דאמר לי' אנא אהימנותא דכתב לי סמכי. וא"ת אימא כ"ז שהמלוה חי נתן לו נאמנות דידע שלא יוכל להעיז לפניו אבל נגד היורשים לא נתן לו נאמנות מפני שמשקר שיכול להעיז. וי"ל דהלוה טוען ע"כ הימנותא דידי אפי' נגד היורשים מדלא כתב כשיאמר לי דהשטר פרוע יהיה נאמן. א"נ כיון דהלוה מוחזר אמרי' יד בעל השובר על העליונה. ולפנינו תראה עוד מזה. אבל ע"ק מכ"מ ה"ל למיקרעיה או למבתב תברא שאז היה פטור אפילו משבועה אבל נאמנות אינו מועיל אלא לבטולי שטרא. וי"ל דמשבועה ליפטר אי אפשר לו לברוח דאף אם יש לו תברא עדיין יכול לתבוע לו בע"פ ולהטיל עליו שבועה:

ואשכחן נאמנות כי האי גוונא. הוצרך לזה דאי לא אשכחן כהאי גוונא. כיון דנאמנות כתוב לפנינו בשטר ואפילו בלא שבועה האמין לו. ע"כ צ"ל שהי' שוטה בדעת ששבק הנאמנו' ביד המלו' ואי בעי גניז ליה:

אמרי' יד בעל השטר על התחתונה וא"ת דלגבי מוחזק לא אמרינן יד בעהש"ט על התחתונה כמ"ש בטח"מ סי' מ"ג סעיף ח'. וי"ל דשאני הכא דאנן סהדי שלא נתן נאמנות למפטר משבועה כיון שהנאמנות ביד המלוה שמא יגנוז מלוה את השטר ויתבע אותו בע"פ ועיין בש"ך בטח"מ סי' ע"א ס"ק מ"ה ובסי' מ"ב ס"ק י"ז: @11ה"ג

ואני אומר שלא אמר אביכם מעולם. והא דקי"ל דטענינן ליורש. היינו בדבר שנאמן האב בלי שום נאמנות דיליה. מה שאין כן הכא שלא היה נאמן אלא מפני שהאמינו: