והלכתא כר"ע הלכך פסק רב יהודה כוותיה. הלשון משובש. ובהרי"ף הגירסא נכונה וקי"ל הלכה כר' עקיבא מחבירו הלכך הלכה כרב יהודה דקאי כוותיה שלא תאמר דהלכה כר"א ששחרר עבדו והשלימו לעשרה. אלא אמרינן דר"א נמי ס"ל כרב יהודה דהלכתא כר"ע אלא מצוה שאני :

רבינא אמר בהא מודה רב יהודה משום איסורא. פי' דכייפינן ליה למרה. ודברי הש"ך בסי' רס"ז ס"ק ק' נעלם ממני שאמר שרבינא לא קאי אלא שאם רוצה לשחררה ולא לכופו. דהא אאביי קאי :

וכן לדבר מצוה מותר. ובפ' שלשה שאכלו (ברכות דף מז) פריך מצוה הבאה בעבירה היא. ומסיק מצוה דרבים שאני להוציא רבים ידי חובתן בקדיש וקדושה אפילו מצוה דרבנן ועיין ברבינו שם סי' כ'. והר"ן בשם רמב"ן פי' שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בעובדי כוכבים לא תחנם. וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והוי כאילו העבד נותן דמי עצמו. וליתא דא"כ מאי פריך מצוה הבאה בעבירה היא. גם הרשב"א בחידושיו מחי ליה במאה עוכלי ע"ש :