ולכאורה היה נראה כדבריו. כוונתו דלא תיקשי לך אדברי ראב"ד דהא קי"ל צרת ערוה פטורה מן החליצה ומן היבום ע"ז מייתי ראיה מפ"ק כל שיכולה כו':

דשאני ערוה זו שיש לה היתר כו' הלכך כו'. שיעור דבריו כך דמשני טעמים י"ל דצרת יתומה בתיי האב לא מתייבמת. תדא דהוי צרת ערוה וחדא דנגזר צרתה אטו היא. ע"ז קאמר מכח דהוי צרת הערוה כיון דקטנה היא לאו צרת ערוה היא דהא יכולה למאן עכשיו כדפריך הש"ס לעיל (יבמות דף י"ג.) ומשני משום דרב גידל דנראית כצרת ערוה ובנדון דידן לא מיחזי כצרת ערוה שיש לה היתר לעצמה אם גדלה אצלו. והך דלא גזרינן צרתה אטו היא. קאמר דלר"א יש לגזור אבל לרבנן אפי' בדידה לא גזרו כ"ש דבצרתה לא גזרינן ומתייבמת:

הואיל ואסירא ליה מן התורה. ומאי שנא מכל הני ט"ו עריות דפטורות מן החליצה ומן היבום. וליכא למימר דשאני ערוה זו שיש לה היתר הא סברא זו אינו אלא לרב אלפס וראב"ד לא ס"ל:

אי לאו משום דאיכא מאן דלא ידע מגירושין ואתא למשרי יבמה לשוק. ויש לתמוה לפ"ז אמאי דתי תלמודא הא דקאמר עיפא טעמא דר"א הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור מדתני ר"א אומר חולצת. דהא איכא למימר לר"א נמי דחולצת משום דאיכא מאן דלא ידע בגירושין ואתי למשרי יבמה לשוק מהרש"א. ולי לק"מ דהא ר"א אומר חולצת נמי בהמגרש את היתומה והחזירה ובהך מותרת לשוק מדאורייתא אך קידושי מדרבנן הם וא"כ היא גופה מדרבנן ואנן ניקום וניגזר גזירה לגזירה כמ"ש תוס' ד"ה היא גופה ולא דמי לצרת יתומה בחיי האב דהיא ערוה מדאורייתא:

בתוספתא פי"ג. והובא בברייתא להדיא בהמדיר דף עג ע"ש: ה"ג לכונסה ומגרש ראשון: