מתני' יה"כ אסור באכילה ובשתייה וכו'. מפרש בגמרא דכל הני איקרי עינוי וגבי יה"כ ה' עינויי' כתיבי והני ה' הוו דשתייה בכלל אכילה:

מלך. צריך שיתראה נאה דכתיב מלך ביופיו תחזינה עיניך:

והכלה. צריכה נוי כדי שתחבב על בעלה וכל ל' יום לחופתה קרוי' כלה:

והחיה. יולדת תנעול. מפני הצנה:

גמ' ופריך ענוש כרת. על האכילה ושתייה ואת תנן במתני' יה"כ אסור באכילה וכו' דמשמע איסורא הוא דאיכא ענוש כרת ליכא:

לפחות מכשיעורון נצרכה. הא דתנן לשון איסור היינו בשאכל פחות מככותבת הגסה שהוא שיעור ליה"כ וכי לא שלים שיעורא כרת ליכא איסורא איכא:

מה מלאכה שאסרתי לך במקום אחר. כרת כי הכא כגון בשבת אף עינוי בדבר אכילה קאמר שמצינו שחייב עליו במקו' אחר כרת כגון פיגול ונותר:

ה"ג ואיזו הן אלו וכו':

ה"ג דבר שהוא אבידת נפש. וה"פ עינוי שהיא בתוך חלל הגוף איירי:

והא ליתנון. והא אינן אלא חמשה עינויים בתורה ובעשור ואך בעשור שבת שבתון ושבת שבתון והיתה לכם:

ואחד מוסף ברחיצה. רחיצה לא קחשיב בענויים דהא מרחיץ ידיו עכ"פ ל"א הכי פריך והא אינן אלא ה' עינויין בתורה תרי באחרי מות ושלשה באמור אל הכהנים ומשני ר' תנחומא דעוד אחד הוא במוסף דהיינו בפ' פנחס שהוא ובעשור וכו' ופי' זה נראה עיקר וכ"מ בתענית:

בתענית ציבור. כגון תענית גשמים השניות והאחרונות:

בט"ב מרחיץ ידיו. וכשעדיין המים על גבי ידיו רוחץ בהן פניו:

ומעביר את המפה. שהיא לחה קצת מקינוח הידים ע"ג פניו:

תרי מרטוטה. היה שורה בגדים בלואים במים מעיה"כ ונתן תחת הכד ליסחט קצת לעשותה כמין כלים נגובים ולמחר מעבירה ע"ג פניו:

אלא איסור מלאכה במקום שנהגו. דיש מקומות שעושין מלאכה בט"ב ויש מקומות שאין עושין כדתנן בפרק מקום שנהגו ובתענית ציבור מותר בעשיית מלאכה בכל מקום שמעינן מיהת דלענין. רחיצה שוין וקשיא לריב"ל:

ואינו חושש. משום רחיצה:

כהן תנייא. כהאי תנא דמותר לעבור במים לילך אצל רבו ובתו:

והיו רגליו קיהות. עייפים מחמת טורח הדרך:

בשבת. כל סיכה מותרת ובלבד דלא מוכחא מילתא דלרפואה קעביד:

בין סיכה שאינה של תענוג. כגון שיש לו חטטין בראשו:

לאיסור. גבי מעשר שני ותרומה ולאיסור עשה וכדמסיק:

ולתשלומין. אם סך זר בתרומה חייב לשלם חומש כאלו שתה ולא מיקרי מזיק וכן בקדש:

אבל לא לעונש. למלקות וכרת:

ופריך והא תני ולא יחללו דכתיב בתרומה לרבות השותה והסך ש"מ דאף סך איכא עונש וקשיא אהך ברייתא דתני בה אבל לא לעונש:

ומשני אר"י לית כאן סך. כלומר סמי מכאן סך דולא יחללו להביא את השותה לחוד הוא דאתי:

אמר רבי אבא מרי. אם לית כאן סך אף שותה ליכא למימר דאתי מריבויי' דולא יחללו:

דל כן. דאם לא כן אלא דלא יחללו להביא את השותה לחוד הוא דאתי ש"מ דאין שתייה בכלל אכילה דאי בכלל אכילה היא למה צריך קרא לרבויי:

דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף. ואנן תנן במתני' האוכל והשותה מצטרפין אלא ודאי דכולה ברייתא משבשתא בשלמא אי מרבינא סך מולא יחללו איכא למימר דה"ק לרבות את הסך כשותה וכן הוא בבבלי בנדה אבל אי תני שותה לבדו קשיא:

מנין שהוא מחוור בעשה. שיש איסור עשה בסך שמן של מעשר שני אף על פי שאין בו לאו:

מה נן קיימין. במאי עסקינן:

אם להביא לו ארון ותכריכין. בא הכתוב לאסור. השתא לחי אסור ליקח בו חלוק דלא הותר אלא לאכילה ממש וצריך לאכלו בקדושת מעשר כ"ש שאסור למת:

איזהו דבר. ששייך בחי ובמת והתירה התורה לחי ואסרו למת הוי אומר זו סיכה ש"מ דבסיכה איכא איסור דאורייתא ואינו אלא עשה דלא נאמרו הדברים אלא בסיפור הדברים של.הוידוי וליכא למשמע לאו מיניה:

אסורין בנעילת הסנדל. כגון יה"כ וט"ב ותענית ציבור:

יצא לדרך. חוץ לעיר:

באמפליא. קלצו"ן בלע"ז והוא עשוי כמין מנעל:

אר"ח ולא פליגי:

באמפליא של בגד. דלאו מנעול הוא ואפי' לרה"ר שרי לצאת בו:

בלילי צומא רבא. בליל יה"כ:

סולייתה. הוא סנדל של שעם:

מה הוא דין. למה אתה עושה כן:

איסתניס אנא. ולאו לתענוג הוא דעביד:

ה"ג א"ל מן אן הדה. וה"פ מנין לך הא דמותר:

איסתניס הוה. ושרי ליה אבל לשאר כל אדם אסור:

ופריך אית חמי. בוא וראה אם ברחיצה אסור פשיטא דאסור בתשמיש דהא בעלי קריין צריכין טבילה:

ומשני תפתר. תפרש למשנתינו דאיצטריך למיתני איסור תשמיש במקום שלא נהגו לטבול לקרי א"נ שמשנתינו נשנית קודם תקנת עזרא שתיקן טבילה לבעלי קריין:

אין קרי. שצריך טבילה אלא שבא לו ע"י תשמיש:

אפילו ראה עצמו. מקושט בחלום. וע"י כך ראה קרי צריך טבילה:

הוו בעיין מימר. סברוהו בני הישיבה לומר ובלבד שבא לו הקרי בחלום ע"י שהרהר באשה שבא עליה ולא פליגי אריב"ל:

אפי' מדבר אחר. ולא מחמת אשה נמי צריך טבילה:

לית הדא וכו'. וכי אין ברייתא זו פליג על ריב"ל דאמר אין צריך טבילה לקרי אלא שבא על ידי תשמיש והא ביה"כ אסור בתשמיש ואפ"ה מצריך טבילה לבעלי קריין:

פתר לה. תפרש להך ברייתא שבעלי קריין טובלין ביה"כ היינו אותן ששימשו בעי"כ ושכחו לטבול עד יה"כ:

אית לך מימר וכו'. בתמיה וכי אפשר לך לומר ששכח ריב"ח מלטבול אלא ודאי שראה קרי ביה"כ כדי להודיע לו שהוא בן עה"ב כדאמרינן בבבלי סוף מכילתין ושמעינן שאפילו בלא תשמיש צריך טבילה וקשיא לריב"ל:

מפני איבה. שלא תתגנה על בעלה:

הוינא וכו'. סברוה למימר דלא פליגי חכמים ור"א אלא בנעילת הסנדל דחיה אבל ברחיצה דמלך וכלה לא פליגי:

