענו עליך שאתה רוצה להיות שר ומושל:

ארכונטס ובולבוטס. שר ויועץ:

והוא א"ל. אין דעתי על דבר זה:

בדיל וכו'. א"ל בשביל ששמענו עליך שאתה רוצה למכור שדך:

והוה חבריה א"ל מה את. רוצה מזה כתוב ואני חותם לך לעד שקנית שדה זו וכן עשו ולכך היו מדברי' עמו תחלה כדי שיסברו הרואים והעוברים ושבין שבענין המשא ומתן של השדה דברו עמו:

והוון וכו'. והיו משלחין השטר לבן ביתו הממונה על שדותיו וא"ל אם יבא פלוני לכנוס לשדה שלו אל תניחהו כי קניתיו ממנו:

וכיון. ששמע מהם האי גברא שכן הוא אמר הלוואי ששבר רגלו ולא היו עולה לירושלים:

אצדי אורחותיה. יהי' חרב ושמם דרך ביהמ"ק ולא נצטרך לעלות שם לרגל:

אוף אינון. אף הם אנשי ביתר לא הי' סופן בטובה שאעפ"י שהיו רעים לא הי' להם לשמוח בפרהסיא לאידם כמו שנא' שמח לאיד וגו':

ואמרין. הרומיים כל רפואה לדבר זה ליתן כתר מלכות על ראשיהן של אלו:

אמרין. נבדוק עוד פעם א' ואם לא נצליח נהיה להם לעבדים:

פגע. מהאחים בצאתם למלחמה זקן אחד:

אמר. בוראכם יהיה בעזרתכם:

אמר אחד מהאחים לא יסעדינו כי אין אנו צריכין לעזרתו וגרם העון ונהרגו:

היו מוציאין ממנו. שהיו מקננות בענפיו תורים ובני יונה מרובים עד שהיו מוציאין מהולדות מ' סאה בכל חדש:

טור שמעון שם מקום:

תלת. מאה מדות של פתיתי לחם שהיו נותנים כל ע"ש לעניים:

שהיו משחקין בכדור. בשבת א"נ שהיו מבלין ימיהם בהם ולא עסקו בתורה:

קטמוס. פנקס החשבונות ההכנסות של המלך היה גדול כל כך שהיה צריך לישא אותו בעגלה. כבול ושיחין ומגדל צבעיין. שמותן של ג' עיירות:

דלא היו מקבלין. לעובר ושב כלו' לאורחים:

תחלוסייא. מין כרישי"ן וגדל הרבה במהרה:

גופנא. שם מקום:

פלגס. פרונד"א בלע"ז:

שידות. עגלות והיו עשויות משל מתכות ולא היה בו שום עץ:

שידה. כזו לא נמצאת בימינו אפי' אחת וי"ג שירה והוא מין משי וגירסתינו נראה עיקר:

של זכריה. שהרגוהו שרי יהודה במצות המלך יואש כשהשתחוו ליואש ועשאוהו אלוה:

ופריך ולא נהגו בדמו וכו'. בתמיה כיון שהרגוהו במקדש איך לא חששו לכסותו לטהר המקדש או לנהוג בו כדם צבי ואיל:

ומשני אלא כל כך למה נשאר שם להעלות חמה ומאת ה' היתה שיבוא נבוזראדן וינקום נקמתו:

על צחיח הסלע. על חלקת האבן שלא יבלע הארץ:

תוסס. מבצבץ:

תליין בגרדון. מיני יסורין ונגידא:

גרדון. הוא מקום המשפט:

הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו. נגלה לו על כרחנו:

נזף בי'. גער נבוזראדן בדם זכריה:

א"ל מה את. רוצה לאבד כל אומתך בשבילך:

קלתותי'. הם התאים שהיו סביב למקדש:

והלכו להן אצל ישמעאלים. שחשבו שירחמו עליהם שהם קרוביהם:

דאנן צחיי. שאנחנו צמאי':

וכיון שהיה אחד מהן מתיר הנוד ונתנו לתוך פיו הי' הרוח יוצא ונכנס בבטנו וחנקו:

מטול רב. משא גדולה היתה בערבייא והם הישמעאלים:

מי. שהיו נתונים ביער הלבנון והוא בית המקדש עתה בערב ילינו:

אלא. כמו אלה וה"ק וכי אלה אורח בני דודים כאשר עשו בני ישמעאל לישראל:

ישמעאל. כשהיה צמא במדבר וכי לא הזמין לו ה' מים וכל זה בזכות אברהם כן היה להם לעשות לבניו:

לא מן טיבותכון. לא לקבל טובה מכם באו אלא מפני חרב האויב והיה לכם לרחם עליהם ולהצילם עד כי יעבור הזעם:

שלא רצו לשמר את שמיטיהם. והיתה עיניהם צרה שלא לעזוב הפירות והתבואו' להעניים כדכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך לכך נענשו א"כ יש לכם ללמד שאין לעזבם וליתן להם די מחסורם בעברם עליכם והי"מ דחק מאוד ע"ש:

כי ראו בארון ה'. ויך בעם שבעים איש חמשי' אלף איש:

ואלו. שמתו מאנשי בית שמש היו מן הדרום בצד אחד מן העיר אשר בא דרך שם הארון צא וחשוב כמה היו אנשי בית שמש כולן:

ה"ג וכדון אין את וכו'. וה"פ ועכשיו אם אתה ממלא בקנים כמספר המתים לא תכילם המקום ההוא שהיו עומדים שם האנשים:

מה חציפא היא ארץ ישראל. כלומר מה אמצה כחה שהיא עושה פירות עם שגפרית ומלח שרפה כל ארצה:

מפני שמזבלין אותה. אפילו לתבואות אבל שאר ארצות אין מזבלין אותן אלא לירקות ולאילנות:

מפני שהופכין את עפרה. ממטה למעלה שיהא המקום שלא בא עליה גפרית ומלח למעלה:

עובדא. מעשה שהיה באחד דהוה עומד וזרע בבקעת ארכל ודחק ידו ביתד המחרישה והעמיקו ויצא אש מהעפר השרופה ושרפה הזרע:

לא נראה עוף טס בא"י. שכולן גלו לבבל א"נ מפני שהיה שם גפרית ומלח ולא היו יכולים לעוף באויר ההוא:

בהמה. בגימטרי' נ"ב:

גלו עם ישראל. להיות להם לפרנסה:

שיבוטא. לפי שטעם מוחו כטעם החזיר לכן לא היה ראוי להיות בארץ הקדושה כ"כ הי"מ ול"נ לפי שאינו יכול לילך דרך עליית המים וכן נמצאו דגים במדינתינו שקורין (לאק"ס) שאינן יכולין לילך דרך ירידת המים:

אשרי מי שהוא רואה וכו'. דכתיב ישמח צדיק כי חזה נקם:

קשטי'. אנשי חיל מזוייני':

מתני' שבת שחל תשעה באב. שבוע שחל ט"ב להיות בתוכה:

אסור לספר ולכבס. כל אותו שבוע עד שיעבור התענית:

ובחמישי מותרין. כשהיו מקדשי' ע"פ הראיי' וחל תשעה באב להיות בע"ש מותרי' בחמישי שלפני התענית מפני כבוד השבת:

שני תבשילין. ודוקא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי אבל דבר הנאכל כמות שהוא חי אפילו בישלו מותר לאכול שני תבשילין:

ישנה. בגמרא מפרש:

בכפיי' המטה. שכופה המטה על פניה:

גמ' הדא דאת אמר. אמתני' דפ"ק קאי דתנן ממעטין בבנין ובשמחה וקאמר לא אמרן אלא בבנין של בית שמחה:

אבל אם היה כותלו. של בית שמחה:

גוהה. נוטה ליפול:

כותלא דגנא ביה. כותל ביתו שהוא ישן בו אבל כותל של בנין שמחה אף אם נוטה ליפול אסור לבנותו:

שלא לעשות סעודת אירוסין. בע"ש:

הא לארס. בלא סעודה מותר אפי' בע"ש:

מושיב יחידים ביתה. מכאן שארבעים יום קוד' יצירת הולד בת קול יוצאת בת פלוני לפלוני:

במאזנים לעלות המה מהבל יחד. דרשו בויקרא רבה עד שהן עשוין הבל בתוך מעי אמן הם יחד שמעי' דמהם כבר יצאו הזיווגי':

וכא הוא אומר הכין. וכאן הוא אומר דאיכא למיחש שמא יקדמנו אחר ויקחנה אלא שמא יקדמנו אחר בתפלה. דתפלה משנה הגזרה:

אפילו כן לא קיימה. אם זכה בה ע"י תפלה אינה מתקיימת לו וימו' הוא או היא:

מרוח ומלבוש. לכבס וללבוש:

ברם. אבל לכבס ולתקן לאחר ט"ב שרי:

ה"ג ר"ש אמר כן אנן אמרין וכו'. וה"פ רב ששת פליג ארבי יונה וסובר דאפילו לכבס ולתקן אסור שהרי אנן אומרים דהאי כובס אסור לו לעשות מלאכתו בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה ש"מ דאפי' לתקן אסור:

ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. למאי אילימא לכבס וללבוש מיד מאי כבוד השבת איכא אלא להניח ובחמישי הוא דמותרין אבל השבת כולה אסור וקשיא לר' יונה:

לתספורת הושבה. הא דתנן במתני' בחמישי מותרין מפני התספורת הוא דנקט דדוקא בה' מותר ובכל השבוע אסור אבל לכבס ולהניח שרי:

לאחריו מהו. כגון שחל ט"ב בג' בשבת אם מותר ביום ד' וה' שלאחריו בכיבוס ותספורת או לא:

דרשה רחב"ב. לאנשי ציפורי כר"י דלאחריו אסור:

ואין בן אחוי וכו'. וכי אין בן אחיו של ר"ח הגדול פליג ארץ בר בא ויפה עשו אנשי ציפורי שלא קיבלו:

מה עביד לה רשב"ל. למתני' דתנן שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה אסורין מלספר ומלכבס מדנקט סתמא משמע דאפילו לאחריו אסור:

פתר לה. מפרש למשנתינו כשחל ט"ב בשבת והלכך כל השבת כולה אסורה:

מן דהוה וכו' כשיצא ט"ב היה מכריז:

יפתחון ספרייא. אומנים יפתחו החנות שיבואו בני אדם לספר:

חגה. מר"ח שנקרא חג החמירו על עצמן באיסור כיבוס:

חדשה. כל חדש אב נהגו באיסור כיבוס:

שבתה. אינן נוהגין איסור אלא בשבוע שחל ט"ב בתוכה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

בז' נכנסו. העכו"ם לבה"מ:

מקרקרי'. רוקדים וצועקים בו:

ולילי עשירי. שבלילה ההוא נשרף הבה"מ כולו:

לעקור תשעה באב. קס"ד לגמרי רצה לעקרו דאין צרה ואין שלום רצו מתענין וא"כ אין בזה ביטול דברי ב"ד שתקנו לצום בט"ב שכך התנו בתחלה:

ולא כך איתאמרת. שרצה לבטל ט' באב לגמרי אלא אותה שנה לחוד רצה לבטל מפני שחל בשבת:

וגזי ליה. ובהיפך מעשה דהכא הוה התם דר"א טעה ושכח ורבי בא הזכירו דתנינן תמן. יבמות פ"ו:

אלא היתה תובעת להינשא. כגון שבאת מחמת טענה ואומרת מי לא בעיא האי איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה הוא דכופין בעלה שאינו מוליד להוציא אבל אין כופין אותה לקיים פריה ורביה דלא מיפקדא:

טובים שנים מן האחד. אילו לא שמעת גם אתה הייתי טועה בדבר עכשיו טוב לי שהזכרתני וכן בהיפך בדין האשה:

מהו ישנה. דקאר"ג:

יחלף. ימעט:

אין הוה וכו'. אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר בסעודה יאכל חצי ליטרא ואם היה רגיל לשתות מדה של יין ישתה מחציתו:

ובלבד עיקר סעודת תשעה באב. והיינו סעוד' שמפסיק בה הוא דישנה:

ובלבד משש שעות ולמעלן. דהיינו לאחר חצות הוא דישנה אבל קודם חצות לא:

תרתיהון לקולא. דוקא לאחר חצות ובסעודה שמפסיק בה אבל בחדא מינייהו א"צ לשנות וכן לת"ק מותר לאכול שני תבשילין:

משש שעות ולמטן. היינו קודם חצות:

אבל סעודתו של כל יום. ודעתו לאכול עוד אחריה:

כסעודת שלמה בשעתו. בשעה שהיה בתוקפו שהיתה סעודתו ששים כור סולת וגומ':

רב לאחר שאכל כל צרכו היה טובל פרוסת לחם באפר ואמר זו היא עיקר סעודת תשעה באב:

ופריך יאות אר"י. שפיר קאר"י ומ"ט דרבנן דפליגי עליה:

ומשני עשו חכמים לאבילו' דתשעה באב כאונן שמתו מוטל לפניו שפטור מכפוית המטה וישן על מטה שאינה כפויה:

מתני' כט"ו באב. בגמרא מפרש טעמא:

שאולי'. שכולן שואלים אפילו עשירות שלא לבייש את מי שאין לו:

יוצאות וחולות. כמו אז תשמח בתולה במחול:

במלך שלמה. הקב"ה שהשלום שלו:

אמו. כנסת ישראל:

זה מ"ת. ביה"כ שבו נתנו לוחות אחרונות:

זה בנין בה"מ. שנתחנך ביה"כ:

גמ' ופריך ניחא יוה"כ. שהוא י"ט לישראל מפני שהוא יום סליח' וכפרה אלא בט"ו באב למה שמחו:

שבו זמן. לקצץ עצים למזבח ומשם ואילך תשש כח החמה ואין הציצים יבשים לפיכך לא היו כורתין משם ואילך עצים למערכה והיו שמחים לגמר' של מצוה:

אינן עושין מאכולת. מה שאין כן העצים שנקצצין אחר כך:

מאכולת. תולעים:

כההיא דתנינן תמן. פ"ב דמדות:

פרוסדיות. שומרים שהושיב ירבעם שלא יעלו ישראל לרגל:

כל הטוב הזה עשה הושע בן אלה למה גלה אותו שלמנאסר:

על ידי ששמט את הקולר וכו'. שלא צוה שיעלו לרגל אלא אמר מי שירצה יעלה:

שבו הותרו שבטים. ליקח נשים זה מזה (וקים להו דבט"ו באב כלה הדור ההוא וכן צ"ל לכל האמוראים דהכי קים להו) דכתי' גבי בנות צלפחד זה הדבר וכו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה של בנות צלפחד:

דכתי' ולא תסוב וכו'. מהאי קרא שמעינן איסורא:

וכי אפשר לבת שתירש שתי מטות דממטות מיותר דממאן תירש כי אם ממטו' בני ישראל:

ואמה משבט אחר. ובת זו ירשה אביה ואבי אמה. וה"ג מקרא קראו ורחקוהו אפרים ומנשה וגו' ומקרא קראו וקרבוהו גוי וקהל גוים וכו'. וה"פ שמתחלה רחקוהו שסברו לכך אמר יעקב שאפרים ומנשה יהיו כשני שבטי' שידע שיבוא זמן שימחה אחד מהשבטים ויהיו אפרים ומנשה במקומו ואח"כ קרבוהו שידעו שאף שלא ימחה שבט יהיה לו עוד ג' שבטים הרי שהבטיחו הקב"ה על ג' שבטים ל"א ידעו שצריך שיהיו י"ב שבטים בעולם אך סברו שבזולת בנימן אפשר שימלאו אפרים ומנשה המספר אך מגוי וקהל גוים דרשו שבודאי שבט בנימין לא יגרע בשביל זה שהרי בהבטחה ההיא הבטיח על בנימן י"מ והראשון נ"ל:

שבו בטל החפר. כדמפרש בסמוך:

בכל המחנה. ישראל במדבר:

ובשנה האחרונה עשו כן. בלא כרוז:

אמרו דלמא. טעו בחשבון:

כיון דאשלים זיהרא. כיון שנתמלא הירח:

ואפי' נתונים בתיבה. הכלים היו צריכין טבילה:

ופריך נתונים בתיבה. ואין אדם לובשן ואת אמרת כן שטעונין טבילה מאי טעמו:

ומשני מתוך שאת עושה כן. ומצריכו לטבול כל הכלים הוא משאילן:

מבתו של כה"ג. היא קרובה וסמוכה למלכות:

הכאורות. כמו כעורות:

אל תתן עיניך בנוי. אלא באשה שתמצא חן בעיניך מחמת מעשיה:

תן עיניך במשפחה. כלו' היופי הוא לבנות מחמת שאביהן עשירים כדתנן בנדרים בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן הרי היפות מסתמא בנות עשירים הן:

הדרן עלך פרק בשלשה פרקים וסליקא לה מס' תענית