והרי . דאי נתבקעו ליכא למיחש דהדר מזבנה לישראל. דהא ישראל רואה שחטים מחומצים המה אך קשה שמא חזרו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר. וי"ל דס"ל כהרוקח שהביא הטור בסי' תס"ז דבכה"ג החטים באמת מותרים לפי תברא זו דא"ת דבלא נחבקעו שרי:

אבל . והא דפסק הרי"ף ורבינו לעיל סי' כ"ה בתבשיל אם נמצא בו חטה דשרי מטעם דהוי ספיקא דרבנן והיינו אי קי"ל כמר עוקבא או כשמואל הא בתבשיל מינח נייחא והוי חמץ אפי' בלא נחבקעו ואינהו לא פליגי אלא בלתיתה דעסיק בהו. ונראה לי דה"ק ר' אפרים דאית לן לחלק בין לתיתה ובין לתיתה. ולא דאמינא הכי לסברא מוחלטת. אלא דיש לנו למצוא סברא לחלק. ובהך סברא מספקא רבא מש"ה אסר לזבוניה דחשש שמא מודה אינהו מר עוקבא ושמואל בכה"ג ולמיכלא חטה בעינייהו הוי ספיקא דאורייתא. משא"כ בתבשיל הוי ספיקא דרבנן ועי' בסי' תס"ז במ"א ס"ק י"ב שדחק בזה ע"ש: