המדיר את אשתו וכו'. עי' הה"מ דרבינו פסק כאוקימתא דאביי ע"ש ואין כן דעת הטור באה"ע סי' ע"ד שמחלק בין רדופה לשא"ר ועי' בב"י שם שכ' דבירושלמי הגי' במתני' רגל א' יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ע"ש וצ"ע לפרש לפי דבריו קוש' התלמודא ודוחק לומר דקוש' התלמודא קאי על דיוקא רגל א' משמע יום א' יותר מזה אסור והדר קתני שנים משמע דיש לו זמן עד רגל שני ונראה דשיט' רבינו נכון דהנה באמת גם ברישא יש גורסים חודש א' יקיים ג' יוציא והתוס' כתבו דגי' זו משובשת דאל"כ למה מקש' התלמודא על הסיפא ולא על הרישא אלא דק"ק לפי האמת אמאי לא קאמר מתני' ג"כ הך חלוקא ברישא דבשלמא לתי' דאביי א"ש עי' תוס' חדשים שכ' הא דאשמוע' בסיפא אליבא דר"י הגם דמוכח כבר ממתני' דמדיר את אשתו שלא תאכל ר"י אומר בישראל חודש א' ובכהנת שלשה וכו' משום דכאן סד"א דיש זמן גדול מודה ר"י א"כ ברישא ל"צ למתני אבל לפי האוקימתא דרבה ב"ע הקוש' נשארת למה לא קמפלגי המתני' ג"כ ברישא בין רדופה לאר"ד לפי מה שפירש"י דרדופה לילך תדיר עסקי' מזה נראה לי דאבי' מוקים למתני' כר"י הגם שהוא דעת יחידאי משום דלא ניחא לי' לפרש כאוקימתא דרבה ב"ע כקושין ויפה פסק רבינו כאביי.

אמר האיש לעלות וכו'. וכתבו ז"ל דדוקא באותן הזמנים שלא הי' הדרכים כל כך בחזקת סכנה אבל בזמן הזה שהדרכים בחזקת סכנה הרבה לא יכפו לעלות וגם שיש מצות הרבה תלוי' בארץ ואינם נזהרים בהם וכו'. ד"ע. ועי' בשו"ת רשב"ש סי' ב' וסי' ג'.