תלמיד בפני רבו אינו מיסב. פירוש אינו רשאי להסב עיין ח"י א"ח סי' תע"ב ובב"ח. עיין כ"מ מ"ש בהג"ה דה"ה לשוליא דנגרי משמע דגם תלמיד של אומנות ל"צ הסיבה ובזה י"ל לישנא דא"צ דהא בתלמיד אינו רשאי משא"כ בשוליא דנגרי אינו מחוייב ובחק יעקב שם כתב בפשיטות דתלמיד אומנות בכ"ע מיסב צ"ל דלא היה לו הגירסא בכ"מ וכן ברמב"ם דפוס אמשטרדם כתב שם דט"ס הך גליון. וע"ש במג"א שכתב בשם מהרי"ל כל המיסב ופטור מקרי הדיוט והוא מהירושלמי פ"ק דשבת ועמ"ש שם בש"י:

והסיבת ימין אינה הסיבה. ואין חילוק בין איטר יד לאחר כ"כ הרד"ע ועי' הגהת רמ"א סי' תע"ב ובשו"ת רדב"ז ח"ש סי' תקפ"ד:

אימתי צריכין הסיבה. עי' כ"מ. ולפי"ז אם שתה בלא הסיבה יצא בדיעבד ול"ד לספק קרא ק"ש כדאמרי' ברכות דף כ"א דמ"ד ק"ש דרבנן אינו חוזר וקורא אפי' פסוק ראשון אע"ג דאין בו טרחה ויש לחלק דלא דמי ספיקא דפלוגתא לספיקא דגוף המעשה. עי' מל"מ פ"א מהל' מגילה:

שתה ד' כוסות מזוגין כו'. עי' ירושלמי שבת פרק המוציא הלכה א' ומ"ש שם בש"י:

החרוסת מצוה. ובפי' המשנה כתב רבינו דמברך עליו ומשום ספק הלכה פסק דמצוה ואינו מברך אבל ראב"צ באמת מברך על החרוסת ואין כאן סתירה בדברי רבינו עי' לח"מ:

אם אכל מאחד מהם כזית כו'. הרא"ש כתב בפ' ע"פ משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה פחות מכזית אבל בירקות שמברך עליהם בפה"א ואין מזכירין אכילה א"צ כזית. ודברי הרא"ש תמוהים הם דמשמע דמצד המצוה גופיה ל"צ כזית משום דס"ל הא דכתיב בקרא על מצות ומרורים יאכלוהו האי יאכלוהו בפסח קאי ולא נזכר במרור אכילה, ובשו"ת שא"ר סי' ק' הקשה א"כ גבי מצה מנ"ל ואי משום דכתיב בערב תאכלו מצות מנ"ל למדרש פסחים דף קי"ח הכתוב קבעה חובה דלמא אצטריך לשיעור כזית ועוד הא אתקש מרור למצה כמ"ש התוס' דאין יוצאין במרור של טבל משום דאתקש מצה למרור. ובאמת קושיא ראשונה לק"מ דהרי כתיב הרבה פעמים כגון ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל משא"כ במרור ומה שהקשה מצה ומרור אתקשו להדדי לזה י"ל דאמרי' מה שהוא נגד הסברא לא אתקש ובפחות מכזית ג"כ מרגיש טעם מרירות. ועיקר פי' הרא"ש נ"ל דגם הוא מודה דמה"ת בכזית אלא דסד"א דבזה"ז דמרור דרבנן וגם אי תקנו רבנן כזית כעין דאורייתא תקנו אבל אפשר לומר דהקילו שא"צ לאכול אותו בתוך שיעור אכילת פרס לזה כתב כיון דתקנו לברך על אכילת מרור ש"מ דבעי אכילה ממש בתוך כא"פ: הנה רבינו לא הביא הא דאמרי' בגמ' מצוה בחזרת שהיא ראשונה במשנה ועי' ב"י סי' תע"ג ובפר"ח. אפשר לומר דוקא בזמן המשנה והגמ' דהיו בקיאין בחזרת אז היה מצוה יותר בו ועכשיו אין אנו בקיאין בין חזרת מתוק למר עי' ירושלמי פ' כ"ש יש שם מחלוקת אי יוצא בחזרת מתוק ומ"ש הפר"ח סי' תע"ג בחזרת אע"ג דמתוק וכו' צ"ע א"כ מש"ה לא כתב רבינו פה שמצוה בחזרת. ומנהג גאוני עולם שאוכלין תמכא שקורין קריין ומפררין אותו ואוכלין אותו מפורר ודלא כמו שפקפק בזה הרב הגאון בעל חוות דעת בחידושיו על הגדה וכן נהג אמ"ו החסיד מהר"י ג"ב אלא שנהג שלקח גם הראש שקורין קעפל ואכל אותו עם הקריין: ודע דרבינו לא העתיק הא דמצוה בחזרת וכתב ב"י סי' תע"ג שהוא מפרש מצוה נמי הוא בחזרת אף שהיא מתוקה ואין בה מרירות והרב פר"ח הקשה ע"ז דהא אמרי' בגמ' דר"א היה מהדר אמרירותא וא"ל רבינא חזרת תנן ותנא דב"ש חזרת ואר"א מצוה בחזרת משמע דחזרת קדמה לכולהו, ועי' ברכי יוסף שם שאין מזה הכרח. ולענין כמושים מ"ש המ"א עי' בשירי קרבן ירושלמי פסחים דף ט' ע"ב ד"ה מ"ד וכבושין רש"י פי' בחומץ ועי' מג"א שם שדעתו דלדידן דקיי"ל כבוש במים גבי איסור א"כ ה"ה הכא והאחרונים חלקו עליו בזה. ובקריין אף אם שרוי במים מעל"ע יוצאין בו הרב פנים מאירות ח"ב סי' ק"י מביאו בספר ברכי יוסף: