אלא לדבר מצוה. עי' הה"מ מ"ש בשם הרשב"א דאם הלך ברגליו וקנה שם שביתה בה"ש בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות כו' וסיים הב"י באו"ח בסימן תט"ו ונ"ל שאפילו לכתחילה יכול לערב ברגליו לדבר הרשות ולא אמרו שאין מערבין אלא לדבר מצוה אלא במערב בפת דליתא מדינא אלא להקל על העשיר וכו' ע"ש. ומשמע לפ"ד דה"ה לר"מ דס"ל דעיקר עירב בפת מדינא ולא אמרו ברגל אלא להקל על העני א"כ הדין בהיפך והקשה הרב הגאון אמ"ו זצ"ל לפי"ז איך יובן קושית הגמ' דף ל"א דמקשה הגמ' אלא הא דאמר ר"י אין מערבין אלא לד"מ לימא כתנאי אמרה לשמעתיה קשה הא ת"ק דר"י ר"מ היא ולשיטתיה מודה ר"י דמערבין בפת אפי' לד"ר לפ"ז אמר ר"י לשמעתיה אליבא דכ"ע ות"ק שם דסובר דאין מערבין הוא ר"מ ומאן דסובר מערבין הוא ר' יהודה ולר"י רגל עוקר עכ"ד. ולעד"נ דבלא"ה קשה להבין לפי הבנת הב"י לישנא דר"י דאמר אין מערבין אלא לד"מ סתמא קאמר משמע דעל עיקר דין העירוב קאי דאל"כ הו"ל לפרש לר"מ ולר"י אם עירב שלא כדין אלא נראה דהא בלא"ה דהא דפסקו כל הפוסקים כרב יוסף דאין מערבין אלא לד"מ טעמא בעי ובאמת בהג"א דף פ"ב כתב לכאורה הלכה כרבא מערבין אפי' לדה"ר כדמוכח באורך ובאמת כוונתו נכונה דהא בסוגיא דעירובין דף ל"א מוכח דרבא ס"ל דת"ק סובר מערבין לדבר הרשות אפי' לכתחילה וכ"מ ג"כ בסוגיא דפסחים דף כ"ג בהא דמקשה והרי נזיר ותרומה ע"ש בתוס' דלא מקשה אלא למ"ד דמערבין לדה"ר ושם בפת קמיירי ודלמא סובר ר' אבהו כר' יהודה אלא דאעפ"כ שפיר פסקינן כרב יוסף משום דלישנא דמתני' דייקא כוותי' דהא מקשה הגמ' פשיטא, ומעתה סובר הרשב"א הגם דלא פסקינן כרבא אלא כרב יוסף מ"מ ז"א אלא במערב במה שהקילו בו לעשיר לערב בפת דבזה יש סייעתא למשנתנו אבל במערב כדינא ברגל לית לן ראיה ממשנתנו לפסוק דלא כרבא ובדרך הכרעה כ' כן הב"י אבל ודאי מודה הב"י אליבא דהרשב"א דר"י דאמר אין מערבין אלא לדב"מ ודאי בכ"ע אמר ושפיר מקשה תלמודא לימא כתנאי כנ"ל:

אבל אם עירב בתרומה. עי' הה"מ ועי' בשו"ת נב"י מהד"ק יו"ד סי' ס"ה:

הנותן עירובו בבה"ק אינו עירוב. וז"ל הטור או"ח סימן ת"ט צריך שיהיה העירוב במקום שיוכל להגיע אליו בה"ש אבל אם אינו יכול להגיע אליו כגון שהוא כהן והעירוב בבה"ק אינו עירוב וכתב הב"י מתני' מערבין לכהן בבית הפרס ר"י אומר אפי' בבה"ק וכתב הרא"ש בשם הר"מ דאין הלכה כר"י אע"פ שהוא מיקל בעירוב וכ"פ הרמב"ם וכו' ומשמע מדברי רבינו דלישראל נמי אם נתן עירובו בבה"ק אינו עירוב כמ"ש רבינו הטעם שהוא אסור בהנאה וכמ"ש רש"י שם בגמ' גבי אסור לקנות בית באה"נ ואפי' בישראל נמי אסרו רבנן והא דתני כהן להודיעך כחו דר"י וכו' ורבינו שכתב דלכהן דוקא הוא דאינו עירוב צ"ל דמשמע ליה דלא אצטריכין לאוקמי פלוגתייהו בהכי אלא כי היכא דלא נצטרך לומר דמ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו או מ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרוהו למילתייהו ומש"ה אמר תלמודא דכבר אפשר לפרש פלוגתא דר"מ ורבנן בגוונא דלא נהוי הני מימרי כתנאי אבל לפום קושטא דמילתא לא מפקינן מתני' מפשטא אלא אמרינן דדוקא לכהן הוא דאמרו רבנן דאינו עירוב ופליגי במצות דלאו ליהנות ניתנו או באין מערבין אלא לד"מ ע"כ. ופי' דבריו נ"ל דהכי כוונתו דלפי מאי דקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ואין מערבין אלא לד"מ שוב לית לן סברת הגמ' דניחא ליה למקני ביתו וטעמא דרבנן דאסרו משום דבכהן הוא וס"ל כרבי דאהל זרוק לאו שמי' אהל ומ"ש ופליגי במצות וכו' קאי אדלעיל מ"ש דלא נהוי הני מימרי כתנאי ע"ז קאי. ולולא דמסתפינא הוי אמינא דדברים אלו מן ופליגי עד מצוה צריך להיות קודם אבל לפום קושטא דמילתא והב"ח כתב על הב"י ותימה גדולה דאפי' את"ל דפליגי בהני מ"מ פליגי בקניית בית באה"נ במקום מצוה א"נ לא פליגי אלא בדבר רשות מ"מ כיון דלרבנן אינו עירוב משום אה"נ ודאי דאפי' לישראל נמי אין עירוב וא"כ קשה למה כתב רבינו דוקא לכהן הא לרבנן דהלכתא כוותייהו אף לישראל אסור ע"ש ולפמ"ש דברי הב"י כנים וברורים וע"ש בסוגיא ומהרש"א בפירש"י שם בד"ה אסור לקנות דגם דעת הרמב"ם בבה"ק לכהן ודאי דאסור דאהל זרוק לא שמיה אהל. ודע דהפ"י כתב במס' סוכה בפ' הישן דאף למ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל מה"ת שמיה אהל הוא אלא מדרבנן החמירו ע"ש, וקשה אם מדרבנן הוא למה אין מערבין בבה"ק דהא בדרבנן לא החמירו כמו בכרמלית אמנם לק"מ דלאו בכל מילי דרבנן הקילו כדאמרינן בגמ' נתנו בראש הקנה או הקונדס כו' גזירה שמא יתלוש כמבואר בדברי רבינו בהל' י' ואע"ג דמדרבנן הוא וצ"ל כיון דהוא דבר השכיח שיקטום א"כ גם באהל זרוק החמירו רבנן וביותר לפי מה דאמרי' במס' נזיר דף נ"ה דיש מקום לגזור גזירה שמא יוציא ראשו ורובו והוא דבר השכיח שפיר מחמרי' אפי' בדרבנן ואין כאן מקומו להאריך בזה. וכ' המג"א שם וז"ל [אות א'] צ"ל דמיירי בקבר של בנין דאילו נתנה בקרקע בה"ק שרי דקרקע עולם אינו נאסר כמ"ש ביו"ד סי' שס"ד ובס' יד דוד כתב לפמ"ש הב"ח ביו"ד סי' שס"ח דאפי' שלא במקום קבר אפי' אויר בה"ק אסור שוב לא צריכין לדברי המג"א וכ"כ בס' שער זקנים הנדפס מחדש דף צ"ח אבל העיקר נראה כמ"ש המג"א משום דאף אי אמרי' כדעת הב"ח מ"מ אין בו כ"א איסורא מדרבנן ובמקום מצוה אפשר דלא גזרו. ועפ"ז יש מקום לומר הא דנקט המתני' כהן לפי האמת י"ל דוקא כהן משום דאף דמסקינן דאסור למקני בית באה"נ מ"מ מיירי בנייחא באויר ואינו אלא מדרבנן ובכהן דוקא החמירו משום דיש כאן עוד איסור דאף אם אהל זרוק לא שמי' אהל מדרבנן כמ"ש הפ"י ואף אם אהל זרוק שמי' אהל מ"מ יש לחוש דלמא יוציא ראשו ורובו וכמ"ש א"כ מש"ה החמירו רבנן ודמי למ"ש הרע"ב דאף דרבי לא גזיר על השבות בבה"ש בדבר שיש בו ב' אסורים מחמרי' כן ה"נ משא"כ בישראל דאין כאן כ"א דאסור למקני ביתו באה"נ ולא החמירו במקום מצוה ומיושב שיטת הטור ודו"ק:

כשם שמברכין על עירובי חצירות. מי שרוצה לברך ברכה אחת על ערובי חצירות וערובי תחומין בהדי הדדי כתב בתשובת מהר"ם די בוטון סי' ל"ח שיכול לעשות כן והביא ראיה מהא כתב רבינו בפ"א מה' מעשר הל' ט"ז המפריש מעשר מברך תחילה וכו' ואם הפריש הכל זה אחר זה ולא סח ביניהם כוללן בברכה אחת ע"ש. ולי נראה עוד קצת ראיה מדברי רבינו בפ"ח מה' חמץ ומצה הל' ו' ע"ש בלח"מ ודו"ק: