פרש"י משום דאיכא שיור עור ונוצה. ונקט עז לחלבה דסתם עז להכי קאי והשתא נשאר לה גוף לשיור וכן באידך לשון הטור והיינו משום דקי"ל כחנניה דלא חיישינן לשמא תמות. ופרש"י דנקט שיור עורה לרווחא דמילתא אפי' לרבנן ובחידושי הרא"ה תמה לפרש"י דהגוף שלה רבא מאי אתא לאשמועינן דהא אפי' רבנן מודו בהא משום דאיכא עורה. (ותו דהא קי"ל כחנניא דאפי' בשפחה דכליא קרנא לגמרי אמרי' פירא דבעל) ולי נראה ליישב דדייק עז לחלבה לאורויי אבל הוולדות ממנה שייכים לאחרים. ואשמועינן בזה דמ"מ אם מתו איכא שיור עורה ונוצה. אבל מהא דרבנן דאמרי ולד בהמת מלוג לבעל לא הוי שמעינן דאמינא דאמרי רבנן דוקא ולד א' לבעל. אבל שאר ולדות לאשה. מש"ה אם תמות הבהמה הולד במקומה ואף אם תמות קודם שתלד עוד מ"מ אוכא שיור עורה. משא"כ בעז לחלבה ואין לה בה בוולדות ה"א משום שיור עורה לחוד לא חשיב מש"ה צריך רב נחמן לאשמעינן אפי' בכה"ג:

כיון דמקום החלב והגיזה קנוי לה הוי חלב של כל יום ויום פירא. כלומר שנשאר לה לקרן אחר מיתת הבעל מקום החלב ואינו דומה להכניסה לו פירות:

אמר רב נחמן עיילא ליה גלימא. עיין לקמן בפרק אלמנה ניזונית סי' כ"ז כ"ח:

סתמא בתוספתא דפרקין. וגם תני לה גבי הלכתא פסיקתא אצל היורד לנכסי שבויין. דתניא התם היורד לנכסי אשתו ונתן עיניו לגרשה אם קדם ותלש מן הקרקעות כל שהן הרי זה זריז ונשכר היורד לנכסי שבויים כו' אלמא דוקא תלש ואכל הא לא תלש לא כר"ש. ותניא לה גבי הלכחא פסיקחא דהיינו היורד לנכסי שבויים. ועיין בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ח:)