שלשה. עיין כ"מ ועיין בתוס' ר"פ מה שהאריכו ורש"י סובר דנפקותא זו לרבותא נקט דגם במידי דתקרובת אי אי"ל בהמה שרי ולאפוקי מס"ד דמקשין דה"ק מלא יושיט כו' וברא"ש הקשה עוד הא מב"ל לגמ' ולא איפשטא ורש"י סובר מדנקט לקמן וצריכא דאי תני נו"נ ה"א משום כו' ולא נקט משום ל"ע משמע דעיקר הטעם משום הרוחה ועיין ברש"י במתני' דעיר שיש בה כו' ד"ה שאין כו' דלמא מזבן לי בהמה כו' משמע דס"ל גם אי טעמא משום ל"ע עיקר גזירה אינה אלא משום לתא דבהמה ועפי"ז יש קצת ראיה מסוגיא לשיטת רש"י והיא שיטת רבינו דיל"ד בגמרא מה עלה על דעת בעל האיבעיא לומר דאיסור הוא משום ל"ע אמאי לא ניחא ליה מטעם הרוחה כמו באינך אלא משום דמשמע ליה דאיסורא דמתני' בכ"ע איירי ואין סברא לאסור כמ"ש התוס' מש"ה היה עולה על דעתו דהטעם משום ל"ע דהוי איסור תורה אז שפיר שייך לאסור בכ"ע משום לא פליג, ועיין בר"ן ספ"ק ודו"ק: עוד יש לבה"ר לפי' רש"י ורבינו דהנה בירושלמי גרסינן דר"י ס"ל דנו"נ מותר וצ"ל אמוראי נינהו אליבא דר"י. ונ"ל דל"פ דבירושלמי מיירי ר"י במידי דלאו תקרובת ובתלמודא דידן דאמר ר"י נו"נ אסור היינו מידי דתקרובת דוקא וכ"מ בגמ' דקאמר ת"כ דר"ל ואמאי לא פריך מיניה לר"י וכ"ת דיש ברייתא מסייע לר"י ג"כ ז"א הא שני ליה ר"ל שפיר ודוחק לומר דלא מצי להקשות מיניה לר"י משום דא"ל דס"ל לר"י כחד תירוץ בגמ' דנו"נ א"ב בין ת"ק לחכמים בתראי וא"כ י"ל דברייתא אתיא כחכמים בתראי עיין בתוס' ד"ה ר"ל בסה"ד ודו"ק. וע"פ דברינו מיושב היטב דלא מצי למפרק מיניה לר"י די"ל דברייתא מיירי במידי דלאו תקרובת קאמר ת"כ דר"ל משום דלא מחלק ומוכח כפירש"י ורבינו גם מסוגיא הזאת. ודברי הל"מ כאן צע"ג:

ב"י כו'. עיין כ"מ וכבר הביא רבינו דין זה בהל' שבת פ"ב. שוב מצאתי שכבר הרגיש בזה בכנה"ג: