שפוך חמתך אל הגוים וגו'. אשר לא ידעוך בחרבן בית רא' שלא האמינו במציאותו ית'. ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו בחרבן בית שני. שאף שהאמינו במציאותו בגלות בל שהרי ראו בעיניהם הנסים שאירעו לדניאל חנניה מישאל ועזריה ובבית ב' ג"כ ראו הנסים של בית חשמונאי ועכ"ז לא עבדוהו ולא קראו בשמו כ"א בשם אלהיהם. או אשר לא ידעוך כמו אשר לא ידע את יוסף שהאמינו במציאותו ועשו עצמם כלא ידעוהו שכן אמר נבוכדנצר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיה י"ד) שהוא מודה בו יתברך שהוא עליון על כל הגוים. ועשה עצמו כלא ידעו. כי אכל את יעקב הם ישראל הנקראים בשם יעקב כשאינם מוכשרים. ואת נוהו של יעקב שהוא ירושלים דכתיב בה עיניך תראנה ירושלים נוה שאנן השמו ולא חששו לעם ה' ולארצי. ומאי דפתח באכל לשון יחיד. וסיים בהשמו לשון רבים. לרמוז על חרבן בית שני. שהיה על ידי אדום לומר שכבר התחיל עשו לעשות רעה ליעקב והיה מתנחם אליו להרגו. ושל אליפז בנו להרגו. ובשובו מבית לבן יצא לקראתו בד' מאות איש לולא ה' שהיה לו ונחשב לו כאלו הרגו כמ"ש ז"ל על ערמי אובד אבי. וז"ש כי אכל אביהם את יעקב. ובניו ג"כ הוסיפו לעשות רעה שגם את ניהו השמו:

שפוך עליהם זעמך וגו'. ביחזקאל ל"ח וט"ל מצינו במפלת גוג שלש פורעניות. אחת מהם עצמם. חרב איש באחיו. והב' ע"י יתברך. ונשפטתי אתו בדבר ובדם. וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית וגו' והג' ושלחתי אש במגוג ונו' על הראשונה אמר שפוך עליהם זעמך. שהזעם שלך תשפוך אותו עליהם שיהיו זועמים זע"ז והורגים זא"ז ועל השנית שע"י ית' אמר וחרון אפך ישיגם. שיש בה חרי האף הגדול שילקו בכמה מיני מכות. ועל השלישית אמר הרדוף באף ותשמידם וגו' שאף הפליטים הבורחים מהמכות למלט נפשם שדרך אנשי המלחמה לרדוף קצתם אחרי הבורחים על דלותם. ירדפם האף שלך להשמידם דהיינו שתצא אש כנז' בפורענות שלישית לרדוף אחריהם עד אשר לא נותר מהם איש תחת השמים: