שנאמר אל תפנו. וכתב הסמ"ג ואי אפשר לומר כן שהרי בפונה יש כרת ותנן השואל באזהרה ע"ש וכ"כ התוספות. ולא ניחא להו לומר דשאני קרא דגבי כרת דכתיב לזנות אחריהם דמשמע בעושה כמעשיהם דוקא דהא ה"נ כתיב אל תבקשו לטמאה בהן וגם רש"י חזר בו בגמרא כמ"ש הרש"א וכ"ה ברש"י בפירוש התורה. ומ"ש הכ"מ דהכי איתא בת"כ כתב התויו"ט דלא נמצא בת"כ הן אמת דת"כ שבידינו הנדפסים עם ק"א והוא אסף וליקט ג"כ כל דברי ת"כ הנמצא מועתק בילקוט ושם מבואר כמ"ש הכ"מ אבל בת"כ הישנים לא נמצא דבר זה ואין תימה בזה וכמו כן מצינו בר"פ י"ב דנגעים כתב הר"ב שם דרש בשם הת"כ וכתב התיו"ט שם דבת"כ שבידינו לא נמצא אבל יש מהם היה כתוב אצלם ת"כ ויש בו דברים אשר לא נמצאו במקצת דפוסים, ועיין בספר משנה תורה: ומ"ש רבינו פה באוב וידעוני, עיין בכ"מ ה"א טעם לשיטת רבינו, ועיין ברמב"ם פ"א מהל' שגגות ובכ"מ שם פ"ד דלא פסק כר"י אלא דחלוקין בחטאות ג"כ ועיין מה שאכתוב שם בס"ד:

ואבי הבן הוא שמעביר. כתב הכ"מ דלא כפירש"י וכו' ורבינו הוציא דינו מהירושלמי וכ"כ בחידושי הר"ן:

לא שהוא שורפו. עיין בחידושי הר"ן מ"ש בשם הרמב"ן דמשמע מדבריו דבכ"ע חייב בין בשריפה בין שלא בשריפה וכך היה עבודתם דכל שהיה עובר היה שולט בו אש יש בשערם ויש בבגדיהם ויש שהיו מפליגים בהעברה פעמים רבות עד שהיו נשרפים, ואפשר שגם שיטת הרמב"ם כ"ה ואין כאן מחלוקת, ומ"ש לא שהוא שורפו היינו שא"צ שריפה:

ואינו חייב עד שימסור מקצת זרעו. עיין כ"מ ופר"ח הקשה דהוי התראת ספק, ועיין בס' משנת חכמים בהג"מ הביא לשון הסמ"ג ויש טעם בזה כו' וזה עשה כ"כ עבירה שאין לו כפרה. ובמסכת סנהדרין י"ד ע"ב הביא מהרש"א דברי הסמ"ג וכתב וזה נראה טעם הא דאמרינן אין עונשין מן הדין. ולולא דבריו יש לומר דהטעם כפשוטה אולי יש פרכא נעלמה מאתנו וכמ"ש לפרש הא דאמרינן בגמרא סנהדרין אין מעמידין בסנהדרין כ"א היודע לטהר את השרץ כו' מק"ו ומקשים התוספות מה לנו פלפול של הבל. אמנם ה"ט משום דסנהדרין דנין והורגין א"כ לפעמים יענשו גם מק"ו אם הוא גלוי מילתא אבל אם אין להם קבלה בבירור שק"ו זה הוא גלוי מילתא בעלמא א"א להם לענוש אע"פ שנראה להם ק"ו ברור ולא ידעו שום פרכא על זה אעפ"כ אסור להם לענוש אולי יש פרכא נעלמת מאתם ובזה מורה להם שיודע לטהר את השרץ מקל וחומר וידע בעצמו שיש לדון ק"ו אע"פ שאינו אמת ומזה יבין בעצמו שלא לענוש מן הדין: ונראה דיש נ"מ בין הטעמים דלטעם הרש"א א"כ בממון ודאי עונשין מן הדין דמהיכא תיתי יפסיד חבירו שלא לשלם לו היזקו אם יש סברא שחייב לו יותר, ולטעם השני שפיר י"ל דגם בממון אין עונשין מה"ד דאולי יש פרכא נעלמת והמע"ה: עוד יש לומר נפקותא אחריתא הא דכתב הה"מ בפרק ב' מהלכות מ"א היכא דאיכא עשה מפורש שוב מזהירין מן הדין אי אמרינן כטעם הרש"א א"כ ליתא לסברת הה"מ דאדרבא כיון דכתיב עשה יתירא ודאי דיש לנו לומר דהעונש חמור וליכא למילף מק"ו אבל אי אמרינן אולי יש פרכא ופירוש דקל הוא עוד יש מקום וסברא לומר כיון דכבר מצינו איסור עשה מפורשת שפיר יש לדון ק"ו דעונש חמור הוא. וע"פ זה יש לנו לומר במה שכתב התוס' ריש ב"ק ד"ה ולא זה כו' דפליגי תנאי בזה אי גבי ממון עונשין מה"ד או לא לכאורה קשה באיזה סברא פליגי ולפמ"ש א"ש דפליגי אם אמרינן כסברת הרש"א עונשין מה"ד ומ"ד אין עונשין ממון מה"ד ס"ל סברא שניה והמע"ה. ולפ"ד שהוכחנו שסברת הה"מ תליא בפלוגתא דתנאי מיושב קושית מ"ו הגאון מהא דמקשה תלמודא מכות (דף י"ח) וכי מזהירין מה"ד והא שם איכא עשה ומן האמור מיושב: ובדרך פלפול אמרתי לישב קושיא זו דיש מקום לחלק דע"כ לא כתב הה"מ באיכא עונש מפורש מזהירין מה"ד היינו דוקא היכא דלא מצאנו פרכא כלל דמה"ת לנו לומר שיש פרכא נעלמת מאתנו כיון שבלא"ה מצינו עונש מפורש אבל היכא דאיכא פרכא לפנינו ואנו מסופקים אם הפרכא זו חזקה לסתור הק"ו או לא אז ודאי דאין מזהירין מה"ד אף דאיכא עונש מפורש וא"כ הוא מדויק לשון הגמ' שם דשם גרסינן אמר רבא דילידא אמיה כר"ש תלד אע"ג דאית ליה פרכא ורבא ודאי דלא יחלוק על ר"ש דר"ש לא חשיב ליה פרכא ולמאי הלכתא מייתי הגמרא מילתא דרבא אלא דבא לאורויי לנו דאין כאן כ"א איסורא בעלמא ומש"ה פריך שם הא אין מזהירין מן הדין ומשני איסורא בעלמא מפני דהפרכא גלויה לא שייך סברת הה"מ ודוק: והנה הריטב"א במסכת מכות (דף י"ד.) ד"ה והלא כתב וז"ל וא"ת אין עונשין מה"ד וי"ל דקרבן עונשין מה"ד א"נ כו' הנה ס"ל בתירוץ הא' דבר חדש דגבי קרבן עונשין מה"ד. ונראה דסברת הריטב"א לדידן דקיי"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כמ"ש והאריך הל"מ פ"ח מהלכות מ"א הלכה ט"ו א"כ מאי אכפת לן אם מביא קרבן אבל למאן דאי"ל חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אין מקום לחלק בין קרבן לשאר עונשין. ובזה מיושב קושית הרב הגאון מו"ה דוד דייטש אבד"ק ע"ח זלה"ה מהא דתניא בתוספתא דשבועות (פרק ג') דריב"ב דרש שם מושבע מפי עצמו מק"ו ואמר ר"א דנתי לפני רבי וכי עונשין מה"ד הרי דגם גבי קרבן אמרינן אין עונשין. ואפשר דר"א דדן הכי היינו משום דס"ל חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וסברת הריטב"א למ"ד דאית ליה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אפשר דאית ליה כל הני תרי טעמי שכתבתי ודוק היטב ונקוט כללים אלה בידך:

אחד זרע פסול. ופירש"י כגון ממזר. וצ"ל לדעת הרמב"ם שכתב בפ"ג מהל' יבום דחיישינן דלמא נתעברה מאיש אחר א"כ איך משכחת זרע פסול דלמא הולד לאו מיניה הוא ולא שייך כאן רוב בעילות אחר הבעל וצ"ל כמ"ש המרדכי פ"ב דיבמות על הא דתנן מי שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר דמיירי בחבושין בבית האסורים ע"ש וכתב בספר החינוך סי' רי"ח נוהג דין מולך בין באיש בין באשה ונראה טעמו משום דבחד קרא כתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו כו' מעונן ומכשף משמע דבכולם לא מחלקים בין זכרים לנקבות. ובס' משנת חכמים (דף ע"ה) הקשה עליו דלא ידע מנין לו דאין זה חוק הכהנים באשה. ואני לא ידעתי מנין לו זאת:

מצבה כו'. ואם עבר והקים אסורה בהנאה אף אם לא עבד. בת"כ פרשת בהר מביאו בס' משנת חכמים:

אבל במקדש מותר. עיין חינוך פ' בהר טעם הדבר שהותר במקדש. עיין בא"ח סוף סי' קל"א ובמ"א שם:

מפני שהיה זה דרך כו'. עיין גור אריה על התורה כתב טע"א שלא לחבר ד"א למזבח ומב"ר מהא דאמרינן כל המעמיד דיין כו' ובמקום ת"ח כאילו נטעו אצל מזבח ולפי"ז האיסור דוקא בעזרה. ואפשר דגם רבינו מודה לסברתו אלא דגם טעם זה אמת ועיין בכ"מ:

אסור. עיין השגת ראב"ד ועיין ירושלמי מגילה (דף ג' ע"א) אמר ר"מ ע"ש לא תטע לך וע"ש בש"י: