מתני' האשה שהלך בעלה וכו' לא תנשא. הואיל ובלא בנים יצא בעלה:

ולא תתייבם. שמא ילדה צרתה ובגמרא פריך אמאי לא תחלוץ ותנשא ממה נפשך:

היתה לה חמות. במדינת הים:

אינה חוששת. שמא ניתן לה יבם אע"ג דלגבי צרה אמרינן ברישא חיישינן שמא ילדה התם שאני דכל מה שילדה צרה בין זכר בין נקבה מפיק לה להך מיבם אבל חמות אי נמי ילדה לא זקוק לה להך אא"כ ילדה זכר וכולי האי לא חיישינן שמא ילדה וזכר היה:

יצאה. חמותה מעוברת:

חוששת. שמא ניתן לה יבם:

גמ' ותמתין שלשה וכו'. מדתנן סתמא משמע לעולם לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע אם מעוברת צרתה וקשיא ליה תמתין שלשה חדשים לאחר מיתת בעלה כדתנן לעיל היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד לאחר ג' חדשים ואפי' מת בעלה במדינת הים דליכא למיחש שמא מעוברת היא דהא אפי' זקנה ואיילונית צריכות להמתין ג' חדשים אלא תחלוץ מיד לאחר ג' חדשים במה נפשך:

אם בן קיימא. ילדה או תלד צרתה הרי לא נגעה חליצה וכמאן דליתא דמיא דהא ממילא מותרת לשוק:

הרי חליצתה בידה. ומותרת לשוק מחמת חליצתה:

א"ל לא שנו. חכמים זמן שלשה חדשים אלא לעצמה דבשביל חששא שמא היא עצמה מעוברת די לה בהמתנת ג' חדשים שאם לא הוכר העובר מסתמא אינה מעוברת וחולצת:

ופריך הא אצל צרתה. עד כמה תמתין עד ט' חדשים דחיישינן שמא מעוברת צרתה והולד קיימא ואין חליצה פוטרת לזו אלא ולד פוטר והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם:

ותחלוץ מיד. לאחר ט' חדשים ותנשא ממ"נ אי בן קיימא וכו' ל"א ותחלוץ מיד לאחר ג' חדשים ותנשא לאחר ט' חדשים ממ"נ:

טעמון דרבנן. דלא חששו שמא ילדה חמותה:

כי ישבו. אחים יחדיו ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה דוקא בדידעינן בודאי שישבו יחדיו אבל מספק אין חוששין:

מדבר תורה. שהוא ספק איסור דאורייתא לחומרא וחוששת:

שתי ספיקות. אפי' בדאורייתא להקל:

מתני' שתי יבמות. נשי שני אחים:

מפני בעלה של זו. שמא הוא חי וזקוקה לו אע"פ שאשתו אומרת מת אינה נאמנת להתיר את זו לשוק שאין יבמה מעידה על חברתה:

לזו עדים. כלומר עדות המועיל לה אפי' עד אחד מעיד שמת בעלה:

זו שיש לה עדים אסורה. להנשא לשוק מפני יבמה שאין עדים שמת:

וזו שאין לה עדים מותרת. שהרי בשביל בעלה אינה נאסרת שנאמנת לומר מת בעלי ובשביל יבמה נמי לא מתסרא שהרי באו עדים שמת:

לזו בנים ולזו אין לה בנים. ואין עדים לא לזו ולא לזו את שיש לה בנים מותרת וכו':

נתייבמו. שהיו להן כאן שני יבמין ונתייבמו ומתו היבמין אסורות להנשא לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו אע"פ שהיו שתיהן נשואות ליבמיהן בחזקת שמתו בעליהן על פי עצמן נשאו והיו נאמנות שאשה שאמרה מת בעלי תתייבם אבל עכשיו שתהיינה נשואות לשוק לא שאם ינשאו לשוק נמצא עדותה של זו מועיל לזו ועדותה של זו מועיל לזו ואין היבמות מעידות זו לזו:

גמ' ה"ג לזו עדים ובנים ולזו אין כלום לא עדים ולא בנים שתיהן מותרות. שאין כאן זיקת יבום זו מפני בניה וזו בעידי חברתה:

מ"ט דר"ל. דמתני' דמתיר אי משום דאינה חשודה לקלקל צרתה כל עיקר וצרה מעידה לחברתה או דלמא טעמו דהיא לא מקלקלה נפשה ונפקא מינה דלטעמא דהיא לא מקלקלה נפשה אסורה צרה להנשא עד אחר שתנשא היא:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

וסברין מימר. לכך צרתה אסורה דחשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל גם את צרתה:

ולית ר' לעזר פליג. ולא פליג ר' לעזר התם במתני' ה"ג הוי לית טעמא משום שאינה חשודה לקלקל צרתה כל עיקר. וה"פ הרי שאין טעמו של ר' לעזר דמתיר כאן משום שצרה מעידה לחברתה אלא משום שאינה חשודה לקלקל עצמה כדי לקלקל גם את חברתה ולכך לא פליג ברישא דהא דתנן התם וצרתה אסורה איכא לפרושי עד שלא נישאת זו שאומרת מת בעלי:

ופריך וחש לומר. וניחוש דלמא זו שאמרה מת בעלי משקרת אע"פ שניסת לא תהא נאמנת דלא מקלקלה נפשה בנישואיה שבעלה נתן לה גט במדינת הים וכדי לקלקל צרתה אומרת מת הלכך לא פליגי ר"א התם משא"כ במתני' דנשאת ליבם ודאי משקרת מקלקלה נפשה:

ומשני הגע עצמך שהיה כהן. זה שניסת לו ואי אתי בעלה ומיבעיא לאחוויי גיטא מיפסלא אכהן ונפקא בלא כתובה דה"ל מקח טעות ובניה חללים:

חשודה היא וכו'. כיון דמודית דחשודא היא לקלקל צרתה ודאי אינה משגחת באיסור קל ושיהו בניה חללים כדי לעשות בני חברתה ממזרים דכשתנשא חברתה ובעלה חי יהיו בניה ממזרים:

מתני' אין מעידין. על האיש שמת אא"כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולין להכירו שזהו אבל אם לא ראוהו בפרצוף פניו או שניטל חוטמו אין מעידין עליו להשיא אשתו שמא אינו הוא:

ואפי' ראוהו מגוייד. מנותח לשון גודו אילנא:

ואין מעידין אלא עד ג' ימים. ואם לא ראוהו עד לאחר שלשה ימים למיתתו אין מעידין עליו דחיישינן שמא נשתנה מראית פניו ואין זה שהם סבורים:

ריב"ב אומר לא כל האדם וכו'. יש לך האדם שממהר להנפח כגון אדם שמן ויש מקום שהאדם ממהר להסריח ולהשתנות כגון מקום חמה ויש זמן שהעולם חם ואדם ממהר להסריח ולהשתנות:

גמ' עם הלסתות. הם הלחיים והיינו פרצוף פנים:

הכרת פניהם ענתה בם. העידה בם אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהיכר פרצוף פנים עם החוטם ואתיא הא דרב כמתניתין דהכא:

מאן דבעי. מי שרוצה להסתיר עצמו שלא יכירנו:

יהיב. יתן רטיה על חוטמו ואינו ניכר:

כהדא. כהא בימיו של ארסקינס המלך היו אנשי ציפורי נתבעין לפני המלך:

והוון. והיו נותנין רטיה על חוטמיהון ולא היו ניכרים:

ובסיפא. ולבסוף נאמר עליהם לשון הרע שכך הם עושין ונתפסו כולן בידו ל"א נתפסו כולן ועשה עמהן כל מה שהיה בידו וברצונו לעשות:

שהעביר הכרת פניהם של ישראל. שחתך מן הנהרגים את חוטמם כדי שיהו נשותיהם של הנהרגים אלמנות צרורות עד יום מותן שאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם והיינו דכתיב מכה גדולה מאוד שהכה גם את אלמנותיהם:

ה"ג זה החוטם ותני כן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ר' אמי אמר שהושיב עליהם וכו' מחול ימים כתיב ולא עצר וכו'. וה"פ ר' אמי אמר לא ע"י שחתך חוטמם גרם שלא היו יכולין להעיד עליהם אלא מפני המשמרות ודרש הכי עצמו לי אלמנותיך ולמה לא נשאו אח"כ לפי שהיו טמונים ימים רבים ודריש מחול מלשון צפון וטמון כדכתיב שפוני טמוני חול וימים כאלו כתיב בקמ"ץ ופירושו ימים רבים:

אינו אלא אביה. שנגפו השם:

ובמה ניגף. כלומר באיזה עון וי"ג ולמה ניגף:

על שחישד את ירבעם ברבים. שביזהו לפני כל קהל ישראל דאע"ג דרשע היה ה"ל לנהוג כבוד במלכות שכן מצינו שציוה הקב"ה למשה שינהג כבוד בפרעה וי"מ בענין אחר וא"נ:

על שביזה את אחיה השילוני. שאמר ויקבצו עליו בני בליעל ויתאמצו על רחבעם ואחיה הוא היה המחזיק את ירבעם בראשונה בדבר ה':

ה"ג אר"י הדא הוא דכתיב:

על דצווח. על שקרא לאחיה השילוני בשם בני בליעל וכדפירשתי:

על שבא ע"ז לידו. והוא העגל שבבית אל ולא ביערן שכן מצינו שהיו העגלים שם עד יום גלות עשרת השבטים:

וכתיב. בירבעם בן נבט:

ה"ג מנין לשור אחיך שטעה שאתה מחזירו בסימנין בין בגופו בין בכליו שנאמר עד דרוש אחיך אותו. וה"פ עד דרוש אחיך אם רמאי הוא או לא במאי אלא בסימנין ש"מ סימנין דאורייתא:

שנייא היא. שאני הכא שהסימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה וחיישינן שמא אינש אחרינא הוא:

כיני מתני'. כן צריך להיות במתני' אין מעידין אלא עד שלשה ימים ולא לאחר ג' ימים:

כל. שלשה ימים הראשונים לאחר מיתת האדם הנפש מרחפת על הגוף וסוברת לחזור לתוכו:

כיון שהיא רואה אותו שנשתנה פרצוף פניו אף היא מניחו והולכת ומן שלשה ימים ואילך הכרס נבקע כנגד פניו משם הוא מתחיל להבקע:

ואומרת לו. כלומר לכך נבקע משם תחלה כאלו היא אומרת לו הילך מה שחמסת וגזלת שכל עמל אדם לפיהו:

ואפי' פרש חגיכם. ומאי אפי' אלא אפי' פרש קרבנות שהן בגזלה אזרה על פניכם כדכתיב אני ה' שונא גזל בעולה והיינו כדאמרי' דאומר לו הילך מה שחמסת וגזלת:

באותה שעה. שהכרס נבקע והיינו ביום ד' נתקיים בו המקרא הזה בשרו עליו יכאב שהכרס נבקע ונפשו עליו תאבל שהנפש פורשת ממנו:

אני אומר בחרב מלובנת באש. חתכו שמתוך המכוה מתרפא:

אומר אני. אחת משרות שדרכן להיות רחמניות עברה לפני מקום ההוא ופדאה אותו מן הצליבה:

אומר אני שנעשו לו ניסים כחנניה וכו'. כלומר שנפל לאש וברח משם בשום ענין:

ה"ג מלא נחשים ועקרבים מעידין עליו. וה"פ אע"ג דחבר הוא כיון שדוחקן בעמידתו עליהן נושכין אותו:

ליורה בין של מים וכו'. יורה מרותחת על האש:

של שמן מעידין עליו. שכשאדם נופל לתוכו השמן ניתז על האש ומבעיר יותר ואין היורה נח מרתיחתו ורגליו צומקין ואינו יכול לצאת מתוכו:

מיליהון דרבנן וכו'. דברי ר' ירמיה בסמוך פליג אהא דרב וסובר דלית הלכתא כר"י בן בבא:

ה"ג שצפדתו הצינה. ולא נשתנה צורתו:

צפדתו. מלשון צפד עורם על עצמם:

מתני' מים שיש להם סוף. שנראין כל ארבע רוחות שסביב המים ומים שאין להם סוף היינו שאין אדם יכול לראות כל סביביו בפעם אחת ויש לחוש שמא יצא ממקום שאין יכול לראותו:

אשתו אסורה. שמא לאחר פרישתו של העומד על שפת הים יצא הנטבע והלך לו דקסבר ר"מ אדם יכול לחיות כמה ימים במים:

ועלה לאחר ג' ימים. הלכך אפי' במים שיש להם סוף חיישינן שמא יצא אחר ימים רבים ולא חזי ליה:

במערה. מים שיש להם סוף הם ופליג ר' יוסי ואמר אשתו מותרת דקסבר אין אדם יכול לשהות במים כל כך וכבר שהה כשיעור וראה שלא יצא מן המים אבל במים שאין להם סוף מודה ר"י דאשתו אסורה דחיישינן שמא יצא לאלתר למרחוק ולא ראוהו:

מן הארכובה ולמטה. הואיל ויכול לחיות לא תנשא שמא יצא ולא ראוהו דמים שאין להן סוף הן:

גמ' אמרו לו. לר"מ:

אין מזכירין מעשה ניסים. שאפי' אינו מת מחמת המים היה לו למות הואיל ולא ישן שלשה ימים:

לצוצותי. לעיתותי ערב וכשנכנס תוך המחילה פנה היום וילאה למצוא פתח המחילה:

מחילה של דגים. שחוטטין סמוך לשפת הנהר למטה ולמעלה מן המים בגובה שפתו ואין מתמלאת כולה ואדם הנכנס לתוכה מגביה צוארו למעלה מן המים:

הספד קשור בתוך ביתו. כלומר הרבה בני אדם שבאו לתוך ביתו להספידו ולנחם אבילים ל"א כך היה מנהגם לקשור דבר מה בפתח האבילים שידעו העוברים שיש הספד שם וכן נוהגין היום בקצת מקומות ישראל שעשיתי מפרש. שהייתי פורש מן היבשה לים הגדול:

נומיתי לו. אמרתי לו בני איך ניצלת:

אם הים גלוני. שהים מגולה ואין דבר מעכב ראייתו מכל צדדין:

ה"ג וראה שאין שם בריה. היוצא או מגביה ראשו חוץ למים משיאין את אשתו אם שהה שם כדי שתצא נפשו דודאי נטבע ומת שאלו היה חי היה נראה יציאתו ואפשר לקיים הגירסא וראה שאין שם בריח ר"ל דבר לאחוז בו וי"מ אם הים גלוני שהים הולך וסוער ומגביה גלים ואין נראה שהרי בסמוך משמע בהיפך שאפשר לצאת ע"י גלים והראשון נראה עיקר:

רצו לחתוך ספוגים. של צמר שהן רכים להוציאו מן המים ובאו ומצאו אותו שהוא שולחני בעיר עכו ואותו רגל שעלה בידם לא היה ממנו א"נ מארכובה ולמטה היה:

לא מסתברא. וכי לא מסתבר הא דתנן מים שיש להם סוף אשתו מותרת דוקא ששהה העד שם עד כדי שיעור שאינו ראוי לחיות במים לפי אורך זמן ששהה ל"א אמתני' קאי דתנן אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מ"מ לא תנשא עד לאחר י"ב חדש שכל זמן שהוא חי אע"פ שהוא טרפה אשתו אסורה:

מתני' אפי' שמע מן הנשים. שאין מתכוונות להעיד יכול לילך ולהעיד להשיא את אשתו:

הרי אנו הולכים לספוד ולקבור את איש פלוני. וניכרין הדברים שלא אמרו כך דרך שחוק כדרך התינוקות אלא הספד ממש:

גמ' מייבבתו. בתוך שאר מתים:

מקמנטריסי המלך. ממוני המלך להרוגי חייבי מיתה אם שמע ממנו שמת איש פלוני או שנהרג:

אין משיאין את אשתו. די"ל שמתפארים בזה שעשו דין ומשפט אע"ג שלא נהרג עדיין אלא יוצא לידון:

ה"ג אין משיאין את אשתו מב"ד של ישראל מת פלוני משיאין את אשתו. וה"פ אם שמע שבב"ד של ישראל מת פלוני מיתת עצמו כגון שלקה ושנה שמכניסין אותו לכיפה ומת שם או שנהרג באחת מארבע מיתות ב"ד:

ה"ג אבד פלוני נתרי פלוני אינו בעולם. וה"פ אמר אחד סתם אבד פלוני או נתרי פלוני או שאמר פלוני אינו בעולם אין משיאין את אשתו:

ה"ג אבד פלוני אני אומר אבד רבך מן עלמא. שמת האיש המגדלו ומפרנסו דרך בני אדם לומר על איש שנאבדה פרנסתו אבד מן העולם ל"א נאבד רבו מן העולם שהיה מחזיקו ומדריכו בדרך ישרה:

נתרי פלוני. משמע שקפץ ממקומו כמו לנתר בהן על הארץ:

אנא אומר אתרין פלוני מאכל פלוני. אני אומר שאכל מאכל שהאדם משתגע על ידו כמו שנמצא במדינות אלו מין ירק האוכלו קופץ ומנתר ממקום למקום א"נ אני אומר זרק פלוני מאכל פלוני:

אינו בעולם שאני אומר טפח רוחיה עליה. גבה רוח הוא ואין הדעת סובלתו והרי הוא כמי שאינו בעולם ל"א הוא גבר ענוותן והרי הוא כמי שאינו בעולם:

שקעה ספינתו בים. א"נ הא דאמר אינו בעולם לפי שראה ששקעה ספינתו בים ל"א מילתא באפי נפשא היא ומיבעיא ליה אם העיד ששקעה ספינתו בים אם משיאין את אשתו:

ופשיט אתיא כהא דאמר רבא וכו' מעשה באבא בר סימי ששקעה ספינתו בים. ספינה שלו היתה והעיד אחד ששקעה ספינתו בים דמשמע ספינה שהיה בתוכו ואח"כ נתוודע שספינתו שקעה אבל הוא לא היה בתוכה וה"נ כן הוא ואין משיאין אשה ע"פ עדות זה ועי' בבבלי ר"פ האשה שלום:

כל שמזכירין לו אשה. שמדברין עמו מן האשה העגונה:

כל ששואלין אותו. אי אתה יודע פלוני הכן הוא ומשיב ה"ז מתכוין ל"א כל ששואלין אותו על הנאבד והשיב ה"ז מתכוין אבל אם דיבורו עמו מן האשה אין זה מתכוין ולהקל בא רשב"ל:

ה"ג זכור ר' בשלשים וכמה זקנים שהיו. מתריסין נגד ר"ה בריבי למיעבד כהא דרשב"ל ולא רצה לעשות מעשה:

אין הלכה כריב"ב בישראל. דאמר בעינן עד שיהא מתכוין אלא אפי' אינו מתכוין נמי כשר:

ומיליהון דרבנן. דאמרי בסמוך עידי אשה א"צ דרישה וחקירה אמרין כן דאפי' אינו מתכוין כשר דאל"כ אמאי לא בעי דרישה וחקירה כשאר כל העדות:

ופריך מעשה באחד וכו'. משמע דבעי דרישה וחקירה:

ה"ג על האשה שתנשא:

ונתלה ביחור של זית. אחז בנוף של עץ זית ופשחו וכרתו משם דרך שבירה ועשהו מקל ורדף הגייס במקל שבידו וחזר אצלינו:

נומיתי לו. אמרתי לו משבחך אני שכחך כארי:

נומה לי. אמר לי יפה כיוונת שקראתי לי ארי שכך קורין אותי בעירי:

לאחר ימים חלה. יוחנן זה ומת עד כאן עדותו של העד:

ומשני או נימר. דלמא לעולם סובר ר"ט עידי מיתה א"צ דרישה וחקירה והא דשאל על שמו תרי זימני משום מה בכך אם בודקו קצת א"נ חשש כיון דיוחנן ויונתן שווין קצת במבטא אולי אין העד מקפיד להפכן:

אשכח תני. מצא ברייתא מפורשת שר"ט סובר עידי מיתה צריכין דרישה וחקירה ופליגי עליה חכמים:

מתני' ומשיאין ע"פ בת קול. אם שמעו קול צווחה מת פלוני:

בצלמון. שם מקום:

גמ' ה"ג אמר ר"ח אמר לי יונתן שידא והן וכו' וכ"ה בבבלי. וה"פ הא דתנן במתני' מעשה באחד שעמד על ראש ההר וכו' והלכו ולא מצאו וכו' והוא שראו מתחלה צל אדם כשצעק דאל"כ חיישינן שמא שד הוא:

ה"ג והן שראה בוביא של אדם ר"א בשם ר"ח הדא דתימר בשדה וכו' אפי' לא ראו בוביא של אדם והא תנינן וכו':

והא תנינן. גיטין פ' התקבל:

מי שהיה מושלך בבור וכו'. ואפי' בעיר צריך שיראה בבואה:

ומשני אר"א המזיקין מצויין בבורות. אפי' בעיר כדרך שהן מצויין בשדות:

תמן תנינן. פרק ארבע מיתות:

המסית. אשר נסקל דוקא הדיוט שהסית:

ה"ג והמסית את ההדיוט. צריך שיהיה גם הניסת הדיוט אז חייב סקילה:

ופריך הא חכם לא. אם היה המסית או הניסת חכם אינו חייב סקילה בתמיה:

ומשני מכיון שהוא מסית או ניסת אע"פ שהוא חכם בשאר דברים אין הדיוט גדול מזה:

כיצד עושין לו. להמסית להערים עליו שיאמר כן בפני העדים:

ה"ג מכמינין עליו שני עדים בבית הפנימי. וה"פ מעמידין עליו מארבין בבית הפנימי כלומר בסתר לפי שלא ידבר אם ידע שיש שם בני אדם:

כדי שיהו רואין אותו. דאי לא מצי חזי ליה לא מצי לאסהודי לחייבו קטלא ואע"ג דשמעו קליה מצי מימר לאו אנא הוית:

וכה תאמר אכן. והכא את אומר הכי דעל קול בעלמא ששמע מראש ההר סמכינן אע"פ שלא ראה אותו:

ומשני שנייא היא. שאני הכא דאומר אני איש פלוני ממקום פלוני הלכך סמכינן דאיהו הוא:

ה"ג ואמר אף הכא אני וכ"ה בסנהדרין. וה"פ למה לי נר במסית יאמר נמי אני איש פלוני וכו':

ומשני שלא יברח וילך לו. שעל ידי שיאמר לו הניסת שיאמר אני איש פלוני יבין המסית שהכמין לו עדים וישתוק ויברח לו ויש הפסד גדול בדבר שילך ויסית אחרים עמו:

תמן תנינן. גיטין פ"ג:

על אתר. לאלתר:

ואם לאו פסול. דחיישינן שמא מאחר נפל ואין זה שלו:

סרקאי. ישמעאל:

ואכשרון. דעכו"ם כיון שאינו בגט לא חיישינן שמא ממנו נפל:

ה"ג נימר סימן הוה ליה ביה ולא כן תני אין סימן בגיטין והוא דמר תרין תלת שורין ברם הכא ה"א שבו היה נקוד וכ"ה בגיטין. וה"פ פריך מהתם אין ראיה דלמא רבה בר בר חנה סימן ה"ל בגיטא ולכך אכשרוהו ומשני והא תניא אין סי' מהני בגט ש"מ הא דאכשרוהו משום דלא חיישינן שמא מעכו"ם נפל ופריך ודלמא לעולם סימן ה"ל והא דתני אין סימן בגיטין היינו סימן שאינו מובהק כגון שאומר בכמה שורות נכתוב הגט אבל אם אומר שאות פלונית היה נקוד כלומר שלא נתחבר הדיו בכל האות ונראה כאלו הוא נקודות סימן מובהק הוא וסומכין עליו:

הכא. אס"ד דסי' מובהק מהני בגט הכא במתני' אם לא מצאו לאלתר למה הוא פסול ומאי חששא יש בו הא סימן גדול יש בו ששם איש ואשתו כתובין בו:

ומשני אני אומר. אדם אחר עבר שם שהיה שמו כשמו ושם אשתו כאשתו וממנו נאבד הגט ההוא:

ופריך הגע עצמך. אם בדקו כל אותו מקום ולא נמצא שם אדם ששמו כשם הכתוב בגט למה יהא הגט פסול ומתני' סתמא תנן ומשמע בכל ענין פסול:

ומשני ולא. אלא משום חומרא דעריות דאשת איש בכרת החמירו חכמים וחששו שמא אדם ממקום אחר עבר שם ששמו כשמו וממנו נפל ועיק' הטעם כיון דנפל איתרע וחוששין לכל דבר שאפשר לחוש:

והשיאו את אשתו. ולא חששו שמא אדם אחר הי' ששמו כשמו:

א"ל ר' מני כן. שפיר קשיא לך:

האיש הזה וכו'. מתני' דגיטין דפוסל לאו משום דחיישינן שמא עבר אדם ממקום אחר ששמו כשמו וממנו נפל אלא מתני' איירי בשהי' לו לשליח או לבעל שנאבד ממנו גט זה שני גיטין אחד כשר ואחד פסול שאינו נכתב לשמו או שאר פסול שאינו ניכר ואבד דהכשר והשליך לאשפה את הפסול ועכשיו כשמוצא גט זה חיישינן שמא אחר מצא הפסול לצור ע"פ צלוחיתו ונאבד ממנו וזהו הנמצא עכשיו דכיון דנפל איתרע וחיישינן לכל מילי:

מתני' נומיתי לו. אמרתי לו כן הדברים שכל חביריו חולקין עליו:

משובשת בגייסות. ואיני יכול לילך אצליכם להעיד מה ששמעתי אלא אמור להם אתה עדות זה בשמי:

גמ' מתני' מסייעא לר"י. דתני' כתיב ע"פ שנים עדים ודרשי' דוקא על פיהם אבל לא ע"פ כתבן וכו':

ה"ג ועכשיו משיאין עד מפי עד. א"כ ה"ה ע"פ כתבן משיאין דע"כ לומר בעדות אשה הקילו ולא בעינן דוקא על פיהם:

ופריך תנינן. ברישא הוחזקו וכו'. ואיך תני סיפא ר"א ור"י ור"ע אמרי אין משיאין אשה לא ע"פ ע"א וכו':

ומשני מתני'. דפליגי ר"א ור"י ור"ע בראשונה נשנית קודם עדותו של נחמי' איש בדלי ומשנה לא זזה ממקומה:

א"ל. לר"ע מעש' וכו':

לא תהא כהנת כפונדקי'. כלו' לא תהא מיוחסת נאמנת כפונדקי' בתמי' ואם האמינו פונדקית נכרית מסיחה לפי תומה כ"ש שנאמין אשה ישראלית:

לכשתהא הפונדקית נאמנת. כלומר גם הפונדקית אינה נאמנת ע"פ דבורה אלא מפני שהוציאה להם מקלו ותרמילו וה"ל עד מסיח לפי תומו וגם סימן בכליו:

עשו את הפונדקית כחיה. שנאמנת על הולד לומר שזהו בכור ודוקא לאלתר בצאתו מרחם אמו וזו נמי כיון שהראה פנים לדבריה בהוצאת מקלו ותרמילו לכך נאמנת:

עשו אותה כעכו"ם מסיח לפי תומו. ופליג אר' אחא דסובר פונדקית לא הויא מסיח לפי תומו כיון ששאלו איו חבירינו וכדמסיק:

חד אריסטון. אדם אחד שדרכו להכין סעודות לבני אדם:

לית כן. וכי אין מתני' קשיא לרבן שמעון בן לקיש כל ששואלין אותו והוא משיב. לא הוה מסיח לפי תומו וזו כבר שאלו ממנה איו חבירינו. ומשני לית כן. אין דברי רבי שמעון בן לקיש מתקיימין לפירוקיה דרבי שמואל בר סוסרטא אבל אית כן אפשר לקיים דבריו לתירוצו דר' חנינא לכך פונדקית נאמנת מפני שעשו אותה כחיה:

הדרן עלך פרק האשה בתרא וסליקא לה מסכת יבמות