אשכח. ברייתא דמפורש בה דפליגי אכולה מתני' אמלך וכלה וחיה:

מתני' ככותבת. תמרה גסה והיא פחות מכביצה ואע"ג דכל שיעורי אכילה בכזית הכא שאני כדמפרש לקמן בגמ' מלא לוגמיו. מפרש בגמ' שצריך למעך חללה. שדרך הכותבת שיש חלל בינה לגרעינתה וממתני' שמעינן שמשערינן בככותבת מלבד החלל:

גמ' דל כן. דאל"כ ליתני במתני' כמוה וכגרעיניתה וכחללה או לא ליתני אלא סתמא ככותבת הגסה אלא ודאי למעט חללה:

ה"ג תני כמלא לוגמיו:

מה ופליג. וכי פליגא הך ברייתא אמתני' ומשני מלא לוגמיו. דמתני' נמי אינו מלא לוגמיו ממש אלא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו:

ברביעית. שהוא מלא שתי לוגמיו שהוא רביעית באדם בינוני:

ולמה לא. תני לפלוגתייהו בעדיות גבי קולי ב"ש דהא ב"ש מיקל דאינו חייב עד שישתה רביעית:

מפני לוגמא של בן אבטיח. שהיה אדם גדול ומלא לוגמיו דידיה אפי' מצד אחד מחזיק יותר מרביעית וב"ה לקולא דמלא לוגמיו לפי מה שהוא אדם משערינן:

מתני' אלא חטאת אחת. מפרש בגמ' אין מענין אותן. אין חייבין למנוע מהן מאכל:

אבל מחנכין וכו'. מפרש בגמ' למה. אינו חייב אלא אחת:

גמ' ומשני שתייה בכלל אכילה. וחד שמא הוא ומחד קרא נפקי:

אין אכילה בכלל שתייה. האומר לא אשתה אין האכילה בכלל:

מה נן קיימין. באיזה דם מיירי קרא דכתיב גביה לשון אכילה:

אלא כי עסקינן בדם שהוא. שהוא צלול ואפ"ה קראה בלשון אכילה ש"מ שהשתייה בכלל אכילה:

הקפה את הדם. כגון שקרשו בחמה:

מה עביד לה ר' יונה. דאיהו קאמר שדם שקרש אינו אוכל לחייב עליו אלא ודאי דה"פ דהך ברייתא אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין דליצטרף עם אוכל פחות מכביצה ליטמא טומאת אוכלין ואינו משקה לטמא טומאת משקה בלא הכשר אבל כרת חייב אפילו על הקרוש א"כ איכא לאוקמי קרא בקרוש וקשיא אר' יונה:

בכל אשר תאוה נפשך. בבקר ובצאן ביין ובשכר ואכלת שם:

מה נן קיימין. במאי מוקמינן להאי קרא אם בנותן יין לתוך התבשיל ויש בתבשיל טעם יין ולכך קרי ליה אכילה הלא היין בתבשיל לפגם הוא:

אלא. כי איירי קרא בשותה יין ואפ"ה קרי ליה אכילה:

באילין אורזנייא וגוממנייא. מין כמיהין שהיין משביחן הלכך קרי ליה אכילה שכל הטפל לאכילה כאכילה דמיא:

ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת. אי אמרת בשלמא שתייה בכלל אכילה איצטריך ליה לתנא לאשמועינן אלא אי אמרת שתייה לאו בכלל אכילה שבועה שלא אוכל ואכל ועשה מלאכה מי איצטרך לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת:

אמור דבתרה. תיקשי לך סיפא דמתני' ואכל ושתה חייב שתים. כיון דאמר שלא אוכל איתסר ליה בשתייה כשאמר אח"כ שלא אשתה אמאי חייב שתים אלו אמר שלא אשתה תרי זימני מי מחייב תרתי:

אמר להו ר"י. מסיפא לא קשיא דאלו אמר על שני ככרות המונחים לפניו שבועה שלא אוכל ככר זה ושבועה שלא אוכל ככר זה מי לא מחייב שתים אם אכל שניהן ה"נ כיון דהדר אמר שבועה שלא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר אכילה גרידא היא:

מפני ששתה וכו'. כלומר טעמא דשתה משקין שאינן ראויין לשתייה הא אם שתה משקין הראויין לשתייה חייב אע"ג דשבועה שלא אוכל אמר אלא ש"מ שתייה. בכלל אכילה:

ניחא. הניחא כדתני במתני' שלא אמר אלא שבועה שלא אוכל ואפ"ה חייב על השתיה אלא לר' שהוא אומר דוקא אם אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה א"כ אין ראיה מכאן:

האוכל והשותה וכו'. היינו מתני' אכל ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת ש"מ דשתיה בכלל אכילה:

לא אכלתי באוני ממני אלא שתיתי. בתמיה הא אף לשתות מעשר שני באנינות אסור:

ה"ג עד כדון כשאמר שבועה שלא אוכל ושתה ברם אמר שבועה שלא אשתה ואכל שתייה בכלל אכילה ואין אכילה בכלל שתיה וכ"ה בשבועות. וה"פ אע"ג דשתיהי בכלל אכילה ואם אמר שבועה שלא אוכל ושתה חייב מ"מ שבועה שלא אשתה ואכל אינו חייב על האכילה:

ואינו מחוור. ואין הדברים מבוררים דאס"ד תירוש זה היין ויצהר זו סיכה א"כ השותה והסך חוץ לחומה ילקה בלאו דלא תוכל וגו':

אלא על מ"ש טהור שנכנס וכו'. שנאמר לא תוכל לאכול וגומר וכתיב לפני ה' אלקיך תאכלנו וגו' כל היכא דקרינן לפני ה' וגו' קרינן ביה לא תוכל לאכול וגו' א"כ אף לענין אכילה ממש אין לוקין חוץ לחומה:

גר"ש בהי"ל קדמייתא. הוא לשון המדפיסים שקיצרו דברי הש"ס הואיל והם כתובים לעיל בפירקין והוא ר"ת גמרו שם בהילכתא ראשונה שבפרק זה:

כל מלאכה לא תעשו. בעצם היום הזה:

עונש לית כאן. למלאכת הלילה:

רשב"ל. פריך באיזה לשון הל"ל אזהרה בעינוי דאי הוה כתיב לא תעונה אדרבה הוה משמע דאסור לענות ואי הוה כתיב לא תאכל הוה משמע כסתם אכילה בכזית והתורה לא חייבה אלא בככותבת דמייתב' דעתא והלכך א"צ אזהרה לא ליום ולא ללילה:

א"ר הושעיה. הכי ה"ל למכתב האזהרה בלשון השמר או פן לא תעונה:

הא תלת אזהרן. השמר ופן ואל שלשתן לשון אזהרה הן ל"א לשון קושיא היא אי הוה כתיב הכי ה"ל שלשה אזהרות:

הישמר באותה אמירה וכו'. מפרש הא השמר לשון עשה הוא וקאמר דה"פ השמר בלאו זה שאמרתי לך או בעשה זו שאמרתי לך הלכך השמר דלאו לאו והשמר דעשה עשה ל"א לשון קושיא היא דהל"ל בלשון השמר וכ"ה בבבלי:

מה אם עינוי הקל. שאינה נוהגת בשבתות וי"ט חייבין עליה כרת מלאכה שנוהגת בשבתות וי"ט לא כ"ש:

אלא ליתן אזהרה לפניו. ללילה שלפני היום:

דברים אפילו מופנה מצד אחד. דהא לא אייתר אלא עונש דמלאכה ואפ"ה ילפינן בגז"ש:

ולא ר"ע היא. דכולהו סתימתאה אליבא דר"ע הן ור"ע סובר דלמדין גז"ש אפילו אינה מופנה כלל:

לא חילקתה בין יום ללילה. כדאמרינן לעיל דאייתר עונש דמלאכה ללילה:

עד כדון כר"ע. דיליף גז"ש אפילו אינה מופנה:

כר' ישמעאל. אלא לר"י מנ"ל לחייב בלילה:

והיתה לכם לחקת עולם בחודש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו הקיש הכתוב מלאכה לעינוי:

מלאכה שחייבין עליו כרת. בין ביום בין בלילה:

הכוסס חיטי תרומה לוקה. אע"ג דלא אכלן כדרך אכילתן חייב דמ"מ נהנה ואינן מזיקין אותו לאפוקי הכוסס שעורין דפטור במזיקין לו:

הכוסס. כל דבר שהוא שלא כדרך אכילתו קרוי כוסס:

ואינו משלם את החומש. דאיש כי יאכל כתיב פרט למזיק את עצמו:

שהוא משלם קרן וחומש. ור"י סובר כר':

אחר טיבולו. אחר שאכל דבר מטובל בחומץ חייב שאז מיישב את הנפש:

תינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים. להשלים והוא הדין דלא מחנכין אותן לשעות אבל קודם לשנה וקודם לשנתיים מחנכין לשעות אבל השלמה ליכא מדרבנן:

ר"י. מפרש למתניתין תינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים להשלים אבל מחנכין לשעות מקודם לשנה וקודם לשנתיים משלימין מדרבנן ולא קשיא בין לר"ה בין לר"י השתא לפני שנתיים מחנכין לשעות או משלימין לפני שנה מיבעיא דכאן בחולה וכאן בבריא:

עד איכן. לר"י פריך דאמר אפי' לפני שנתיים מחנכין לשעות עד כמה יהיו שנותיו של התינוק ויתחיל לחנכו לשעות:

כבן תשע כבן עשר. הכא נמי בן תשע בבריא ובן עשר בחולה:

מתני' עוברה שהריחה. העובר מריח ריח התבשיל והיא מתאוה לו ואם אינה אוכלה שניהן מסוכנים:

ע"פ בקיאים. רופאים מומחים באומנתן:

גמ' תוחבה. אצבעתה ברוטב של אותו דבר ומוצצתן:

שתי עוברות באו לפני ר"ט. ביה"כ לשאול אם מותרים לאכול ושלח אצליהם שני תלמידים ואמר להם זילו ואמרו באזניהם של העוברות שהיום יה"כ וישמע התינוק וישתוק ולא יתרוצץ עוד בקרבה:

אמרין. כן לראשונה ושתק התינוק:

ושדך. לשון שקט ותשקוט הארץ מתרגמינן ושדוכית ארעא:

זורו רשעים מרחם. נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים:

יכול אני. לצום:

שומעין לרופא. דחולה מחמת חליו אין דעתו מיושבת לידע הדברים על בוריין:

לא צורכה. לא קמיבעיא לן אלא כשחולה אומר יכול ורופא אומר איני יודע מהו:

וכל ספק נפשות דוחה את השבת. דבסקילה וכ"ש יה"כ דבכרת:

מתני' בולמוס חולי האוחז מחמת רעבון ומסוכן למות וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא:

כלב שוטה. מפרש בגמרא:

אין מאכילין מחצר כבד שלו. ואע"פ שנוהגין הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך:

מתיר. קסבר רפואה גמורה היא:

מפקחין עליו. חופרין את הגל ומחפשין אחריו:

גמ' מנין שמאכילין. ביה"כ למי שאחזו חולי רעבון דבלה וצימוקין אפי' הן של תרומה:

ושני צימוקים. ויאכל ותשב רוחו אליו כי לא אכל לחם ג' ימים וג' לילות ש"מ דצימוקים ודבילה משיבין רוחו של הרעב ואין מעכבין אותו אם לא נמצאו אלא תרומה:

כ"ד עשרונות שאכל דוד. דסובר כל לחם הפנים אכל דוד דהיינו י"ב חלות שכל אחת שני עשרונים:

ברעבון אכלן. שאחזו בולמוס והותר לו לאכול:

ר"י. הגיע לו חולי רעבון ואכל כל מה שהיה לפניו:

בקל. אם אין שם דברים המותרים כל צרכו ויש שם דברים האסורין מאכילין אותו תחלה הקל שבהן אולי ישיב נפשו בזה:

מאכילין אותו בתרומה. בסמוך מפרש טעמא:

מאכילין אותו שביעית. לאחר הביעור דטבל במיתה בידי שמים ושביעית בעשה:

חלה וערלה. מיבעיא לן איזהו מהן נותנין לו דערלה אסור בהנאה וחלה עון מיתה:

ואת אמר הכן. להקדים תרומה לנבלה הא מאכילין אותו מן הקל ונבלה קלה מתרומה:

ומשני כמ"ד מאליהן קבלו המעשרות. כלומר מעשרות בזמן בית שני דרבנן וה"ה תרומות ונבלה איסור דאורייתא:

אזניו סרוחות. גדולות וכפולות למטן:

מה עיסקיה וכו'. מה טיביה שנעשה כלב שוטה:

רות תזזית. רוח רעה:

ובודקת בו. אם תצליח בכשפיה. גרמני מבני אשכנז ובלע"ז נקרא גרמניא ל"א על שם שהיה בעל עצמות:

שעקצו חוורבור וחיה. אל תאמין לאדם שאומר לך שנשכו מין נחש ששמו חוורבור שבא מנחש וצפרדע והוא חי:

ובלבד פרדה לבנה. אם בעטה בו אי אפשר שחיה המכה:

מיעוט. דאך מיעוטא הוא לומר דלא לכל אמר שישמרו את השבת:

אית דבעי מימר. סברא הוא דנחלל עליו את השבת כדי שישמור שבתות הרבה:

בשביל ישראל. שיש שם דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב:

עד איכן. בודקין כשמפקחין:

תרין אמורין. פליגי בה:

בהוא דהוה קיים. בדבר שהוא קיום האדם שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:

בהוא דהוה רבון. בדבר שנתגדל בו שמטבורו נוצר ומשלח שרשיו אילך ואילך:

והנשאל מגונה. שהיה לו לדרוש דברים אלו ברבים שידעו העם קודם מעשה:

בגדולים. שבישראל והם ת"ח:

בני קצרא. אנשי המלכות מפני שאפטרופס של מלך היה:

ולא הניחן. מפני כבוד השבת:

הניחו לגבאי. הצדיק על עצמו דין שמים:

ולאיפרכוס. שר הממונה על החיל:

לא היה צריך לעשות כן. שהרי שנינו עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה:

נפתי. עכו"ם ממקום ששמו נפת:

במגורה. בשכונה:

בעי מטפייתה. רצה לכבותה:

א"ל. נפתייא לר' יונה:

בגדך מדלי. במזלך תהא מונחת אוצרי ואם יגיע לו היזק ישלם לו הוא:

א"ל אין. שרוצה לקבל אחריותו ונעשה לו נס וניצולו כולם:

פרס. גלימיה על הגדיש והאש ברחה מן הגדיש:

מתני' ואשם ודאי. הם אשם גזילות ומעילות:

מכפרין. ומסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן:

גמ' תמן תנינן. בפרק קמא דשבועות:

ועל זדון. טומאת מקדש וקדשיו:

ופריך לא היא קלות. היינו עשה ולא תעשה ולמה תני להו בתרתי:

ותו לא היא חמורות. היינו כריתות ומיתות ב"ד ותרתי ל"ל:

כיני מתני'. כן היא פירושא דמתני' דסיפא מפרש לרישא וכולא פירושא דקלות וחמורות היא וניחא נמי דתני תרתי זדון והודע דחדא נינהו:

בדבר שיש בו חיוב קרבן ל"ג ליה:

ופריך ניחא. הא דתנן שיה"כ מכפר על לא הודע אלא הא דתנן שמכפר ואפי' על חטא שנודע לו וקס"ד אפי' באותן עונות שחייב עליהן קרבן וקשיא ממתני' דכריתות דתנן חייבי חטאות וכו' שעבר עליהן יה"כ חייבין:

בין שנתוודע לו בהן וכו'. כלומר תרווייהו באשם תלוי איירי וה"ק בין שנתוודע שבא לידי ספק איסור בין שלא נתוודע לו הספק אלא לאחר יה"כ לעולם פטור:

ה"ג תמן תנינן על אלו חייבין על זדונן כרת ועל לא הודע שלהן אשם תלוי ולא כבר כיפר יה"כ ר"ש בשם ר' לוי סוכייה במורד ביה"כ היא מתני' ולמה לא אמר בשלא נתוודע בהן מילתיה אמרה אפי' לא נתוודע לו בהן ביה"כ יה"כ מכפר וכ"ה במסכת שבועות. וה"פ והלא כבר כיפר יה"כ ולמה יביא כלל אשם תלוי ומשני במורד ביה"כ ואינו רוצה שיכפר לו יה"כ לכך צריך להביא אשם תלוי ופריך ולמה לא מוקי למתני' בשלא ידע בספק איסור שעשה ביה"כ ומשני מילתיה אמרה שאפי' לא נתוודע בהן ביה"כ [יה"כ] מכפר הלכך לא מוקי' למתני' בהכי:

עשה. אחייבי עשה יה"כ מכפר אע"פ שלא עש' תשוב':

לא תעשה. דוקא בשעשה תשובה יה"כ מכפר:

גמ' האומר אין עולה מכפרת כלל או אין עולה מכפרת עלי. אבל על אחרים מכפרת:

מכפרת היא. העולה דאיהו דקטעי וסבר שאינה מכפרת:

אי אפשי וכו'. שהוא מבעט ואומר שאינו רוצה שתכפר עליו אינה מכפרת על כרחו:

מכפר הוא לו ע"כ. דיה"כ מכפר בין לשבים בין לשאינן שבים:

לא כולא. מיהו אין כפרתו של זה המבעט ביה"כ דומה למי שאינו מבעט:

מן הדין. מהא דדמיא לאדם שאומר למלך אין אתה מלך מי מתרצה לו המלך כך זה המבעט ובשבועות יש גי' אחרת ושם נפרש:

והעולה על רוחכם. כלומר וקרבן עולה היא על רוחכם מה שאתם מחשבי' בלבבכ':

והעלה עולות מספר כולם. אולי חטאו בני בלבבם ש"מ שעולה מכפרת עליו הרהור הלב:

הפורק עול. הכופר בעיקר:

והמפר ברית. בשר מילה:

והמגלה פנים בתורה. בא על דברי תורה בגילוי עזות פנים כגון שדורש אגדות של דופי לא היה למשה לכתוב אלא ותמנע היתה פילגש וילך ראובן בימי קציר חטים:

מיסבור סבר ר' שיה"כ מכפר בלא תשובה. בתמיה דמדקאמר ר' שעל אלו ג' עבירות יוה"כ מכפר עם התשובה משמע דעל השאר לא בעי תשובה:

הא מיתה מכפרת בלא תשובה. ור' נמי ה"ק על כל עבירות שבתורה מיתה מכפרת חוץ וכו'. מאן תנינתה. מי תני להך ברייתא דמיתה מכפרת בלא תשובה ר' וכדפרישית:

הווי הדא וכו'. הרי הא דתנן במתני' מיתה ויוה"כ מכפרין עם התשוב' דלא כר' דלר' מיתה לא בעיא תשובה:

חלוקי כפרה. שחלוקין בכפרתן זה כך וזה כך:

ג' הם. שנחלקין שיש עבירה שהיא צריכה לזה ואינה צריכ' לזה אבל תשוב' אינה מן החלוקין שהיא צריכה לכולן:

שובו בנים שובבים. ארפא משובותיכם משמע מיד ארפא למדת שיש עבירה שמתכפרת בתשובה לבדה:

כי ביום הזה יכפר. למדת שיש עביר' שצריכה יה"כ:

ופקדתי בשבט פשעם. למדת שיש עביר' שצריכ' יסורין ומסתברא הקל לקל' והחמור לחמור':

מכפרין מחצה. שנאמר לטהר אתכם מכל חטאתיכם דקרא יתירה הוא אלא ה"ק כי ביום הזה יכפר עליכם על שאר עבירות ועל כריתות ומיתות ב"ד מהני לטהר במקצת דיכפר לשון קינוח הוא ומוחק החטא מכל וכל ולטהר במקצת משמע:

שנתחלל בו ש"ש. שחוטא ברבים וע"י כן מחטיא את הרבים:

הא למדנו שהמיתה ממרקת. גומרת הכפרה מדקאמר עד תמותון ותו לא:

זו. דתני לעיל ד' חלוקי כפרה הם דברי ר' לעזר וכו':

שעיר המשתלח מכפר. על הכל:

היום מכפר. יה"כ מכפר על הכל:

כיצד הוא מכפר. כלומר מאימתי הוא מכפר:

כל שהוא. מיד בכניסתו:

בסוף. היום הוא מכפר:

ה"ג מת מיד. בתחלתה יום:

איתתבת קומי ר"י. מהך בריית' על ר"ז דמפורש דיה"כ אינו מכפר עד שתחשך:

ואמר. ר' ירמיה תפרש להך ברייתא שהיה בדעתן להביא שעיר ואח"כ לא הביאו וע"כ אינו מכפר עד שתחשך שכל שיש שעיר אין יה"כ מכפר:

ר' יוסי בר' בון. פריך כיון שהקב"ה רואה את הנולד ויודע שלא יביאו שעיר היה לו לכפר מיד אי איתא לדר"ז:

ההן. האי מאן דחטא נגד חבירו צריך שיאמר לו בפירוש חטאתי לך ואם מקבל מחילה זו הרי טוב ואם לאו צריך להביא בנ"א ויפייסנו בפניהם:

יעשה שורה של אנשים. מפרש ישר לשון שורה:

אם יעשה כן. בין נתרצה לו חבירו בין לא נתרצה עליו הכתוב אומר פדה נפשו וגו' והוא סיפא דקרא ישר על אנשים:

מית. אם מת זה שחטא נגדו צריך לילך על קברו ולומר שם חטאתי לך:

א"צ. כלומר אינו ראוי שיתודה עליהן שנית ביה"כ הבא:

ה"ז זריז. בעבודת הבורא ונשכר שכל פעם ששב נחשב עליו למצוה בפ"ע:

בשונה באותה עבירה. ועשאה שנית זהו ודאי ככלב שב על קיאו:

**אלא כשעשאן ונמחל לו.**ויזכיר חסדי ה' ויהיה נזהר מלעבור עליה שנית:

עם חשיכה. לאחר שקיבל יה"כ ע"ע:

שכל היום כשר לוידוי. וכל המרב' בו להתודו' ה"ז משובח:

חטאתי ומירע עשיתי היינו שוגג:

ובדעת רעה הייתי עומד. היינו מזיד והיינו עון:

ובדרך רחוקה הייתי עומד. הם המרדים שעושה כאלו עומד רחוק מה':

מחול לי על פשעי. במאי דסיים פתח פשע עון וחטא:

צריך לפרוט את החטא. שחטא בשעת הוידוי:

מי גרם להם וכו'. לא הזכיר את העון אלא למעטו ולומר אתה גרמת להם שהרבית להם כסף וזהב וע"י כך עשו את העגל:

שאין חמור נוהק. שמח ומשתגע ומזיק אלא מתוך שיש לו סל של חרובין בצוארו שמתענג בהן:

וזרקתי עליכם מים טהורים. שהקב"ה מעורר לבן לתשובה:

וטהרתם מכל טומאותיכם. אח"כ ישראל מטהרים עצמן:

אטהר אתכם. ואח"כ הקב"ה מכפר להן על כל גילוליהם שלא התוודו עליהן כדי שיהיו טהורין לפניו:

הדרן עלך פרק יום הכפורים וסליקא לה מסכת יומא